קמפיין
דמדומי המערב
ספר
שלישי: חלום ירוק
פרק XVI: אויבו של אויבי
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
מפלתו
של תור-תאש
הדמויות
מעפילות לעבר ראש הגבעה עליה המכשפים בני-המזרח עסוקים בריטואל המזעזע שלהם, כשהן
נעזרות בחסות הגשם השוטף והסופהשמשתוללת מעל הגבעה; נדמה שברקים רבים פוגעים באור
הכחול-סגול חולני שבוהק מן הפסגה; כבר באמצע ההעפלהשומעות הדמויות את הלמות התופים
האקסטטית, ואת הקריאות הקצובות "תור תאש, תור תאש".
איסילור,
שמכל החבורה ניחן בקליטה החדה ביותר של על-טבעי, מדמה לשמוע נאקות כאב ספק אנושיות
(וכפי שהדמויות יגלו עד מהרה, ספק עציות), שכל הטבע מסביב מחזיר את ההד שלהן.
בני
המזרח הגנו על הפסגה בשורה של בריקדות עשויות בחפזון שמאחוריהן הוצבו קשתים,
והכינו גם סלעים לגלגל על תוקפים, מה שיכול היה להפוך את ההעפלה למסוכנת מאד, מרגע
שבו החבורה תתגלה.
אלא,
שהדמויות מוצאות עזרה בלתי צפויה בדמותו של בן-מזרח זר שאינו מעורב בטקס, אלא כפי
שמסתבר לחבורה, נשלח בידי אדון מקומי אחר של בני-המזרח כדי לנסות לגלות מה זוממים
הנסיך יאנארי א-קאראדין והמכשפים שלו, והאם השמועות על כוחות מסוכנים שהם משחקים
בהם נכונות.
הערת
השה"ם: משיחה עם אותו סייר, הדמויות מקבלות רמזים שיש כל מיני כוחות שפועלים
בר'ון ובארצות המזרח האחרות. בעוד שכמה מהשליטים, כמו אותו יאנארי א-קאראדין, כבר
כרתו ברית עם משמר היונה מגונדור וקיבלו ממנו מתנות מסוכנות, שליטים אחרים עדיין
פוסחים על שני הסעיפים. בת בריתם לשעבר של הדמויות, עלמת הלוטוס קאהאדרה, פועלת
אצל כמה מהם כדי לשכנע אותם, שמשמר היונה משחק עם כוחות מסוכנים, ועתיד לבגוד
בבעלי בריתו מהמזרח, ובסופו של דבר לשעבד אותם לעקור את המסורות שלהם, בדיוק כמו
שהוא עושה בגונדור כעת. אחד האדונים הללו, שלח את הסייר שהדמויות נתקלו בו כדי
לברר דברים – ומכאן האורח בו הדמויות פוגשות אותו, מרחרח מסביב לפסגה, כולו פלצות
מהריטואל.
הסייר
קאלהאר מוליך את הדמויות בדרך חסויה יותר, דרך החלל שבתוך עץ ענק מת ששעון על
הפסגה, ומראה להם גוויות של "אנשי היער הקטנים", שהקסם הארסי שהמכשפים
של יאנארי הביאו (הדמויות כבר למדו לזהות אותו כקסם של ריק (Void); כוח מרושע במיוחד שנובע מהחלל השחור שמחוץ לגבולות הארדה, שנותר
מחוץ למנגינה הגדולה של הבריאה, ועצם המגע איתו גורם התקפים נוראים של טירוף, רעב
מקולל ואפקטים נוספים).
לאחר
שהדמויות מצליחות – למרות כמה תקלות – לטפס גבוה יותר, ושורדות את מטחי החיצים
והאבנים המתגלגלות שמשולחים בהם (הרבה פחות ממה שהיו סופגות לו עלו בדרך הרגילה),
החבורה, מתוגברת כעת גם בידי הגשש קאלהאר ושתי החרבות המעוקלות שלו, מסתערת על
המכשפים ובני הלוויה שלהם.
כאשר החבורה מגיעה אל הפסגה, הריטואל המזעזע מתברר למלוא פרטיו: בני-המזרח שמו
ידיהם על שרידים מרקיבים של מה שנראה בהתחלה כמו עץ מת וחרוך, ומסתבר כשרידים של
יצור ענקי דמוי עץ ששומרו בדרך לא-דרך בלב היער (שהפך בהמשך, לאחר רעידת האדמה
הגדולה בעידן הרביעי, לביצה מיוערת), ככל הנראה בידי 'האנשים הקטנים של היער',
שסגדו לשרידיו בתור רוח טבע קדושה.
מנדי, לפחות, מחברת אחד ועוד אחד, ונזכרת באחד הסיפורים ששמעה מרונפלאד, על מצעד
רוחות היער הזקנות על המגדל הקודר בפאתי מערב, אי-אז בסוף העידן השלישי, ועל כמה
שורות בסיפור שמתארות שאחד מאותם יצורי עץ מהלכים, נלכד במהלך ההתקפה במלכודת של
אש נוזלית ונדלק כמו לפיד; האגדה מסתיימת בכך שחבריו קברו את השרידים שלו מתחת
לתלולית ירוקה ביער, כדי שיפרה אותה... וכנראה ששם, לאחר שרעדה האדמה, מאות שנים
לאחר שאותם יצורים זקנים לא היו עוד, מצאו אותו האנשים הקטנים של היער וסגדו
לשרידים שלו.
כעת,
המכשפים מאביסים אותו באנרגיה חולנית של ריק וטירוף, שכבר בוערת בתוך חורי העיניים
של היצור המת ומסביב לזרועות העצומות שלו, כמו גם ברונות המרושעות שנחרטו עליו–
בכוונה ברורה, לכבול את רוחו של מה שהם מכנים "תור תאש"[1],
לשעבד אותה מתוך היסורים הנוראים של הריק, ולהפוך את היצור המעונה לנשק שניתן יהיה
לשסות ברוהירים.
