|
פתיחה:
מרדף והפתעה קטלנית
לאחר
שלואיזה, בופין הצעיר והגמד המפוקפק טוקרי דאורפלינט חיסלו את בן-דודו של טוקרי
והתחמקו מהפיראטים של 'בת הים השחורה', החבורה מגיעה לחצר מסחר מוצללת ו'לא
רשמית', שם הם רוכשים דוגית קטנה בכדי לשוט בה אל החורבות המוצפות שמתנוססות
בתוך מימי ביצת ראשבוג, מספר מיילים מצפון-מערב לראשפורט.
בין
לבין, לואיזה מוצאת תופר אומן בין האומנים האפלוליים שמציעים את שירותיהם באותה
חצר; ברנש קרח, מצולק ושתום עיין, שיכול כנראה להתהדר בתואר 'אורג הערפל המכוער ביותר
בכל הארץ התיכונה' – ומצד שני, מתפאר (וככל הנראה לא באורח מופרך) שהוא אורג
אומן שיכול לתפור גלימות משובחות 'שאבירים וכוהנים בארגיון יהרגו בשבילן'.
הברנש
מציע ללואיזה להשתמש בקשקשי סרטני המעמקים החשמליים למחצה שהשיגה, כדי לתפור
עבורה ועבור בופין 'צמד גלימות באיכות של מלך' – בתמורה "צנועה" של
חמשת אלפים כתרי זהב, ואספקה של עלים של צמח נדיר שנקרא "פעמון כחול";
שפעם צמח בחלקים רבים של הביצה, אולם כמעט ונכחד בדורות האחרונים. לואיזה מתמקחת
איתו, ומצליחה להוריד במעט את המחיר; היא משלמת מקדמה, ומבטיחה את היתר ברגע
שתחזור (אם תחזור...) וברשותה עלי הפעמון הכחול.
לאחר
מכן, החבורה מפליגה בדוגית בחסות הערפל; ולאחר חתירה לא ארוכה מאד, החורבות
העתיקות שנקראות משום-מה 'האצטדיון' מתחילות להסתמן בערפל – גוש של מצודת אבן עם
חומות אדירות שנפרצו והתפוררו ברובן, כאשר מתחת להן עמד מפלס עם תריסר או יותר
דלתות עגולות גדולות של מעין מחפורות, ומלמעלה מזדקרים עדיין עמודי ענק גבוהים
שכאילו חודרים אל תוך הערפל של השמיים, עשרות מטרים מעל החומות המרוסקות.
ובעוד
בופין הצעיר וטוקרי מתווכחים ומשלחים עלבונות זה בזה פעם נוספת, על רקע ההשתאות
של ההוביט הצעיר מהחורבות, והיחס המזלזל מצד הגמד גס הרוח, הסכנה סוגרת על
הדמויות בבת אחת... צללית של דו-סיפונית גדולה מופיעה במרחק קרוב מדי מאחור;
מסתבר, שלקפטן ארילי יש הגאי מיומן מאד (הדמויות רואות אותו – גבר גוץ עם שיער
אפור, שהפיראטים הדביקו לו את הכינוי "שחף"), שמצליח להחליק מאחורי
הדמויות בשקט ולהתגלות רק כאשר הפיראטים כבר סוגרים על טרפם, ונכנסים לטווח של
הבליסטראות שבצד הסיפון.
קפטן ארילי קוראת ללואיזה (אותה היא מכנה בלגלוג 'מגדלת תפוחים קטנה ושעירת
רגליים") להכנע מיד, אחרת תשלח אותה ואת החברים שלה מרוסקים אל הדגים
בקרקעית הביצה. לואיזה משיבה בדברי לעג משל עצמה, בין היתר על הצבע הזול בו
הקברניטה ההראדרית משתמשת כדי לצבוע את השיער (להבדיל מגון האש הטבעי של לואיזה
עצמה); קפטן ארילי מורה למחוק להוביטים החצופים את החיוך מהפרצוף – באמצעות אבני
בליסטראות.
ובעוד
הפיראטים מתרוצצים על הסיפון וטוענים את כלי הירי, הדמויות מבחינות בבאפו– הענק
שנאלץ להכנע לאחר שלואיזה פצעה בקרב בבית הבושת של מאמא טווילדה, שנענש בכך שהוא
נאלץ לעשות כעת שירותים של נער סיפון, כולל להגיש רום לקפטנית חסרת הסבלנות.
(וכמו כן, גם כלפי 'בת שונית' שמקפידה לצרוח
'בת ים שחורה לנצח!' בכל הזדמנות, אין לקפטן ארילי סבלנות רבה; והיא זוכה ל'עופי
לי מהעיניים לעשות מה שאמרתי לך, או שאני אעיף אותך בתור קליע מהסיפון. את עדיין
כאן, מוח אלמוג?")
בתוך
רגע קצר, אבני הבליסטרה מתחילות לעוף, לכל התרועות והגסויות שהפיראטים ממטירים
מהסיפון; החבורה נאלצת לחתור בכל הכוחות בין שיחי הביצה, במעין זיגזג, כדי
להתחמק מאבנים עצומות שמתיזות מים עכורות לגובה עצום, וחלקן עשויות היו להיות
מדויקות למדי, אלמלא המאמצים הנואשים של החבורה.
