קמפיין דמדומי המערב

ספר שני: שירת הדרקון

פרק X: את ידך את מושיטה לי

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

המסע בביצות אנוריין

לאחר שנפרדו מהגבירה ארנדיס, הדמויות מפליגות בסירה קטנה צפונה, אל תוך נוף הביצות המדכא של חבל אנוריין. מה שהיה בעידן השלישי ובראשית העידן הרביעי חבל ירוק ופורה, נבלע בהתרחבות האנדואין וביצות האנטווש לאחר רעידת האדמה הגדולה שזעזעה את כל האיזור בסביבות 800 לעידן הרביעי; וכעת אלו מישורים מוצפים אינסופיים, עם שדות עצומים של קנים מרשרשים ועצי ביצה מעוקמים, ורק פה ושם עולים מאליהם איים סלעיים גדולים וקטנים, ופה ושם, שרידים של חורבות ישובים מתחילת העידן הרביעי – עמודים ומבנים מתפוררים, מבצבצים עדיין בחלקם מתוך המים העכורים.

המפלצות הלבנבנות הספק אנושואידיות וספק לטאיות, הסקאת'ידים, שורצים בשטח ותוקפים את החבורה כמה וכמה פעמים.

הדמויות משייטות לכיוון צפון-מערב, בכיוון הכללי שארנדיס הסבירה להם, כאשר הם מחפשים תחילה את ביתו המבודד והמבוצר של אורג ערפל מנודה בשם קאלרון; ארדניס הכירה אותו פעם וידעה לספר לדמויות, שבעבר הרחוק הוא היה חבר קרוב של לורד אמרוס, אבל ריב גדול ומכוער נפל ביניהם, ומאז הוא מסתגר בבית מבוצר עמוק בביצות, עם קומץ משרתים מקומיים, הרחק מאורגי הערפל האחרים.
ארנדיס גם זוכרת במעורפל, שקלארון היה אספן של ספרים וכתבי-יד, ואם מישהו יכול לפתור עבורם את התעלומה של השם 'גודרונג' שנכתב על הכד ברונות מוזרות ופרימיטיביות בנוסח הבאורנינגס העתיקים, יתכן מאד שזה הוא; אם כי הוא טיפוס זועף שאינו מחבב אורחים.

לאחר שעות של חתירה, וכאשר החשיכה שוב נופלת על הביצות, וקולות מרוחקים ומאיימים הולכים ומתרבים מסביב, הדמויות תופסות מחסה על אי קטן, ומקימות מחנה מתחת לעמוד אבן מתפורר, שיש עליו עוד כתובת שמציינת כי המלכה האם אונדומיאל חנתה כאן פעם, והעניקה תשורה או דבר-מה דומה (קשה להבין במדויק כי חלקים מסוימים מחוקים), לאדםבשם ברגיר פלמיריון-

כמו כן, חבויה למחצה בין הקיסוסים, יש גם כתובת אחרת ומאוחרת יותר, שמגלגלת חלק משיר אפי על מלך גונדורי שאהבתו הנכזבת לעלמה מרוהאן מילאה את ליבו באפלה – כנראה עוד גרסה על מלך מטורף שמשל במגדל הלבן במאה ה-8 או תחילת התשיעית לעידן הרביעי, וקשור לטרגדיה הידועה של "איאוון השלישית".

החלום של קלבריאן: הלילה אפל ומפחיד; צרחות עמומות או הדים מתעתעים עולים מהמרחקים השחורים, נישאים למרחק רב על פני הביצה. הדמויות מחלקות משמרות; וכאשר קלבריאן נרדמת, היא נרדפת בידי סיוטים על דמויות מכונפות ומפלצות חושפות שיניים, שמתחלפים לחזיון מטושטש ששב אל ידידתה-גבירתה לשעבר, אלאניס... בחזיון אלאניס נמצאת בפונדק מלוכלך וזול, כנראה באיזור שנשלט בידי יונאים, שוב בחברתו המפוקפקת של הגובלין שנותר בחיים מהפעם הקודמת... והפעם, באורח תמוה למדי, נראה שהם עובדים ביחד.

"אוך, יצור מרגיז שכמותך. את מקרה אבוד ברמאות בקלפים. אמרו לך את זה?"

"אבל זה פשוט...מגעיל" מתאוננת אלניס, שכעת עוטה ברדס אפור שמסתיר את רוב-רובם של פני 'העלמה שיופיה של כוכב הגרב שב

והתגלם בה' (אם לצטט את אילוורליין); ונדמה לקלבריאן שכעת יש נצנוץ מתכת מתחת לגלימה שלה.

"הקלפים האלו- יש בהם תמונות של גובליניות ערומות!"

"תשתקי כבר ותביאי את המלכה עם התחת האדום, טוב? יצור חסר תועלת-"

רעש חזק משתיק את שניהם, ואז הגובלין (ששמו כנראה משהו כמו גרובת'אק) לוחש משהו כמו "הנה היונה השמנה מגיעה. תהיי סורגת ערפל קטנה וחמודה ותתני לבעל השכל משנינו לדבר"

"ליבי לא יתיר לי-"

"תקשיבי, אני רוצה את הזהב מהמרתף שלו, ואת האבקה השחורה החמודה שהוא מסתיר, ואת רוצה את הספרים שהוא סגר, לפני שהוא שורף את כולם או עוטף בהם את הנקניקיה שלו-"

"אתה מבחיל!"

