דקל פנינה ת'ארילי

"לז'אור-יוראן, תמנון המצולה הגדול והחכם, אבי-אבותיו של מלכנו האהוב, היו שארי בשר רבים. חלקם שוחים במעמקי הים, ואותם אנו מוקירים ומעלים להם מנחה. אחרים, נמים את שנתם עמוק מתחת לגבעות ולמי הביצה הדלוחים, ואת שמם אין מזכירים. קוצי הז'ארמאור הענקיים, פניני-הכזב שגדלו במשך עידנים על עידנים במי האפסיים החשוכים, אינם יותר מקצוות חלושים, שקועים בתנומה עמוקה.

אבל אז, באו האנשים החיוורים והרעים מהמערב, עם האלה האפורה היהירה ואל הסוס שלהם, לקחו התלתלים הנמים ועשו בהם דברים. דברים מסוכנים"

(מתוך מגילה שכתב אחד המלומדים בארמונו יארז'אור מלך אירגורסיל, בנו האהוב של תמנון המעמקים)

מבוא: דקל הפנינה הוא צמח מסוכן ורב-ערך שאנשי אורמ'תריל (ובעיקר אצילי הת'ארילין) פיתחו מתלתל-הביצות הקוצני שהיה נפוץ בביצות אירגורסיל. התוצאה היתה עץ בלתי תבוני בעליל, שדרכי הטיפול הקשות והמסוכנות במטעים שלו היו הגורם המרכזי להסתמכות ההולכת וגוברת של הת'ארילין על עבודת עבדים; והתוצרים שלו הביאו למחוזות ההרריים של הת'ארילין עושר חסר תקדים, אולם בסופו של דבר תרמו למלחמה הגדולה שהחריבה אותו – ויש הטוענים שהם קשורים גם בקללה שהשחיתה את האדמה עצמה ברבים מהמחוזות של מרכז אורמ'תריל.

"תלתל הביצות", שנחשב 'אביו' הפראי של דקל הפנינה, וגדל עד היום בחלקים העמוקים והקשים יותר לגישה של ביצות אירגורסיל, נראה כמו קנוקנת קוצנית עבה (קוטר של בין 0.33 ל-0.75 מטרים, ולפעמים יותר) שמתפתלת בחלקות בוץ רדודות, כשהיא גדלה במאוזן ולעיתים רחוקות מתרחקת מהקרקע יותר מסנטימטרים ספורים; הקנוקנת היא קוצנית מאד, עטויה מעין קשקשים מרופשים בגוון חום-ירקרק, ופה ושם בוקעים ממנה ענפים צדדיים וקטנים יותר, עם קוצים צפופים ודקים יותר מאשר אלו של הענף המרכזי; פה ושם, הצמח מצמיח עלים שטוחים ורחבים, שנראים 'כמו עלי דקל חומים שנדרסו אל תוך מי האפסיים', ונוטים אכן לחפש את חלקות מי הביצה הסמוכות ולהשקיע את עצמם אל מתחת למים הרדודים. הפירות גדלים בדרך-כלל בתחילת הקיץ ומבשילים באמצע הקיץ, והם זעירים מאד, ומזכירים מרחוק 'אגלי טל עכורים שנוטפים בין הקוצים'.

לפירות של 'תלתל הביצות' אין ולו מקצת הערך והיכולות של 'פרי הפנינה' שהפך במשך עשרות שנים לגולת הכותרת של הכלכלה והסחר בת'ארילין; עם זאת, אלכימאים יכולים לרקוח מהם משקאות חזקים בעלי טעם אופייני, מר-מתוק, וכנראה גם להשתמש בהם בתור רכיבים מובחרים לשיקויים בעוצמות 1 ו-2; לעיתים רחוקות, אפשר להפיק מפירות גדולים וטובים במיוחד גלעין זוהר באור חלוש, שדומה ביכולות שלו לאבן פרופ פשוטה (עוצמה 1).

המאפיין המוכר ביותר של פירות תלתל הביצות, הוא שכאשר הם מגיעים לבשלות-יתר לקראת סוף הקיץ, בעיקר בתנאים של סופות עזות של גשם חם, הם מתחילים תהליך שדומה לתסיסה, שהופך את בשרם לסם הזיות משכר בעוצמה חלשה עד בינונית, וגורם להם להפיץ ריח מתוק-בשל עז (יש אומרים דוחה מאד, ויש סבורים דווקא ההיפך). היו באירגורסיל רוקחי שיקויים ואפילו כוהנים, שנהגו לעשות בתסיסה הזו שימוש עבור טקסים בהם המשתתפים ביקשו לראות חזיונות או לדבר עם המתים.