הדמויות
מסתערותעל המכשפים, שכל אחד מהם ניצב בעמדה אחרת, מוקף בשומרי ראש מסוגים שונים,
באורח שמקשה על החבורה לשתק את כולם במכה אחת. קלבריאן מתגברת על חלק גדול מהבעיה
הזו, כאשר בעוד יתר החבורה תוקפים מכשף (ואת הפמליה שמגנה עליו), היא יורה ממרחק
חיצים בעלי יכולת הפרעת לחשים מוגברת ("Counter shots") במכשפים האחרים בכל הזדמנות.
כאשר
המכשף האחרון מוכרע, היצור הענקי מסתחרר סביב עצמו, מטורף מיסורים, ומתקיף את
החבורה; וכך מתחיל החלק השני והקטלני יותר של הקרב.
הערת
השה"ם: הכוח של היצור הוא פונקציה ישירה של הזמן שלקח לדמויות לשתק את
המכשפים בשלב הראשון של הקרב. היצור מתחיל עם 100 נק"פ, כאשר כל סיבוב קרב, כל
מכשף שלא הופרע מזרים לו 25 נק"פ ומטען כוח אחד. כאשר כל חמישה מטעני כוח,
היצור מקבל יכולת מיוחדת קטלנית של Void.
בפועל,
הדמויות היו יעילות למדי, כך שהיצור פגש אותן עם 250 נק"פ ועם כוח מיוחד אחד
בלבד – יכולת להשמיע יללה ספוגה באנרגיה של ריק, שיכולה להסב נזק קל לכל הדמויות,
ולהשתיק את רוב היכולות המיוחדות שלהן לעד שני סיבובים – מה שקריטי במיוחד כלפי
איסילור, שכוחות הפייטן שלו מבוססים על קול, והן אמצעי הריפוי הכמעט יחיד של
הדמויות במהלך הקרב.
קרב
אימתני ניטש, כאשר היצור צווח ביסורי הטירוף והרעב המקולל של הריק שנוקז לתוכו,
מנסה למעוך את הדמויות ולהמם אותן ביכולת הווקאלית המעוותת שקיבל – אבל בסופו של
דבר, המזל משחק לדמויות, והן גוברות על היריב (שהיה יכול להיות חזק בהרבה ובעל
מספר גדול בהרבה של כוחות מיוחדים, לו המכשפים היו מוכרעים בקצב איטי יותר).
כאשר
"תור תאש" סופג את המכה המכריעה, הוא משמיע אנחה רמה שדומה לרעם מתגלגל,
ומתפורר לערמות של רקבובית מעלת אד ארסי, כאשר רוח הטבע משתחררת מכלאה ונמוגה
באנחת רווחה בחזרה אל תוך האדמה והצומח שמסביב.
דרנהילד,
מרוצה מאד מהנצחון וחושבת בקול על השירים שישירו על סיפור הגבורה הזה, נוטלת
מהערמה ענף מעוות שרונות ארסיות עוד נוצצות עליו, כדי להראות בחזרה במחנה ולהוכיח
את דבריה; וכך החבורה העייפה משתרכת בחזרה למטה וצפונה, לעבר המחנה, מובלת בידי
העלמה נושאת הצינה שרוחה מרוממת.
הפתעה
מרה
המחנה
של הרות'גאר וסביבתו שקטים מאד, כאשר החבורה מתקרבת סוף-סוף ליעדה, בשעת לילה
מאוחרת; ערפילים עלו מהאנדואין ומכסים את רוב האיזור, מורידים את הראות כמעט לאפס,
ובשום מקום אין סימן לקרב – כפי שהיה אמור להיות, נוכח העובדה כי בני המזרח שלחו
לכאן כוח, גם אם קטן.
אלא
שעד מהרה, מתגלים סימני אזהרה: שני זקיפים רוהירים שאמורים היו לתצפת על השביל
ממנו הגיעו הדמויות, נמצאים פצועים קל וקשורים לעץ עם פיות חסומים.
כפי
שמסתבר עד מהרה, מי שנטרל אותם וכפת אותם, לא היו בני-מזרח, אלא דווקא אחת מאורגות
הערפל של קפטן לינדיר; סיירת קרה ושחצנית להרגיז בש פינרליאס. אלא, שחרף הקור
המזלזל של אורגת הערפל, היא דוברת את האמת-
למרבה
הפלצות – בעיקר של דרנהילד – מסתבר לחבורה שבני-המזרח לא הגיעו לכאן כאויבים; אלא
הת'אין עצמו, אביה של דרנהילד, הוא-הוא היה הבוגד אשר שיתף פעולה עם בני המזרח,
קיבל אותם בזרועות פתוחות והעמיד את אנשיו לרשות הנסיך יאנארי. גרוע מכך, ביחד עם
בני המזרח, אנשיו ניסו להתקיף בחסות החשיכה את 'האורחים' שלהם – חצאי האורקים של
שאהקולטורד ואורגי הערפל של לינדיר.הרוהירים אמנםנהדפו, אך הם ממתינים כנראה לתגבורת
לפני שיתקיפו בשנית.
דרנהילד
משתוללת מתדהמה, אימה וזעם; היא לא מסוגלת לקלוט כיצד אביה, שהיה אדם קשה אבל הגון
ונאמן לבית איאורל במשך שנים ארוכות, הפך פתאום לבוגד; ובנחישותה הילדותית, היא
רוצה לרוץ אליו כדי לשכנע אותו לחזור בו מן הטירוף-
כאשר כל הראיות מצביעות על כך, כי השומרים שנכבלו היו כאן כדי לרמות אותה ואת
הדמויות ולקחת אותן אל המצודה המאולתרת של הת'אין, שם יבגדו בהם ויכלאו אותם, או
גרוע יותר. הרוהירים הפשוטים שמעורבים בבגידה, כפי שעולה, עושים זאת בחלקם מתוך
נאמנות לתאין שלהם, שהנהיג אותם במשך שנים ארוכות, מתוך סלידה ממושל המזרח היהיר,
ובעיקר בגלל שמועה ערמומית שהופצה ביניהם, שהפך את המשא ומתן בין מושל המזרח
לחצאי-האורקים של שאהקולטורג ללחישה כי מושל המזרח מתכוון לישב אורקים במחוז הזה
(מאונדראוג), והם יתעללו במקומיים ויקחו את הנשים והבנות שלהם לשעשועיהם הנתעבים.
