קראן א-דרויל ("חוטמו הקפוא של הדרקון")

מבוא: ההר מוקף הערפל מצפון-מזרח לחצרות הגרניט

קראן א-דרויל (בסלנג אנ'מירי מקומי: שיבוש של קאראן א-דורויל: 'פסגת האד המחניק'), היא פסגה תלולה וגבוהה ששוכנת מרחק חצי יום עד יום של מסע מצפון-מזרח לחצרות הגרניט, ומדרום לקצה המזרחי של בקעת פארנאת' ארת'אל. את קארן א-דרויל ניתן 'לראות' במטושטש מחצרות הגרניט, ממזרח פארנאת' ארת'אל ולעיתים גם מדרך המלך שעולה לרכס קאראנסיל (שעוברת מרחק מיילים לא מעטים דרומה יותר, באורח שפסגות נמוכות יותר חוצצות בינה לבין הפסגה המדוברת). בדרך-כלל, קשה לראות לפרטים, משום שקראן א-דרויל, באורח שהולם את שמה, מכוסה עננים על עננים של ערפל שנראים לעיתים כאילו הם מסתחררים באיטיות מעל ראשה.

מי שמצליח לראות את הפסגה עצמה, יכול להבחין בכך שהיא דומה בצורתה לחרטום מאורך ש"הזרבובית" שלו פונה דרומה ומערבה, לעבר חצרות הגרניט; וחדי עין (או בעלי דמיון מפותח) יכולים לדמות אותה לראש עשוי בגסות של יצור דמוי-דרקון, ויש האומרים – לגולגולת של יצור כזה, שעדיין פולט אד והבל חם מהנחיריים שלו, הישר אל תוך האוויר הקפוא ושכבת הקרח שמכסה חלקים רבים ממנו לאורך רוב עונות השנה. רק מקרוב, או בארוע נדיר שהערפל מתפוגג לגמרי, חדי עין יכולים להבחין גם ב'צלקות ובליטות' על החרטום ועל 'הלחי הדרומית' של הרכס, שהן למעשה כמה מפלסים של חורבות עתיקות, קבורות למחצה בתוך הקרח וגלי על גלים של אבני מפולת.

קראן א-דרויל הוא לפי האגדה המקום שמתחתיו שכנו פעם כוכי קבורה של בני קור-אומת'ל עתיקים (או לפחות אחד מענפי המשפחה), אולי ביחד עם ישוב שכוח ששכן על המדרונות מעליהם ומסביב לבית הטהרה הקדום של הלורדים המתים; ומאוחר יותר, שימש כמקום להגלות אליו אנשים שהעלו את חמתם של הלורדים של חצרות הגרניט, וכנראה גם מקום מגוריה ומיטת חוליה של אחת הגבירות המפורסמות של השושלת, שחיה כאן בכמה משנותיה האחרונות.

כיום, המקום נטוש כמעט לגמרי, הגם שהמשמר של לורד מרנליון קור-אומת'ל בראשות אורג הערפל פלאנסאר עדיין מחזיק במפתחות של השערים הישנים ואוכף ביד קשה – לפחות מפעם לפעם – חוק עתיק שאוסר על זרים ותושבי חצרות הגרניט להכנס לכאן, בלא אישור מפורש של הלורד; החצרות העתיקות והעמודים שנראים כשרידים של מקדש ישן הרוסים, מטים ליפול, וחלקים מהם, בעיקר הגבוהים יותר, שורצים בלטאות שלג מסוכנות ושדוני כפור קטנים וערמומיים; ואילו מערות הקיטור הלוהטות עמוק מתחת לקרח, שמפעם לפעם משלחות סילוני קיטור לוהט דרך סדקים בקרקע הקפואה, נגועות בבניו של שבט אבנונים מוזר שהתרגל לחיות בין אדי ובריכות הקיטור הלוהט, ויש אומרים שגם ביצורים גרועים יותר.

הגעה ועזיבה

קראן א-דרויל היא פסגה שמוקפת במדרונות תלולים מאד, חלקם כמעט אנכיים לגמרי, שהטיפוס עליהם קשה מאד אפילו עבור הרפתקנים מיומנים, מה שמקשה מאד על הגעה לאיזור שלא דרך אחת הדרכים המוכרות.

