פרדים ויצורים סוסיים אחרים במערב מלסטרה

הפרדים של בקעת קיירן

מבוא: בעידן שאחרי ההתנפצות, כאשר הסוסים הפכו נדירים ויקרים יותר, הפרד הקיירני הוא בהמת המשא והרכיבה הנפוצה ביותר בבקעת קיירן וברבות מהארצות הסמוכות לה הגם שהמושג 'פרד' נועד במקור לתאר בהמה עקרה שנוצרה מזיווג בין אחד מזני הסוסים של מלסטרה לחמור-הנמל הראמג'ירי, הרי שפרדת המשא בו עושים כיום שימוש בבקעת קיירן ובמחוזות סמוכים, שנוצר לאחר מאות שנים של הכלאות והתערבות אנ'מירית (חלקה באמצעות כוהנות), שונה מאד מהפרדים המקוריים – גם במראה וגם בצורת ההרבעה.

בעורקי פרדת המשא הקיירנית של היום, זורם רק מעט דם של חמור-הנמל, והרבה יותר דם של בהמה שנקראת 'פרא וארת'ארי'; כאשר מן הצד השני, רוב הפרדות של בקעת קיירן הורבעו באמצעות זן הררי של סוסי משא קטנים יחסית שמקורם ברכס קאראנסיל.

מראה חיצוני והתנהגות: הפרד הקיירני הוא חיה ממוצעת, בעלת פרווה שעירה וסבוכה יחסית בגוונים שונים של חום דהוי, לעיתים נוטה לאפרפר; כאשר לעיתים אפשר לראות פסים בהירים על החלק האחורי של הגוף, בעיקר ליד הרגליים ועד השוקיים של הרגליים עצמן. הראש קטן יחסית לראש של סוס, פחוס ובעל אוזניים קטנות, עם אף נוקשה וגרמי. התזונה של היצור היא צמחונית כמעט לגמרי, לעיתים בתוספת של מעט חרקים; היצור לא נחשב נבון או מוכשר במיוחד, והעמידות שלו ממוצעת; הוא קל לאילוף וממושמע יחסית, אולם נוטה להתנהגות פחדנית, ויכול לאבד את העשתונות במהירות במצב של התקפה או איום. כאשר הוא נאלץ להלחם, הוא משתמש בפרסות שלו ולעיתים בנשיכה לא מרשימה במיוחד. פרטים שהורבעו באמצעות סוסון ביצות אורגאקי מסוגלים לעיתים להשתמש ביריקה של ריר עכור ומעט צורב, שהשפעתו מעטה מאד אלא אם כן הוא מצליח לפגוע בעיניו של היריב ולגרום לו לעיוורון חלקי לזמן קצר.

אם נתקלים בפרטים בעלי מראה ותכונות לא אופייניות, הדבר מרמז בדרך-כלל כי הם נולדו מהרבעה של פרדות עם זן סוס אחר - למשל, ואנדאאר (Vandaar), סוסון הביצות מאורגאקה בעל הרעמה הארוכה, הנפולה והשמוטה בגוון ירקרק, ולעיתים רחוקות מאד סוס מלחמה.

פרדות שהורבעו באמצעות סוסון הביצות מאורגאקה, נוטות להיות קטנות יותר, עקשניות ובעלות מזג רע יותר, אבל גם עמידות יותר לתנאי שטח קשים ובוץ עמוק, ובעלות אוזניים זקורות וחדות יותר, ובעיקר רעמה ארוכה, סבוכה ונופלת לשני הצדדים שמזכירה את זו של סוסון הביצות, וכמוהו, הן נוטות לריח גוף עז ובלתי נעים. על הפרווה של יצורים כאלו יופיעו לעיתים גם גוונים או כתמים נוטים לירקרק שינמרו את הפרווה החומה; וגם זנב ארוך יותר, שמסתיים ב'מטאטא שיער'.

מקור והרבעה: הפרד המקורי שהורבע מחמור-נמל ומאחד מזני הסוסים של מלסטרה היה בהמה עקרה לחלוטין, ומנגד ירש משהו מהעורמה ומיכולת ההסתגלות הגבוה של חמור הנמל הראמג'ירי (שידוע כאוכל-כל ערמומי ובעל תבונה גבוהה מאד יחסית ליצור דמוי-סוס).