ואז,
בעוד הרעש בעיצומו, החומות ההרוסות הולכות ומתקרבות, וארילי מצווה על 'שחף'
לסגור על הדמויות ב"עשרים וחמש מעלות ימינה", עולה שאגה נוראית,
וקריאות הלעג והקרב של הפיראטים הופכות לצרחות.
המים ניתזים לכל עבר, יוצרים זרמים פראיים, כאשר משהו עצום מגיח מהמצולות: נחש
מים גדול כזה, שמשתווה או אפילו עולה באורך על לטאת הענק הקטלנית שראתה לואיזה
במקדש של קירית מית'ראס; היצור שואג, ומתיז סילון עצום של רעל לעבר הספינה; זה
בתורו מעלה ערפל, והזרמים מטלטלים את הדוגית כאילו היא קליפת אגוז.
הדבר
האחרון שלואיזה רואה, זה פגיעה בצד הספינה עם הדים של צרחות אימה, ואת קפטן
ארילי שרצה להגה המשתולל, ועוזרת להגאי שלה לשבור אותו בכל כוחו שמאלה, כדי
לנסות להשיט את הספינה בחזרה אל המים העמוקים יותר.
לחבורה,
לעומת זאת, יש צרות משל עצמה; אמנם, ההתקפות של המפלצת הענקית שנישאת לגובה קרוב
מדי, לא מכוונות אליהן (ובכל זאת, מפעם לפעם נופל על הדמויות רסס רעיל), נחשים
קטנים יותר מקיפים את הדוגית, נושכים אותה ומטפסים עליה מכל הכיוונים.
הדמויות
נלחמות בשרצים הקטנים יותר, שמסוגלים לירוק רעל שיכול לעוור באורח זמני, ולנשוך
באורח עמוק וכואב, אלא שעד מהרה, הדוגית קורסת; סמוך לחומות, אוחז בזה זרם יונק
שכמעט לא ניתן היה להבחין בו קודם, בעל עוצמה אדירה, ושואב את שברי הדוגית ואת
החבורה אל תוך המים, לעבר חור תת-קרקעי בחומה הדרומית של "האצטדיון".
לואיזה
וחבריה מתנגשים בקירות, נאבקים לא לטבוע, כאשר חלק מהנחשים הקטנים שוחים אחריהם
ומנסים לנשוך אותם מתחת למים; בופין הצעיר סופג חבטה קש ה מאחד הקירות, וטוקרי
זוכה לנשיכה כואבת ברגל – כאשר לואיזה, בשילוב בין מזל לתנועות נכונות, מצליחה
לשרוד את ההיסחפות למסדרונות האפלים כשהיא שלמה ובריאה יחסית.
המנהרות המוצפות למחצה מתחת לאצטדיון
החבורה
מתארגנת על מה שנראה כמו קצה של מערה מוצפת למחצה, שפתחי מערות אפלות נוספות
בוקעות ממנה; בופין הצעיר מסוחרר, מוכה ומותש, וטוקרי סובל מכאב מרגיז ומגדף בלי
סוף במספר שפות – אבל עדיין לא מתכוון לוותר על העונג של מציאת אחיו הבוגדני
ולקיחת המפה "ישר מתוך הידיים הקרות והמתות שלו".
מסתבר
עד מהרה, שהחבורה לא היתה הקורבן היחיד של הזרם הבוגדני ליד החורבות. המנהרות
המוצפות, במקום בו המים מתרסקים על הגדה הבוצית, הם בית קברות לשברי כלי שייט –
בעיקר דוגיות וסירות קטנות של שוכני ראשבוג, אבל לפחות שריד אחד של ספינה גדולה
יותר (אם כי לא 'בתולת הים השחורה' – שהדמויות לא יודעות מה עלה בגורלה, אלא
שברים שמוטלים כאן זמן-מה וכבר נאכלו ברקבון ובדגי שבלול).
גרוע
יותר: משהו אפל עומד באוויר, והוא הולך וסוגר על קורבנותיו ככל שהם נחלשים;
לואיזה יכולה לראות זהרורים סגולים חולניים; ובופין מתחיל להזות על לחישות
נוראות, בשפה מבעיתה ולא מוכרת, שחודרות לראש שלו שוב ושוב; בהמשך, גם לואיזה
תתחיל לשמוע אותן פה ושם, הוגות מילים לא מובנות, לצד לחישות על הסוף שמשיג את
כולם; הקריאה של המעמקים שאי אפשר להתנגד לה, ועוד.
לואיזה
בוחרת להתקדם לפתח שנראה כעולה כלפי מעלה; החבורה צולחת מדרגות ומקצצת חזזיות
דביקות שסוגרות על שער עתיק, שפעם גולפה עליו צורה של הר, שנישא בקצה הרחוק של
אותו מסדרון.
הדמויות
מצליחות לזהות בזמן צמח מפלצתי; מעין גבעול קוצני גמיש עם קנוקנות ארוכות
וארסיות, שמסתיים בפרח כחול שמנוני נוטף עסיס – גרסה מעוותת עד היסוד של 'פעמון
כחול' שהאומן בראשפורט דיבר עליו. היצור נלחם בהצלפות רעילות של הקנוקנות ומסוגל
לירוק קונוס של נבגים ארסיים שגורמים נזק וחולשה מצטברת; במהלך הקרב, מצטרפות גם
עלוקות קטנות ותפוחות עם שיני מחטים ארסיות.