דרך הסוללה האסורה: הדרך המרכזית אל קראן א-דרויל היא סוללת אבן גדולה שיוצאת מפאתי חצרות הגרניט, דרך שער שנמצא סמוך מאד למקדש המקומי של ההשתקפות הכחולה, שלמעשה צופה עליו ממפלס גבוה יותר. הסוללה הזו, הגם שכיום היא משובשת ומלאה בצמחיה סוררת ואבני מפולת, נראית במובהק כאילו היא אינה טבעית, אלא שרידים של דרך קדומה שפעם היתה מרשימה בהרבה – לפחות לפי שרידי מרצפות הגרניט והעמודים שעולים מעליה מפעם לפעם בזוגות גבוהים, אחד מכל צד. משני צידי הסוללה, המתלול נופל אל בקעים עמוקים ובוגדניים שחלק מהם, בעיקר סמוך לקראן א-דרויל, מלאים לעיתים בשלוליות של מי קיטור מהבילים, שלעיתים נשפכים ללא התראה מאחד החרירים שעל המדרון, ואז חוזרים וקופאים באיטיות ברוח הכפור העזה שנושבת מסביב לרכס (לעיתים, התפרצות כזו של בוץ ספוג בקיטור יכולה להיות פתאומית ומסוכנת מאד – החל מנחשול רותח שמשתחרר בבת אחת מתוך הקרח, ועד אבני בוץ שנראות קפואות בחלקן העליון, ויכולות להתהפך פתאום ולחשוף את הלהט שמתחת להן).

הדרך הזו מגיעה בסופו של דבר לקשת אבן עתיקה ושמורה כמעט לגמרי, שמשני צידיה פסלים מוזרים, שחוקים ובלויים משיני הזמן של יצורים שנראים כמו סוסים – או אולי דווקא משהו שבין סוס לבין ביזון הררי שקרניו נשברו מזמן, שנראים כאילו הם עשוים מקרח כחול, נוצץ ופועם חלושות.

שני הפסלים הללו הם הראשונים בסדרה של פסלים מוזרים של חיות עשויות קרח, רבות מהן דומות לחיות רכיבה קפואות בגודל מרשים, שמתנוססות בתוך ובצידי 'החצרות החרבות' שעל ההר עצמו.

הדרך הזו מתחילה ומסתיימת בשער נעול, כנראה לא רק במנגנון מכני, שהמפתחות שלו לפי המסורת 'שייכות אישית ללורד קור-אומת'ל', אבל בפועל מוחזקות כיום בידי מפקד המשמר, סרן פלאנסאר, וכמה מאנשיו הקרובים והנאמנים ביותר – כמעט כולם מחבורת אורגי הערפל השנויה במחלוקת שמקיפה אותו.

הסרן ואנשיו אוכפים ביד קשה מאד את האיסור העתיק לעלות אל ההר בלא אישור של הלורד, ולפי חלק מהשמועות הורגים מיד מסיגי גבול, או מעלימים אותם בדרך אחרת, בלא לטרוח להביא אותם למשפט של הלורד עצמו.

דרך פארנאת' ארת'אל והכפר ליגמור: דרך אחרת להתקרב אל הרכס, עוברת דרך הקצה המזרחי של עמק הספר פרנארת' ארת'אל, במקום בו האדמה מתרוממת במתלול מיוער לעבר תחילת המדרונות התלולים של קראן א-דרויל. שם, בין עצי המחט עם הצמרת הלבנונית למחצה, מסתתר כפר קטן של בתי עץ בשם ליגמור (Lygmur).

ליגמור אינו כפר רגיל, אלא מקום קשוח מאד, שמאכלס בעיקר גברתנים, כורים בדימוס ומחפשי אוצרות (או צרות), בלי או כמעט בלי משפחות. רוב האנשים קשורים או סרים – מרצון או לא מרצון – למרותה של המשפחה המקומית המפוקפקת לית'רין, צאצאיהם של סוחרי עבדים מהתארלין שגלו לפרנאת' ארת'אל ונחשבים (בכל רחבי העמק) למשפחה אלימה ומסוכנת.

