קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

דאדלי

המכונית הישנה נהמה וחרקה במחאה, כאשר חלפה על פני עיקול נוסף בכביש ההררי הצר. הצמיגים יבבו בקול צורם על פני האספלט הרטוב , בעוד המגבים עולים ויורדים בחריקה, מנהלים מלחמה סיזיפית באד המצטבר שוב שוב על השמשה.
"זין" מלמל דאדלי בפעם המאה לפחות להיום, כשהכה כאב עמום באחוריו, מבשר כי מכוניתו שבה והטלטה על פני מהמורה; המנוע יבב בקול מסוכן כאשר נחלץ הרכב והמשיך הלאה, מתיז מי בוץ כהים לכל עבר. מלבד אלו, נותרו גידופיו של דאדלי בלא מענה, מלבד קול נשי משובש שבקע מתוך הרדיו, מלהג את פזמון השיר "בּוּ-בּוּ-בּוּ, אָיְ לָאב יוּ בֵּייְבֶּה".
מה אני עושה כאן בכלל, נוהג באוטו חצי מתפרק בדרך לטורניר איגרוף בכפר סקוטי מחוריין? שאל את עצמו במרירות, בעוד ברק אדיר מבזיק מעל העמק הכהה; לרגע, הוארה התהום העמוקה לצד הכביש כבאור יום, חושפת ערמת חורבות חסרת צורה שהיתה פעם מבצר או טירה; אחר, הרעיד רעם אדיר את שמשות המכונית, והאפלה שבה ונפלה סביב.

נאנח, שב נעץ מבט מתחנן במכשיר הסלולרי החבוט, יודע היטב כי הצלצול הגואל לא יבוא; מר יָאמָאשִיטָה לא יחזור אליו יותר, ולא יכניס אותו לשום טורניר נוסף... לא לאחר הדרך בה נפרדו בפעם האחרונה.

"חתיכת מלוכסן מסריח" התנהם דאדלי, מזעיף את פניו הרחבים לעבר טיפות המיים הזולגות על הזכוכית. "חמש שנים אני קרעתי ת'תחת בשבילו, וככה הוא זרק אותי... זרים ארורים" הוסיף וגידף "רק נותנים להם לזחול לתוך אנגליה, וכבר הם מרימים ת'אף המזויין שלהם. כמה שאבא צדק במה שאמר תמיד על הצהוב הארור הזה... גם ככה הוא תכנן להפטר ממני" הוסיף בכעס "מאז הפציעה בטורניר ההוא בגלזגו".

ועכשיו נאלץ הוא, מי שלפני שנים לא רבות החזיק שנתיים רצופות באליפות הפאבים של מנצ'סטר, לחפש חלטורות מסריחות בשביל לשלם חובות.

אבא... אבא הטוב היה תמיד גאה בו, בבן הקשוח והמוצלח שלו, הבן שהצטיין באומנות האצילה והשכיב יריב אחר יריב. דאדלי זכר היטב את פניו העגולים של אבא מן היציע, באותו חצי-גמר שיכול היה לשנות את הכל, לו רק הצליח... איי... איך שכיסח את הגרמני ההוא, נכנס בו על ימין ועל שמאל, בעוד הקריאות "ביג די! ביג די!" אופפות את האולם בארומה משכרת נפש. הוא זכר כל תרועה ושאגת הידד של אביו וחבריו, בעודו מתיר לעצמו לשאת פניו אל הקהל בתרועת נצחון... ואז, בלא התראה, הצליח אותו בנזונה אוכל-כרוב להתרומם מהפרקט והכניס לו מכה, שלאחריה לא זכר כלום במשך יומיים. מאז חלפו שמונה שנים, והעניניים רק הלכו ונעשו גרועים יותר.