הדמויות
מצליחות לשכנע את דרנהילד המזועזעת, לא בקלות, לבוא איתם אל המעוז של אורגי הערפל
שעוד עומד על כנו בקצה המחנה – והחבורה מצליחה, ברגע האחרון ממש, להתחמק מפטרול
גדול של רוהירים בוגדים ובני-מזרח שדולק אחריהם, עד שהוא נאלץ לסגת כאשר הקשתים בממרומי
המעוז של לינדיר מתחילים לירות בו; מסתבר, שלוחמי השאהקולטורג שהותקפו נסוגו גם הם
למעוז המבוצר, בהנהגתה של לוק'רה, ומשם משתתפים בירי החיצים על הפטרולים של ת'אין
הרות'גאר.
הדמויות
נפגשות עם לינדיר, והבשורות שבפיו שוברות את דרנהילד לגמרי, עד כדי כך שנדרשת
שמירה (וכן הסיוע של מנדי, שמכל החבורה היא המקורבת אליה, יחסית) בכדי למנוע ממנה
לעשות מעשה פזיז מאד.
קפטן
לינדיר אומר לחבורה, כי הדברים יוכרעו, לכאן או לכאן, במהלך מחר; חרף החששות בקרב
אנשיו וכן בקרב השאקהולטורג כי כאשר יעלה היום ובני-המזרח והבוגדים יקבלו תגבורות,
המעוז ישטף בקלות בידי כוח עדיף, לינדיר מסרב לסגת בחסות החשיכה, אלא מחכה לשובה
של הגבירה אלדראל ולהוראות שלה. הוא אומר לדמויות לתפוס מנוחה, כל עוד הן
יכולות... אבל קודם, בלב כל הרוע, האפלה והבוגדנות, יש לו גם מעט חשדות טובות
עבורן.
קלבריאן
זוכה לבשורה טובה ראשונה, כאשר היא מגלה שקפטן מרדיל התאושש מהפצעים שספג ונראה
מדורדר הרבה פחות מקודם; הגם שהוא עדיין מלא ספקות ובושה, הוא עטה מחדש את שריונו
ומוכן להשתתף בהגנה על המבצר, כאשר יותקף; והוא יותר משמח לראות את קלבריאן בריאה
ושלמה, לאחר שהיא יצאה למסע בביצות הקטלניות כשהוא מוטל במיטה, פצוע ומלא באלכוהול
מצחין.
אלא, ש'המנה העיקרית' של חדשות טובות, מגיעה כאשר הדמויות מובלות אל חדרה של
קורהילד; לינדיר עצמו מודה, שאיבד תקווה מזמן; ושעד כמה שהוא מכיר את הגבירה
אלדראל במשך שנים ארוכות מאד, הוא לא האמין שאפילו היא תוכל לרפא פגיעת צל שחור
בעוצמה כזו, שעולה בחומרתה אפילו על הפגיעות שרופאו בידי המלך בסוף הספר האדום[2].
קורהילד
ישובה על כסא בחדרה, מעבירה את זמנה בליטוש איטי של אבן סגולה לצורה של כנפיים;
פניה נותרו תקיפות וחסרות גיל, כמו שהיו תמיד (כעת, הדמויות יכולות גם לראות את
הדמיון הלא מועט בין תוויה פניה לאלו של אביה הבוגדני, לורד אמרוס). אולם למרות
זאת, הפגיעה של הצל השחור הותירה בה חותם של עצב עמוק, ושערה החל מאפיר. היא מקבלת
בשמחה רבה מאד את הדמויות, הגם שהיא מצרה מאד על כך שרומברינד הגמד, אליו נקשרה במיוחד
כאשר לחמה לצד החבורה, איננו ביניהן; היא גם סקרנית מאד לשמוע את החדשות, וכל מה
שקרה מאז ניגע אותה הוייט בקדחת שחורה של טירוף, לפני חודשים מספר... (לה נראה
כאילו עברו שנים ארוכות בהן תעתה בתוך הצללים).
לינדיר,
לעומת זאת, מזהיר את הדמויות שלא להעיק על הגבירה החולה עדיין בסיפורים אפלים, ולא
להזכיר את שמותיהם של הצללים; הדמויות יוצאות ידי חובתן בסיפורים משעשעים יותר
(בין היתר, איסילור פולט בגיחוך "היית מאמינה? לקלבריאן יש חבר!", וחוטף
בתמורה מבט קטלני מאורגת הערפל, שאלמלא נוכחות קורהילד, יתכן שהיה מלווה גם בהשלכה
של חפץ שפגיעתו רעה).
ובכל זאת, קורהילד ניחשה כמה וכמה ניחושים נכונים לגבי העלטה שמתקרבת, ולגבי
הסכנות שאורבות לארץ הולדתה רוהאן; היא רצתה מאד להלחם, אבל אורגי הערפל טוענים
שהיא חלשה מדי... ובכל מקרה, היא אומרת שהיא בלתה שנים רבות מדי בנישואי נוחות לגונדורי
יהיר ורביצה בטרקלין, כאשר אפילו ילדיה, עצמה ובשרה, צועדים כעת בוודאי עם האויב.
אם
הגיעו דמדומיה של רוהאן, היא נחושה בדעתה להשאר כאן ולהגן עליה עד הסוף... אולם
לצד זאת, יש חווה נידחת ליד העיר פלדהאם שהיא תרצה לבקר בה, מסיבות אישיות, לפני
תום הדברים[3].
לאחר
שקפטן לינדיר מאלץ את הדמויות לעזוב ולהניח לקורהילד לחזור למנוחתה, איסילור מתגבר
על היסוסיו האחרונים ומבקש רשות לסור אל החדר בו מדמדמת במחלתה אורגת הערפל
המוזרה, הגבירה ולסה או ורסה (איש לא בטוח, והיא עצמה איבדה כנראה את זכרונה; השם
לקוח ממה שאורגי הערפל מכוחה של אלדראל שמעו אותה ממלמלת, והסיקו שזה שמה).