לאחר
שהדמויות הודפות את ההתקפה, ולואיזה 'פושטת את העור' של הצמח הקטול ומפרקת ממנו
צמד עלעלי פעמון כחול טובים לשימוש, החבורה מבחינה במשהו נוצץ, חבוי עמוק באחד
הסדקים מהם בקעו היצורים. לואיזה – באמצעות זריזות ההוביט שלה – להתחמק ממלכודת
בדמות קנוקנת צמיגה שמסתיימת בשיניים ארסיות, ומצליחה למשוך את החפץ הנוצץ,
שמתגלה כבקבוקון מרובע גדול ומפואר עם חריטה של אריה במרכזו (ככל הנראה עם סוג
של קסם פסיבי נמוך) שיכול לאחסן מספר מנות של שיקוי מרפא בתוכו ולחזק מעט את
האפקט שלהן.
לאחר
מכן, טוקרי מצליח – באמצעות לא מעט מזל, לפצח את מנגנון הנעילה המסובך של השער
בלא יותר משני נסיונות– רגע לפני שהוא ננעל ומורחק אל מחוץ להישג ידן של
הדמויות; והשער נפתח, מאפשר לדמויות להכנס להיכל הנטוש העצום שמאחוריו.
הערת השה"ם: מדובר במנעול
מורכב מאד (עוצמה של 6ק12 קוביות מיומנות, כאשר כל הצלחה חלקית הופכת את הגלגול
הבא לקל יותר במידת מה), שלאחר שני נסיונות לא מוצלחים של פריצה ננעל לגמרי ולא
ניתן לנסות לפרוץ אותו יותר. במצב דברים כזה, הדרך היחידה לפתוח את השער היתה
דרך מערה צדדית, וצלילה למעבר מוצף בסופה, אגב מאבק ביצור מעמקים לא נעים – שם
נמצאת שרשרת שמשיכה בה היתה פותחת את הדלת מיד. הדמויות לא נדרשו לכך, ולמעשה
המשיכו ישר בלא צורך להתעסק במעברים הנוספים באיזור הראשוני של המבוך).
"ארמון שקוע בחול" : דברי ימיה של שושלת
'אדוני העמק'.
ההיכל
שהדמויות נכנסו אליו הוא ההיכל העצום ביותר שלואיזה נתקלה בו אי-פעם, שככל הנראה
עולה בגודלו גם על רבים מן ההיכלות שבטירות בני העם הגדול – הגם שניתן להסיק
בבירור, שמי שניצח על בניית המקום הוא דווקא שושלת הוביטים עשירה כקורח שפעלה
במאות השנים הראשונות של העידן הרביעי, כאשר עמד כאן עמק ירוק ופורה, לפני שביצת
ראשבוג התפשטה ובלעה אותו, בערך במאה ה-9 לעידן הרביעי.
ההיכל
עולה לגובה עצום, ולמעשה הדמויות נמצאות במה שהיה פעם מעין קומת קרקע, כאשר
לפחות שתי קומות גבוהות יותר של אכסדראות צפו עליה מגבוה; הוא נשען על זוגות של
עמודים עצומים שעודם עומדים על מכונם; ומהצדדים בוקעים פתחים נוספים שמוליכים אל
אגפים אחרים; ובעוד שכמה מהדלתות נמחצו לגמרי, ישנה דלת נעולה היטב במערב ההיכל;
מדרגות מפוארות יחסית שיורדות כלפי מטה בקיר המזרחי, ומדרגות בוגדניות ומפוקפקות
בצפון מערב שעולות אל המפלסים הגבוהים.
בהמשך,
בצד הרחוק של ההיכל, החבורה מוצאת שער עצום ונעול – הפעם בנעילת גמדים חסרת
מפתח, שלא ניתן לפרוץ אותה באמצעות כשרון פריצת מנעולים.
מנגנון השער: המנגנון
היחיד שיכול לפתוח את השער, שהחבורה מפענחת אותו באיטיות במהלך השיטוט במפלס הזה
של המבוך, מורכב מארבע שרשראות – אחת בהיכל המרכזי, ועוד אחד בכל אחד מהאגפים
הצדדיים של הקומה.
הדמויות,
שמגלות שרידי פסלים של שועלים רוקדים ותרנגולות רוקדות בחלקים שונים של ההיכל,
צריכות לפענח ציור על השער הנעול, שמראה שתים-עשר תרנגולות רוקדות מול עשרה שועלים;
הפתרון הוא למצוא את כל ארבע השלשלאות (בשתיים מהן הידית היא בצורת שועל,
ובשתיים הידית היא בצורת תרנגולת), ולמשוך סך חוליות שיסתכם ביחד בעשרה שועלים
ושתים-עשר תרנגולות.
הרמז
לפתרון מצוי בדלתות במערב ההיכל – שש דלתות שרובן הרוסות לגמרי, ורק אחת מהן
עומדת ונעולה, שעל כל אחת מצויר מספר של תרנגולות – מאחד ועד שש (ארבע על הדלת
הנעולה):
במרכז
ההיכל נמצאת השרשרת הראשונה עם ראש התרנגולת – שיש לה שש חוליות שאפשר למשוך;
ובעוד כל מספר לא נכון מפעיל מלכודת, משיכת ארבע חוליות תפתח את הדלת הנעולה אל
האגף המערבי – גרסה פשוטה יחסית של קוד המנגנון שפותח את הדלת הסופית שבצפון
ההיכל.
העמודים המגולפים: הדבר הראשון שמושך את תשומת ליבן של הדמויות, אלו
שמונת עמודי הענק המגולפים שבמרכז ההיכל, שבוקעים עדיין מתוך הרצפה שהפכה לחול
בוצי ומצחין.