טנדר אפלולי חלף ממול, צופר לאות אזהרה וחולף לצידו ברעם עמום; ברק נוסף הבזיק, קורע צלקת ענקית ברקיע השחור. באל-כורחו, מצא דאדלי את עצמו נזכר בפסיכי הגדול, אותו בן-דוד שמופרעים אחרים גמרו אותו לפני עשרים וחמש-שנים, בקיץ בו התמודד הוא בפעם הראשונה באליפות הפאבים.

דאדלי לא הצטער לרגע על השרץ הרזה עם הצלקת, הו לא... אבל אמא המסכנה לקחה את זה קשה; היא נחלשה והאפירה, ושנתיים אחר-כך חלתה, נידונה לחמש שנים של דעיכה איטית, עד לסוף, בבית החולים שליד הבית הישן ברחוב פריווט: עוד נקודה לחשבון החובה הגדול של הארי. אבא היה אומר תמיד שהעולם היה יכול להיות מהוגן ויפה כל-כך בלי כל המופרעים האלו, ודאדלי הסכים איתו מקרב לב. עד היום, מוכן היה להשבע שראה את אחד מאותם ג'ינג'ים מסריחים של סוכריות-הלשון בתוך הקהל, בטורניר אותו סיים בהחלקה ובהתהפכות מבישה באוויר. הפסיכים עשו לו עוד תעלול... ודאדלי היה מוכן לשים מֵאִיָה על זה.
מאמץ את עיניו להביט אל צד הדרך, תר לשווא אחרי מקום עצירה... אולי פאב, כן... פאב קטן ונחמד עם טיפת בירה להרטיב את הגרון. אבל אסור לו לאחר... חרא, זה יהיה חרא אחד גדול אם הוא שוב יחמיץ עבודה בגלל משקה. בנק הדלי אנד סמיתסון לא יחכה עוד זמן רב, לפני שיפעיל את המשכנתא ויקח לו את הבית הגדול במנצ'סטר. כאילו הגירושים משרי לא היו מספיקים... ואוך, כמה שהצהובונים הארורים יאהבו את זה. דאדלי היה יכול לדמיין לעצמו את המילים בדפוס שחור, המספרים לכל באי הפאבים באי הבריטי על מתאבק מזדקן ומכור לטיפה המרה, שאיבד את ביתו לטובת נושים... ומעל כל זאת זועקת כותרת ענק "ביג די חוזר לאבא!"

לחזור בגיל ארבעים-וחמש אל הבית ההוא... הבית, שכל פינה מפינותיו עוד הסריחה מבן-הדוד הדפוק שלו. הלוואי שאתה נשרף בגהינום עכשיו, פוטר... כן. הלוואי והשדים מזיינים אותך שמה בתוך דוד של זפת.

המכונית חלפה על פני עיקול נוסף, שהתחלף במהירות לעליה תלולה, שצוק אנכי מצידה האחד ותהום שחורה פעורה מצידה האחר.
"תפגוש אותי בתשע בערב, בתחנת הדלק של אוֹ'לוּנִי" אמר לו מר וינסנט מֶקְ'רֵאבּוֹר בטלפון "משמה, אני כבר אקח אותך". דאדלי קיווה שלא אחר, מקלל את השעון באוטו, שבחר לשבוק חיים דווקא היום. "יש עליה אחת גדולה קודם" כך הוסבר לו "אחריה כבר תראה את השלט".

דאדלי עצר את נשימתו, בעוד הרכב מתנהם ומשתנק כעומד להשיב את נשמתו לבורא בכל רגע; אזי, רפו כתפיו באנחת רווחה, משתמה העליה הארורה סוף-סוף; שם, מעברה הרחוק של שורת אשוחים, הבליח נאון עמום, מכריז "או'לוני" באותיות סגולות ועקומות למראה.

חולף ביעף על פני כברת הכביש האחרונה, עצר דאדלי את המכונית בחריקת צמיגים; אחר, טלטל עצמו החוצה, מביט בשלט המהבהב ובמבנה החשוך שמתחתיו; רחבת אספלט משובשת השתרעה לרגליו, משתרעת בין שולי הכביש לדלת התחנה והצוקים החשוכים מאחוריה. לרווחתו, פסק הגשם כמעט כליל, הופך לטפטוף חלוש וטורדני.