מנגד, מצב התסיסה של הפירות, שנמשך בדרך-כלל שבועות מעטים (ודווקא כאשר מזג האוויר בביצות של אירגורסיל הוא קשה ומסוכן מאד), מושך אל הצמח בעלי חיים ומפלצות, שמנסום ללקט את הפירות הנרקבים מבין הקוצים, ולא פעם מתחילים להתנהג באורח מוזר או כמעט מטורף לאחר שאכלו כמות גדולה מדי מהבשר התוסס.

עוד לפני מאות שנים, דורות על דורות לפני הופעת 'דקלי הפנינה', היו מלומדים באירגורסיל שחשדו שלתלתל הביצות ישנם כוחות נוספים, גם אם 'רדומים', שיכולים להשפיע על מי שמשתמש בפירות שלו בכמות גדולה מדי או במשך שנים רבות מדי, עד כדי כך שהוא מגיע למצב שבו הרצון שלו 'אינו לגמרי שלו', והחזיונות האפלים שהוא חוזה מתחילים לקנות שליטה, ולהשפיע על הרצונות של אותו אדם. מסיבה זו, כנראה, גם במקדשים של כוהני המצולות האירגוסטים שהתירו שימוש בסמים רקוחים מפירות התלתל, היו בדרך-כלל חוקים נוקשים למדי על האופן, הכמות ולמי מותר להשתמש במחיות ובשיקויים הקדושים.

"דקל הפנינה": דקלי הפנינה ה'מודרניים' הופיעו, אולי כמעט באקראי, לאחר שלוחמים ואצילים סקרנים שהשתתפו במלחמות בין אורמת'ריל לאירגורסיל, לקחו ייחורים, קוצים ופירות מתלתל הביצות, וניסו להשתעשע איתם ולשתול אותם באדמת הנסיכות האפורה.

בעוד שברוב המחוזות, התוצאות היו עלובות למדי או כשלון מחפיר, הרי שמשום-מה, מסיבות שמעולם לא הובררו עד הסוף, הייחורים הקוצניים לא רק נקלטו היטב באדמה ההררית של חלק ממחוזות הת'ארילין, אלא לבשו במהירות צורה חדשה, בעלת ערך כלכלי שהיה מעל ומעבר לכל מה שניתן היה לחלום על להפיק מתלתל הביצות.

תיאור חיצוני של דקל הפנינה

דקל הפנינה הצעיר, נראה דומה מאד לתלתל ביצות קטן, מלבד העובדה שהוא עולה באורח מאונך-אלכסוני אל מעל פני הקרקע. תחילה, הוא נראה כמו קצה של קנוקנת נוקשה וקוצנית; כאשר לאחר מכן, מקצה הקנוקנת מתחילים לבצבץ 'עלי כותרת עצמוניים' – קרי, מעין מעגל של לסתות דקות ונוקשות כמו תער; הצמח החדש והמוזר ממשיך לצבור גובה ועובי, ומגיע לצורתו הסופית תוך 5-7 שנים.

דקל הפנינה הבוגר הוא עץ בגובה של 2-4 מטרים, שאינו צומח בקו ישר, אלא נראה כמעט תמיד כאילו הוא רוכן קדימה בקשת (מה שהופך את הגובה האמיתי שלו מעל פני הקרקע לנמוך יותר); לעיתים נדירות, אפשר להתקל בעץ בודד גבוה בהרבה, מסוג שהעבדים ש'הועסקו' במטעים היו מכנים אותו 'סבא גדול', כאילו הוא ראש קלאן והדקלים האחרים במטע הם הצאצאים שלו.

גזעו של הדקל ערום מעלים עד לחלק הגבוה ביותר שלו, ממש לפני 'מעגל הלסתות', עם הרבה פחות קוצים מאשר אלו שנמצאים על הקנוקנת של תלתל הביצות. למעשה, רוב גזעי דקלי הפנינה מגדלים קוצים רק ב'שדרית' ארוכה שנמצאת בצד האחורי של הגזע (קרי, פונים כלפי מעלה בחלק של העץ שרוכן קדימה), אולם הקוצים האלו ארוכים וחדים יותר מהקוצים הקצרים והעבים יחסית של תלתל הביצות, הגוון שלהם ירוק חיוור, לעיתים עם מעט סגול, והם מפרישים נוזל סמיך וצורב.

יתרת הגזע של דקל הפנינה מכוסה במעטה קשקשים גמיש, נוקשה ומבריק הרבה יותר משל תלתל הביצות, עד כדי כך שהם מזכירים לעיתים קשקשים של נחש ענק ססגוני. הגוונים משתנים מעץ לעץ, ונעים בין ירקרק-אפור, סגלגל ואפילו כחלחל או ירקרק-כתום, ויש אומרים שיש קשר בין הגוונים של העץ לבין האיכויות הספציפיות של 'הפנינה' שהוא יפיק בסופו של דבר.