המחקר ונסיונות ההרבעה המרובים שנעשו ביצורים האלו בתקופת האימפריה האנ'מירית, עשו שימוש בחיית בר מיערות וארת'ארון, ששמה 'פרא וארת'ארי'; קרוב קטן-מידות של החמור והסוס, שנחשב ביישן, פחדן וכמעט בלתי אפשרי לאילוף או ביות בפני עצמו. פרדת המשא הקיירנית, שנוצרה במקור מסדרה של הכלאות וערבוב דם בין חמור הנמל, סוס משאות הררי או צאצאים מבוייתים שלו, ופרא וארת'ארי, השתנתה – ככל הנראה בתהליך ההרבעה הראשוני שנעזר בקסמים של כוהנות אנ'מיריות.

הפרדה שיצרו האנ'מירים אינה עקרה לגמרי כמו הפרדים שקדמו לה; לעומת זאת, רוב מוחלט של כל המלטה תהיה מורכבת מנקבות, ולעיתים ספק-זכרים עם סימני מיניות מטושטשים ומנוונים. הזכרים הפוריים הם נדירים (1:20 לערך) וגם הם חלשים יחסים, וקשה להבדיל בינם לבין הנקבות והזכרים הלא פוריים. גרוע מכך, הרבעה באמצעות פרדים זכרים בלבד תגרום, בתוך כמה דורות, להולדת צאצאים חלשים וחולניים יותר ויותר - מה שמצריך 'לרענן' מפעם לפעם את הדם באמצעות שימוש בסוס זכר – כאשר כיום, מדובר בעיקר בסוסי העבודה הירודים[1] יחסית ששרדו בבקעת קיירן ואיזורים אחרים אחרי ההתנפצות הגדולה.

יצורים דמוי-סוס אחרים

חמור הנמל הראמג'ירי

אוכל-כל ערמומי שמקורו בחיות פרא שכוחות ששרצו במנגרובים מלוחים, הרחק בארצות הדרום של מלסטרה, בטרם הללו בויתו בידי הראמג'ירים וככל הנראה השתנו מאד.

החמור הראמג'ירי הוא חיה גדולה יחסית, שנופלת רק במקצת מסוס[2] במידות. הפרווה שלו קצרה יחסית, והצבע שלה נע מלבן, בדרך-כלל עכור, עד לחום בהיר מאד ולעיתים רחוקות לבן-אפרפר. הוא ניכר בעיניים מבהיקות, כחולות או ירוקות - דבר שמהווה לא פעם מקור לבדיחות על "הקשר העמוק" בינו לבין אדוניו הראמג'ירים.

החמור הראמג'ירי מותאם מאד לחיים בסביבות מיים מלוחים, ומסוגל לבוסס עמוק במים, וגם להתקיים במשך זמן ארוך על מיים מליחים. בניגוד לרבים מקרוביו הסוסיים, החמור הראמג'ירי הוא אוכל כל, שבנוסף לתפריט צמחי מגוון (כולל צמחי חוף מליחים, אותם הוא מחבב מאד), מסוגל להיזון מחרקים, תולעים, ובעיקר דגים שחיים במים רדודים - אותם היצור צד כאשר הוא 'קופא' בתוך המים הרדודים, ויכול להמתין זמן רב כדי למחוץ את ראשו של דג מזדמן בדריכה מכוונת היטב של אחת הפרסות הקדמיות שלו. מנגד, בשרו של החמור הראמג'ירי הוא בעל טעם מר ומבחיל למדי, מה שגורם לכך שבני אדם וגם טורפים אחרים נמנעים בדרך-כלל מלנסות לשחוט ולטרוף אותו - אם כי הדבר אינו מסייע להם מול האויב הגדול שלהם - בהמות הפאז', שטורפות חמורים בתאבון רב, בלי להרתע מהטעם המגעיל של הבשר.

מסופר שהיצור בעל מידת חוכמה גבוהה מאד יחסית לבעל חיים; הנערות שלו יכולות להפיק קשת מגוונת של טונים, עד שלעיתים הוא נשמע כמעט 'מדבר'; ואומרים שהוא מסוגל 'להתמקח' עם האדון שלו, ולעבוד ולהתנהג באורח אחר לגמרי עם אדון שזכה לחיבה או ל'אישור' של החיה, יחסית לדרך בה הוא 'יציית' לאדון שחביב עליו פחות.