איסילור
משכנע את עצמו, שכמו בספר האדום, החמלה תביא בסופו של דבר לתוצאות טובות יותר
מאכזריות קרה ומחושבת, גם אם מוצדקת לכאורה; מבקש מלינדיר לשים שומרים כדי להתערב
אם הוא טועה, ומשהו נורא יקרה אם יקרב את ירקן החלומות הפועם חלושות אל אותה אורגת
ערפל מוזרה שמתחננת לקבל אותו.
ברגע
שאיסילור מושיט לה את היהלום הפועם, היא נוטלת אותו אליה ביד רועדת, ומול עיניו של
איסילור, ממש מביאה אותו אל פיה ושואבת או שותה חלק מהאנרגיות המוזרות שבתוכו...
וכמעשה של קסם, האנרגיות (אולי הקסם המוזר) שהיא מריקה אל תוכה מאוששות אותו
במהירות, מחזירות לה את הכרתה ולאחר מכן את כוחה; עיניה בוהקות בכחול, והצבע חוזר
לחיוורון האפרורי של פניה.
עד
מהרה, היא גם חוזרת לעשתנותיה, עוצרת את עצמה בשלב מסויים מלהמשיך ו'לשתות' את
הכוח המרצד של הירקן ("לא יותר מדי... בפעם אחת"), ומבקשת לקום מהמיטה.
למרות שהיא מתגלה כטיפוס קר, ציני ובמידה רבה גם נטול רחמים, היא מגלה הכרת תודה
רבה/ניכרת כלפי איסילור, ומבטיחה לו את ידידותה הנצחית ואת עזרתה בכל מה שירצה.
למעשה
היא אסירת תודה עד כדי כך שהיא מוכנה לסייע כעת לאורגי הערפל בפיקוד של קפטן
לינדיר, חרף העובדה כי היא בבירור לא רק זרה להם (איסילור יכול לראות, גם ברמה
הפיזית, שהיא שונה מאד מאורגי הערפל האחרים, בין היתר בצורת הגבות המשוכות בעדינות
כלפי מעלה, ובבוהק הכחול בעיניים שלה), אלא גם נמצאת ביחסים עכורים מאד איתם – כפי
שניתן להבין על נקלהמשיחה בינה לבין לינדיר, שיחה אשר מעלה על פני השטח לא מעט
מהטינה ביניהם.
הגם
שליידי ורסה (Veresa), עדיין
נראית או טוענת שאיבדה את זכרונה; היא אינה זוכרת מהיכן הגיעה לכאן, ואיך נפלה
בידי החבורה של אלדראל, היא זוכרת במעורפל שרצתה סוג מסויים של עזרה, אבל תקוותיה
נכזבו; לינדיר לעומת זאת מתייחס אליה כמעט בעוינות גלויה, ואומר שהוא אינו יודע
מהיכן הגיעה, אבל כוחות אפלים כרוכים אחריה, הוא חש בזה, היא עצמה בגדר בשורות
רעות שסכנה כרוכה בעקבותיהן, ומהיכן שלא הגיעה לכאן, הוא היה מעדיף שתשוב לשם,
לפני שתסב נזק או אסון כבד, במתכוון או שלא במתכוון.
עם
זאת, הוא מוכן לקבל את עזרתה באורח זמני, בגלל החסרון הכבד בו אנשיו ובני-בריתו
נתונים מול הבוגדים של הרות'גאר ובני המזרח; והיא מוכנה להושיט אותה באורח זמני,
ולו למען איסילור שלו היא חבה את חייה.
במקום אחר ולא רחוק משם, לעומת זאת, אין צל וזכר לבשורות טובות: דרנהילד השבורה
והמפוחדת בוכה את עצמה לתוך שינה טרופהעל כתפה של מנדי אשר נשארת לצידה ומנסה
לשווא לנחם אותה, עד שהעייפות מכריעה את שתיהן.
המשא
ומתן מעל החומה
הדמויות
ניעורותמשנתן מוקדם משציפו; לינדיר מבקש את נוכחותן על החומה, משום שמשלחת ממחנה
האויב באה לשאת ולתת. לינדיר מורה לדמויות (ולכל מי שנחשף למידע) שלא לדבר ולו
ברמז על רוח הטבע המעונה והמכשפים שהוכרעו – אם האויב עודו מצפה לתגבורת משם
שבראשה יצור מפלצתי ורב עוצמה, בלא להבין שהיא לא תגיע לעולם, הוא עשוי לשגות;
ואין סיבה להעמיד אותו טעותו.
מסתבר
גם, שבמהלך הלילה, קפטן לינדיר הורה ללוק'רה לקחת איתה כמה גששים משבט שאהקולטורג
ולדאוג לכך שאף שליח לא יצא מהמחנה אל הגבעה, או אף ניצול מבני המזרח שעל הגבעה לא
יצליח להגיע בחיים למחנה של הרות'גאר.
ורסה
כבר התעוררה, כעת היא עוטה שיריון מתכת קל וכחול שהוחזר לה, ומעליה אחת מגלימות
הסיירים האפורות והמבורדסות של אנשיו של לינדיר; גם קורהילד, למרות החולשה שלה,
מביאה את עצמה אל החומה. לינדיר מתרה בדרנהילד, שלא להתגלות ולא לומר דבר בלי
אישורו, חרף כל הבנתו לצערה ולדברים הקשים שהיא עתידה להחשף אליהם.
ואכן,
אביה של דרנהילד, תאין הרותג'אר הבוגד, מגיע בראש משלחת המשא ומתן כשהוא כולו
זעוף, ויועץ בן-מזרח בגלימות מהודרות מלווה אותו; מאחוריו, הולכים אבירי המחוז שלו
שהלכו איתו, ולהפתעתה וזעמה של מנדי – ביניהם גם האביר "ברגוולף האמיץ בן
אדוולף הרם" (או בקיצור "באגא"), הגם שבניגוד לרוב האחרים שנראים
זעופים וקודרים, באגא נראה משועשע מאד.