עד מהרה מתגלה, שמאחורי הטחבים והטינופת על העמודים, ישנם שרידים של ציורי קיר
עתיקים ויפיפיים, שנותנים יותר ממושג גרידא על השושלת השכוחה של 'אדוני העמק',
וקורותיה בפרק הזמן שבין תחילת העידן הרביעי לסופה הטראגי במאה ה-5 לאותו עידן.
חרף
לבטים מצד לואיזה, היא נכנעת לתחנוניו של בופין הצעיר שכולו נאחז בסקרנות לגלות
פרק נשכח בהיסטוריה של הפלך, והדמויות מקלפות את הטינופת מהעמודים – תוך שמפעם
לפעם החבורה מותקפת בידי מגוון של שרצים ששוכנים במפלסים העמוקים של הארמון
הנטוש: חגבים מעוותים שפיהם ועיניהם זוהרים בסגול-צל ארסי; עלוקות תפוחות; סרטן
ענק שנראה כמו מבצר מהלך, נגוע גם הוא בצל; וציפורים עגולות וכעורות, חסרות
יכולת תעופה, עם מקור ענקי ומשונן כמו סכין.
הציור הראשון, הוא למעשה עץ
משפחה שרק חלקים ממנו ניתנים עדיין לקריאה, שנפתח (לפחות לפי גרסת מי שצייר
אותו, דורות לאחר מעשה), באלאנור הראשונה, בתם של סם גאמג'י ורוזי קוטון; עם
זאת, תולדותיה האמיתיות של השושלת מתחילות כנראה שניים או שלושה דורות של
הוביטים לאחר מכן, באחים בורדין ודורדאת'אס קוטון-גאמג'י, שכנראה פיצלו את
המשפחה; דור או שניים מאוחר יותר מוזכרים 'אלאנור השניה', עליה נאמר שהיתה היפה
מכל בנות ההוביטים בפלך; ואחיה רופוס גאמג'רוויל, שהוא הראשון שליד שמו מופיע
התואר 'אדון העמק'.
בהמשך,
מוזכרים רוריאדוק ה-I
"הבנאי"; ובנו אלפורוס, שליד שמו מופיע שרטוט של מחבט ארוך וכדור קטן;
ואחרון, לאחר כמה דורות שהשמות שנחרטו לגביהם לא שרדו, מופיע שמו של לורד
פורגורין ה-II לבית
גאמג'רוויל-קוטון "המאחד", ולידו משהו לא ברור על "אימוץ, ברכה
ואיחוד"; ונראה שזהו הדור האחרון שהשמות שלו נחרטו באבן.
הציור השני, מתאר את אבן
שלוש הנפות המפורסמת, ולידה שני הוביטים לוחצים ידיים לפרידה; זה שנראה כנשאר,
מצויירים מאחוריו מחפורת עם גדר, שמאחוריה אישה וילדים; וזה שהולך, מחזיק בידו
האחת מפה וחוגר חרב.
לואיזה
ובופין הצעיר מצליחים לפענח כתובת: "אודו קוטון מזרע אלאנור יוצא צפונה
ומערבה לחפש את מזלו".
הציור השלישי, מתאר הוביט
נשוא פנים ומבוגר, מחזיק מטה ביד אחת ומגילה גדולה בידו האחרת; בצד אחד של
הציור, במטושטש, מוקמים עמודים ענקיים, שגמדים ובני-אדם ערומים למחצה מושכים
בשלשלאות ענקיות כדי להרים אותם; ובצידו האחר של הציור נראים הוביטים לוחמים
בבוגאנים או גובלינים שיוצאים ממי הביצה.
הציור הרביעי, מתאר הוביט עגול מאד ומהודר מאד יושב על כס כבוד במרומי
מעין אצטדיון, כאשר מצדדיו הוביטים קטנים יותר מריעים; ולמטה, מתחת לפסלי ארנבות
ענקיות, נבחרת של הוביטים משחקת משחק עם מחבטים ארוכים.
כתובת
שניתנת לפענוח מכריזה "אדוננו אלפורוס טוב המזג, אשר ציווה על עריכת
המשחקים על שם האדון העתיק בראנדאבאס טוק".
הציור החמישי, הוא קודר
בהרבה, ומראה מלחמה: הוביטים לוחמים זה בזה בחרבות; באוויר מפוסלים חיצים עפים
וברקע בליסטראות ולהבות.
כתובת
קשה לפענוח אומרת משהו על "השנה בה לורד פורודרין הראשון לשמו קטל את זה שהתקרא
הבאגינס השחור, אבל מות הממזר והחמס אך ליבה את להבות המלחמה"; מיד לאחר
מכן נאמר משהו על "האדונים קוטון, בריסגרדלוסאקוויל-באגינס, שהפרו את דבר
התאין לבית טוק ועלו צפונה ומערבה בראש שבע-מאות הוביטים חמושים".
הציור השישי, מראה הוביט
מהודר קורע ברך בתוך מערה, בפני דמות זוהרת עם שיער ארוך ואוזניים מחודדות (הגם
שהתמונה צוירה לכאורה דורות לאחר שאחרוני האלפים הפליגו מערבה). הדמות הגבוהה
מגישה להוביט תינוק הוביטים צבוע באפור-כהה שעל אצבעו ענודה טבעת זוהרת.