פרא וארת'ארי

יצור בר דמוי סוסון עם פרווה חומה ופסים לבנים; קטן מהסוס הממוצע ואפילו מחמור הנמל הראמג'ירי, בעל אוזניים קטנות ושמוטות משהו – שרבים מהזכרים שלו גידלו קרן קטנה ומעוקלת במעט על האף. הפרא הוארת'ארי – יצור ביישן ופחדן, כמעט בלתי ניתן לאילוף (שלא לומר ביות), חי על קליפות עצים, כולל קוצים של עצי החנית, גרגירים ופטריות, ובנוסף לכך היה ידוע כבוזז דבש נלהב. הזכרים, בעיקר, ידעו לטפס לגבוה נמוך על עצים, כולל קוצניים, ולהשתמש בקרן שלהם כדי לשפד כוורות או לחטט בחורי דבורים בתוך הגזעים של עצי חנית, כאשר היצורים – זכרים ונקבות כאחד – בורכו בעמידות חזקה לרעל, שאפשרה להם לעמוד בעקיצות רבות של דבורי-בר זועמות.

היצורים הללו, בתורם, מהווים טרף עבור כמה וכמה מהחיות הטורפות הגדולות של יער וארת'ארון, כולל הואק-סוראק וזאבי-סערה; וגם בני-אדם צדים אותם מפעם לפעם (הגם שהיצור חששן וזהיר מדי, בדרך-כלל, מכדי להתקרב למקומות ישוב ולפשוט על כוורות מבויתות) עבור הפרוות והבשר השמנוני-מתקתק שלהם.

ואנדאאר - סוסון הביצה של אורגאקה

יצור קטן יחסית ומצחין מאד, שחי בעדרים בחלק מאיזורי הביצות של אורגאאקה - בעיקר סביב אפיקו של נהר ואנדרומון העצום (שממנו נגזר שמו) והיובלים שלו. סוס הפרא קטן המידה הזה, הוא בעל עור חלקלק ושמנוני בגווני חום-ירקרק, עם 'דוגמאות' או כתמים מסוגים שונים בגווני חום וירקרק שונים. הוא ניכר ברעמה הנפולה והארוכה שלו, שגוונה בין כתום, ירוק וכתום-ירקרק, וחלקים ממנה נראים דומים לעלי ביצה. הזנב ארוך ובשרני בהרבה משל סוסים אחרים, והגם שהקצה שלו שעיר ונראה כמו 'מברשת מצליפה' יש אומרים שיש לו צורה 'קצת עכברושית'.

ואנדאאר מותאם - מהעור השמנוני שלו, עד צורת העיניים וגם האוזניים הזקורות שלו, לחיים במי ביצה טובעניים; הפרסות שלו מותאמות במיוחד לבוץ עמוק; והיצור עצמו מסוגל לשקוע במים עד לכיסוי כמעט מלא של הראש, כאשר רק העיניים, וכמובן האוזניים הזקורות, מציצות מתוך מי המדמנה כדי לקלוט סכנה מזדמנת - בעיקר לטאות ענק או אנשי לטאה, שאוהבים מאד לצוד את היצורים הללו.

היצורים הללו צמחוניים בדרך-כלל, וניזונים מצמחי ביצה, כולל פטריות ואצות; כאשר גם גרגירי ביצה תפוחים וניצנים של צמחי ביצה חביבים עליהם מאד. כאשר הם מותקפים, הם מתגוננים באמצעות הפרסות, נשיכה כואבת מאד שיכולה לקרוע את בשר האויב וליצור פצע מזוהם, ולא פעם גם יריקה של נוזל קיבה צורב מאד, שהם מנסים לכוון לעיני היצור כדי לעוור אותו באורח זמני.

