רשומון 'האיזור למתחיל' של עולם המערכה מלסטרה

פרק 3: גיאוגרפיה, ישובים ואיזורי משנה בבקעת קיירן

_______________________________________________

לערך הראשי על אגם רל'נארן והארמון השוקע | חזרה לתוכן העניינים

מערב הבקעה

שושלת א-רילארן והאגדה על "גן העלמים"

הגבירות האדומות לבית א-רילארן מייסוד הארמון ועד היום

קל'סאריני - 340 לערך עד 414 לסה"א

קל'טאריה - 414 עד 441 לסה"א

ראל'סוריל - 441 עד 519 לסה"א

קאר'זאריה - 519 עד 531 לסה"א

ראל'תאריני - 531 עד 544 לסה"א

קרניליאן - 544 לסה"א עד היום (598 לסה"א).

קל'סאריני הכובשת

מייסדת הארמון שנחשבת גם לאם המייסדת של שושלת הנשים א-רילארן (בטרם סר חסדה בסלנטיר והיא 'הצטוותה' להפוך לשושלת מקומית, מאתיים שנים מאוחר יותר) ול"יהלום הנשמה המאיר" של שבכוח רצונה נוצקו היסודות של המגדלים האדירים וההיכלות המפוארים ביניהם, היתה לפי המסורת שילוב מופלא של לוחמת ומצביאה חסרת רחמים עם אומנית בנשמתה, ובעיקר אספנית בלתי נלאית של יופי ושל חפצים נדירים.

לאחר שנים בהם שימשה כ-Field Captain של ההשתקפות האדומה בכבודה ובעצמה, ורכבה לצידה במסע המלחמה שמחץ את תרבות הפארליל בארץ הגבעות הקרות בפאתי צפון, הרי לאחר תום אותה מלחמה ארוכה, ביקשה קל'סאריני מגבירתה לפרוש לשלוות חיי הכפר, ולקבל מקום משלה – משום מה ובאורח לא שגרתי כלל עבור בנות מעמדה, הרחק מעיר הבירה – כדי שתוכל לבלות את שארית חייה בשלום, וככל הנראה במיצוב, הנחה וטיפול באוספים האהובים עליה – כולל תמונות יקרות, כדים מכושפים, ואפילו כלי נשק פולחניים מארצות זרות.

כך, באו לעולם לא רק הארמון המרהיב, אשר במשך שנים רבות עלה במימדיו ובראוותנות שלו על כל דבר אחר בבקעת קיירן (אם כי כיום, יתכן שהפאר של אחוזות אנזאריון מתחרה בו), אלא גם רבים מהסודות המוזרים, חלקם אפלים למדי – שלא כולם הסתכמו אך ורק בשמועות על חדרים סודיים וכלי נגינה תבוניים למחצה. פסלה האדיר של הגבירה, כובשת ואומנית יפיפיה, ניצב במשך דורות על דורות לפני השער הראשי של הטירה, לצד פסלו של אביר מרשים ששמו ותארו נשכחו – עד שהושחת, לפני שנים מעטות, בידי ידיד בעייתי וזועם של בן-הגבירה.

'גן העלמים הנעלמים': השמועה המוזרה והאפלולית ביותר על קל'סאריני ופועלה, מספר כי האספנות שלה וחיבתה ליופי לא הוגבלה רק ליצירות אומנות. אלא, שהיא 'אספה' גם נערים צעירים שהלמו את המודלים החביבים עליה – רבים מהם, שבויי מלחמה שנפלו בידיה בארצות הצפון ובמחוזות אחרים. הגם שנטילת שבויים צעירים שהצטוו לענג גבירה אנ'מירית – ובעיקר כוהנת רבת עוצמה – לא נחשבו זרים או חריגים מאד באימפריה האנ'מירית בשיאה, הרי שלפי האגדה, קל'סאריני עשתה הרבה למעלה מכך – היא אגרה לעצמה 'אוסף שלם' של צעירים שצורתם או הפוטנציאל שלהם נשא חן בעיניה, ולצד שימוש בהם לצרכיה, היא יצרה עבורם 'גן מכושף' נסתר מעין-כול ושיכנה אותם שם; כאשר בשלב מסויים הועברו לשם גם נשים צעירות שהכוהנת רבת העוצמה בחרה בקפידה, כדי לדאוג ש'האוסף המיוחד' שלה יתרבה וישתבח עם השנים.