"עשה
כדברי הו אדון העמק, כה אמר לורינת'אר הזהוב, גדל אותו כבנך ושנאות העבר
ישכחו".
הציור השביעי, הוא באורח
מוזר, לא גמור – כאשר במפורש, לא מדובר רק על שיני הזמן, אלא על כך שהאומן שצייר
את העמודים קטע את המלאכה באמצע. ממה שכן מופיע, הוביט הדור שצבוע באפור, לבוש
בקראסט בדמות טבעת בוערת, מרים גביע מול דמות נשית עטופה לבן, שלא הושלמה, אלא
רק קווים כלליים שלה צויירו; בחלק מהרקע שצוייר, הוביטים אחרים מרימים כוסות או
מוחאים כפיים.
הציור השמיני, הוא נורא
למראה – אבל בעיקר שונה מאד בסגנון שלו; להבדיל מרב-האומן שצייר בעדינות
לפרטי-פרטים את שבעת העמודים הקודמים, הציור על העמוד השמיני הוא חריטות גסות עם
צבעים פשוטים, שמזכירים יותר ציורי מערות של גובלינים או אנשי פרא; פשוטים מאד,
בלא פרופורציות, ועוד.
כך
או אחרת, הציור מזעזע – הוא מציג טבח נוראי, עם הוביטים שמשופדים על חניתות;
רצפה שמלאה חפצים מתגוללים, גופות ודם; ולמטה, בקטן מאד, גולפו סירות קאנו,
והוביטים באיזור חלציים בלבד כמו מביטים על המתרחש למעלה, או אולי מפליגים משם
והלאה בספינות העלובות שלהם.
כתובת
קשה לפענוח ומשובשת למדי אומרת משהו כמו "אמר גנן גדול – כל עוד שמש זורחת
על מים, לא ישכח".
לואיזה
ובופין הצעיר מזועזעים מהמידע, שמרמז על הסוף המזעזע של מי שהחשיבו את עצמם
לצאצאי הגיבורים של הספר האדום, ותוהים האם ההוביטים הפראיים משבט גאם-גון (שראש
השבט שלהם אכן נקרא עד היום 'הגנן הגדול', הם אכן צאצאים רחוקים של אחד מגיבורי
הסיפור – אולי אלו מבני ביתו של אדון העמק האחרון ששרדו את הטבח הישן-נושן מסוף
המאה ה-5.
האגף המערבי - יללה במטבחים המוצפים
אחרי
שהדמויות מצליחות לפענח את המנגון שמפעיל את השרשרת במרכז ההיכל ואת הקשר שלה
לדלתות עם ציורי התרנגולת, ולהכריע את הדלת הנעולה באכסדרה שבמערב ההיכל, הן
נכנסות לאגף שהיה ככל הנראה פעם אגף של מטבחים – וכעת הוא מערות שופכין מצחינות
להדהים, שורצות חרקים ופגרים של יצורים אכולים למחצה (שנראים טריים בהרבה
מהסיפורים על אדון העמק...)
נראה
שמישהו, או משהו, שיסף צלופח מערה ענקי; עופות שמנים חסרי כנפיים, חרקים ויצורים
נוספים, נגס מהם בפראות והותיר את שרידיהם להתגולל בסחי ובמי האפסיים, כאשר דגים
קטנים וחרקים משלימים באיטיות את המלאכה.
הדמויות
תרות אחרי שרשרת נוספת לפתיחת השער הצפוני, ומוצאות את עצמן מחטטות בפתחים
מצחינים שנפערים מצידי תעלות, ומדלגות מעל אבנים חלקלקות, שמאיימות בהחלקה למים שורצים
בדגים נושכים עבור מי שיכשל בגלגולי האתלטיקה/איזון שדרושים לקפיצה.
בסופו
של דבר, כאשר הדמויות חוצבות פתח שהתמוטט למחצה (תוך זהירות מאפשרות של אבנים
שיפלו בגלל מכות מכוש לא נכונות), הן מופתעות בידי דמות גבוהה ומבעיתה שצצה מבין
הצללים, משספת במהירות בטפרים ארוכים וקטלניים, ונעלמת בקפיצה מהירה אל תוך
העלטה בעבר האחר של המעבר.
הדמויות דולקות אחרי הדמות המוצללת, שנראית כמו הולך על שתיים עם פרווה פרועה,
לתוך היכל שקוע והרוס, עם פתחים צדדיים מעלי אד באוש, ונדרשות לבצע גלגולים כדי
לעקוב אחרי נתיבו של היצור, כאשר כל כשלון מוביל לפתח לא נכון, ולהתקפה של שרצי
מערות (עלוקות, חגבי-צל, נחשים קטנים ויצורים דומים).
בסופו
של דבר, ולאחר התקלות מיותרת אחת, הדמויות מוצאות את הנתיב הנכון וסוגרות על
המפלצת, שמתגלה כדמות ביעותים של מעין זאב פראי הולך על שתיים, עם זרועות שהפכו
לטפרים קטלניים. היצור הזה שונה מהגאודרונג שפשטו על הפלך בדור הקודם (שהם בני
אדם פראיים ואכזריים בלבוש עורות שמחקים זאבי פרא) - הוא באמת נראה כמו שילוב
מזוויע בין אדם לזאב; וגרוע יותר - יש עליו סימנים, כולל השיריון המתפורר שהוא
עוטה שהיה פעם שריון מתכת מעוטר, שלא תמיד דובר במפלצת מטורפת וצמאת דם; כעת, די
ברור שהוא גוסס ביסורים ונגוע במחלת צל ובטפילים מעוותים; חצי מראשו פצוע עד
שרואים את עצמות הגולגולת, ריר חולני זב מהפה שלו, בגוון סגול עכור, והוא שורץ
תולעים שכאילו אוכלות אותו בעודו בחיים.