מתקדם בצעד מהוסס, טלטל את צווארו העבה בכדי לבחון את הסביבה, אור הנאון מאיר היטב את גופו המוצק וראשו העגול, מתנוסס לתפארת מעל עורף עבה ומעוטר בשער בהיר וקצוץ כמעט לחלוטין.
אני מקווה שהסקוטי המחורבן לא תקע לי כאן ברז... החל מהרהר, רגע אחד בטרם הבחין בברנש מגודל עוטה מעיל משובץ ארוך, נשען על אחת ממשאבות הבנזין הישנות.
"מר מק'ראבור?"
"אני ולא אחר, מיסטר די" התנהם קול נמוך, בוקע מתוך זקן כהה ועבות. "כבר מחכים לך שם בקוצר רוח. מוכן לכמה חבטות?" הוסיף. נדמה היה לדאדלי כי הוא מגחך קלות.

בטח ישימו נגדי איזה נער חווה מסכן או שניים. הרהר דאדלי, מביט בשמיים השחורים הצופים מלמעלה. קר... זין, כמה קר כאן.
"אתם הבטחתם חמש-מאות פאונד על זה" הבהיר בקול תובעני.

"נכון מאד" השיב הקול הנמוך מאחורי הזקן "אבל זה אחרי התחרות, ואלפיה למי נשאר עומד אחרון... אבל יהיה חמישים על החשבון, אם 'תה מתעקש. זזים?"

"זזים. איפה הכפר הזה שלך?"

"לא רחוק" השיב מק'ראבור, סב על עקבותיו ופונה לעקוף את המבנה החשוך. דאדלי פנה ללכת אחריו, מביט בעצבנות על הנוף החשוך... נוף של אמצע שום מקום. בני אדם הגונים לא גרים במקום כזה... אבל אלפייה, עוד אלפיה...

מתדלק בודד נחר בפתח המבנה, ראשו שעון על הקיר הלח ופיו פעור בטמטום ישנוני; עוד פסיעות מספר, ורחבת האספלט הפכה לחלקת עפר רטוב, ששתי מכוניות מקולקלות רבצו בתוכו, גגן החלוד נוטף מיים; מעבר להן, התנשא הצוק השחור. דאדלי יכול היה לשמוע את ענפי עצים נאנחים ברוח על הפסגה, חמישים רגל לערך מעל ראשו. גרונו התכווץ, מזכיר לו שהוא צמא, וחלפו שעתיים מאז עישן סיגריה אחרונה. פנס נאון נוסף הזדקר מתוך הבוץ מעברן האחר של הגרוטאות, אורו חלוש ומהבהב אף יותר מזה של קודמו.
"אנ'לא רואה כאן שום כפר" מלמל דאדלי, רעד עמום חולף בין כתפיו.

"זה כאן קרוב" מק'ראבור עמד מול המכוניות, גבו מופנה אל דאדלי וידיו בתוך מעילו. "תגיד, זכרת לנעול את כלי הרכב המוג...המגניב הזה שלך?"

מגניב? סקוטי מטומטם, בטח ראה רק סוסים כל החיים שלו. 'מגניב' היה הכינוי האחרון בו היה בוחר דאדלי לכנות את הטרנטה שלו... אלא שהבחור צודק. יהיה רע אם שכח אותה פתוחה... רע מאד. דאדלי סב לאחור, עושה מספר פסיעות לכיוון הכביש, ואז שב ונזכר בידו הלוחצת על הקודנית, גורמת לצפצוף חלוש להשמע מדלת תא הנהג.

"אתה בא?"