לסיפור הישן על 'גן העלמים' (שכיום מוכחש בידי השליטות כסיפור הבל שמפיצים אויבי האימפריה) יש כמה וכמה גרסאות, אפלות יותר ופחות; בחלקם, קורבנותיה של קלסאריני הוכו בכישוף מהפנט רב עוצמה, שגרם להיות להיות בטוחים שהם חיים בגן-עדן עלי אדמות, והשכיח מהם את העבר שלהם; בחלק מהגרסאות, הגן השמור עמד במקום בו משתרעת כעת 'ביצת הזבוב השחור' על הגידולים המאד מוזרים שגדלים בחלקיה העמוקים יותר, ויש האומרים שהביצה אינה טבעית כלל, אלא לא בכדי הופיעה לאחר ש'הגן הנסתר' ננטש – ככל הנראה, נסיון של אחת מצאצאיותיה של קלסאריני לטשטש עקבות; אחרים מרחיקים לכת בהרבה, וטוענים כי הגן המכושף כלל לא נמצא במישור הקיום של מלסטרה, אלא בחלל מיוחד בין המימדים שיצרה ועיצבה קל'סאריני בכוחותיה האדירים, שכיום אין להם כלל מקבילה אצל מטילות הלחשים האנ'מיריות ששרדו את ההתנפצות.

מעניינות לא פחות הן השמועות על סופו של אותו 'גן עלמים' שנוי במחלוקת:

מקובל לטעון, כי המקום חוסל סופית בידי נכדתה של קל'סאריני – הכוהנת הרפורמטורית ראל'סוריל[1]כאשר קיבלה לידיה את השלטון בעמק, לפני כ-150 שנים. לא ברור מה עלה בגורל צאצאי-צאציאם של השבויים שנכלאו והורבעו שם – השמועות, שגם הן מקוטעות ולא קוהרנטיות, רומזות על קסם זכרון רב-עוצמה שהופעל עליהם כאשר שוחררו, ויש הטוענים כי רבים מהם, שהצטיינו הן בצורה נאה (וכנראה, אנ'מירית בהרבה משל אבות-אבותיהם), השתלבו בעמק, ודמם נמהל כיום בדמן של רבות מהמשפחות האמידות והמכובדות יותר שחיות בעיירות ובכפרים סביב הארמון השוקע, ואפילו בתוכו פנימה.

הרפתקנים ניסו לא אחת, לפי הסיפורים, למצוא את הגן הנטוש (יש מעטים שמתעקשים להאמין שהוא קיים עד היום, ולכל היותר ש"המפחתות אבדו" בעת ההתנפצות הגדולה, או שהידע כיצד להכנס מת עם הגבירה האדומה שנפלה בקרב מול המורדות של ורד אפור) – בין אם עבור ידע, חקירת הקסמים רבי-העוצמה שהופעלו שם ונמהלו בכל חלקיו, או חיפוש אוצרות שאולי נשכחו שם; אולם לא ברור אם מי מהם העלה בידו דבר-מה; זאת קל וחומר נוכח העובדה, כי כיום עצם הסיפור מוכחש בתוקף בידי בנות א-רלארן.

קלסאריני הכובשת חיתה, לפי השמועה, עד קרוב לגיל מאתיים; ובין אם יש ממש בשמועות כי גם מותה (או העלמותה) לא היו כדרך הטבע שנגזרה על פחותים ממנה, הרי שהיא משלה בארמון שלה יותר משבעה עשורים, ורק בשנת 414 לסה"א העבירה את השלטון לאחת מבנותיה – קל'טאריה.

ליידי קלטאריה

קל'טאריה, האחרונה מבנות השושלת שנולדו מחוץ לבקעת קיירן, היתה מושלת זעפנית, שעברה בהרבה את שיאה כאשר ניתן לה הכס, והיא החזיקה בו פחות משלושה עשורים (עד 441 לסה"א), בהם עסקה בעיקר במריבות משפחיות, תלונות (כולל על כך שלא נמצא צייר שהצליח לצייר את דיוקנה באורח שהשביע את רצונה), וסכסוכים עם שושלת קור-אומת'ל, בהם ערבה שוב ושוב את הנציבים הקיסריים – שבתקופה זו נחשבו חלשים בהרבה מ"השושלת האדומה" וחלקם אף נקשרו אליה בקשרי משפחה עקיפים.

ראל'סוריל הדגולה ומפלת בית א-רילארן

קל'טאירה מתה בארמונה, זעופה ולא אהובה במיוחד, ואת מקומה ירשה אחייניתה ראל'סוריל, כוהנת תקיפה ורבת עוצמה, שאמנם נולדה בבקעת קיירן, אבל התחנכה בבירה סלנטיר והעבירה בה שנים רבות מעלומיה. ראל'סוריל נחשבה אהובה בהרבה מדודתה, אדיבה בהרבה כלפי המקומיים, שבפני הנכבדים ביניהם פתחה הגבירה החדשה את שערי הטירה, כולל מתן אפשרות לבנותיהן לקנות דעת בבית הספר לבנות שפעל בטירה, ונקטה קו מפוייס יותר כלפי השושלות המקומיות – כולל יריביה מבית קור-אומת'ל. היא זו שנחשבת, לפי השמועות, גם כזו שסגרה את 'גן העלמים' ושחררה את דייריו לחופשי; ככל הנראה כחלק מהתיעוב העמוק שלה כלפי מוסד העבדות באימפריה, גם בצורותיו הרשמיות פחות.