היונאי הבכיר שנכנס, הוא ברנש מאופר וגדל גוף, עם שיער חום ארוך וחיוך רופס, בלבוש מהודר; אחריו פוסעות שתי שומרות ראש ענקיות, כל אחת גבוהה ורחבה מהבוס בהרבה. אחת עם תלתלים חומים מרופשים, והשניה עם שיער צבוע לצהוב, עם פנים שנראים כמו סוג של בובה מעוותת שנופחה במהתלה סרת-טעם של ולא שיכור...

הגובלין ממהר להתחנף (בלשונו הדקה והצווחנית) ל"אדון לוראת'אן" שתופס את הכיסא הגדול בראש האולם, כאשר גם הבריונים המקומיים ממהרים לפנות לו ולשומרות העצומות שלו דרך; ומנסה למשוך אותו לדבר על עסקים, כאשר הוא מפיס את זעמו של לוראת'אן שמזהה אורגת ערפל, ואומר שזו בחסותו ותחת השגחתו האישית.

"היא סורגת-ערפל מאד מיוחדת, מילה של גובלין הגון. היית צריך לראות איך היא שותה בום-בום"

אלניס רותחת, אבל מצליחה להתאפק.

'הבוס' של היונאים המקומיים לא ממהר להשתכנע, ותחת זאת מתפקד בכסאו, כשהשומרות הענקיות מנפנפות מאחוריו ליצור רוח ומלטפות את השיער שלו, כאשר הוא פונה אליהם בלשון תינוקת ומתפנקת, אבל בהחלט מצווה ("ליטוף-טוף!"); והוא מתסכל את שומעיו באנפופים אין סופיים על יומרות הכתיבה שלו... הוא רוצה לכתוב משהו משלו, כי עם כל הכבוד לשבעת הכרכים של הסופרת המלכותית רולאנדה, הם לא התנתקו לגמרי מצורות חשיבה מיושנות.

קלבריאן זוכה לעונג המפוקפק לשמוע, דרך אלאניס, כמה דקלומים ארכניים מיצירת המופת החדשה על גזע הבאלפים העתיק והמרושע שרוצה להחשיך את "ארץ אהבתניה", ועוד כהנה וכהנה, כאשר השומרות הענקיות מתמוגגות מעונג עם כל מילה ומילה.

(ומנגד, אפילו גראבת'אק לא מתאפק מללחוש לאלאניס משהו כמו "ואני חשבתי שכשרון ההלחנה של הבוס שמה בבית הישן לא היה משהו...")

די ברור, שבוס לוראת'אן נחוש בדעתו לשרוף את הספריה העתיקה ליד החווילה שהשתלט עליה בחוזק-יד; כי היא "כתם על המקום המתקדם הזה והוא "הורס-רס" לו את ההשראה... הגובלין מציע את כישוריו כמהנדס... אבל החלום של קלבריאן והחזיון מתנפצים, כאשר המחנה של הדמויות מותקף-

התקפה לילית ותגלית קודרת: הסקאת'ידים חזרו, הפעם בכוח גדול בהרבה וכמה כיוונים; אחד מהם טיפס על עץ ומנסה להפתיע את איסילור ולחנוק אותו מאחורה עם אצבעות מטופרות.

"שלי, בשר חמוד, בשר רך! שלי! שלי!"

איסילור מצליח לחמוק מהלפיתה הרצחנית, לזעמו של היצור הקרומי, שצורח בתסכול.

"אוכל לא לעשות רעש!" (Food no make noise!)

ואז, למרבה ההפתעה, איסילור - לראשונה בתולדותיו, מנחית על היצור מכה קריטית עם החרב שלו, שמסבה נזק כבד יחסית והודפת את המפלצת המצווחת מעליו, די זמן כדי לאפשר לדמויות האחרות להתערב.

הסקאת'ידים רבים ומורעבים, אבל הדמויות מתגוננות מפניהם ומצליחות בסופו של דבר להדוף אותם, כולל מי שנראה מנהיג ההתקפה, שנעזר בלטאת מחמד גדולה עם שידרת קוצים מאיימת...

ונראה, שההתקפה נהדפה ממש בזמן; כי הרעשים הקימו הדים... ואלו משכו את תשומת ליבן של סירות כהות וחשודות שחותרות במי הביצה, לא רחוק משם.

לתדהמתן ואימתן של הדמויות – הסירות מלאות באורקים. לא חצאי-האורקים שהם הכירו, אלא כוח שלם של אורקים אמיתיים שירדו מההרים... והם מצאו יונאי טיפש ונועז במיוחד, שהציע להם עזרה כי הוא סבור שהם חסרי הפריבילגיות האמיתיים, שצריכים הנחיה ואור מהיונה, עוד יותר מהחצי-אורקים שהוא הכיר קודם.

די ברור, שהאורקים לא ממש מתרשמים, ומתכננים עבור האוויל משהו רע, אבל המנהיג שלהם דחה את זה בינתיים עד שיפיק ממנו די תועלת. האורקים בסירות שומעים את הצווחות של הסקאת'ידים וחותרים קרוב יותר, אבל הדמויות הספיקו להסתתר, ובסופו של דבר האורקים מחליטים ש"הזחלנים הלבנים המטונפים תפסו איזה בשר והתחילו להתקוטט עליו", ושאין להם זמן להתחיל לבדוק.