סוסים וסוסי מלחמה

רוב הסוסים ששרדו כיום במערב מלסטרה (וגם הם נפוצים פחות ויקרים יותר מאשר בעבר), הם סוסי משא 'פחותים', רבים מהם צאצאים ותוצרי ביות של סוסי-בר הרריים מרכס קארנאסיל - גזע סוסים קטן יחסית, בעל גוף מכוסה פרווה צמרית בהירה, ובעל אופי זהיר והתאמה לדרכים קשות ובוגדניות בהרים, כמו גם עמידות לכפור העז של רכס קאראנסיל.

סוסים כאלו נרתעים מאד מקרב, ומעדיפים בריחה על פני לחימה כשהם מותקפים.

לעומתם, סוסי המלחמה הגדולים והמרשימים - שנעשו כולם נדירים ויקרי המציאות אחרי ההתנפצות הגדולה, גודלו במיוחד כדי לשאת על גבם פרש - קלע או לוחם, אל תוך שדה הקרב, ולהיות בעלי כוח סבל ויכולת טובה יותר להתמודד עם פחד, כאב ופציעות.

קיימים שלושה סוגים של סוסי מלחמה שהיו מוכרים במערב מלסטרה: סוס המלחמה האנ'מירי היה הנפוץ מכולם, ולצידו שני זנים משובחים, נדירים ולעיתים אגדיים - סוסי המלחמה האגדיים של הנסיכות האפורה, והסוסים המקודשים של מלכת האור, שמעטים מאד מהם נראו מחוץ ליבשת המערבית נארלידרי.

סוס המלחמה האנ'מירי

סוס המלחמה האנ'מירי נוצר ככל הנראה לפני למעלה מאלף שנים (אם לא יותר מזה) על-ידי ביות והכלאה של מספר זנים של סוסי בר שהיו נפוצי ברמות הגבוהות ומוכות הרוח של סלנטיר.

הסוס האנ'מירי נוטה לגוון שחור, אפור-כהה או שילוב של אלו עם מעט גוון כחלחל כהה; הוא גדול במקצת מסוס ההרים התכול של רכס קאראנסיל, ונעדר את הפרווה השעירה של האחרון; הוא נופל במימדיו מסוסי המלחמה האגדיים של הנסיכות האפורה ומסוסי השחר הנערצים של האבירים אורגי הערפל - אולם עולה עליהם בהרבה בפראות שלו וביכולת שלו להכנס לשכרון קרב רצחני כאשר הוא שועט בתוך שדה הקטל וסופג ריחות של דם טרי.

סוס המלחמה האנ'מירי הוא יצור בעל מזג רע יחסית (הגם שניתן בהחלט לאלף אותו להיות חיית מלחמה צייתנית יחסית), שלא נוטה להקשר באורח עמוק לרוכב שלו (מה שמאפשר להשתמש בו ביתר קלות כשלל, אם הרוכב שלו הובס או נקטל) מכל סוסי המלחמה, הסוס האנ'מירי הוא בררן פחות בתזונה שלו, ולמעשה מסוגל לאכול כל דבר - מירקות שורש ועד תערובת של דגן ואפילו גרגירי ביצה; כמה מהפרשים האנ'מיריים נהגו לערבב במזון שלהם בשר טחון ואפילו כמות קטנה של דם, מתוך אמונה שהדבר הופך את היצורים לפראיים ואוהבי-מלחמה יותר.

סוסי המלחמה של אורמ'תריל ("בכוריו של היירית'")

סוסי המלחמה הגדולים של אורת'ריל, בעלי הגוון האפור-מבהיק או האפור-לבן, נחשבו לסוסי המלחמה המובחרים והנבונים ביותר, ולפי כמה מהאגדות היו צאצאיהם של סוסים מכושפים שחלקם ידעו לדבר בלשון בני האדם. היצורים האדירים האלו, שהתנשאו לגובה ולמימדים הגדולים ביותר מכל הסוסים של מלסטרה (בוודאי המבוייתים), כמעט נכחדו לאחר מלחמת הת'ארילין ו'מות האדמה' בחלק גדול מהמחוזות בהם גדלו- כאשר יש וקושרים את כל התופעות האלו ביחד לשריפת המקדש הגדול של היירית' ול"הסרת חסדו של האל העתיק מבני האדם ומהעולם הגשמי". לאובדנם המהיר של היצורים תרמה גם העובדה, כי מאז ומעולם הם התרבו באיטיות רבה: בעלי תוחלת חיים ארוכה ותבונה גבוהה, כל סוס או סוסה כזו נהגו לבחור את בת או בן זוגם בעצמם, ולא ניתן היה להכריח אותם להתרבות עם בן-זוג אחר, ובוודאי שלא להשפיל את עצמם כדי להרביע יצור עלוב כמו חמור או פרא וארת'ארי. גרוע מכך; מרגע שבן או בת הזוג הלכו לעולמם, הסוס האורת'ילי בחר בדרך-כלל להשאר 'אלמן' ולא לבחור בן זוג נוסף למשך כל ימי חייו.