אסונה של הליידי רבת-העוצמה, אשר יש האומרים שכוחה וגדולתה התקרבו לאלו של קל'סאריני הכובשת, בא בשל השילוב בין הקשרים הענפים של שושלתה לגורמים בעיר הבירה סלנטיר, דרגת הכהונה הבכירה שלה, והשתייכותה לפלג של הכהונה שהתריע מפני מה שראה כשחיתות עמוקה שהחלה לחלחל בלב האימפריה, ש"סופה שתעמעם את אור היהלומים הנשגב ותתיר לאויב הישן[2] לשוב ולהזדחל אל תוך האפלה". בין היתר ובעיקר, אותן כוהנות התנגדו בתוקף ל"חוקי דארנאת'ון" שהלכה למעשה עיגנו מחדש את מוסד העבדות בתוך האימפריה (508-515 לסה"א).

מסופר, שראל'סוריל, שנחשבה לאחת הבכירות באותו חוג כוהנות, העזה להתעמת עם גבירתה, ההשתקפות האדומה בכבודה ובעצמה, ולנסות לשכנע אותה בצדקת דרכה, וזו פסחה על הסעיפים למשך תקופה; אלא שבסופו של דבר – בין אם בשל התערבות אישית של ההשתקפות הצהובה (כפי שמספרות חלק מהגרסאות), ובין אם בשל סיבות אחרות, שנעוצות בטעויות שביצעו אותן כוהנות רפורמטוריות[3], סר חסדה של ראל'סוריל, והיא ושושלת זכו לעונשים קשים, אשר הלכה למעשה ריסקו את מעמדו של בית א-רילארן.

ראשית, השושלת 'צוותה' להפוך משושלת נשים ל"שושלת גברים" מקומית[4], אגב שרא'לסוריל עצמה הורדה כמעט לתחתית בדרגה הכהונה שלה, היא איבדה את זכותה לבקש ראיונות ולנהל קשר ישיר עם ההשתקפות האדומה, והובהר לה כי "בלתי מומלץ" עבורה לבקר בסלנטיר בעשרות השנים הבאות.

שנית, אדמותיה הפוריות של השושלת מדרום לנהר הקיירנה (איזור "שלוש טחנות" של היום) הוחרמו, וניתנו לנאמנה של ההשתקפות הצהובה; כמו כן, השושלת איבדה את מצודת גראן א-דרום וסביבותיה, שניתנו למרות הנציב האנ'מירי של הבקעה – ועימה את היכולת לגבות מיסים על המסחר המשגשג עם המישורים שמצפון לבקעה (אור'גאקה של היום).

ראלסוריל שבה, מוכה ומובסת, אל ארמונה, ומסופר שאיבדה את הרצון לחיות, נחלשה ובחרה לעזוב את העולם ו"ללכת אל האור הנצחי של האנ'מיירי" שנים מעטות לאחר מעשה (519 לסה"א).

לעג הגורל הוא, שיתכן מאד שהעונש הקשה שקיבלה ראל'סוריל, שניתק אותה ואת השושלת שלה מסלנטיר, הציל את השושלת מהשמדה – משום שהכוהנות מהפלג של ראלסוריל ניסו את כוחן בשנת 532 בספק-מהפכה ספק כפיית רפורמה על ההשתקפויות ("הראי של ארבעה-עשר הימים", כפי שהפרשיה נקראה בלעג, על-שם מספר הימים שחלף מהכרזת המהלך ועד דיכויו תוך חיסול ברוטלי של כל המעורבות בידי ההשתקפות הצהובה) -שהסתיים בהוצאה להורג של כל המעורבות, ובחיסול או למצער שבירה מוחלטת של רוב השושלות שלהן.

קאר'זאריה וראת'ארון

אחת האלימות וחסרות המעצורים מבנותיה של ראל'סוריל, קאר'זאריה, תפסה את השלטון בכוח לאחר מותה של אמה, כאשר היא אוסרת את היורשת המועדפת על ראל'סוריל (שמתה חודשים ספורים לאחר מכן בתא הכלא שלה), והורגת בדו-קרב עוד אחת מאחיותיה.

קאר'זאריה, שיחסיה עם אמה היו מתוחים במקרה הטוב, ניסתה להיות ההפך הגמור מראל'סוריל המנוחה, ולהתקרב (יש אומרים עד כדי חנופה) לתומכות של ההשתקפות הצהובה, אגב גילוי יחס מתנכר וקשה בהרבה לאוכלוסיה המקומית; ויש אומרים שחלמה להפוך את הארמון מפנינה של תרבות ואומנות – עניינים שהיו רחוקים מליבה – למעוז של לוחמות נוקשות וספורט מלחמתי מהסוגים שהיו חביבים עליה.