היונאי החצי-ערום בחרטום, שמצליח לא לראות את המבטים האפלים שנשלחים לעברו, מתאונן בלשונו המתיילדת על הברחשים, אבל התוכנית העיקרית שלו, זה להנחות את האורקים לפשוט על בית חווה סמוך... שהוא לא אחר מביתו של אורג הערפל קאלרון.

הדמויות מסיקות מהשיחה, שחצאי-האורקים של אורזאש לא מתקיפים את המקום מסיבה כזו או אחרת, והיונאי סבור שהמנעות כזו מהרג של 'בן לגזע שונאי השלום' היא לא מקובלת.

האורקים מהססים עדיין; הם שמעו על "בוס אורזאש" והם די מפחדים ממנו, ומהחרב הבהירה שהוא חוגר.

הקולות דועכים, כאשר הסירות מתרחקות.

הדמויות מקדימות את העזיבה של האי, כדי לנסות לתפוס מרחק מהאורקים; ואגב כך, הם רואים את המחנה שהללו הקימו באי סמוך וגדול יותר, מסביב לחורבות של מגדל הרוס בראש מה שהיה פעם תל סלעי. הדבר מצריך חתירה שקטה וחמיקה או הורדה של שני זקיפים, ושל עטלף ענק שמסייר בשמיים השחורים ויכול לפלוט אזהרה אם יבחין בדמויות ולא יקטל מיד – אבל החיצים של קלבריאן מצליחים להיות מדוייקים די הצורך.

אגב כך, כאשר הם מתרחקים, הדמויות שומעות הדי צרחות ובכי נורא... 'שליח השלום המתקדם' עשה את שלו, וכעת הוא כנראה נקשר לעמוד ומומת בעינויים איטיים וסדיסטיים, לפי מיטב המסורת.

"לא, בבקשה לא... ויתרתי על כל הפריבילגיות... בבקשה, אני אוהב את כולכם, אני איש של שלום, של שלום..."

הדמויות חומקות בין שדרה של עצי מנגרוב שגדלים לתוך המים העמוקים, וחולפים מתחת לדגל מסמורטט של היד הלבנה... אות ברור, שכאן מתחיל שטח שהשבט של אורזאש רואה כשטח שלו... ונראה, שגם האורקים מההרים לעת-עתה נרתעים מלהתגרות בו; ולמצער, הדמויות לא נתקלות בעוד מהם בהמשך החתירה.

הבית של קאלרון

בסופו של דבר, הבית של קאלרון מופיע מעבר לעיקול: בית חווה מבוצר עם דירים ומבנים נמוכים יותר סביבו, יושב גם הוא על אי סלעי קטן מוקף בעצי ביצה; הדמויות מגלות לפחות תריסר איילי ביצה שרובצים סביבו, ונראים כמורגלים בחברה של בני-אדם, מלחכים בשלווה או שותים מהשקתות בתוך הגדרות החצי-פתוחות שלהם; ויש גם כמה סירות עוגנות ליד, אחת מהן גסה עם סמל היד-הלבנה של בוס אורזאש.

המשרתים של קאלרון הם כפריים גונדורים במקור, ולא מצטיינים בנימוס רב; בתחילה, הם מסרבים אפילו לפתוח את הדלת לדמויות, ומפנים אותם צפונה אם הם נוודים שמחפשים מסבאת נהר – ככל הנראה, לעבר המאחז של פרחחי הגבול הרוהירים ששוכנים בחלק הצפוני של הביצות.

הדמויות צריכות להתאמץ ולשכנע לפני שהן מוכנסות באי רצון בולט, ומתוך אזהרה שקטה ש"הבחורים של היד הלבנה כאן", והם לא ידידותיים במיוחד לזרים מהסוג של הדמויות, במיוחד לא לגמדים.

הפנים דהוי מאד, הגם שיש כאן כמה תמונות ועץ משפחה מתקלף למדי; שונה מאד מהראוותנות הרגילה של אורגי-ערפל; כמה מהספנים של אורזאש יושבים במטבח ומתפטמים מקדרות גדולות, באדיבות בעל הבית. מהמעט שהדמויות יכולות לצותת לשיחה הגסה שלהם, מסתבר שקאלארון משלם לשבט של אורזאש דמי הגנה בסחורות מזה תקופה, בעיקר בצמר עבה, ומכאן שהוא מצוי תחת הגנתו ומילת הכבוד שלו כבוס של שבט השאקולטורג.

מסתבר, שהבת-דודה של אורזאש, לוק'רה – ציידת מוכשרת ובעלת יד תקיפה משל עצמה, נמצאת למעלה במשא ומתן או שיחה אחרת עם בעל הבית. הספנים החצי-אורקים לא מפסיקים להפריח הלצות גסות בנושא, ועל כמה שהבת-דודה של הבוס "מתה עליו", ועל הדרך בה הוא מכנה אותה "ליידי לוק'רה"... עוד מעט, היא כבר לא תסכים לשבת עם 'בחורי חמד' מטונפים מהסוג שלהם...