לקראת סוף הגזע, בוקע מעגל של עלים דקליים ארוכים עם קוצים זעירים בשוליהם, בגוונים שמזכירים גרסה כהה יותר של גווני הגזע; מיד אחריהם או 'מתוכם' (כאילו הם מעין 'רעמת צוואר' של זוחל), גדל מעגל דמוי גביע של קנוקנות עציות נוקשות מאד וקוצניות מאד (הגם שכאן, הקוצים קצרים ועבים בהרבה מאלו של הגזע), שהחוזק והנוקשות שלו אינם נופלים בהרבה מברזל, וממש מתוכו, בחלל הבוגדני והאפל שבין הלסתות מתחיל – בערך 6-8 שנים לאחר שהעץ ניטע, לגדול פרי זוהר בגוונים שנעים מסגול-כחול עכור ועד כתום בוהק, שהוא-הוא 'פנינת הדקל' הייחודית שנתנה לעץ הזה את המוניטין שלה.

פרי הפנינה ("פנינת הת'ארילין"): הפרי המפורסם של דקל הפנינה, מתחיל לגדול בדרך-כלל בראשית האביב והולך ותופח, עד שהוא מוסר מהעץ וזוכה לטיפול מתאים, או מתפוצץ, כשהוא משלח 'סערה' של בשר דביק', אבק ססגוני ואולי גם עוצמה מאגית טהורה לכל עבר, במחזה ססגוני ורב-רושם (אבל גם מזיק מאד, בדרכים רבות ושונות – מסכנה לאובדן העץ עצמו, ועד נזק סביבתי, לא כולו נראה לעין מיד).

הדילמה שעומדת בפני כל בעל מטע שמחזיק עץ שהחל לגדל פרי, הוא מתי להורות לעובדי המטע להסיר אותו (תהליך מסובך ומסוכן שאורך זמן) ולהתחיל להפיק ממנו את מה שיש בתוכו – תוך בחירה בין אובדן הסיכוי להשיג פרי גדול, מפותח ויקר יותר, לבין הסיכון שהפרי יתפוצץ בלא התראה – בעיקר אך לא רק בלילה סוער, וישאיר את בעל המטע עם שאריות בלבד, ולא פעם עם עץ גוסס שגם במקרה שיתאושש, יעברו מספר שנים עד שיניב פרי נוסף.

הבעיה המרכזית עם פרי הפנינה, הוא שכל פרי מתנהג אחרת, וכמעט בלתי אפשרי לחזות במדויק לאיזה גודל הוא יכול להתפתח לפני שיתפוצץ; ורוב השיטות והאבחנות שפותחו או הפכו לאמונות בת'ארילין – החל מאצל מלומדים ועד לעבדים שעמלו במטעים והמשגיחים שלהם, הוכחו כלא מדוייקות, חלקן על סף אמונות תפלות של ממש (מה שלא הפריע לרבים להאמין בהן, לכעוס ולחפש אשמים וחבלות במקום בו הן התבדו)

פרי הפנינה הוא פרי אליפטי מוארך, לעיתים קרובות עם בוהק עמום שהולך ומתחזק באיטיות ככל שהפרי גדל. הוא נוקשה למגע, אבל עדיין שומר על מידה מסויימת של גמישות (להבדיל מאבן או מאבן חן אמיתית), לפחות עד לשלבי גודל עצומים ונדירים מאד, שרק פירות ספורים אם בכלל מגיעים אליהם.

את שלבי ההתפתחות של פרי הפנינה אפשר לחלק (באורח גס ומאד לא מדויק, כי כל פרי עשוי להתנהג אחרת) לחמישה שלבים עוקבים:

שלב 1: פרי בוסר באורך של 10-15 ס"מ; הגוונים שלו עמומים ונוטים מאד לירקרק; הגוף קשה וגמיש מאד.

בשלב הזה, הערך הכמעט יחיד שניתן להפיק מהפרי, הוא לסחוט ממנו עסיס חמצמץ-מתוק עם טעם צלול ומרענן מאד, שנודע כבעל תכונות אלכימיות שהופכות אותו בסיס מצוין לשיקוים מעוצמות 1 ו-2, בעיקר כאלו עם השפעות של ריפוי, התחדשות וחיזוק.