לאחר כמה שנים קשות, שהפכו כאוטיות והגיעו לסף מרידות איכרים, הופלה קאר'זאריה מהשלטון בידי אחד מאחיה – ראת'ארון, לוחם אדיר שההשתתף במלחמה האדירה שניהל צבא האימפריה בראשות 'רסיס הקרח' כנגד הגזע הדמוני של הקור'סלאג. מסופר שראת'ארון, שמיגר נסיון התנקשות בחייו והוכנס לארמון בידי אחותו הצעירה ראל'תאריני ושומרות הראש שלה, טיפל בשליטה האלימה בשיטות שלה – הזמנה לדו-קרב, במסגרתו מחץ ראת'ארון את קאר'זאריה והשפיל אותה כדבעי; כאשר אחותם הצעירה ושומרות הראש שלה קוטלות את הקשתים שניסתה המושלת לשתול ביציע כדי להרוג את אחיה, היה ויתחיל לגבור עליה בדו-קרב.

קארזאריה מובסת ומושפלת ברחה אל 'שלוש טחנות' כדי להתחנן בפני בעלת-בריתה, 'האדונית הצהובה' להחזיר אותה אל השלטון בכוח הזרוע – אלא שקבלת הפנים לה זכתה המובסת היתה צוננת בהרבה מחשבה, וממילא – גם אם האדונית הצהובה של דלוסיה (שלוש טחנות) הרהרה בפלישה, הרי שזו לא יצא לפועל מעולם, וכל שנותר הוא יריבות ותיעוב עז בני שני הבתים, שתרם מאד להחלטת האדונית הצהובה שלא לבוא לעזרת בית א-רילארן שנים מאוחר יותר, כאשר פלשו המורדות של 'ורד אפור' אל בקעת קיירן. סופה של קאר'זאריה לא ידוע, אולם מניחים שהיא נותרה בחצרה של האדונית הצהובה, ונספתה עם רוב יושביה בעת ההתנפצות הגדולה.

ראת'ארון, חרף ציפיות מסויימות, החליט לותר על הכס לטובת אחותו הצעירה ראל'תוריני; ומסופר שידע היטב שהוא טוב בהרבה בלחימה, אכילה ומשקה מאשר בישיבה על כס. שנים מעטות לאחר מכן, הסתבך ובסופו של דבר קיפח את חייו בנישואים כושלים לכוהנת צהובה מודחת בשם סריליינה, שנותרה מרירה על הדרך בה הושפלה בידי המסדר שלה ונדרשה להנשא, ובסופו של דבר הביאה בעורמה למותו של בעלה. אותה פרשיה, והמשפט שנערך בעקבותיה בו שפט ארת'יריון קור-אומת'ל, שחרף ידידותו ארוכת השנים עם ראת'ארון האזין לטענותיה של הכוהנת המודחת והמתיק את עונשה, גרמה להתפרצות מחדש של הסכסוך העתיק בין בית קור-אומת'ל לבין בין א-רלארן.

ראל'תאריני וקרב רלאנה א-נורט

השליטה החדשה, ראל'תאריני, ניסתה להשיב על כנם את דרכי השלטון של אמה, הגבירה ראל'סורין המנוחה, אולם נעדרה את רוב הכריזמה והעוצמה של האחרונה – והיריבות המרה עם 'האדונית הצהובה' מדרום, ועם בית קור-אומת'ל במזרח (שלא לדבר על התיעוב הגלוי שלה כלפי בית אבאריל), הקשו עליה מאד.

מסופר, כי הגבירה ראל'תאריני, בצר לה, לא שללה על הסף לחבור למורדות של ורד אפור, שמא ממחשבה שאמה המנוחה היתה בוודאי נוהגת כך. אלא שבסופו של דבר, המשא ומתן בינה לבין 'הורד האפור' התפוצץ, והמורדות השתלטו בקלות על המנהרות במערב, ופלשו במלוא עוצמתן לנחלות בית א-רלארן.

הגבירה האדומה, שלא הצליחה לגייס אלא בני-ברית מועטים (בעיקר מאנשי הנציב האימפיריאלי לוסטירן, וכוחות קטנים מדלוסיה (מונהגים בידי בתה הסוררת של האדונית הצהובה) ומגראן א-דרום, ניסתה לנעוץ טריז בצבא המורדות ולתקוף חלק ממנו בשדות שמדרום לאגם רלנארן, אולם נכשלה כשלון חרוץ, כוחותיה נמחצו, והיא ובתה הבכורה קיפחו את חייהן, יש אומרים זו לצד זו; המורדות כבשו את הנמל שבדרום האגם, ומשם החלו מפגיזות את הארמון האדום בבליסטראות (מכאן הפגיעה באחד הצריחים שריסקה את חלקו העליון ולא תוקנה עד היום) – אולם בסופו של דבר, עזבו את הנמל והתאחדו עם כוחה המרכזי של 'ורד אפור', שהעדיף להתקדם במהירות מערבה, לעבר מרכז הבקעה ו'החצר הכחולה'.