היצור
נלחם בפראות, כשהוא נוהם ומילל; אבל אי-כה נראה שיש חלקי מילים בתוך הקול
("מתים, כולם מתים", "לשסף, לקרוע"). כשהוא מוכרע סוף-סוף,
מילותיו האחרונות הוא:
"נטשה
את כולנו... למות. ארורה, ואר-"
הדמויות
בוחנות את שרידי היצור המעונה, ומגלות ששרידי השיריון שהוא עוטה היו פעם מעוטרים
בכחול וזהוב, עם סמל של אריה על שיריון החזה; מלבד זאת, לואיזה מרימה מעליו סיכה
מעוטרת (אינסיגניה) בצורת ראש זאב אפור מילל.
הערת השה"ם: זה חפץ קסום בדרגה נמוכה, שמקנה עמידות
לרעלים ומחלות, בתוספת יכולת נדירה אחת שמשתנה לפי סוג הלוחם שעוטה אותה. עבור
לואיזה, שמתמחה בהגנה, הסיכה מאפשרת לה פרץ זעם שיכול להקים אותה פעם ביום מסף
התמוטטות לשני סיבובים של לחימה מטורפת (Berserk). עבור לוחם כמו בופין (ובמידה מסויימת טוקרי) שמתמחה בהתקפות
מהירות, הסיכה משפרת את התקפת ה-Charge שיש לו.
טוקרי, בין לבין, בוזז אבן ישנה ומטבעות שהתגוללו
מסביב, ודוחף אותן לכיסים שלו.
לאחר
שהחבורה מביסה את המפלצת המעונה, לואיזה לא מתקשה למצוא את מה שחיפשה: שרשרת עם
ידית של שועל ותשע חוליות, שהיא חלק מהמנגנון של השער הצפוני.
לאחר
מכן, הדמויות חוזרות בזהירות לאגף המרכזי של ההיכל, ומשם יורדות במדרגות הרחבות
שמובילות מזרחה.
האגף
המזרחי: אגף הגן
הדמויות
יורדות בגרם מדרגות חשוך, שאבני מפולת מנמרות אותו פה ושם, ומסתיים בשרידים של
שני פסלי הוביטים, שאחד נהרס לגמרי ונותרו רק נעליו ומזמרה שפוסלה לידן, והשני
אוחז עדיין בשרידי מגרפה וסל עם תפוחי אדמה.
החבורה
מגלה מבעוד מועד מלכודת של מדרגה מתהפכת, שיכולה היתה לגלגל דמות במורד המדרגות,
ומבחינה בזמן בשני צמחי פעמון צל מעוותים שאורבים מאחורי הפסלים, משני צידי השאר
שמוליך לאגף גן מוזר עם אוויר טחוב ודחוס.
החבורה
נלחמת בצמחים וקוטלת אותם, ולואיזה מצליחה לפרק מהם כמות גדולה יחסית של עלעלים
(בגלגול כשרון מוצלח מאד), שהוא די והותר עבור האורג מראשפורט.
מעבר
לזה, משתרעים שרידים של גן שפעם עמדה במרכזו באר נאה מאד, עם פסל שמור יחסית של
עלמה הוביטית עם דלי ניצב מעליה; מים נשפכים משברי הבאר ושברי הקיר, ויצרו
שלולית עמוקה שתמרות סגולות מוזרות עולות ממנה.
החבורה
סורקת את האיזור; כאשר לואיזה מתמקדת בצללים שמרצדים מעל המים, היא מסוגלת לרגע
לראות חזיון של הוביט קודר עם קראסט עליו מצויירת טבעת, מתלחש עם דמות גבוהה
ונאה מאד עם שיער ארוך; הוא אומר משהו על כך שהשעה מתקרבת, ואילו הדמות הגבוהה
אומרת בקול מעט מצטדק, 'אינני מצווה או אף ממליץ לך מה לעשות. זו החלטה שלך'.
החזיון
מתפוגג, ובמקומו צצה מהמעמקים - במהירות מסחררת ושריקה מאוסה, קנוקנת ארסית עם
קוצים ומעין עין גועלית בקצה; היא מצליפה בדמויות, ונכרכת סביב בופין הצעיר,
שהעייפות והמזל הרע הכשילו אותו כשניסה להתחמק, במטרה למשוך אותו לתוך המים
הסגולים; לואיזה מצילה אותו, באבחת חרב מדוייקת שמאלצת את הקנוקנת להרפות ולסגת
פצועה בחזרה אל האפלה ממנה בקעה - לא לפני שראשה של לואיזה מתמלא בלחישות אפלות,מייאשות.
בין
שרידיה של סככת גן ישנה, טוקרי חומד משהו נוצץ - שמתגלה כגולגולת הוביט שהשתמרה,
והאור בוקע מפגיון אכזרי שנעוץ בה, וגורם לעיניה להבהיק; ומיד לאחר מכן, מתרוממת
ערמה של טינופת, שרוח רעה ששורצת בה גורמת לה ללבוש צורה דומה באורח כללי מאד
לצורת אנושואיד עם זרועות ארוכות.