כמו כן, העסיס הזה הוא בסיס למגוון משקאות מרעננים – אלכוהוליים ולא אלכוהליים, עם טעם מרענן אופייני וחזק מאד, ותחושה מוגברת של צלילות וחדות לאחר השתיה; מסופר על המשקאות האלו, שהם היו אוגרים קרירות למשך זמן ארוך יחסית, ונשמרים טריים הרבה מעבר למיצי פירות אחרים.

שלב 2: פרי צעיר באורך של 15-25 ס"מ.

רוב מוחלט של הפירות (כ-85%) מגיעים לשלב הזה בלא להתפוצץ.

הגוונים של הפרי הצעיר מתחילים להתחזק יחסית לגרסת הבוסר, ויוצרים פסים חיוורים או כתמים שהולכים ומתחזקים על הקליפה, כאשר הגוון הירקרק-בוסרי נחלש בהתאמה. הפרי הזה עדיין נוקשה, אבל פחות מגרסת הבוסר שלו.

הגלעין של הפרי מתחיל להתקשות ולהפוך בוהק יותר, ויש כ-50% סיכוי להפיק ממנו 'פנינת גלעין' ששווה בתכונות שלה לאבן פרופ מעוצמה ראשונה; העסיס מתקשה ומתחיל לאבד את הטעם המרענן-חמצמץ החזק שלו, ובמקומו גדל על הפרי בשר צמיג ומזין מאד, שמשמש כבסיס או תוספת למאכלים, שאם היא מוכנת נכון היא גורמת להם להחזיק טריים (או לא להרקב) זמן רב יותר, והופכת אותם למזינים ומחזקים באורח ניכר יותר מהרגיל, כך שאדם שניזון מצידה שהופקה מבשר הפרי, יכול לשרוד עליה פרק זמן ארוך כשהוא מסתפק במנות קטנות – בערך פי שניים מאשר על מנות דרך רגילות.

רשת הסיבים המפורסמת של הפרי מתחילה להיווצר בשלב הזה או לקראת הסוף שלו, אולם כעת היא עדיין חלשה וראשונית מכדי להיות בעלת ערך.

שלב 3: בשלות עדינה (או 'פרי בשל למחצה') באורך של כ-25-40 ס"מ.

כ-50% מהפירות מגיעים לשלב הזה בממוצע, כאשר האחוזים מושפעים באורח ניכר מאד מאיכות העץ עצמו, שכאן לראשונה מתבטאת באורח מאד ברור. אם מדובר בדקל משובח מאד, הסיכוי לגדל פרי כזה עולה מאד, עד לכ-75%.

הגוונים של הפרי מגיעים לשיאם, יוצרים כתמים דקים או דוגמאות מרומזות, והקליפה החיצונית מקבלת את התכונה המפורסמת של זוהר פניני עמום. ההבדלים בין הקליפה הנוקשה למחצה והסיבים שלה, הבשר הצמיג והרך והגלעין הקשה מאד הופכים להיות ניכרים וברורים מאד.

הטעם המרענן והסיכוי להפיק עסיס מהפרי נעלמים לחלוטין; לעומת זאת, היכולת להפיק מהפרי צידה מספקת שיכולה להשאיר אנשים עומדים על הרגליים לאורך זמן נשארת, עם הרבה יותר בשר שממנו אפשר להפיק כמות צידה גדולה בהרבה. מהבשר או חלקים ממנו אפשר להפיק כעת גם דבק חזק מאד וחומרים דומים שמשמשים לאלכימיה ולמלאכות שונות.

הסיבים של הפרי מתחזקים והופכים גמישים ובעלי גוון עז ונוצץ, מה שמאפשר להסיר אותם במיומנות ולטוות אותם לחוטים מיוחדים, שהיו מבוקשים מאד בכל חלקי הנסיכות האפורה ומעבר לה, בעיקר בגלל היכולת להשתמש בהם להעשרה ("Trimming") של בדים משובחים, ולעיתים גם הפקת קישוטים קסומים או קסומים למחצה לשריונות.

הגלעין של הפרי גדול, חזק וזוהר יותר, ויש 33% סיכוי שניתן יהיה ללטש אותו כאילו היה אבן חן מעוצמה שניה, ואם לא, יש 90% סיכוי שהוא יהיה בעל תכונות שדומות לאבן פרופ משובחת מעוצמה ראשונה.

שלב 4: פרי בשל מאד באורך של שך כ-40-60 ס"מ.

כ-85% מהפירות מתפוצצים לפני שהם מגיעים לשלב הזה (כ-66% בדקל משובח).

הפרי מתחיל להתרכך ולהתעקם, והגוונים והבוהק שלו מתחילים לדהות ולהתערבב זה עם זה; הקליפה החיצונית עדיין נוקשה, אבל בעלת תחושה 'קשקשית', כאילו היא רשת שעוד רגע תתחיל להזיל את התוך של הפרי החוצה דרך החרירים הזעירים שלה.