לשווא,
מנדי מעווה את פניה לכיוונו המשוער, כשהיא משתעשעת שוב ושוב (ואף מחווה בסימנים),
כיצד היא תטבול את איבר המין של הבוס הבוגדני שלה בחומץ, ברגע שרק תהיה לה
הזדמנות.
בשורה
נוספת שהביאו עימם הסיירים של לוק'רה ושמקפיאה את דמה של מנדי, היא שבני המזרח
תקפו שיירה רוהירית, כמה מיילים בודדים מהמחנה, העלו אותה באש, וגררו את כל מי שלא
נהרג – אולי אל סוחרי עבדים שבאו איתם; מנדי אכולה בדאגות לגבי גורלה של רונפלאד,
שעזבה את המחנה בבוקר הקודם בתוך שיירה שיצאה ממאונדראוג צפונה.
במהלך
המשא ומתן, הרות'גאר דורש מאורגי הערפל וחצאי-האורקים, אם רצונם שחייהם יוענקו להם
כשלל, להסתלק מהמעוזים שלהם שחולשים על המחנה שלו, ולצאת מחבל מאונדראוג לאחר שישבעו
שלא לחזור, ולא להרים נשק עליו או על אדונו החדש, הנסיך יאנארי א-קאראדין.
עד
מהרה, מתגלה גם סיבת הבגידה – היאוש העמוק של הרות'גאר ממושל חבל המזרח של רוהאן,
ריב (Reeve) גוטלאף מלנגהולד ומהבנים היורשים שלו, שבמשך שנים זלזלו בו, וכעת
במקום להושיט לו עזרה, באים בעוד דרישות; כאשר לעומת זאת, הנסיך בן המזרח יאנארי
הציע לו הצעה שנראתה לו קוסמת בהרבה – אם הת'אין ואנשיו יכרעו בפניו ברך, יסייעו
לאנשיו לצלוח את האנדואין וישבעו לו נאמנות, הם יהפכו לבני חסותו, המחוז (שקודם
אמור היה להיות חזית הקרב הראשונה בין הרוהירים לבני המזרח) לא יפגע ולא ישרף, איש
מאנשיו לא ילקח לעבד, ויתר על כן, אנשי הנסיך מהמזרח יתנו לבני מאונדראוג לגדל
אצלם שתילי ביצה, שהתוצרים שלהם נמכרים בגונדור בכסף רב.
(במילים אחרות – אחד הסוגים של עשבי עישון
משכרים, מהם עושים זנים של 'שודלוק' עבור היונאים).
התאין,
כך נראה, עשה את החשבון ועבר צד, במחשבה כנה שהדבר יטיב יותר עם אנשיו.
הערת שה"ם: כפי שהדמויות מגלות בהדרגה לאורך הסיפור, יש לעניין גם צד אחר
ואפל עוד יותר. אדם בוגדני ומרושע שהכיר יפה את משפחת התאין, יסר את רעייתו של
הרותג'אר בסיוטים על בנה הקטן והמפונק שברח מהבית בתור ילד לפני כעשר שנים, וטבע
בביצות. בסיוטים, רוחו של הילד מתחננת אליה שתשפיע על בעלה לבגוד, כדי "שהם
יהיו שוב ביחד".
מה
שמסתבר בסופו של דבר, הוא שאותו ילד קטן ומפונק – אוגמונד – לא אבד בביצות כמו
שכולם חשבו, אלא חולץ בידי מישהו, הגיע בסופו של דבר לגונדור, ושם בשלב מסויים חבר
מרצון למשמר היונה והתקדם במעלה הדרגות, אולי בשל הכשרון שלו לקלוט את הכוחות
המוזרים של שר היונה. אותו אוגמונד, או בכינוי החדש "אואו הנבון", הוא
זה שהשתמש בכוחות של Void כדי לשגר סיוטים שהטריפו את דעתה של אמו עליה, והפכו אותה לכלי
להניע את אביו לכדי בגידה.
באמצע
המשא ומתן, אחת הדמויות מזהה שבצללים מאחורי התאין הבוגד עומד יונאי צעיר שרוב
פניו מכוסים, עם עיטורים מוזרים – אוגמונד, או "אואו הנבון" בכבודו
ובעצמו; ונראה שגם קפטן לינדיר קלט את הדמות הזו, ולא ממש מרוצה ממה שהוא רואה.
איסילור,
שניצב על החומה, מנסה להשתמש בכריזמה שלו כדי ללעוג ליונאי וליועץ בן המזרח, שמספר
עד כמה יאנארי הוא "אדון רחום", ולשכנע את הרוהירים הבוגדים, שמה שמצפה
להם תחת האדון הזה, ומשמר היונה שיזדחל בעקבותיו גרוע פי כמה, ולא רק מפני שהמלחמה
תבוא בכל מקרה, משום שהנסיך יאנארי יגייס אותם בכפיה וישלח אותם באחיהם ברוהאן;
איסילור מזכיר בלשונו הפיוטית את קאיר אנדרוס, ומה שהיונאים עשו שם, כולל טבח
באזרחים ובגידה בבן-בריתם.
היועץ
היונאי הצעיר מנסה להאבק עם איסילור במילים, וצועק את גרסת משמר היונה לארועים: הרוזן
המרושע וסרן מרדיל, שהטעה את משמר היונה ונראה כ"אדם פתוח ונאור", אבל
היה היפוכם של דברים, קשרו קשר עם כת המורגול, והעלו קורבן את בת הרוזן (ארנדיס)
כדי לזמן את הדרקון הנורא ששרף חצי עיר, וגם את צי משמר היונה שהפליג לעזרת
האזרחים המדוכאים והמסכנים של קאיר אנדרוס.
הגם שאיסילור גובר במאבק הכריזמה על היונאי, ונשמע משכנע בהרבה ממנו, אין תוצאות
נראות לעין לדברים – יתכן מאד, שדבריו של הפייטן העלו ספק בליבם של כמה מאנשיו של
הרות'גאר, אבל איש מהם לא נותן לכך פומבי, לפחות לא כרגע.