בין בתי העץ של ליגמור אפשר למצוא חבלים, איזמלים וציוד נחוץ אחר, ביחד עם הדרכה או אפילו מפה עשויה בגסות של שבילי ההרים – או לספוג מכות רצח ולהזרק חזרה אל העמק למטה, עם ארנקים קלים בהרבה מכפי שנכנסו לשם, אם בכלל. המקומיים הם אנשים מרים, קשוחים וחשדנים שלא צריכים הרבה סיבה בכדי לשבור לזר את העצמות ולבזוז אותו באורח יסודי למדי; והעימות ההולך ומחריף בינם לבין המשמר של הסרן פלנת'אר הפך אותם לחשדנים ואלימים עוד יותר בשנים האחרונות.

הדמות יוצאת הדופן היחידה ב'נוף' של ליגמור, הוא זקן מטורף למחצה, אבל כנראה מלומד למדי בשם פירת'ירד (Firthyrd), שגר בבית גדול ומוזנח בשולי ליגמור, מוקף רק בחבורה של כבשים שנראה שלא נגזזו כבר שנים, ופחות או יותר 'מגדלות את עצמן' – כולל קרניים מפותלות ויעילות מאד לטיפול בכל אוויל פזיז שעשוי לחשוב עליהן בתור ארוחת צהריים מזדמנת. פירת'ירד עצמו, טיפוס מוזר ומוזנח משהו, עם זקן ושיער שיורדים עד למתחת לחגורה, גלימות מקורעות למחצה ונטיה למלמל ולדבר הבלים לא מובנים עם עצמו, בא והולך – לעיתים הבית שלו נעול במשך חודשים ואז הוא חוזר באורח מפתיע; כל הבריונים של ליגמור מכבדים אותו מאד, ולא רק שאיש מהם לא יעז לדחוף או להלום בו, אלא שהוא יכול להכנס לחור השתיה המזוהם והמסוכן של הכפר, ליטול לעצמו משקאות בלא שאיש יבקש ממנו לשלם עליהם. השמועות מספרות שהזקן – שאפילו אורגי הערפל של פלנאנסאר מעדיפים שלא לנסות לאיים עליו – הוא מלומד שיש לו שלל מגילות מוזרות ושאר 'מציאות' וגם ידע רב-ערך על האיזור (כאשר הוא לא מקשקש שטויות חסרות פשר); ומי שיצליח להשיג ממנו עזרה, ישפר מאד את סיכוייו להצליח במסע שלו אל החלקים המסוכנים יותר של הרכס.

מליגמור, עולים כמה שבילים אל החלק האחורי (הצפון-מזרחי והמזרחי) של קראן א-דרויל ומפעילים "אל עורפה ומאחורי אוזניה של המפלצת, אילו היו לה כאלו". לא ברור, היכן ואיפה השבילים האלו מתחברים אל החלק הקדמי של הרכס (ויש גם כאלו שלוחשים שחלקם מכושפים והם משנים מיקום או מובילים כל פעם למקום אחר), אבל נראה שכמה מהם מתחברים אל פתחי מערות שבחלקן אפשר לכרות ברזל משובח ולעיתים גם רסיסים או אפילו אבני שלג שלמות, ביחד עם אבנים פשוטות יותר כמו בורניטים או גארליט קצוץ.

אחד השבילים, שמעפיל גבוה לאורך הצד הצפוני של הרכס, מוביל אל שברים של חומה עתיקה, שנראית כאילו עשו אותה מתערובת מוזרה של אבן גרניט מקומית וקרח, ואל רחבה הרוסה מאחוריה, שנראית כמו שרידים של מצודה קדומה, שעמדה גבוה מעל פארנאת' ארת'אל, ומעליה נישא מגדל עגול ותכול שמעט מאד נשאר ממנו היום. לפי אחת האגדות, בני קור-אומת'ל התבצרו כאן פעם, והתגוננו במשך שנים מול יריב שכבש את חצרות הגרניט של היום ואת כל יתר המחוז – אבל בינתיים, אפילו שמו נשכח.