אגב כך, הדמויות למדות ש"מאסלוש היפה", עוד כשהיה עם השבט של אורזאש, ניסה פעם 'מהלך' לכיוון של לוק'רה, והיא גמלה לו באגרוף ששבר לו את האף העקום ממילא שלו. הסבלנות מעולם לא היתה ממידותיה – ויש לה גם חתול ביצות גדול ומכוער שיכול לסייע לה להבהיר נקודה, אם מתגרים בה.

חצאי האורקים די מתוסכלים על כך שנתקעו בביצות המסריחות... כאשר הרוהירים מצפון, וכל הדיבורים על שלל מהברית בינם לבין משמר היונה לא התגשמו. הם לא ממש מאוהבים באורג-הערפל המתבודד, אבל הם מרוצים מהצמר, ולפחות אחד מהם אומר שהוא מעדיף את הדיבור הקשוח ולעניין שלו, על פני "הבני-יונה המתחנפים ההם", שיום אחד עוד יתקעו לבוס אוזראש סכין בגב.

ובעוד "בחורי החמד" במטבח מתחילים לשיר שיר גס כשהם דופקים על השולחן (משהו על "בן-רימה" שגר בחור-תחת, מסתתר מהשמש ודופק חמורים), הדמויות מקבלות הודעה שאדון הבית מוכן סוף-סוף לקבל את פניהם בקומה העליונה.

קאלרון אכן מקבל את פני הדמויות בחדר העבודה שלו, שמלא עד אפס מקום בספרים, בנוכחותה של "ליידי לוק'רה", שנוהמת בעויינות, בעיקר לעבר רומברינד, אבל מקבלת את האמירה של קאלארון שבבית שלו חלים החוקים שלו, והוא לוקח צד במלחמות בין השאקולטורג לגמדים.

אורג הערפל המנודה הוא ברנש מוצק עם שיער צהוב-מאפיר מוזנח, עם מראה גס יחסית לגזע המעודן ממנו בא; לוק'רה, לעומת זאת, היא בעלת צורה טיפוסית לשבט שלה, עם עור אפרפר-בהיר ומעט גס, ניבים מעט בולטים (אם כי הרבה יותר אנושיים מאלו של האורקים שהדמויות ראו קודם), ושיער חום בהיר גס וארוך. היא חמושה בחרב מעוקלת ובקשת ישרה וחזקה.

למרות העוינות הפראית שהיא מפגינה בהתחלה, לוק'רה מתרככת כאשר החבורה מוסרת לה מרצונה את המידע על בן-השבט שלהם שנכלא בידי הגמדים המושחתים של קראנוג, ועל הדרך בה נגאל מהיסורים שלו, כולל הבקשה האחרונה שלו שיעבירו לבוס את הדרך שהוא מת בה.
לוק'רה אומרת שקראנוג וארוכי הזקן שלו ישלמו על זה בריבית קצוצה, ושהיא תעביר את המידע לבן-דודה שלה; כאשר בדרכה הגסה, היא מודה לדמויות.

לוק'רה אומרת שהיא והבחורים שלה ממילא התכוונו לצאת ולשוט בחזרה... היא לא מפחדת לשוט בלילה, בזה לסקאת'ידים (חתול הביצות שלה, היא מתרברבת, יכול להריח אותם ממרחק חצי פרסה), ואם אחד מהבני-רימה שמרחרחים יעיז לנסות להתחכם, היא אישית תוציא לו את המעיים ותעשה מהם גרביים.

קאלארון עצמו לא נוהג באורח ידידותי בהרבה בהתחלה, בעיקר משום שהוא טועה בהתחלה בקלבריאן, וחושב שהדמויות הם שליחים של לורד אמרוס, ידידו לשעבר שהפך ליריבו השנוא. במצב כזה, אין לו מה לומר לדמויות ועליהן להסתלק מביתו.

הוא מוסיף בלעג, שהוא מעדיף את חצאי-האורקים, שלפחות לא מתיימרים להיות משהו אחר ממה שהם, על כמה בריות נאלצות ומעודנות, שמלאות בצביעות ובוגדנות.

כאשר הוא שומע שמי ששלחה את הדמויות זו ליידי ארנדיס, קארלון פורץ בצחוק מזלזל, ומתייחס אליה כילדה קטנה וטיפשה שהוזה על הקמת 'ברית אחרונה' פרטית משל עצמה כנגד היונאים, ולא מבינה מה קורה לה מתחת לאף.

רק כאשר הדמויות מצליחות להפעיל מעט שכנוע ולהתחיל להסביר לו, שמתרחשים בקאיר אנדרוס מאורעות אפלים בהרבה ממה שיכול היה להעלות על דעתו (ולאחר שהוא מאיים שאם יתפוס שהם משקרים לו, הוא באמת יאכיל בהם את החתול של לוק'רה), הוא מרצין ומתחיל להתייחס ברצינות.

מלורד אמרוס, ידידו הטוב לשעבר, הוא לא לגמרי מופתע. תמיד היו לו מעצורים גמישים, בעיקר במה שנוגע לתכשיטים... ולנשים. קאלרון מודה ששניהם היו חברים טובים בנעוריהם, ושניהם עזבו את ארגיון, בדעה שיש להם דברים טובים יותר לעשות מהחיים שלהם מאשר לברך פירות ולזמזמם "אמן" בעיני עגל אחרי כוהנים מנותקים ומטופשים. אבל לאחר מכן הדרכים שלהם נפרדו... ומהארשת וקטעי דברים, הוא רומז שאמרוס עשה לו עוול גדול ובלתי נסלח.