בשלב מסוים, דרנהילד אינה מסוגלת למשול ברוחה, ובניגוד להוראותיו של לינדיר כמעט
מתפרצת קדימה, והייתה עושה זאת אלמלא הייתה מנדי עוצרת בעדה. אך כאשר רגעים ספורים
לאחר מכן התאין דורש לראות את בתו, לינדיר מאשר לה בלב ולב לצעוד קדימה ולשוחח עם
אביה.
דרנהילד
מנסה בכל כוחה להתחנן בפניה אביה שיחזור לעצמו – לשווא; הרות'גאר מגדף את בתו, על
משחקי הילדים המבישים שלה, שהעטו עליו חרפה; ודורש להסגיר אותה לידיו, או שלא תחשב
עוד כבתו (מקטעי דברים, הדמויות מנחשות שהוא הבטיח את ידה, בלא לשאול אותה או אף
להזהיר אותה, לאחד מבני המזרח בחצרו של הנסיך יאנארי).
דרנהילד
נשברת לגמרי וקורסת תחתיה, מנסה לשווא לעצור את הדמעות, כאשר קורהילד ומנדי תומכות
בה ומנחמות אותה.
מיד
לאחר מכןלינדיר קוטע את הדברים, באומרו שהוא דוחה מכל וכל את תנאיו של הרות'גאר,
ואילו תנאיו שלו, בשם אלדראל, הוא שכל בני המזרח, וכל הבוגדים שחברו אליהם, יחצו
את האנדואין מזרחה ולא יחזרו עוד, ובתמורה לכך יזכו בחייהם – כולם מלבד היונאי בעל
לשון הכזבים, שהוא בן-מוות בכל מקום שלא יהיה ("אואו הנבון" נאחז אימה
רגעית ונרתע לצד השומרים שמאחוריו לשמע הקול הצלול של לינדיר והמבט האפור שפולח
אותו).
הרות'גאר רותח מזעם על החוצפה, ואומר שעד מחר בבוקר יהיו לו די כוחות כדי למחות את
אורגי הערפל וחצאי האורקים הנתעבים שחברו אליהם מעל פני האדמה; אבל הוא מוסיף איום
ואומר שמושל המזרח היקר שלהם, וגם שני בניו הנתעבים, נפלו בידיו, והוא יוציא אותם
להורג עד עלות השחר, אם אויביו לא יסתלקו, או שיתלה אותם מיד על החומה, אם מי
מאויביו יתקרב למצודה שלו שבצד האחר של המחנה.
לגבי דרנהילד, הוא נוהם בכעס, שעד שהיא לא תבוא אליו מרצונה ותכנע לרצונו, היא
אינה בתו עוד.
לוק'רה
מעירה בשקט, שהתאין לא משקר לגמרי; יש לו באמת בני ערובה שתפס, אבל גם לא אומר את
כל האמת; כי אנשיו ובני המזרח עדיין מחפשים כמו מטורפים ליד גדת האנדואין... ככל
הנראה, לא כל מי שרצה נמצא עדיין בידיו.
לינדיר
מבקש את עזרת הדמויות בהנחתת מכה מהירה, או לפחות נסיון לאתר את השבויים (ולדעת מי
הם) לפני שיתלו או לפני שהתאין יבין ששום תגבורת מהגבעה לא תגיע; מנדי לא צריכה
הרבה עידוד, לפני שהיא חושבת על לנסות וליצור קשר עם "באגא" כדי להבין
היכן הוא עומד ואולי לשחד אותו כדי שיסייע להם. אחרי הכל, הוא תמיד היה פרגמטי, מה
גם שהבאה של גידול חדש ומשופר לכל המחוז, תחסל לגמרי את "עסקי התבלינים"
שלו, והוא בוודאי יודע זאת היטב.
הדמויות
מחליטות לשמוע לעצה של לינדיר, שלא לקחת איתן את דרנהילד, שנראית שבורה לגמרי, מה
גם שההתקפה עשויה לאלץ אותה להתמודד ואולי לפגוע פיזית בבני המשפחה שלה; קורהילד
עדיין חלשה מדי, מה גם שנראה שנוכחותה משפיעה לטובה במידה מסויימת על דרנהילד, כך
שאולי כדאי יותר שתשאר לצידה; כך שבמשימה הזו, מלווים את הדמויות קפטן מרדיל,
שרוצה למדי להוכיח לקלבריאן שחזר לאיתנו; ואורגת הערפל הצוננת ורסה, שמעוניינת
לבחון את כוחותיה.
בגידה
כפולה והקרב מתחת לערוץ
המשא
ומתן מול "האביר ברגוולף האמיץ" מתגלה כמסוכן יותר מאשר הדמויות חשבו;
או ליתר דיוק, אפילו מנדי לא העריכה נכון עד כמה הוא בוגדני. מסר ששלחה אליו מנדי
מביא לארגון פגישה סמוך לשעת השקיעה, בתוך ערוץ עמוק מעט מאחורי המצודה המאולתרת
של הרות'גאר, שגם מנדי וגם "באגא" מכירים היטב.
הדמויות
הביאו עימם הבטחה מקפטן לינדיר לממן תגמול נדיב... אבל מוצאות את עצמן מכותרות
בידי מספר גדול של בריונים. ברגוולף התכוון לבגוד בהם, להכריע אותם ולגרור אותם אל
הרות'גאר... אבל מוכן לתת לחבורה הזדמנות לשכנע אותו בהצעה נגדית טובה יותר.
מתפתח משא ומתן ציני ורווי איומים הדדיים (וגידופים גסים מצד מנדי).
לשווא,
מרדיל מנסה לדבר עם ברגוולף על נאמנות, על הבוגדנות של משמר היונה שהוא עצמו חווה,
ועל מה שמצפה למחוז בטווח הארוך; ברגוולף תופח על כרסו ואומר שכל בית איאורל וכל
הערכים הנחמדים האלו לא שווים ש"הילדה היפה הזו" תפגע.