דאדלי שב והסתובב, פוער את פיו בתדהמה כאשר הבחין בשביל צר החולף בין המכוניות ונכנס אל פרצה בתוך הצוק. חרא, ממתי נעשית עיוור? אלא שהוא היה מוכן להשבע, כי דקה אחת קודם לא ראה אלא צוק סלע חלק ורטוב מצידו השני של פנס הנאון. מאלץ עצמו להניע את רגליו בעקבות הגבר המזוקן, חש כיצד דורכות נעליו על קרקע בוצית. בלב ולב, הותיר את האור המבליח מאחוריו ודידה בכבדות אל בין הסלעים.

מה יש לי להפסיד? חייב... חייב ת'כסף... מחשבותיו רדפו זו את זו כאשר התרומם המצוק משני עבריו.

"הבאת אותו?"

ליבו של דאדלי החסיר פעימה, כאשר צצו דמויותיהם של ארבעה גברים נוספים מתוך החשיכה.
"הוא ולא אחר" ענה מק'ראבור. "למה מה חשבת לעצמך בראש הטיפש שלך, גרגורי?"

מתאמץ להביט בבאים מקרוב, חש דאדלי לפתע כיצד זורמת זעה קרה על עורפו... ארבעת הבחורים האלו, הם לא לבשו מעילים ולא שום אחר שבן-אדם נורמלי יסכים לשים על עצמו; הו לא. הלבוש הזה... לא, זה... אותם מלבושים שדאדלי קיווה שלא לראות עוד לעולם, מאז עזב הארי בפעם האחרונה את הבית ברחוב פריווט. פיו נפער לרווחה.
"אתם לא במקרה... אתם כן מה... מופרעים האלו!"

נואק בפחד, ניסה לאמץ כל שריר בגופו בכדי להסתובב ולזנק לאחור במלוא המהירות. אלא שהשעה נתאחרה.
"פטריפיקוס טוטאלוס!" שמע את אחד הגברים צועק מאחורי גבו. ברגע הבא, אפפה אותו אלומת אור צורבת; דאדלי יבב, כאשר נשתתקו אבריו באחת, מפילים אותו אפיים ארצה כאילו הפך לדחליל. כאב חד התרסק באבריו, בעוד דמותיהם האפלות של הגברים קרבות והולכות; אזי, אפפה אותו אפלה.

* * *

הרוח יבבה בין הצמרות השחורות, כאשר החל דאדלי פוקח באיטיות את עיניו; גופו ייסר אותו במכאובים, חלוש ורפה כקש. בהדרגה, החלו חושיו שבים אליו, מגלים לו כי הוא שרוע אפרקדן בזרועות פשוטות, בליבה של קרחת יער חשוכה. טעמם של בוץ ודם נמהל בפיו; כאב נוסף חלף לאורך גבו בעודו גונח ונאבק לשווא לשוב ולשלוט בגופו.

מופרעים, בני-זונה ארורים... מה הם עשו לי? כבר לא נותנים לבן-אדם הגון לחיות כאן באנגליה... שיחכו, רק יחכו מה אעשה להם, אחרי שאקרא למשטרה... אלא שלעת עתה, לא יכול היה אפילו להרים את ראשו.

אזי, שמע קול גס מאחוריו.
"הוא התעורר, אמרתי לכם זה יקרה".

"אז מה?" ענה קול אחר, מוכר למדי "ממה 'תה מפחד, אה? הוא לא יכול להזיז אפילו אצבע".
"סתום כבר, קראב. אמרתי ש'ני מפחד? רק שאלתי, אם זה הקרוב-משפחה של פוטר, למה הוא עלוב כמו לשלוש, זה מה שהוא".

"למה אתה תמיד כזה טיפש?" התערב קול אחר, גבוה יותר "זה שאר-הדם של פוטר, מהצד האמא הבוצדמית שלו. למה כבר ציפית ממוגל?"

"לא יודע"

"זה לא חדש, גויל, לא חדש בכלל" ענה קולו של הגבר המזוקן. אחר שב הקול הגבוה יותר לדבר. נדמה היה לדאדלי, כי הוא רואה את הדובר; נער גבוה וגלוח-ראש הניצב סמוך לרגליו המשותקות, ומחזיק בידו פיסת עץ... אחד מאותם שרביטים ארורים.