הסיפור של קאלרון: בסופו של דבר, אחרי מירב המאמצים של החבורה והצלחת כריזמה לא מבוטלת של איסילור שמדובב אותו בלשון חלקות, קאלרון פותח עוד יותר את חרצובות לשונו לגבי אמרוס והריב הישן ביניהם.

קאלרון מעיר בלעג שלורד אמרוס יכול להעמיד פנים כמו איזה אלרונד קטן כאשר מתחשק לו וזה מביא לו תועלת, אבל בסוף אמרוס חושב רק על אמרוס. בסופו של דבר, איסילור מפתה את קאלרון לספר שמה שהפריד בינו לבין אמרוס היה סכסוך על אישה.

אמרוס, לפי קאלרון, יכול היה להשיג וגם השיג כל אישה שהוא רצה ("והוא רצה הרבה, תאמינו לי"), פעם אחת, הוא פיתה את הבת של הכוהן הגדול טאר-ווליון, וכמעט חיסל לה את האירוסין אגב כך ("לא שזה רע בפני עצמו, כי אם אי-פעם היה בארגיון חמור גרם שהיה בטוח שהוא שאדופקס, זה הארוס ההוא שלה"). קאלרון על עוד כמה מעשי פיתוי של ידידו לשעבר, והדמויות נדהמות כאשר הוא מספר על "חוואית רוהירית חדת-לשון מליד פלדהולם" שהוא לא זוכר את שמה, השאיר אותה עם ממזרה בבטן, ואז כמובן עזב בלי לומר מילה.

הדמויות מחברות כאן אחד ועוד אחד: את מה שסיפרה להם קורהילד על אמה חדת-הלשון מהחווה ליד אותה עיר רוהירית; על הדרך בה התחמקה מלספר על אביה, על הדרך בה נראתה 'שמורה היטב' יחסית לגיל שלה, והכשרון הגדול שגילתה בעבודה עם אבני חן ותכשיטים – קורהילד שהכירו היא הממזרה של אמרוס; וכעת, כאשר הצל השתלט עליה, יתכן מאד שהיא הגיעה אליו ומוחזקת על-ידו; כאשר אמרוס, על התוכניות המפחידות שלו לעיצוב של כתר ברזל בנוסח העתיק והרע, עלול לעשות בכשרון המואפל שלה שימוש אפל במיוחד.

קאלרון מוסיף ומספר, שלעומת אמרוס – היתה רק אישה אחת שהוא אהב ורצה; אמרוס ידע את זה יפה אבל "הכה בכל זאת"; כך שמבחינתו, אורג-הערפל הזה מת. הוא העדיף לצאת לגלות ואפילו לוותר על כמה מהספרים האהובים והיקרים שלו, אבל לא לחיות מתחת לחסות של "הוד מעלת הלורד".

כעת, קאלרון כבר לא שולל על הסף את החשדות של הדמויות, שאמרוס החל לעסוק בדברים אפלים באמת, מתחת לחזות הזוהרת שלו, ושכעת הוא בברית עם כת המורגול; הוא עצמו תמיד חשד, שלמרות כל השנים שעברו מאז סולק השר העתיק של מורדור, הארץ הזו ומה שמגיע ממנה נותר מסוכן – ואומנות שלהבות הארגמן בכלל זאת.

למרות כל זאת, ולמרות שהוא נוטה להסכים שאמרוס מוביל את אורגי הערפל לאבדון, קאלרון עדיין לא שש לסייע לדמויות ולעזוב את חיי הבידוד שלו בביצות. לטענתו, אין לו איך לסייע – ואז הדמויות מציגות לו את המסתורין לגבי הרונות שמצאו על הכד; עם השם גודרון וכתב גס ועתיק של ביאורנינגס.

קאלרון אומר שהוא יכול לסייע, אבל הוא דורש תמורה קודם כל.

ישנו לא רחוק אי תלול עם הרבה עשב, שהאיילים שלו אהבו מאד לרעות בו; אבל לאחרונה, משהו אפל התנחל שם, והחיות מפחדות להתקרב לשם. אם הדמויות יוכלו לברר במה מדובר ולטפל בו, או לפחות לקטוף עבורו כמה שקים של העשב הדשן שצומח שם ("תפרחת הדוב") הוא יספר להן מה שהוא יודע.

המסע אל האי הסלעי

הדמויות שבות לספינה ומפליגות כמייל וחצי בתוך המים השחורים, עד שהן מתקרבות לאותו אי שקאלרון דיבר עליו; כמו איים גדולים אחרים, גם האי הזה זרוע בחורבות גונדוריות מראשית העידן הרביעי, עד לרעידת האדמה שהחריבה את כל הישובים באיזור והציפה את החבל במי ביצה; והדמויות מוצאות פעם נוספת תבליט של אותו מלך מטורף שצופה באיום על גרם מדרגות מתפורר.
היצורים האפלים שקאלרון דיבר עליהם, מתגלים כעכבישים ענקיים, שמחזירים לדמויות מלחמה בעוצמה רבה; רומברינד נפגע פגיעה כואבת מאד מעכביש זאב ענק ושעיר, ולמרות שהדמויות מצליחות להרוג את המפלצות שתקפו אותן ולאסוף מעט מהעשב, נראה שהסכנה בפנים האי גדולה מדי... קלבריאן מסוגלת להשבע, שיש שם מערות מלאות ביצורים האלו.