ליידי ורסה, לעומת זאת, שואלת בציניות את
ברגוולף, מה יקרה אם הבריונים שבהם הקיף אותם לא יצליח להכריע את החבורה, זה לא
יהיה בריא במיוחד עבור "הילדה היפה"; ברגוולף עונה, שגם אם יכריעו אותו,
יהיה מספיק רעש כדי להעיר את כל הטירה ולהביא לתליית בני הערובה.
ורסה מושכת בכתפיה ומעירה שבמקרה הזה, המלך בהיכל הזהוב יצטרך לשלוח ריב חדש
ומוכשר יותר, כי מדובר בימי מלחמה, בתקווה לא מטופל בשני בנים מפונקים ואידיוטים;
הבוגדים יוכו לפי חרב, והיא עצמה תפטר ממחזר לא רצוי - מה שהיא מכנה "Win-Win".
מנדי מתערבת שוב, ומזכירה ל"באגא" שעסקי ה"תבלינים" שלו יהרסו
אם המחוז יוצף בעשבי עישון מהמזרח; והחבורה גם רומזת שהתגבורת שהתאין בונה עליה
כנראה 'מתעכבת' משום-מה, ואולי לא כדאי לסמוך עליה.
בסופו
של דבר, לאחר משא ומתן על סכום השוחד שבאגא יזכה לו מידי אורגי הערפל (הוא דרש
כמעט עשרת אלפים בהתחלה, החבורה מורידה אותו לחמשת-אלפי מטבעות זהב, מהם אלף
מראש), הוא מתרצה ומוכן לבגוד בהרות'גאר ולסייע לחבורה.
ברגוולף
אומר, שלאחר שהם הפכו לבעלי ברית, יש משהו שהוא רוצה להראות לחבורה.
הדמויות
מובלות למערה קשה מאד לזיהוי שנפתחת להמשך הערוץ, ומובילה למטה, לכיוון אי-שם מתחת
לחווה הגדולה שלו. יש שם חדר נסתר ושמור היטב, שהדמויות מגלות עד-מהרה כי האביר
הבוגדני החזיק שם לא אחר מאשר את המושל (ריב) גוטלאף בכבודו ובעצמו, כאשר הוא משלה
אותו שהוא לצידו ומחכה שתגיע תגבורת כדי להסתער על המצודה, אבל למעשה התכוון
להסגיר אותו בקרוב לידי הרותג'אר.
כפי
שמסתבר לדמויות, השיירה שהותקפה אינה שיירת הסוחרים שיצאה ממונדראוג שעות מספר
לפני הבגידה הגדולה (ובתוכה רונפלאד, שמנדי משתוללת מדאגה לגורלה), אלא השיירה של
הריב עצמו שהיתה בדרכה למונדראוג. רוב אנשי השיירה נהרגו, והיתר נגררו לשבי... אלא
שהריב עצמו, שמסתבר כלוחם מיומן ביותר, היה היחיד שהצליח לפלס את דרכו בלחימה
ולהמלט מהתוקפים, שכעת מחפשים אחריו בכל מקום - אולם בפועל, מי שמצאו אותו הם
אנשיו של "באגא".
נוכח
השוחד הנכבד שקיבל, באגא מוותר על התוכנית להסגיר את האורח שלו, ובמקום זאת מעמיד
פנים שהדמויות הן כוח העילית שהוא חיכה מראש לבואן (מה שגורם למנדי למלמל דברים
מהוגנים עוד פחות מקודם מתחת לשפתיה, כולל על 'הגזר' של באגא ומה היה מתחשק לה
לעשות לו עכשיו).
המושל גוטלאף מסתבר כעיוור למדי לסכנה שריחפה מעל ראשו, בטוח שברגוולף הוא האמיץ
והנאמן באבירי החבל הזה, ולא טורח להתייחס לדמויות באדיבות רבה מדי. כרגע, הדבר
היחיד שמעניין אותו, הוא החילוץ בשלום של שני בניו היקרים מהשבי, כאשר הוא מדגיש
שוב ושוב כי כל שערה מראשיהם של יורשיו היקרים, שווה לו יותר מכל מאונדראוג.
מתחיל
מעין משא ומתן בינו לבין הדמויות, כאשר כמה מבני החבורה מתפלצים נוכח הצהרתו, שהוא
יוציא להורג לא רק את התאין הבוגד, אלא את כל בני משפחתו, "לפי חוק
המלך", כדי לטהר את המחוז מדם הבוגדים. החבורה נושאת ונותנת בעניין דרנהילד,
וחלק מהדמויות מתנות את עזרתה בכך שהוא לא יעז לפגוע בה לרעה.
הריב
מקבל די בשיוויון נפש את העובדה כי דרנהילד לחמה כנגד הבגידה, בטענה שלפי חוק
הארץ, דם בוגדים או דם בוגדים, ואת השושלת הזו יש למחוק מספרי רוהאן; אבל נוכח
עקשנות הדמויות, הוא מוכן להבטיח שיחוס על חייה וישפוט אותה בצדק.
אלא שהמשא ומתן נקטע, כאשר בני המזרח מתפרצים בהמוניהם לתוך המחבוא הסודי
לכאורה... והפעם, נראה שלא מדובר בבוגדנות נוספת מצידו של "באגא", שנראה
המום מכך שהמחבוא שלו התגלה בקלות כזו. האמת מסתברת עד מהרה, כאשר מופיע סאנדו,
בן-המזרח למחצה שכעת לבוש בגדים מהודרים בנוסח הקונדאלאר.
סאנדו
לועג ל"באגא" שבמשך זמן רב מדי, לקח לעצמו את כל השלל, והותיר לאנשיו
שאריות; אבל עכשיו הוא,סאנדו, מצא את האחים האמיתיים שלו, שהבטיחו לו פרס גדול על
כך שיוביל אותם ישר אל הריב.
הדמויות,
ביחד עם "באגא" וקומץ האנשים במרתף, מוצאים את עצמן מותקפות משני
הכיוונים.