בשר הפרי הופך צמיג, עכור ואיכותי פחות, עד שרובו כבר אינו מתאים למזון בני-אדם, אולם ניתן עדיין להפיק ממנו דבקים, עיסות וגם לערבב אותו עם מזון בהמות כדי להשביח אותו – לרבות מזון לסוסים משובחים (האמונה המקומית טענה שיש למזון הזה השפעה מחזקת על בהמות הרכיבה, שגורמת בין היתר לעור ולרעמה שלהן להתנוצץ).

הסיבים נוקשים, מסועפים, בוהקים ויקרים בהרבה (פי שניים בממוצע) מערכם בשלב הקודם, ואפשר להשתמש בהם על בדים יקרים וקסומים עוד יותר (כנראה עד וכולל עוצמה 3).

הגלעין הבוהק מגיע לשיא הגודל והעוצמה שלו, ויחשב כמעט תמיד (95%) כשווה ערך לאבן שיבוץ מעוצמה שניה, בשווי כספי קרוב למקסימלי (כ-500 באן לפני ליטוש); כאשר יש כ-75% סיכוי שהגלעין 'יפריש' ויצור כ-3-8 גלעיני משנה בעלי עוצמה וערך של אבני חן משובחות מעוצמה ראשונה, ואלו יהיו פזורים בתוך חלקים שונים בבשר הפרי.

שלב 5: פרי אגדי

רק עצים בודדים, משובחים מאד ובעלי ערך ויחוס יוצאים מגדר הרגיל, הגיעו אי-פעם לשלב הזה, שהיה משאת נפשו של כל בעל מטעים בת'ארילין (לצרכי משחק – 5% לכל היותר). בשר הפרי והקליפה שלו מתייבשים ומתקלפים כמו קליפה של תפוז אליפטי ענקי, באופן שמאפשר עדיין להפיק מהקליפה סיבים בעלי ערך רב (כמו בשלב הקודם); הבשר עצמו מתייבש והופך בלתי ניתן לשימוש, מלבד להפקת דבקים ועיסות משובחות עבור בעלי מלאכה.

התופעה המפורסמת והמרכזית בשלב הזה, הוא שהקילוף של יתר חלקי הפרי, חושף גלעין מאורך, יפיפה וזוהר באור יקרות, שהוא שווה ערך לאבן-חן משובחת מעוצמה שלישית (לפי הגוון של העץ והגלעין הספציפיים), בשווי של כ-1500 באן לפני ליטוש; ולפי האגדות, קומץ גלעינים אגדיים הגיעו מעל ומעבר לזה – לערך שמגיע ל-5000 באן לפני ליטוש.

פיצוץ, דעיכה והתאוששות של דקלי פנינה

אם וככל שהפרי של דקל הפנינה לא הוסר בזהירות וטופל במועד, הוא מתפוצץ בעוצמה, לעיתים קרובות באמצע הלילה, כאשר הוא משמיע קול פקיקה ונפץ שמנוני, מלווה בשריקה שמזכירה לעיתים "לחישות של נחש שטובע בשמן", ומיד לאחר מכן, הפרי מתפוצץ בעוצמה, כשהוא משלח את תוכנו לכל עבר, במחזה שלעיתים הוא סגנוני מאד ונראה כמו סופה ססגונית ומסתחררת שהופכת לעננים של עשן כבד בעל ריח כבד, שמתפזרים למרחק גדול מהעץ. ככל שהפרי שהתפוצץ היה גדול יותר, כך המחזה של ההתפוצצות היה חזק, ססגוני ומרשים יותר.

מפרי שהתפוצץ אפשר להפיק רק 20%-40% מהערך של הבשר והסיבים שלו, ומאומה מערך הגלעין שלו, שפשוטו כמשמעו נכתש לאבק ססגוני, אבל חסר צורה ודקיק מכדי ללכוד אותו או להשתמש בו. סכנה אחרת, גרועה עוד יותר, היא שפיצוץ של פרי מסיבי (מסוף שלב 3 והלאה בדרך-כלל), עשוי ליצור תגובת שרשרת ולגרום גם לפירות של דקלים סמוכים להתפוצץ – בעיקר במטעים של אדונים חמדנים שנטעו את יחורי הפנינה שלהם בצפיפות, ולא השקיעו באמצעי הגנה להפחתת הסכנה הזו.