לאחר הדרך בה מתו תוך שנים ספורות הן ראת'ארון הכריזמטי, הן הגבירה האדומה ראל'תאריני והן בתה הבכורה, נותרו שרידי בית רלארן ביאוש ובכאוס; בתה השניה של הגבירה המתה, סיירת ולוחמת חרבות אהובה בשם קל'נארילי, נפצעה פצעים קשים בקרב מול כוחות הורד האפור, ומעולם לא החלימה לגמרי, גם כאשר גופה נרפא – ועד מהרה, בעוד ההתנפצות הגדולה מזעזעת את העולם מסביב, גלים של פליטים מבועתים נסים לבקעה, והעולם נראה כמחשב את קיצו לאחור, עזבה את השלטון ב"טריקת דלת" באומרה שהעולם אבוד ממילא, והיא רוצה לראותו ולחוות הרפתקאות לפני שהכל יגמר; ובכך, עזבה את בקעת קיירן ולא שבה עוד – כאשר עד לשנים האחרונות ממש, האמינו כולם היא היא סיימה בקץ עלוב בארץ זרה, ולא זכתה אף לכך שגופה ינוקה ויובא למנוחת עולמים בכוך המקודש של אימותיה המכובדות.

השליטה הנוכחית: הגבירה קרניליאן

השלטון עבר, בלית ברירה, אל האחרונה בבנותיה של הגבירה המנוחה – קרניליאן הצעירה, שקודם למות אמה היתה ידועה כעלמה נאה ועדינה, שהעדיפה לאחוז במכחול ציירים על-פני החרב או השרביט (מה שזיכה אותה, באורח תדיר, בלעגן של אחיותיה שהיו תוהות האם אחותן היא אישה אנ'מירית ראויה לשמה, או עלם מתייפיף); ואף כי זכתה בכמה מכוחות הקסם של נשות המשפחה, מעולם לא הצטיינה בהם; ועוד פחות מכך ראתה את עצמה כיורשת כס הגבירה האדומה, או רצתה בכך.

מאז, קרניליאן מושלת במה שהפך להיות 'הארמון השוקע', כשהיא מנסה בכל כוחה להאבק בדעיכה האיטית של ביתה ואדמותיה; לתקופת-מה, מצאה מעט תמיכה וסיפוק בנישואין מאושרים עם הרפתקן לשעבר שבא מנסיכות אורמת'ריל, שהעניק לה בן ובת. אלא, שהלה לא זכה להאריך ימים כמותה, ולאחר עשרים ושש שנות נישואין, שבה קרניליאן ומצאה את עצמה בודדה על הכס הרם של שושלתה, או מה שנותר ממנו, כשהיא צופה בשקיעת הארמון סביבה, וגרוע מכך – בעיקר בשנים האחרונות – לבוז הולך וגובר מצד חלק מנתיניה, שרואים בה מושלת חלשה אשר הכס שלה "גבוה מדי עבורה".

חרף העובדה, כי הדם העתיק בעורקיה, בעזרת מעט הקסם שנותר לה, גורם לה להראות 'שמורה היטב' מבחוץ (עד כדי כך שיש שמלגלגים על כך שהיא נראית צעירה יותר מבתה הזועפת וחסרת הקסם, ששערה כבר החל מדלל ומאפיר בגיל מוקדם יחסית).

כיום, הגבירה קרניליאן נחשבת כתומכת מרכזית ברעיון של הסכם שלום בין שרידיה של האימפריה – נאמנות ההשתקפות הכחולה מחד גיסא, ושרידי המורדות של ורד אפור מאידך גיסא, חרף העובדה כי האחרונות הרגו את אמה ואחותה הבכורה; לשיטתה, הסכם כזה הוא הדבר היחיד שיחייה את המסחר ויהדוף את הסכנות והיצורים שהולכים ומתרבים בצללים – עניין שהגבירה קרניליאן מודעת לו היטב ומודאגת מאד בגינו; וגם התיעוב הגלוי שלה כלפי גדול מתנגדי ההסכם – לורד אבאריל – בלא ספק פועל לאותו כיוון. האחרון, מנגד, אינו טומן ידו בצלחת, בז לגבירה קרניליאן בגלוי, ויש אומרים שהוא מחפש דרכים לרופף ולערער את שלטונה עוד יותר.