"חייבים...
להזהיר אדון..." היצור נוהם בקול איטי "באגו רע, רע, רע".
היצור
מסוגל לגרום נזק כבד במהלומות נגועות בצל, ולספוג בגלגול הצלה מוצלח את רוב הנזק
של כלי נשק לא קסומים - ובכל זאת, הדמויות מתגברות עליו בלא קושי; לואיזה ובופין
הצעיר מעלים את ההשערה, שהיצור הזה קשור לטבח העתיק - אולי אחד הגננים ששמע משהו
על התוכניות הרצחניות (של הבאגינס השחור או אחד מיורשיו?) והושתק במהירות עם
פגיון לפני שהספיק לספר.
חיפוש
על הפסל ליד הבאר, מגלה לחבורה מנגנון מוזר של שני גלגלי שיניים זה בתוך זה בתחתית
הבסיס שלו, שהשתמר לגמרי.
למעשה,
זו מעין חידה; הגלגל החיצון מעוצב בגלוי כמו מצפן, עם סימני הכיוונים של שושנת
רוחות; ואילו את הגלגל הפנימי ניתן לסובב, ויש לו תשעה זיזים שעל כל אחד חרוטות
שלוש או ארבע אותיות שיוצרות צירוף אחר. הפתרון הוא להזיז מול כל אחד מהכיוונים
את צירוף האותיות שהוא ההתחלה של ישוב מפורסם בנפה המתאימה של הפלך:
צפון:
Brok (ברוקנבורינגס)
דרום:
Sarn (מעבורת סארן)
מערב:
Mic (מישל דלווינג)
מזרח:
Sto (סטוק)
כל
לחיצה והתאמה של צירוף אחר (ויש חמישה כאלו שאינם מתאימים - למשל GOB, עשוי לשחרר מלכודת גאז קטלני ולהזעיק יצורים עויינים.
לואיזה
מפענחת בקלות יחסית את החידה; וכאשר היא מסובבת את הגלגל הסודי הקטן ארבע פעמים
באורח נכון, משוכה קוצנית במזרח הגן נעה לאחור ונפתחת, חושפת מדרגות לתוך מה
שמתגלה כקריפט - מערת קבורה עתיקה ושכוחה.
היכל הקבורה: ההיכל שבקצה
המדרגות הוא קר מאד, באורח לא טבעי; עמודים עם ידיים מגולפות בתנוחת תפילה עולים
בכל ארבעת הפינות שלו, ועל הקירות יש שרידים של תבליטים ישנים שמתארים נופים
מהפלך. במרכז, על במת אבן, יש שני ארונות מתים... אבל הם פתוחים ונראים ריקים,
מלבד אבק; המכסים שלהם נעלמו מזמן, ונראה שאיש לא נקבר בהם.
לעומת
זאת, מתוך סדק באחד התבליטים, יוצאת במהירות אויבת קטלנית: רוח רפאים של הוביטית
זקנה בלבוש פשוט, שחבל כרוך סביב צווארה.
הרוח
תוקפת את הדמויות, כשהיא צורחת (בלהג ישן של הוביט ממעמד פשוט מאד) "גיברת,
גיברת, בבקשה תסלחי לי! לא ידעתי שגם אותך, גיברת, לא ידעתי שגם אותך!"
המגע
של היצור יכול לחדור שיריונות ולחולל נזק נורא אגב שאיבת חיים; הרוח עצמה סופגת
נזק מינימלי מלבד מכלי נשק לא קסומים (הכלים הקסומים היחידים בידי החבורה זו אחת
החרבות המעוטרות של בופין - זו שבאה לו מאחי אבי-סבו רב-התהילה, והמגן של לואיזה
שחושל בידי רב-אומן גמד); ומפעם לפעם היצור מסוגל לנסות להכנס באחד מבני החבורה
ולנסות להשתלט עליו - כאשר אם הרוח מצליחה, הקורבן שלה יאחז טירוף ויתקוף את
החברים שלו (כאשר הרוח בתוכו, לא פגיעה), עד שיצליח בגלגול קשה נגד כוח רצון.
בסופו
של דבר, החבורה מצליחה להביס את רוח הרפאים, שמתפוגגת ביבבת 'גיברת...' אחרונה;
בין השרידים, בתוך הסדק האפל מתוכו יצאה הרוח, הדמויות מוצאות טבעת כסופה יפיפיה
עם חותם שני המעדרים של בית אדון העמק ומעליהם גילוף באבן טובה של עץ המאלורן
שעמד פעם בשדה המסיבה - ככל הנראה, טבעתה של "הגיברת" שנקטלה
(והדמויות מגלות, שיש לה כוח מרפא מועיל מאד); שני כדים עם סמל ישן ששייך לגרסה
עתיקה של בית בראנדיבק, ועוד חפצי ערך, שטוקרי מנסה להגניב כמה וכמה מהם לכיסיו.
לואיזה
ובופין מנחשים, שמדובר ברוחה של בוגדת שכנראה שיתפה פעולה עם ההכנות להתקפה
הבוגדנית שהסתיימה בטבח - אבל לא ניחשה שגם הגברת ששירתה וכנראה אהבה אותה תהיה
בין הקורבנות - כאשר לאחר מעשה, יסורי מצפון הביאו אותה לתלות את עצמה.