מאחר וההתפוצצות יכולה להיות בלתי צפויה, בעיקר למי שהסתמך רק על מראית-עין, או אמונות טפלות ומומחים מפוקפקים לדקלי-פנינה (מהסוג שהיה נפוץ למדי בת'ארילין לפני המלחמה הגדולה), התפוצצות הפרי – ועימה הסכנה לדעיכה של דקל הפנינה כולו – יכולה היתה לבוא בהפתעה גמורה, דווקא כאשר הפרי נראה 'בריא, תקין ונוצץ כמו שצריך'.

תופעות אלו, גרמו לא אחת לשלל אמונות וחשדות – כולל חשד של חלק מהאדונים ומהמשגיחים, כי עבדים סוררים או כתות קנאיות של מתנגדי עבדות שמסיתות או אפילו מטעות את העבדים, מחבלות בפירות וגורמות לפירות 'שלא היה להם שום סיבה ארורה להתפוצץ' לההרס בחטף, מה שלא פעם הביא לענישה קשה ואכזרית במיוחד נגד עבדי מטעים ש'באשמתם' או בגלל 'הרשלנות והעצלנות הארורה שלהם' קרה האסון.

מנגד, קשה להכחיש כי בחלקים מסויימים של הת'ארילין היה גם 'שוק שחור' משגשג עבור חלקי פירות פנינה, בעיקר כאלו מפירות שהתפוצצו, כאשר עבדים משוחררים ונמלטים, כולל בעלי יכולת כשפים מסורתית, לקחו בה תפקידי מפתח.

דקל פנינה שהפרי נקטף ממנו, ובעיקר כזה שהפרי שלו התפוצץ, כאילו קמל ונופל בחוסר אונים לקרקע, באורח שגורם לו להתנהג ולהראות, במשך כמה חודשים או אפילו שנה שלמה, דומה מאד ל'תלתל הביצות' המקורי ממנו התפתח גזע העצים הזה; כאשר ה'פצעים' שלו ממשיכים להעלות עשן, לעיתים במשך ימים ארוכים.

לאחר התקופה הזו, דקל הפנינה יתאושש באיטיות ויחזור להזדקר, או יגווע, ינבול וירקב לגמרי; כאשר סיכויי ההתאוששות גבוהים באורח ניכר מאד עבור דקלים שהפרי הוסר מהם לפני שהתפוצץ. דקלים שיתאוששו יחזרו להצמיח פרי – אם כי במקרים של פרי עצום שהתפוצץ, הדבר עשוי לקחת עד ארבע שנים (!).

טבלה לא מדוייקת של סיכויי התאוששות וזמן צמיחה מחדש של פרי

שלב התפתחות של הפרי	סיכוי התאוששות וחזרה לחיים של הדקל		זמן עד שיגדל פרי חדש על דקל שהתאושש
	הפרי נקטף	הפרי התפוצץ	הפרי נקטף	הפרי התפוצץ
שלב 1	100%	90%	בעונת הפרי הבאה	בעונת הפרי הבאה או לאחר כשנה
שלב 2	95%	80%	בעונת הפרי הבאה או לאחר כשנה	לאחר כשנה
שלב 3	80%	50%	כשנה	1-3 שנים
שלב 4	66%	33%	כ-2 שנים	2-4 שנים
שלב 5	90%	-	בעונת הפרי הבאה	-

הערה: מומחים בעלי כשרונות ושיטות מתאימות יכולים להשפיע ולהעלות את סיכויי ההתאוששות, ולפעמים גם לקצר את זמן הצמיחה מחדש. דקל משובח יהיה תמיד בעל סיכוי גבוה יותר להתאושש – אבל לא תמיד בעל זמן 'השהיה' קצר יותר עד לצמיחת פרי חדש.

תעלומת דקל הפנינה והקשר בינו לאדמת הת'ארילין

במהלך השנים, הן לפני מרד הת'ארילין והן אחריו, רבים תהו מה גרם להתפתחות הצמח המיוחד הזה, על ההבטחה לעושר והון תועפות שכרוכה בו, והן הסכנות – ויש אומרים אפילו קללה – שצפונה במטעים שלו, שגרמה להסתמכות ההולכת וגוברת של הת'ארילין על עבדות, ובסופו של דבר, ולו בעקיפין, למלחמה הגדולה שבה אצילי הת'ארילין הובסו, וחלקים רבים מהת'ארילין הועלו באש וחרבו, חלקם ממש עד היסוד.