המערכה בארמון כיום - ראל'טוריה, נילקלאר ו'העלם הקנאי' יול'רילין

השמועות הנפוצות כיום על התקפי היגון של הגבירה קרניליאן, ועל הדרך בה היא מתייחסת לעצמה לעיתים כ"אחרונה בשושלתה", אינן מתיישבות לכאורה עם העובדה כי לקרניליאן יש בת ובן מבעלה המנוח – כאשר הבת הבכורה, ראלטוריה (41), נושאת באורח רשמי בתואר יורשת הכס; ואילו הבן הצעיר, ניל'קאלאר (34), הוא צעיר יפה תואר, חד-לשון ומוכשר.

ראל'טוריה– אישה רחבה וחסונה, בעלת פנים זעופות ורעמת שיער כהה שהחל מאפיר בגיל צעיר יחסית,היא בת מסורה לאמה ומודעת היטב לחובות שמוטלות עליה מתוקף מעמדה כבת היורשת. אלא, שבעוד הנשים השליטות של א-רילארן התגאו מאז ומעולם ביכולת המאגית שלהן שעברה מאם לבת, השמועות מספרות כי ראל'טוריה לא זכתה ולו לטיפה של יכולת כזו; ההישגים אליהם הגיעה בבית הספר לבנות של הארמון היו צנועים יחסית, וחרף מאמציה ומסירותה למטלות שאמה מעבירה לטיפולה, היא רחוקה מלגלות את התפיסה הדקה והחריפה של אמה והשליטות שקדמו לה.

שמועות מספרות, כי במשך שנים, ניסתה קרניליאן לעשות הכל בכדי למצוא טיפה של יכולת מאגית בבתה הבכורה; וכי ראל'טוריה עצמה ניסתה שוב ושוב לפתח יכולות, לשווא; כולל לפחות פעם אחת בו מרננים כי נפלה ברשתה של שרלטנית זרה שהציעה 'לימודי מאגיה קלים'. בסופו של דבר ראלטוריה מודעת היטב לכך כי הגבירה אמה, מאחורי חיוכיה והצהרותיה (הכנות) כי היא אוהבת את בתה בכל ליבה, מאוכזבת מאד מיכולותיה של היורשת שלה, וסבורה באמת ובתמים כי לא תצליח להחזיק את הכס ואת שארית הכוחות שנותרו לשושלת; והדבר ממלא את ראלטוריה ביאוש, כעס ומרירות הולכים וגוברים.

ניל'קאלאר, לעומת זאת, הוא סיפור שונה לחלוטין. השמועות מרננות, כי בילדותו המוקדמת היה שונה מאד מהעלם הציני והעצל שהוא כיום, שנהנה לנקר את עיניה של אחותו באין-ספור הדרכים בה הוא מפגין שהוא – חרף העצלות והאדישות שלו – חד תפיסה ומוכשר בכל מה שהיא אינה.

יש המרכלים, כי בילדותו גילה בנה הצעיר של קרניליאן רצון עקשני ללמוד דווקא ב"בית הספר לבנות", על כל האומנויות העדינות והמבוא למאגיה שנלמדו שם – עד כדי כך כי לפחות פעם אחת ניסה או דרש להתחפש וללבוש שמלות כדי להכנס לשם – חרפה שטופלה בנוקשות, והותירה בו מרירות שלא התרפאה עד היום.

מנגד, מסופר כי כאשר – שנים מאוחר יותר – ניסתה אמו ללמד אותו בעצמה עניינים כאלו ואחרים (אולי גם, מתוך יאוש, פרקים במאגיה שלא נהוג לשתף בה בנים זכרים), קיבל את ההצעה באדישות עצלה ובוז.

יול'רילין ו"הכנופיה": שנים מספר מאוחר יותר, עמד ניל'קאלאר בראש 'כנופיה' של נערים (לפי הגרסה המקובלת – נאים ויהירים כולם), שכללו סייר צעיר, מוכשר ויהיר במיוחד בשם קאריול, שהיה לתקופה מסויימת 'אליל' של רבות מהבנות הצעירות באיזור הארמון השוקע; ועלם נאה ושנון במיוחד בשם יול'רילין, שלתקופה מסויימת הסתובב בארמון הדועך והיה חביב מאד על רוב יושביו, כולל הגבירה קרניליאן, ומפעם לפעם גם שימש כמודל לציורים, ולא רק עבור העלמות הצעירות בבית הספר. מסופר, שבארמון שרדה תמונת שמן של אותו עלם, על מחלפותיו הבהירות והמסולסלות, כשהוא מעשן מקטרת ארוכה ומעלת אד סגלגל, שציירה קרניליאן בכבודה ובעצמה – כשהיא תופסת במיומנות את הדרך בה הוא ספק מביט אל הצופים, כולו מודע ליופיו, עם ארשת יהירות מסוגננת אופיינית.