בתוך החצרות החרבות

מי שבכל זאת מצליח לעבור בדרך הזו ולפתוח את השער הפנימי, ימצא את עצמו במפלס הנמוך יותר של החורבות, שלפי השמועות מזכירות מאד במבנה ובצורה גרסה קדומה וגסה, נטושה ומתפוררת של חצרות הגרניט עצמן – כולל שדרות עמודים מוצלות למחצה חפורות 'על החרטום של המפלצת', עם מערות צדדיות דומות לאלו שמשמשות רבות מהחנויות והסדנאות של חצרות הגרניט; והכל נראה שומם וריק לגמרי ממבט ראשון.

איזור החורבות שעל 'החרטום' של הרכס הוא גדול ומסועף בהרבה מכפי שנראה במבט ראשון.

הדרך הופכת מסוכנת יותר ויותר ככל שמעפילים הלאה ומתרחקים מהשער – כולל סכנה של מעברים נגועים בלטאות כפור רעבתניות, סכנת התמוטטות וסדקים שלא תמיד אפשר להבחין בהם במועד, שיכולים מפעם לפעם להתפרץ ולהתיז כלפי מעלה סילון קטלני של קיטור לוהט מהמעמקים; הרוח עצמה הופכת חזקה, קפואה ומסוכנת יותר, ולעיתים נושאת איתה הדים מוזרים, שנשמעים כמו צלצול עתיק של פטישים, או צרחה רחוקה של מפלצת עצומה.

כפור קטלני: הכפור ששורר על הרכס הוא חזק וחודר-עצמות באורח מפתיע, מסוכן וקיצוני בהרבה מאשר כמעט בכל מקום אחר באיזור קור-אומת'ל. דמויות בלא עמידות לכפור, עשויות להכנס במהירות למצב של חולשה הולכת וגוברת: 1- התחלתי לכל הגלגולים, ואובדן 10% מסך נקודות הפגיעה המקסימלי, מלווה בפגיעות של 10% להתקפות מבוססות כפור, שיתחיל להתעצם ולהצטבר (למשל, עד למקסימום של בין שלוש לחמש פעמים), לפי העונה ושיקול דעתו של המנחה.

עינו של פלאנסאר: הגם שהמשמר של סרן פלאנסאר אינו נוהג לפטרל מעבר לשער הנעול, בתוך החצרות הקפואות עצמן, יש שטוענים שאי-כה 'עינו של אורג הערפל הצונן צופיה' – קרי, שיש לו דרכים לדעת על מסיגי גבול, ולמצוא דרכים לפעול נגדם, גם בלא להפעיל את אנשיו.

לפי חלק מהגרסאות, המשמר של קור-אומת'ל מחזיק אי-שם בחצרות הקפואות את הפושעים הגרועים ביותר, ומעביד אותם בכריית אבני שלג ומתכת (דבר שהסרן כנראה לא רוצה שיתפרסם ברבים...); לפי חלק אחר, לסרן יש 'דיבור' עם כמה מהיצורים דמוי-האדם ששורצים בערפל הקפוא – אולי עם אי-אלו מצאצאיהם של מנודים עתיקים שחיו כאן פעם, או אולי – עד כמה שהדבר נראה מופרך – עם המהלכים האפורים של ההר. הגם שיתכן מאד כי מדובר בעלילה אפלה במיוחד שיריביו של הסרן בחצרות הגרניט מפיצים, הסיפור תורם ללא ספק לפחד שאורג הערפל הרהוט והצונן מפיץ סביבו.