יש הטוענים, שדבר-מה בהרכב או בקסם העתיק שחבוי עמוק באדמת המחוזות ההרריים שבצפון-מזרח הנסיכות האפורה, השפיעה על ייחורי 'תלתל הביצות' והשתלבה עם הקסם או אולי הרצון העתיק שרדום בתוכם, וגרמה להם ללבוש צורה אחרת ומפוארת יותר; ויש שמרחיקים לכת עוד יותר, ומדברים על השפעת 'הילת הכוח' של האל העתיק היירית' שהושקעה עמוק בהרי הת'ארילין, והכליאה את עצמה עם כוחות הטבע העתיקים של הביצה, בדרך שאף אחד מהאלים או כוחות הטבע לא חזה ולא תכנן; או שמא, דווקא כן חזה וכן תכנן – לרוע מזלם של בני האדם.

כך או כך, נראה שהדמיון של רבים הושפע מהשילוב בין הצורך ההולך וגובר בעבודת עבדים לשם טיפול במטעים החדשים של דקלי הפנינה, והיחס האכזרי שהיה נהוג ברבים מהם (אם כי בהחלט לא בכולם), לבין האגדות העתיקות מאירגורסיל על הקשר בין תלתלי הביצה לבין כוחות של בריות קדומות, אפלות ורבות עוצמה שנמות את שנתן עמוק מתחת לארץ, ורצונם – שגם אם הוא רדום – הוא נוטף סכנה וטירוף. מכאן, האגדות שמשהו בדקלי הפנינה מעודד ומעצים את הרצונות השפלים ביותר של בני אדם שנחשפים אליהם, וככל שהם יהירים ומשלים את עצמם שהם בעלי עוצמה, כך ההשפעה חזקה וגרועה יותר. היו אנשים – גם משגיחים וגם עבדים לשעבר, שהיו מוכנים להשבע שמפעם לפעם ממש דמיינו את העצים או משהו סביבם לוחש להם, וגורם להם למחשבות אפלות מסוגים שונים – מרצון לרמות ולשקר לחבריהם הקרובים ביותר; רצון להתעלל בעבדים חסרי ישע בדרכים אלימות, או מהצד השני – רצון לא רק לקום על בעלי העבדים, אלא גם לבצע בהם – כולל בבני המשפחה חסרי הישע שלהם – מעשים נוראים.

מנגד, אחרים נוטים לפקפק בגרסאות האלו, ולראות בהן נסיון בדיעבד לתרץ חמדנות, אכזריות ונכונות לנצל את המוכים והחלשים, שמצוי כך או כך, ובשפע – בקרב בני אדם; ובוודאי בקרב מי שהעסיקו במשך שנים ארוכות עבדים בתנאים קשים, וכעת מחפשים במי לתלות את האשמה.

דקל הפנינה והעבדים מאירגורסיל

הטיפול בדקל פנינה בכלל, ובעיקר במטע שבו משתמשים באמצעים מלאכותיים כדי לגדל כמות גדולה שלהם כשהיא צפופה על פני תוואי שטח קטן, היא עבודה כפויית טובה, קשה ומסוכנת מאד.

אמנם, דקל הפנינה אינו מפלצת דמוית צמח ואינו מסוגל להתקיף את העובדים במטע. כמו כן, בניגוד לצמחים המקוללים האגדיים שגידלו קוסמים ראמג'ירים באיי הדרום, מעולם לא נמצאה כל הוכחה שגידול הצמחים האלו דרש שימוש בדם או בשר וחלקי גוף של עבדים (או של יצור חי כלשהו) – להבדיל מסוגי דשנים יקרים, שחלקם עשו שימוש בחלקים של פירות וצמחים דומים שהתפוצצו ונרקבו, ביחד עם מלחים יקרים שהצריכו עבודה של אלכימאי.

עם זאת, השילוב בין הגמישות והחלקלקות של גזע הצמח, לקוצים החדים כמו תער שגדלים על גב הגזע ועל 'גביע הענפים המשוננים' שמסביב לפרי, הפך את הטיפול בצמחים למסוכן, וצופן סיכויים לא קטנים לשלל תאונות מכוערות ולא פעם קטלניות – וזאת עוד בלא להתחשב בכך, שפגיעות מקוצי דקל פנינה עשויות להזדהם בקלות, ולנגע את הפצועים במחלות נבזיות (הגם שבדרך-כלל לא מדבקות). אם לא די בכך, חלק מהמיצים שנודפים כאשר מסירים את הפרי ומפרידים בין הסיבים, הבשר, העסיס והגלעין שלו, הם חומציים וצורבים מאד, ועלולים לנגע ידיים לא מוגנות בשלל כאבים, שלפוחיות ולעיתים גם השפעות גרועות יותר.