אותה חבורה, הסתבכה ועוללה תעלולים וצרות מצרות שונות במשך מספר שנים, כשהיא חולמת על גדולה ושוברת לבבות, ניסתה לחפש אוצרות במעמקי 'ביצת הזבוב השחור', ואולי גם את החפץ המכושף ששימש בעבר כמפתח אל המימד המכושף בו בנתה מייסדת השושלת את 'גן העלמים' הנסתר שלה – ובמקביל, ניטשה כמעט מלחמה של ממש בין בני החבורה לבין היורשת ראל'טוריה; בעוד היורשת הצעירה ראתה בחבורה אוסף של עצלנים בוגדניים, מפונקים וחסרי תועלת, הרי שהם נהנו תמיד להזכיר לה, בדרכים יצירתיות, עד כמה היא בינונית ומוגבלת בהבנה.

שנים מספר לאחר מכן, החלה "הכנופיה" להתפרד; קאריול הסתכסך קשות עם יול'רילין, ובשלב מסויים החל – מסיבה כזו או אחרת – ממש להגעל ממנו, בעוד יול'רילין לועג לו כצעיר שטחי ומלא מעצמו הרבה למעלה מן המידה, שהחל לחלום על נשים יפיפיות ובעלות מעמד העולה בהרבה על שלו, כולל אלאנדרין קור-אבאריל.

כיום, נראה שחלק מהלעג שהופנה כלפי קאריול קלע היטב למטרה – הסייר הצעיר והשחצן, שהצטיין בכמה מעשי גבורה מקומית, החל לחשוב יותר ויותר שרל'נארן והפאר השוקע שלה קטנים בהרבה ממידותיו, והפך משוכנע כי מגיע לו טוב יותר – כולל אולי, הערצה שפיתח דווקא, תחילה בסתר, דווקא אל בתו של יריבה הגדול ביותר של הגבירה קרניליאן.

מנגד, יול'רילין עצמו הפך מתוסבך, מריר וכעוס יותר ויותר, ונראה שבהדרגה החל נוהה אחר תורות זרות כאלו ואחרות, שמילאו אותו בהדרגה במרירות ושנאה כלפי הנשים השליטות של האימפריה האנ'מירית, ובמיוחד בנות השושלת האדומה של הארמון השוקע. קרניליאן מצידה החלה לחשוד, גם אם במאוחר, שלעלם היפיפיה והעקשן יש השפעה רעה על בנה, וכי הוא מסית אותו בין היתר שלא להתחתן.

הדברים התפוצצו, בסופו של דבר, כאשר יול'רילון, אולי לאחר ששתה כדבעי, הצליח להשחית באורח בלתי הפיך את פסלה של מייסדת השושלת, קל'סארילי הכובשת, כשהוא חורט על השרידים דברי זימה בחרוזים, מלווים בחרפות על כך שהיתה זנאית, ובעלת עבדים שכפתה את "בשרה הקר" עצמה על גברים צעירים וחסרי ישע.

המעשה האחרון הצית את חמתה של קרניליאן, וזאת גם בלא להתייחס לשמועות כי כאשר חיפשה את האחראי למעשה ההשחתה בעיצומו של הלילה, מצאה אותו ואת-בנה יקירה סרוחים כשהם שיכורים כלוט באורח שראתה כמבזה במיוחד.

מאז, לא נראה עוד יול'רילין בשום מקום – ומספרים כי קרניליאן, שבדרך-כלל ידועה כמושלת רחומה שאינה ממהרת להטיל עונשים אכזריים מדי גם על פושעים בזויים, שפטה את יול'רילין על מעשו וכמעט בלא עדים – והמעטים שיודעים מה היה גורלו נוצרים את פיהם; יש האומרים, שהוא הוצא להורג והושלך לביצת הזבוב השחור, או אולי דרך מעבר סודי עמוק מתחת לארמון; אחרים אומרים שקרניליאן דווקא הותירה אותו בחיים, אולם הורתה לו לעזוב מיד את נחלותיה ולא לחזור אליהן; וכי לאחר שהפציר בחברו הקרוב לבוא איתו וסורב, קילל אותו בשצף קצף ואיחל לו קץ מר ועלוב; וכי לאחר מכן עזב בחשאי, וכיום הוא חי – לפי אחת הגרסאות – אי-שם בעיר הנמל טילמארן במערב, קרוב לחצרה של עוצרת הורד האפור; ולפי גרסה אחרת, הוא שינה את שמו וכיום הוא חבר קנאי ומלא שנאה במיוחד באחד מ'מעגלי העופרים האדוקים' של דת הפארליל בנחלותיו של לורד אנזאריון.

דעיכתו של בית א-רילארן

חמש השנים שעברו מאז לא הטיבו לא עם קרניליאן ולא עם בנה ויורשה.