"אבל זה... לאשפה הזו אתם קוראים קורבן הולם לטקס היסוד מחדש של המסדר?"

"לך תלקק רצפה של ינשופיה, רדפלייר. אתה מצאת משהו טוב יותר? אז תבלום הפה ותן קצת כבוד... אני צריך להתרכז קצת, כדי לעשות את האות, נכון?"

קורבן? לא... פסיכים שכמוכם... הכל באשמתך, פוטר... תמיד, תמיד חרבנת לי ת'חיים... עגלי זעה שטפו את פניו המזוהמים של דאדלי. או... שמא היו אלו דמעות?
"הו, רוח נעלה מאד של לורד וולדמורט הגדול, תקבל בבקשה קורבן זה... באר לדם..."
"התכוונת שאר-דם, לא?"
"בוגארטיוס, סתום ת'פה או אני יפרק אותך!" התנהם קולו של הגבר המזוקן "שאר-דם לשנוא ביריביך... אני מכריז בזאתי על היסוד מחדש"
"היסוד מחדש... היסוד מחדש..." החרו-החזיקו שבעה קולות אחריו.
"של מסדר הגדול של אוכלי המוות. מ ו ר ס מ ו ר ד ה ! ! !"

שריקה מזעזעת קרעה את אוויר הלילה; דאדלי מצמץ, כאשר הציף אור ירוק את פניו. דבר-מה זוהר נורה מעלה, מלווה בקריאות התרגשות... קריאות התרגשות שהפכו בן-רגע לגידופים ונהמות כעוסות, כאשר קרס האות והתפוצץ לרסיסים מטרים ספורים בלבד מעל הקרקע, מתיז נוזל צמיג ומצחין לכל עבר.
"טפו! הלוואי וישלשל עליך היפוגריף חולה, קראב!" צעק מישהו, אגב השתנקות ויריקה.

"גם כן מחליף לאדון האופל נעשית. אפילו ת'אות אין לך שכל לעשות כמו שצריך... יאאק!"

"למה מי אמר אתה טוב יותר, בוגארטיוס? אנחנו באנו לעשות כאן משהו, לא לשמוע אותך מיבב. שיקח הגרים את האות, אצל מי הסכין השחורה?"

דאדלי עצם את עיניו, לא רוצה לראות יותר; הקולות האפלים אפפו אותו, קרים ואכזריים... ממש כמו אז, כאשר הכה אותו החושך הקר ההוא בסמטה ליד הבית הישן.

רועד ומיבב, חיכה לתנופה ולכאב המוחץ שיבוא בעקבותיה, כאשר יוריד עליו הפסיכי את הסכין.

אלא שהמכה לא באה.

"כה צר לי להפריע לכם לשחק, רבותי" הדהד קול זר באוויר, מזכיר במבטאו את אותו אוכל-כרוב מחצי הגמר "אולם חוששני שעלי להתעקש..."

פוקח את עיניו, גילה דאדלי שהוא יכול להרים מעט את ראשו; הדובר ניצב בין השיחים... אדם צעיר, בעל שער זהוב, לבוש גם הוא בבגדי מופרעים, עם צווארון אדום-זהוב. שרביטו המוכסף היה שלוף בידו, נוצץ באור חלוש.
"במקרה, חיפשתי כמה תלמידים צעירים באיזור" הוסיף בנחת "ואני מאמין שאתם יודעים יפה היכן הם. אני נאלץ לבקש מכולכם להשליך את השרביטים..."

שצף קללות גסות ושרביטים נשלפים שיסע את דבריו; במעומעם, יכול היה דאדלי לראות קרני אור אדומות וירוקות חולפות מעל ראשו, טסות במהירות אל עבר הדובר; זה צעק "דיפינדיום אוריס!" ואור כחול הציף את מקום עומדו; קרניים ניתזו לכל עבר; ענפי עץ סמוכים נפגעו, שורקים מכאב ונדלקים באחת בלהבות עזות.
"שתק!"