התופעות הללו, לצד החשש הבלתי פוסק מהתפוצצות של פירות, ומהזעם המשתולל של אדוני המטעים, שלא תמיד קיבלו בשלוות-נפש פיצוצים כאלו, שמשמעותם אובדן כספי גדול, ולא פעם נטו להאשים בכך רשלנות ועצלנות (או גרוע מזה) אצל העובדים, הפכו את הטיפול במטעי דקל הפנינה לעבודה קשה ומסוכנת, שכל שעבר הזמן והמטעים הפכו צפופים וגדולים יותר, כך פחות ופחות אנשים חופשיים הסכימו לבצע אותה, קל וחומר בלא שכר גבוה מאד.

התוצאה היתה, הסתמכות הולכת וגדלה על עבודת עבדים בתנאים קשים; וגם אם המסורת של הת'ארילין נוטה להדגיש את אותם אצילים שנהגו בהגינות יחסית בעבדים מאירגורסיל והצאצאים שלהם, כולל נסיון לטפח עובדים-עבדים בעלי נסיון בתנאים טובים יותר, ואגב מתן אפשרות לעבד מיומן לשמור לעצמו חסכונות ששימשו בסופו של יום לשחרור שלו, הרי לצד אלו, במקומות אחרים שרר גהינום עלי אדמות, שהפך כר פורה ומוקד משיכה למשגיחים סדיסטיים מהסוגים הגרועים ביותר.

החיים הקשים במטעי הפנינה, הונצחו לא פעם בשירים שחיברו העבדים האירגוסטים, וחלקם מקובלים עד היום בקהילות של עבדים לשעבר; רבים מהם קשרו בין הפנינים הנוצצות והתכשיטים לבין הדמעות של העבדים, או של ילדי העבדים שראו את הוריהם 'נקטפים', בין אם בקוצים המשוננים של הדקלים עצמם (ומכאן המקור לשורות על הדם שהרווה את הצמחים האכזריים), ובין אם בשוטים של המשגיחים האכזריים או של האדונים החמדנים, שנטעו את הצמחים צפופים ומסוכנים, כדי להרוויח עוד שקים של תכשיטים ומטבעות נוצצים, ש'נטבעו בדם'.

עם כיבוש הת'ארילין בסוף המרד הגדול, נשרפו רבים מהמטעים של דקלי הפנינה, ואילו רבים אחרים כמשו ונבלו במהירות לאחר שאחוזות ננטשו, או הועברו לידי אנשים שלא ידעו כיצד לטפל במטעים – מה גם, שלאחר שחרור העבדים וחיסול העבדות בת'ארילין (ובכל חלקי הנסיכות האפורה), קשה מאד, שלא לומר בלתי אפשרי, להשיג עובדים למטעים צפופים ומסוכנים, כפי שהיה נהוג קודם לכן.

התוצאה היא, כי מרבית המטעים ודקלי הפנינה נשרפו או נבלו, ורק במקומות מעטים עדיין אפשר למצוא קומץ מהעצים האלו – בדרך-כלל נמוכים, עקומים ועלובים בהרבה מאלו שגדלו לפני המרד; או לחלופין, חוואים – בדרך-כלל ליד אחוזות שמנוהלות כיום בידי קציני הנסיך הרם או סוחרים זריזים ("מגלגלי שטיחים") שהשתלטו על רכוש בסוף המרד, ואלו חזרו לשיטות עתיקות יותר ורווחיות פחות, של גידול דקל אחד או שניים (לצד גידולים אחרים) - וגם אלו, כמעט תמיד, מאיכות נמוכה יחסית.

ישנה גם דעה, שקושרת בין הכוחות המאגיים ההרסניים שהשתחררו באורח לא מבוקר עם שריפתם או גוויעתם של מאות על מאות דקלים שהכילו כוח קסם רדום, לבין הקללה שכבשה חלק ניכר מאדמות הנסיכות האפורה והפכה אותם לשממה מתה ומעוררת רחמים – אולם, דעה זו שנויה במחלוקת חריפה, בעיקר נוכח העובדה כי עיקר החורבן, הסידוק ו'מות האדמה' קרה בשטחים מדרום לת'ארילין, שכמות דקלי הפנינה שגדלה בהם, אם בכלל, היתה נמוכה מאד.

מנגד, אולי דווקא היפוכו של דבר הוא הנכון – יהיה אשר יהיה היחוד או הכוח העתיק באדמת הת'ארילין שגרם לעצים המוזרים האלו לגדול בה, הרי הדלדול של אדמת הנסיכות האפורה והמכות שירדו על הת'ארילין, גרמו לו להחלש מאד, מה שגורם לכך שגם דקלי הפנינה ששרדו את המלחמה הגדולה ומה שקרה אחריה, הפכו דלילים ועלובים בהרבה מקודמיהם האדירים והעשירים.

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.