אלא, שכאשר הדמויות נסוגות, הן מצליחות לתפוס את הצורה של סירות של חצאי-האורקים; קלבריאן מתגנבת לצוטט במים הרדודים, ומקשיבה לויכוח מר וכעוס בין לוק'רה לבין קצין בכיר בשירות של אורזאש, סרן מוק'רוק.

מוק'רוק, שמתגלה כבריון אלים ואפל לפי מיטב המסורת, חושק בלוק'רה ומנסה להעביר אותה לצד שלו, כאשר הוא מבהיר כמה רבים מ'הבחורים' כועסים על הבן-דוד שלה, שהמנהיגות המהוללת שלו תקעה אותם בביצה המסריחה הזו, בלי ביזה ובלי שעשועים, ואפילו לתקוף את אורג הערפל המסריח הוא לא מרשה להם.לוק'רה דוחה אותו בתיעוב, ומאיימת שאם ישלח אליה יד, חתול הביצות שלה יקרע אותה ממנה.

מוק'רוק, שלא ממש מאושר לשמוע את העובדה כי מבחינת לוק'רה, הוא מושך בערך כמו סקאת'יד, מתחיל לאיים שלא לאורך זמן יוכל לעצור את הבחורים שלו – ואגב כך הדמויות מבינות שלא כל ה"בחורים" של אורזאש הם באמת מהשבט שלו במקור, אלא שהיו בני שבטים אחרים שהצטרפו אליו. מוק'רוק מאיים ורומז רמיזות אפלות מאד על כוחות חדשים שעולים, וכדאי לה ולבן-דוד שלה להוריד את האף, אם הם יודעים מה טוב בשבילם. לוק'רה אומרת שתשמח לספר על זה לאורזאש, ונראה את מוק'רוק גיבור גדול לחזור על זה לפניו.

"תאמרי מה שאת רוצה, נקבה. אני לא מפחד מכלום. אבל את, כדאי לך להזהר... חושבת שהלבן-פנים ההוא בכלל שם עלייך. את תסיימי כמו מאסלוש היפה, או יותר גרוע"

"יש לך עשר שניות לסלק את הפרצוף-תחת שלך מכאן, לפני שרושק (החתול שלה) יחרוט עליו את הטפרים שלו-"

מוק'רוק מסתלק, באמירה שכדאי לה לזכור שהוא הזהיר אותה, אבל היא היתה עקשנית וטיפשה מכדי להקשיב לו.

חזרה אל קאלרון – "הרוחות הקרות של פורוכל"

הדמויות חוזרות לקאלרון עם המידע המאיים, כולל החשש שלא יוכל למצוא לאורך זמן הגנה בהסכמות בינו לבין אורזאש, והכמות הקטנה של 'תפרחת הדוב' שהצליחו לאסוף לפני שהתמודדו עם העכבישים המפלצתיים.

קאלרון מתרצה, גם אם בפנים חמוצות, ומסכים לספר להם את מה שהוא יודע על הכתובת מהסוג שמצאו על הכד שהכיל שאריות של דם דרקון; הוא מספר להם על סאגה יפיפיה ונשכחת בשלושה כרכים "הרוחות הקרות של פורוכל", שכתב אחד מאורגי הערפל בתחילת העידן הרביעי, זמנים בהם לשיטת קאלרון בני עמו ידעו לכתוב לא רק מזמורים מלוקקים נוטפים סוכר ופאתוס מגוחך.
"הרוחות הקרות של פורוכל", לפי מה שקאלרון מספר, היא סאגה יפיפיה ומפורטת שמתרחשת בארץ הכפור הרחוקה, הרחק מצפון לארנור, כולל נפילתם הסופית של שרידי הביארונינגס והמנהיג האפל והאלים שהנהיג אותם בימיהם האחרונים. היו שאמרו שהוא טוב כמעט כמו הספר האדום, אבל קשה ממנו בהרבה לקריאה, וכלשונו של קאלרון, הוא מלא בנהרות של דם, וגם "נהרות מסוגים ענוגים עוד פחות, שהיו גורמים לכל עלמת ערפל חסודה של ימינו להסמיק כמו עגבניה".

אבל, לצערן של הדמויות הוא לא טרח קודם לספר להן פרט קטן. השם שהם מחפשים, אמנם קשור למעשה נתעב שמתרחש בסוף הספר השני – כאשר המנהיג המרושע של משני הצורה בוגד בשומרת עתיקה של כוך אוצר מקולל, אחרונה בשושלת שהושבעה לשמור את הרוח הרעה של הדרקון שדגר על האוצר פעם, ואונס אותה באורח ברוטאלי על רצפת חדר האוצר; השם 'גודרונג' קשור לזה, אבל מופיע ומפורט עליו רק בכרך השלישי של הסאגה, ולמרבה הצער הכרך הזה כמעט בלתי ניתן להשגה, וקאלרון עצמו מעולם לא הצליח להניח עליו יד. אם נותרו עותקים ספורים בגונדור עצמה, סביר להניח שהיונאים כבר שרפו אותם, ומעבר לזה, ולאחר מה שקרה בלותלוריין, נראה ששרדו רק עותקים ספורים בכל הארץ התיכונה, אם שרדו, והם גנוזים עמוק מתחת לארגיון, משום שהסגנון הזה לא אהוב על כוהני הערפל של היום, בלשון המעטה.