מבנים עתיקים בערפל

רוב ההרפתקנים או מחפשי האוצרות שמגיעים אל החורבות, מחפשים אבני שלג או אוצרות שנשכחו במבנים העתיקים או מתחת להן – אם כי רוב מי שינבור במבנים ההרוסים סתם-כך, עלול להתאכזב. אמנם, קיימים בחורבות - בעיקר בחלקים הגבוהים והמרוחקים שלהם, לא מעט בתי מידות חרבות למחצה, חלקם מעוטרים בסמלים מוזרים (חלקם אולי סמלי שושלות אצולה מקומיות שנכחדו לפני מאות שנים, או סמלי יחידות צבאיות שכוחות מהתקופה הקדם-אנ'מירית) האוצרות ושכיות החמדה העתיקות, אם הם קיימים, קשורים בדרך-כלל לאחד הסיפורים על מבנים מיוחדים שנמצאים בלב ההריסות והסודות שהם צופנים.

מבנה הטהרה העגול והכניסה אל הכוך הקדום של בני קור-אומת'ל: הסיפור המפורסם ביותר שקשור בחורבות, הוא סיפור על מעין 'בית טהרה' או מקדש עתיק וחרב למחצה בעל כיפה עגולה, שנשמר כמעט בשלומותו במהלך הדורות, חבוי עמוק בתוך הערפל שבחלק הגבוה של החורבות. מספרים, כי לא פשוט למצוא את המקום, והוא נוטה 'להעלם ולהסתתר' בתוך הערפל הקפוא, ולהתגלות רק מפעם לפעם (או שאולי יש צורך בסוג של ידע או כישוף מתאים כדי למצוא אותו בערפל).

בתוך המבנה הזה, לפי האגדה, מעגל שלם של פסלי קרח נצחיים של חיות ובני-אדם, מסביב לבריכה מוזרה בגוון כחול-עמוק, של מים מכושפים צלולים קרים בהרבה מהקרח, אולם אי-כה לעולם לא קופאים; ומגעם יכול לפגוע קשה ולהמית כל מי שאינו מוגן (ויש אומרים ראוי) מספיק. מעבר להם מסופר על קיר עתיק שסמלי בית קור-אומת'ל חרוטים עליו – בהבדל אחד, שבמקום סמל אגרוף האבן המוכר, הסמל שחרוט על אותו קיר הוא אגרוף עשוי מקרח.

בקיר הזה, לפי האגדה, קרוע השער אל כוך הקבורה הקדום של בני קור-אומת'ל או אחד הענפים של המשפחה, בו השתמשו ככל הנראה לפני מאות רבות של שנים (כאשר הקברים העתיקים ביותר בכוך הקבורה בו משתמשים כיום, עמוק מתחת לטירת תל א-קארן, הם בני שלוש-מאות עד ארבע-מאות שנים).

ביתה האחרון של הגבירה נימראנדין: סיפור חדש יותר שנפוץ בחצרות הגרניט, מספר על הגבירה נימראנדין, אמו רבת העוצמה של לורד ארתיריון (וסבתו של הלורד הנוכחי, מרנליון) ובתה של כוהנת אפורה רבת-עוצמה, שנחשבה במשך עשורים ל'אדם החזק' מאחורי הכס של בני קור-אומת'ל.

הכל יודעים שהגבירה האדירה וחסרת הגיל התערערה ונעלמה אחרי ההתנפצות הגדולה; אולם לפי כמה מהשמועות, היא הועברה בחשאי אל חצרות הקרח של קראן א-דרויל, אל בית מוגן היטב אי-שם באגף הדרומי של החורבות, קרוב למקום בו עולה מהן נתיב משובש אל חורבות המצודה האדירה שבראש המדרון הדרומי הצופה אל פארנאת' ארת'אל; ושם, תחת השגחה של חבורת משרתים נבחרים, היא בלתה את שנתה האחרונה, כשהיא חולה ולפי הסיפורים נגועה בין היתר בהזיות של קדחת כפור שלא שכחה.

הבית האגדי הזה, אם הוא אכן קיים (בני קור אומת'ל אינם אומרים דבר או מכחישים את עצם הסיפור הזה, ועשוים לגלות עוינות רבה אל מי שינסה לחטט בסיפור הזה), עשוי למשוך מחפשי אוצרות בגלל השמועות הרבות על שכיות החמדה יקרות הערך של הגבירה, שהובאו ביחד איתה לשם כדי להנעים לה את ימיה האחרונים, ואולי גם רמזים או שרידים שקשורים לידע הנרחב שלה בקסם (למשל: אוסף הספרים והמגילות הנדירות שהיה חביב עליה מאד בימי חייה).