סוס המלחמה האורת'ילי נחשב ליצור יפיפה, בעל רעמה מכסיפה ופרסות תואמות, שלעיתים הבליחו באור עדין בעלטה, ועיניים אפורות עמוקות מבע. לפי המסורת, הסוס הזה נקשר עמוקות לרוכב שלו - אבל אליה וקוץ בה: לעיתים קרובות הוא גם 'בוחר' את הרוכב שלו, ופרש שינסה לעלות על גבו בלא שהבהמה הגדולה ורבת העוצמה מסכימה לכך, יסיים בסוף עגום מאד - במקרה הטוב, כשהוא מועף מהאוכף ברגע המשפיל ביותר כדי להתגולל בבוץ.

מנגד, הסוס האורת'ילי נחשב לנכס בקרב; שבו הוא לחם תוך שימוש בתבונה הגבוהה שלו, לא מתוך שכרון דם או בגלל שוט או דורבנות, אלא מתוך נאמנות לרוכב שלו והבנה - לפחות חלקית או עמומה - של מה שהביא את האחרון לדהור אל הקרב. גם בלא להתחשב באגדות על סוסים קדומים ואגדיים מהגזע הזה, שהיו בעלי יכולות מאגיות ממש, נראה שלרבים מהסוסים הללו היו אכן תכונות חצי-מאגיות, ובעיקר יכולת להגן על עצמם והרוכבים שלהם בכל מיני דרכים, או לחזק סוגי קסם מסויימים - כמו לחשים של דראגונים או של קוסמים מאסכולת 'יד האדון'.

סוסי השחר הקדושים של קאהרליירי

סוסים אגדיים מהיבשת המערבית, ששימשו את האבירים המהוללים ביותר של אורגי הערפל, ונחשבו במידה רבה למקבילים או שארי-הבשר של סוסי המלחמה המובחרים של הנסיכות האפורה, להם הם דומים למדי בתכונות ובמראה - מלבד העובדה, שהם נטו להיות בהירים יותר; ורבים מהם היו לבנים מבהיקים. לפי האגדות של אורגי הערפל, אבות-אבותיהם של היצורים הללו היו חדי-קרן קסומים ותבוניים, שהם למעשה התגלמות ארצית של רוחות קדושות הסרות למרותה של מלכת האור. הכוחות הקסומים של הסוסים האלו, ככל שהיו להם, נטו לפי הסיפורים לא פעם לכיוון של יכולת להטיל לחשי מרפא פשוטים, ולפי חלק מהמסורות, גם יכולת להדליק את הפרסות שלהם בהבלחה של אור בהיר, שהפך את המגע והבעיטות שלהם לקטלניות עבור אל-מתים ויצורים טמאים.

כמו דברים רבים שקשורים לאורגי הערפל, גם סוסי השחר התנוונו באיטיות במהלך מאות השנים האחרונות, ומדור לדור נחלשו יותר, כאשר תבונה גבוהה ויכולות שאפיינו אותם בעבר, הפכו נדירים יותר ויותר. נראה, שרוב היצורים הללו נספו במלחמה שהחריבה את ממלכת אורגי הערפל, וכיום הם נדירים מאד, ושרדו רק במקומות ספורים ומבודדים באיזורים הגבוהים והקשים לגישה שבצפון יבשת נארלידרי.

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1]שהם צאצאים מבוייתים, אבל לא מרשימים בכלל, של סוס הכפור ההררי מרכס קאראנסיל – מין קטן קומה ויציב, בגוונים בהירים-עכורים שמזכיר 'תערובת של שלג ואבן'.

[2] הכוונה לסוס רגיל, לא לסוס מלחמה גדל-מימדים.