זכרונות עצובים שוטפים אותו לרגע, כאשר הוא אומר כי הוא ו... ידידה קרובה שלו אהבו מאד לקרוא בספר ביחד, אי-אז בעבר. לגבי היתר – הוא חושש ללוק'רה, שלמרות החזות הקשוחה שלה, היכנשהו היא עדיין ילדה עקשנית, ואותה מפלצת – מוק'רוק עשוי בהחלט לפגוע בה; וחבל, כי היא באמת בסדר, יחסית לסוג שלה. קאלרון מציע לדמויות חדר ומיטות לישון בהן ולהחליף כוחות, בעוד הוא שוקל את הדברים.

חלום נוסף וההופעה של גלניס:

סערה פורצת מעל הביצות, ממטירה על הגג גשם זלעפות, כאשר הדמויות פורשות לחדר שהוקצה להם; רומברינד, עדיין פצוע וחלש מההתקלות עם עכביש הזאב הענקי, נרדם מיד; קלבריאן חשה נרגזת וחסרת סבלנות, ועד מהרה מתחילה להתקוטט בלחש עם איסילור, שכמה מדבריו אודות רומנטיקה ממש לא נושאים חן בעיניה.

בסופו של דבר, היא מסתובבת במיטתה ומפנה אליו את הגב בהפגנתיות, אגב שהיא פולטת לעברו "food no make noise", ומותירה את הפייטן הנעלב להתמרמר לבדו.

דמיון ומציאות מתערבבים, כאשר קלבריאן שבה וחולמת באורח מוזר ומוחשי למדי על המשך הרפתקאותיה של אלניס.

אלניס וגרובת'אק הצליחו לחדור למרתף הספריה, ממש לפני שהיונאים החלו מעלים את המקום באש; אלניס עסוקה בהורדת כרכים עתיקים והכנסתם לתיקים שלה, כאשר הגובלין בוזז בעונג גלגלים מוזרים וכדים מעלי ריח חריף; אבל המזל בוגד באלאניס, והשומרים נוהרים פנימה; כמסתבר, אחת משומרות הראש הענקיות של לוראת'אן חשדה באורגת הערפל למרות "מילת הכבוד של גובלין הגון" שניתנה בעדה...
קלבריאן רואה במעורפל את אלאניס שולפת את החרב שהשיגה, ונלחמת ביאוש בשומרת הראש הענקית שנישאת גבוה מעליה, שואגת והולמת בפטיש ענק כדי למחוץ את אורגת הערפל הלחוצה על הקיר. ביאושה, אלניס נלחמת בנחישות שמפתיעה את קלבריאן, ומכריזה בקול – יותר מצלצל מאשר מתייפח, לשם שינוי, את שמה ותארה – אלאניס א-גווינרוס, בתו של לורד גווינרוס מארגיון.

"תתרחקי מהספרים האלו, מפלצת!"

"אויבת שלום, גההה... אני אדרוך עלייך!"

אלאניס נדרשת לכל כוחה כדי לשרוד, כאשר הענקית צווחת משהו כמו "בוס לוראת'אן, אהוב-הוב! אוייבת השלום כאן, אוייבת השלום – אהההה...."
הצווחה הופכת לחרחור, כאשר הסכינים של גרובת'אק משספים אותה מאחור; והשומרת הענקית מתנודדת ביבבה וקורסת לרצפה.

"באמת לא מבין למה אני טורח להציל את התחת הצחור שלך שוב-הפעם, סורגת ערפל. נו, צריך מישהי שתעזור לי עם הכדי אבקה החמודים האלו-"

וברגע, לוראת'אן מיבב וצורח שיגנו עליו... אויבי השלום כאן, הם הרגו את יא-יו-, בדם קר הם רצחו אותה...

וקול נפץ ומפולת מרעיד את החלום, מתאחד עם הרעם המתגלגל שאכן מרעיד את הגג במציאות; לרגע, השמיים מבהיקים בלובן כמו באור יום.

איסילור, לעומת זאת, שומע קולות חלשים מלמעלה שנשמעים לו די מוכרים ומתגנב החוצה מהחדר, די הצורך כדי להבין שהכוהנת אורגת-הערפל גלניס, שעוררה בו רגשות מבלבלים כל-כך, הגיעה בחשאי אל קאלרון, עם מסר אפל מאד שאושש את החשדות הגרועים ביותר של אורג הערפל המנודה לעניין לורד אמרוס;

וכמו כן, עולה משיחתם באורח ברור החשבון הלא גמור שלהם מאז, עם שלל הרגשות המרים – כמסתבר, גלניס היתה האישה האחת שקאלרון היה מאוהב בה בנעוריו, ואמרוס התערב ופיתה אותה ממנו.