אחד האנשים הניצבים בסמוך לדאדלי נאנק, לפת את חזהו והתמוטט בכבדות ארצה.

"וינגארדיום לביוסה!" הוסיף קול קריר מבין העצים. נדמה היה לדאדלי כי בזו הפעם, הדוברת היא אשה; גבר מבורדס נוסף התרומם מן הקרקע, מגדף ומכה באוויר בכבדות בידיו ורגליו; אזי, התהפך והוטח בכבדות ארצה.

לכו כולכם לעזאזל, פסיכים... למה 'תם חייבים להביא אותי במקום להרוג אחת ת'שני בשקט? חרא...

הלחות זחלה על פניו, מעמעמת את המראה לבליל של צעקות, אנשים רצים וקרניים נורות. שני גברים זינקו ונתקלו זה בזה בכח, צורחים ומנסים לתפוס את שרביטיהם, מלווים בקול צחוק מלגלג מבין העצים. אלא שאז, נגמר הכל... במטושטש, יכול היה דאדלי לראות את המופרע המזוקן שהביאו לכאן מגיח מבין העצים, לופת בזרועותיו נערה נאבקת ובהירת שער ומצמיד אותה בגסות אל גופו השרירי.
"עכשיו אתה תזרוק את השרביט הזה, גריפינדור אוכל בתחת, או שאני שובר לה ת'צוואר" התנהם, מהדק את לפיתתו, וגורם לנערה להשמיע אנקת כאב.
"עזוב... עזוב אותי, בבקשה" נדמה היה לדאדלי שהוא שומע אותה מתנשפת "אבא שלי ואתה הייתם..."

דבריה שוסעו בצעקת כאב, כאשר סטר המזוקן בכח על פניה.
"אבא שלך ואני?! אני יגיד לך משהו על אבא שלך ואני, חתיכת זונה מושתנת. שבע שנים, שבע שנים ארורות אני הייתי עם האבא שלך, שמרתי עליו, חטפתי מכות וקללות ועונשים בגללו, והוא מה? זרק אותי ואת גויל לכלבים, ככה! אפילו לראות אותנו לא רצה יותר, אחרי הקרב הגדול ההוא. ראית אולי איך שלח את גמדון הבית המסריח שלו לגרש אותי מהדלת, בפעם האחרונה באתי לביקור אצלו? חתיכת בוגד-בדם מסריח, מזדיין עם הבוצדמית של פוטר... זרוק את השרביט, אמרתי!" הראש המזוקן נדחף קרוב ביותר, מרחרח את מחלפות שערה הבהיר של הנערה.

"ואת הבת שלו; מאיזה זונה הוא השריץ אותך, דראקו הדראק? לא משנה, זה למה אני יהנה ממך עכשיו..."

"זרע בוגדים" התנהם הנער גלוח-הראש, עודו מתנשף בכאב; הוא ושלושה גברים נוספים הקיפו באיטיות את יריבם בהיר השער, שניצב עדיין בין העצים, פניו חיוורות ונבוכות, ושרביטו מוטל לפני רגליו.
"אז מה, גודריק? שוב רצית להיות גיבור?" לעג הנער האחר, זה שכונה בוגארטיוס. "ואתם עוד אמרתם שאי אפשר להשיג קורבן טוב לטקס, מה?"

"א ק ס פ ל א ר י מ ו ס !"

הצעקה הדהדה סביב, נמהלת בצרחת ההפתעה של הגבר המזוקן. בלא התראה, מצא הלה את עצמו מורחק מקורבנו ומוטס לאחור, זרועותיו פרושות לרווחה. דאדלי פער את פיו באימה, כאשר ראה את הגוף המגודל והכהה מתעופף לעברו במהירות עצומה; אזי, חש חבטה עצומה ואיבד בשנית את הכרתו.