עם זאת, לפי הסיפורים סכנה נוראה אורבת למי שיתקרבו אל הבית הזה, שנחשב מקום מקולל שקסם אפל שורה בו; חלק מהמסורות מספרות שאיש מהמשרתים שליוו את הגבירה וטיפלו בה בימי חוליה לא חזר אל חצרות הגרניט – וכי אחד אחד, הם הוכו בעצמם בחולי ובטירוף, ואלו שלא מתו, הפכו ליצורים ספק-אנושיים שנקראים 'האנשים האפורים של ההר' או 'המהלכים האפורים' –קליפות נגועות בטירוף, בעלות כוחות אפלים שזוחלות על ארבע בתוך הערפל והחושך, שם הן אורבות לקורבנות.

ירידה אל מנהרות הקיטור הרותח במעמקים

חלק מהאגדות על המקום מספרות כי קיימת דרך סודית, או אולי מספר דרכים סודיות (לפי אחד הסיפורים, קיימת גם דרך מוצפת של אפיק נהר תת-קרקעי רותח, שמוליך משם אל קרוב מאד למעמקים מתחת לטירת קור-אומתל עצמה), לרדת מהחצרות הקפואות אל תוך הלהט המחניק של מערות ומבועי הקיטור הרותח, בין שורשי ההר, עמוק מתחת לאדמה.

האגדות על המערות האלו רבות, כשם שהן מקוטעות וסותרות זו את זו:

יש מי שמספר על סדן קדום ועתיק, חבוי עמוק עמוק מתחת להר, שהקסם העתיק שלו שומר עליו צונן כמו קרח למרות שהוא מוקף במאגרי קיטור לוהט; וכי החרב הראשונה של הקור-אומת'ל הראשון חושלה על הסדן הזה; אולם לפי הסיפור, בני קור-אומת'ל איבדו את המקום עוד לפני שנבנתה הטירה שבה הם חיים כיום; וכי כיום (ולמעשה, במשך דורות אין ספור של בני אדם), שומרת על הסדן מפלצת נוראה שלא מהעולם הזה.

ישנם מי שטוענים שעמוק מתחת להר, שכן פעם דרקון שהותיר מאורה מלאה באוצרות (הגם שאין באיזור חצרות הגרניט אף סיפור או מסורת על התקפת דרקון); וכי בימי חייו היה עתיק ורב-עוצמה בהרבה מהדרקון שכמעט החריב את עמק טולו לפני שלוש-מאות שנים.

האבנונים של שבט דאבו-גאגאש: סיפור חדש יותר, עוסק בשבט גדול של אבנוני-מעמקים בשם דאבו-גאגאש, יצורים שהסתגלו – בגוף ובהתנהגות, לחיות בתוך מערות עמוקות מלאות בקיטור לוהט; וכי הם נבונים או ערמומיים יותר מאבנונים רגילים, ויודעים למשל כיצד לחשל ברזל או ליצור שריונות מקשקשים של יצורי מעמקים חסרי שם; יש מי שאפילו הרחיק לכת וטען שהמנהיג שלהם - אבנון עצום שכל גופו קעקועים אדומים זוהרים שצוירו כאילו בכדי להראות כמו עורקי-אש, יודע מיהם בני קור-אומת'ל וחושב (עד כמה שאבנון מסוגל לזה) שהכס שלהם שייך לו.

משהו שקרה לפני שני דורות, כך מספרים (עוד לפני מלחמות האבנונים הגדולות של רכס קאראנסיל), משך את בני דאבו-גאגאש אל המערות העמוקות שמתחת לקראן א-דרויל, וכיום הם רואים אותן כביתם המקודש ומגינים עליהם בקנאות; ויש אומרים שהם סוגדים למפלצת המעמקים של הסדן הגדול (או לתצורות סלע שבעיניהם קשורות אליה) כאילו היתה אל חי לכל דבר ועניין.

חזרה לאינדקס ערכים מארצות שונות

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.