ניל'קאלאר, לאחר כמה שבועות בהן הסתגר בכעס בחדריו, חזר בסופו של דבר להסתובב ולהתנהג כרגיל, אולם העצלות הצינית שלו, אהבתו למותרות ושתיה, וסירובו ללמוד או ליטול עליו כל תפקיד מחייב הלכו וגברו; לשווא, התחננה בפניו אמו למצוא לו רעיה ולהעמיד יורשים שיקנו עתיד חדש ותקווה לשושלת שלהם– נראה כי ככל שעברו השנים, כך הלך בנה והתחזק בדעתו, כי כל המועמדות המקומיות פגומות, רדודות או שניהם גם יחד.

מסופר, כי כיום ניל'קאלאר מרבה לצאת – בין אם מטעמה של אמו ובין אם מטעם עצמו, לשהות של שבועות בעיר המחוז אנ'מירלור, שם הוא תר אחר מותרות ובעיקר יינות יקרים, ושם גם פיתח יחסי יריבות-ידידות עם הולל עצלן אחר – אלטריק קור-אבאריל, עימו התעמת באורח משועשע כמה וכמה פעמים.

קרניליאן עצמה, כך מספרים, הולכת ושוקעת; גם אם כלפי חוץ, השתנתה מעט מאד בארבעים השנים האחרונות, וכולה חדת-תפישה, בעלת עוצמה ושמורה היטב, הרי אומרים שהיא הולכת ומתכלה מבפנים – ובשנים האחרונות, נראית פחות בציבור, ולעיתים מסתגרת בחדריה למשך ימים ארוכים, כאשר רק בתה וקומץ משרתים מסור מורשים להכנס ולראות אותה.

באורח לא מפתיע, ובעיקר עם התגברות האפלה מסביב לארמון השוקע – החל מחרקים ענקיים ותופעות מוזרות בביצת 'הזבוב השחור'; הזדון הרוחש ב'שלוש טחנות', והחשש מקריסת השלום השברירי בין עוצרת הורד האפור לשרידי האימפריה, כולל שיתוק המועצה של הבקעה בתככיו של לורד אבאריל, כך גוברים והולכים הרינונים על כך כי קרניליאן אינה מצליחה להתמודד עם חובותיה; אנשיה הנאמנים מתמעטים והולכים, בעוד בעלי אגרוף ואפילו מפלצות הפכו חצופים יותר מחודש לחודש – ואולי קרבה העת להחליפה בשליט אחר, חזק ונמרץ יותר.

יוצא, כי לא בכדי, הכבוד של רבים מהמקומיים, בעיקר הנכבדים והאמידים יותר, כלפי הליידי שלהם, הולך ומתמעט, והדברים הופכים גלויים יותר ויותר ככל שהזמן חולף; ואם לא די בכך, הרי שהשמועות המוזרות על לוחמת וסיירת אמיצה בעלת תווים הדומים לבנות השושלת האדומה, שמופיעה מפעם לפעם בלילות חשוכים ומסייעת לאנשים במצוקה, הביאו אנשים לתהות, האם יתכן שאחותה ההרפתקנית של הגבירה קרניליאן חזרה בחשאי לעמק... ואם כן, אולי יש לה תוכניות עתידיות כלפי ירושת הכס עליו ויתרה בפזיזות לפני שנים רבות.

לערך הראשי על אגם רל'נארן והארמון השוקע | חזרה לתוכן העניינים

_______________________________________________

חזרה אל האינדקס של קלדאריה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

---

[1]אשר שנים לאחר מכן היתה 'אחראית' לאובדן מעמדה הגבוה של השושלת וקשריה בסלנטיר, בשל תמיכתה בפלג של כוהנות תומכות רפורמה שהתנגדו ל"חוקי דארנאת'ון – ראה בהמשך.

[2]כנראה הכוונה לבאבוס, אל העונג שנופץ וגורש ממלסטרה בידי ההשתקפויות עצמן.

[3]ישנה גרסה לפיה ראל'סוריל נסחפה למעשה חפוז ושגוי של כמה מבנות-בריתה הצעירות בסלנטיר, ובסופו של דבר קיבלה על עצמה את האשמה, כדי להגן עליהן מגזר דין מוות או שילוח לעבדות. לפי גרסה אחרת, שרבים טוענים שהיא תאטרלית מכדי להיות אמיתית, ההשתקפות הצהובה בכבודה ובעצמה צותתה לשיחה בה ראל'סוריל ניסתה לדבר אל ליבה של ההשתקפות האדומה, ואזי שפכה עליה את חמתה באורח אישי, כאשר גבירתה של ראל'סוריל לא הצליחה או היתה הססנית מכדי להגן עליה.

[4]הכוונה – לשושלת שנדרשת למוסד הנישואין, בלא קשר לשאלה האם בראשה עומד גבר או אישה.