גלניס מייעצת לקאלרון לשנות את טעמו ולחזור לשירות העם שלו, תוך שיתוף פעולה עם התוכניות של אמרוס, כאשר היא לא מכחישה את מה שהוא מטיח בה (ושמע מהדמויות קודם), שחברו לשעבר נכנס לברית עם כת המורגול; היא מנסה להסביר שהכת השחורה הם רק פיונים, אמצעי גרידא למטרה גדולה יותר.

"גלני, את שומעת את עצמך?! את מסוגלת אפילו להבין למה הפכת? אם זו היד שלך שאת מושיטה לי-"

"את הציטוט הישן הזה אני מכירה, יקירי. לא אכפת לי אילו אצבעות אתה רואה. אני רוצה את הנקמה שלי, אני רוצה להטביע בדם את אלו שהרגו את כולם מסביבי, את אלו שמתכננים להשמיד את כל הגזע הנאצל שלנו-"

"ולהיות גרועה יותר מהם?"

"אז מה כן, יקירי? התפללנו וזעקנו לגבירה גלדריאל, לאלברת, לואלאר- אף אחד לא עצר את הפלדה שלהם, את יללות הקרב, את הצחוקים שלהם כאשר הם שחטו את הילדים. הליצנים של המורגול הם לא יותר מאמצעי, קלרון, דרך להטעים את היונאים מהתרופה שלהם-"
"עשי לי טובה, גליני. את בעצמך לא מאמינה במילה מהקשקוש הזה. נפלתם לגמרי-"

גלניס פונה ללכת, לא לפני שהיא מזהירה את קאלרון כי הוא לא מותיר להם ברירה, וההתעקשות שלו תחרוץ את גורלו. איסילור מחכה לה ליד דלת הכניסה, ועושה ככל יכולתו לנסות לדבר אל ליבה, אבל לשווא. אמנם, הכאב ניכר בפניה של גלניס, כאילו לא בקלות הגיעה לדברים האלו; ואולי אפילו שבכתה קודם.

אבל הקול שלה קר ונחוש – איסילור וחבריו בחרו את דרכם; ומי שלא עם לורד אמרוס ואורגי הערפל, הוא נגדו; גם היא אהבה את הכוחות הישנים, אבל הם אינם; ועכשיו כוח חדש עולה; והוא יתן לאורגי הערפל נצחון, ומעל לכל נקמה – ואף אחד, גם אלו שיקרים לליבי, לא יורשה לעמוד בדרך.

ביד מעט רועדת, היא נוגעת בלחיו של איסילור, ומפצירה בו להסתלק – זו אינה המלחמה שלו, ואז בקול רך יותר היא אומרת "בנסיבות אחרות... מי יודע. עכשיו, לכו, הצילו את עצמכם לפני שיהיה מאוחר מדי. הזמן שלכם אוזל"

ובכך, היא פותחת את הדלת, עוברת את השוער ההמום ומסתלקת את תוך הסערה והרוח המיבבת, הדוקרנית.

קאלרון מזועזע; הוא מתקשה לדחוק מדעתו את מה שהיה ביניהם פעם, כאשר העולם היה בהיר ונטול דאגות. את הטעם של השפתיים שלה, מתוק-מריר כמו הדמדמניות הכהות של יער אופל. אבל עכשיו היא בחרה את דרכה. היא שייכת בעצמה עכשיו לכפור ולאפלה.

קאלרון מנסה למחות את הלחלוחית מעיניו, עדיין עומד קפוא בראש המדרגות.

"גליני אבודה" הוא אומר לאיסילור בקול שבור.

זמן קצר להחריד לאחר מכן, נוחתת המתקפה; אורקים מיללים, חלקם חמושים בחיצי אש משוננים ומשוכללים; ובסופו של דבר, טרול ביצות נוהם מכוסה סחי, ומחזיק אלה עצומה.

קאלרון ואנשיו, ביחד עם הדמויות, הודפים את המתקפה... אבל ברור למדי, שזה היה רק גל ראשון, ועד מהרה, אולי בתוך שעות ספורות, יגיעו תוקפים חדשים, רבים ונחושים עוד יותר.

בהתייעצות עם קאלרון, החבורה מחליטה לשים פניה צפונה, לעמדת סחר מבוצרת בשם טאלאת' גיל בצפון הביצות של אנוריין; אנשים של 'פרחחי הגבול' נמצאים שם תמיד, והדמויות יוכלו להעביר שם את האזהרה המצמררת לגבירה סילמרייל ולבעלה הרוהירי, קפטן וילדארד... האויב כאן, ויש להזהר לא רק מאורקים, אלא גם מגמדים מושחתים ואורגי ערפל.

הדמויות מתפצלות מקאלרון, שמפנה את משרתיו ואת ספריו היקרים בסירה גדולה ואיטית; הדמויות עצמן שמות פניהן בדרך עקיפין, שתעבור על-פני רכס גדול יחסית וחלקות מים רדודים, בהם יכולים אורקים ויצורים אחרים לארוב לספינה העמוסה של קאלרון שתפליג בתוך היובל האיטי והעמוק...

וכך, הצדדים נפרדים, מבטיחים זה לזה להפגש מחדש במצודת טאלאת' גיל.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.