אמנם,
למזלה של החבורה, המפקד בן-המזרח שסאנדו עשה עימו עסקים לא הזהיר את המצודה (אחרת
היה יכול להיות כאן כוח כפול או משולש), אלא החליט לנסות לקצור את התהילה בעצמו,
אולם עדיין מדובר בהתקפה מוחצת, עם לוחמי עילית, כולל ציידים שמפעילים ציפורי
מלחמה וחתולי פרא מאולפים, קשתים מיומנים נוספים, שיכורי-קרב אחוזי טירוף, ועוד.
לרוע
מזלו, סאנדו הוא הראשון ליפול: בתור גנב, הוא נכנס לצללים כדי לנסות לתקוף את אחת
המטרות הפגיעות (ככל הנראה איסילור) מהגב; אלא שגם מנדי נמצאת בצללים, מבחינה בו
לפני שהוא מבחין בה, ועושה לו בדיוק אותו דבר - דוקרת אותו בשתי דקירות גנב
אכזריות בגב, מתוך חסות האפלה.
בסופו
של דבר, למרות שגם מרדיל וגם קלבריאן נפגעים פגיעות קשות למדי ומוצאים זמנית מכלל
פעולה, החבורה מצליחה להכריע את התוקפים; ובסופו של דבר, ורסה (בעזרת מנדי, ובמידה
מסויימת בעזרת קלבריאן, לפני שהתמוטטה) מצליחה להפיל ארצה את המנהיג הקודר של
התוקפים, וחורצת את גורל הקרב.
ההתקפה
על החצר האחורית של הטירה
לאחר
שהדמויות נחות מעט, וקלבריאן ומרדיל זוכים להתרפא מהפגיעות, הריב דוחק
ב"חיילים החדשים של ברגוולף" לצאת מהמחסה ולהתקדם לכיוון החלק האחורי של
המצודה המאולתרת בה מתבצרים הרות'גאר ושארית אנשיו.
כמו
קודם, הדבר הכמעט יחיד שמעניין אותו הוא חילוץ שני הבנים שלו, שהרות'גאר תפס תוך
הפרת חובת הכנסת האורחים. רק לאחר מכן, יגיע הזמן לנקמה אכזרית ועקובה מדם, כפי
שהריב מתכנן.
"הפורצת
ת'וראלד", שברגוולף לא מתבייש להציג בפני הריב כפורצת האישית שלו, מצליחה
להתגנב ולהוריד בזה אחר זה את הזקיפים שצופים על מבואות החצר האחורית, שדרכה יש
לעבור כדי להגיע אל מנהרות הכלא.
הערת
השה"ם: מדובר בכמה מבחני התגנבות בצללים ולאחריהם אפשרות להתקפה רצחנית
מאחורה על הזקיף, במקום בו חבריו לא רואים אותו, מה שנעשה קשה יותר מזקיף לזקיף.
למנדי יש גיבוי אחד, בדמות קלבריאן, שהחלה ללמוד מליידי ורסה כיצד לירות חיצים
באורח שיפעילו יכולת השתקה[4],
באורח שמאפשר עוד הזדמנות אחת למוטט מיד זקיף ששרד את הדקירה מאחור של הגנבת.
לפי
התוכנית של ההרפתקאה, כל זקיף חולש על דלת גדולה אחת בחצר האחורית, שיכולה להזרים
כמות לא מעטה של אויבים; והחיסול שלו מונע מהאויבים לצאת מתוך אותה דלת; כך שהקושי
שעומד בפני הדמויות ינוע בחדות לפי מספר הדלתות שלא נוטרלו-
החל מקושי בלתי אפשרי (קרי, מאלץ נסיגה מיידית ומביא למוות המיידי של בני הערובה),
אם כל הדלתות ישארו פעילות, וכלה באין קושי בכלל, אם כל הזקיפים מנוטרלים לפני שהם
מפעילים קריאת אזעקה, והדמויות חוצות את החצר בלא התקלות.
מנדי,
בעזרה פעם אחת של חץ מהיר של קלבריאן, מצליחה לנטרל את כל הזקיפים, מה שמאפשר
לדמויות לחצות את החצר בשקט ובלא התקלות; מנדי מנטרלת את המנעול בשער הנכון,
ונכנסת לרחבה צדדית שמוליכה אל הכלא.
אלא
שכאן, ממתינים לדמויות שלושה אחים בני-מזרח, שמתרברבים בהיותם "האלופים"
של הנסיך יאנארי; מדובר ב"Council encounter" מול שלוש דמויות רבות עוצמה; אחד הוא כוהן, בעל יכולות
לסוגי Debuff אכזריים כנגד החבורה, וריפויים לשני האחים שלו; אחד הוא לוחם
אדיר,גבוה מהאחרים ביותר מראש,שמסוגל להשתמש בנשק דו-ידני בכל יד, ולהכנס למצב של
"מטחנת בשר", שבו הוא מסתחרר במהירות ומסב נזק עצום לכל מי שלא מצליח
להתחמק; והשלישי הוא סייף אומן.
מעבר
לזה, היכולת המסוכנת יותר, היא העובדה שברגע שאחד מהאחים נופל, האחרים נכנסים
להתקף זעם, שהופך אותם מהירים ומסוכנים יותר; והתקף הזעם מוכפל, במקום בו שניים
נפלו ונותר רק אחד עומד.
הדמויות
אמנם נפלו במלכודת במידה מסויימת, והפילו את היריבים אחד-אחד, בלא לדאוג לפגוע קשה
מדי באחרים (כדי לקצר ככל היותר את שלב התקף הזעם המטורף); אבל המזל שיחק לחבורה,
והיא מצליחה להפיל את שלושת האלופים בלא אבדות או נפילות מצד הדמויות.
אלא, שהקרב היה רועש למדי, והפעיל אזעקה גם בחצר מאחור, וגם
בכלא מקדימה; ובמצב הזה, הדמויות מתכוננות לפריצה ולמירוץ כנגד הזמן כדי להציל את
"שני התכשיטים המתוקים" של מושל המזרח - הגם שכמה מהחבורה, בעיקר מנדי,
היו שמחים מצידם לראות את הבנים היקרים של הריב, מושאי ההצלה, נקצצים לחתיכות
במקום להנצל...
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.