המעבר התחתון: מתוך הסדק,
מובילה מערה אפלה ולחה ומתפתלת כלפי מטה. כאשר הדמויות בוחנות אותה, הן רואות
פטריות מבעיתות של מעמקים, מבליחות בהילה חולנית ופועמות כמו לבבות מעוותים;
והלחישות הולכות ומתגברות, באורח שעלול להביא את מי שלא יצליח לחסום אותן
במהירות לסף של טירוף.
החבורה
מחליטה להסתובב ולחזור במהירות למעלה - במחשבה שממילא הן מחפשות יציאה שתוביל
למעלה, והמפלס למטה - פשוטו כמשמעו - קטלני מדי.
המעבר הצפוני והשרשרת: הדמויות
מגלות את השרשרת השלישית בסופו של מעבר צר בין שתי מסוכות, לאחר שהחבורה חומקת
ממלכודת אכזרית שארבה דווקא בתוך פסל חביב למראה של הוביטית עגולה (ככל הנראה
בהריון) פורשת את זרועותיה בחיוך אוהב - מרצפת ממולכדת היתה עשויה לשבור את בטנו
של הפסל, ולשגר על הדמוות - בדיוק שהן מתחתיו, גשם של עלוקות קטלניות מתוך
"הבטן האוהבת", שם הן בנו לעצמן קן.
הדמויות
מזהות ומנטרלות את המלכודת, קוצצות את הזמורות הדביקות שמפרידות בינן לקצה
המעבר, ושם מוצאות ולוחצות על השרשרת השלישית (שמעוטרת בצורות שועל) - תוך משיכת
מספר מתאים של חוליות.
אגף
האכסדרות הגבוהות
הדמויות,
מותשות מאד ומוחלשות, חוזרות להיכל המרכזי ומתחילות לטפס במדרגות שמוליכות
לאכסדרות שצופות עליו מגבוה; מסתבר, שבמרומי ההיכל, יש קינים רבים של אותן
ציפורים חסרות יכולת תעופה, עם המקורים המשוננים והעצומים.
הדמויות
נאבקות בעופות הטורפים התוקפניים (אגב המנעות מבורות שיכולות להפיל אותן בחזרה
למטה, אגב נזק כבד), ולאחר מכן מתחמקות מעופות שמשרבבים צוואר מהקיר כנגד
ויורקים נוזל חומצי; כך, הן מגיעות לאכסדרה שחולשת על ההיכל מצפון, תופסות מחסה
בחדר מוכה בצללים, שהשתמרה בו באורח מוזר תמונה של ארנבות רוקדות בשדה; הצללים
סוגרים על החבורה, ולואיזה מצליחה להתרכז בהם ולראות חזיון קלוש של הוביט קודר,
שספק משכנע וספק מאיים על הוביטית רוקחת שיקויים קשישא לסייע לו בתוכנית מפוקפקת
(בין היתר, הוא מזכיר שהוא יודע על הדרך בה היא נוטלת לעצמה כספים של הארמון
שאינם שלה).
ברגע
שהחזיון מתפוגג, בוקעת קנוקנת ענק שמנונית מהאפלה, מעוטרת בקוצים ומסתיימת בפה
ענקי עם מלתעות זבות רעל; הדמויות נלחמות בה, ולואיזה סופגת מכה כואבת שמתישה
אותה עוד יותר - אולם בסופו של דבר, החבורה מצליחה לגדוע את הקנוקנת, מה שגורם
לשאריות שלה לצווח ולהתאיין בחזרה אל תוך האפלה.
אגב
כך, ובעוד הדמויות משיבות את נשימתן, טוקרי מנסה לנכס לעצמו גביע יקר מאד
שהתגלגל מקרן זווית, ומתווכח עם לואיזה, שלא רואה את מעשיו בעין יפה ואומרת שעל
החבורה להתחלק בכל בהגינות לאחר מעשה.
חדר ההסבה הדרומי: הדמויות רצות
ממחסה למחסה כדי להתחמק מהציפורים היורקות, ומגיעות לחלק מקורה של האכסדרה שנמצא
ממש מעל הדלת הדרומית דרכה החבורה נכנסה להיכל המרכזי. החבורה מוצאת דלת נעולה
(וממולכדת), ומצליחה לפצח את המנעול - מה שמכניס אותן לתוך חדר הסבה ישן, שפעם
עמד בתוכו שולחן ארוך ומהודר מאד, שכעת נמצא בשלבים אחרונים של התפוררות; על
הקירות תלויות תמונות, שאחת מהן ששרדה ברובה, משחזרת את הקרב המפורסם בשדות
גרינפילדס בין ההוביטים לגובלינים. מאחוריה, החבורה מגלה כספת שבה הוסתרו מספר
שיקויים, שחלקם עדיין תקינים ומוכנים לשימוש.
חשוב
יותר - מעל שרידי השולחן, נמצאת שרשרת שפעם הכילה קריסטל שהתפורר ונעלם מזמן,
והיא למעשה השרשרת הרביעית והאחרונה שדרושה לחבורה.
הדמויות
מוותרות בחפץ לב על הרעיון להמשיך להעפיל לאכסדרה המזרחית הגבוהה יותר, ממנה
עולות צרחות של עופות טורפים רבים (הערת השה"ם: מה שחסך התקלות מורכבת
שסופה קרב מול 'המלך' של היצורים הצווחים, אבל גם את האוצר שלו).
במקום
זאת, החבורה מושכת בשרשרת לפי מספר החוליות שנדרש כדי להשלים שתים-עשרה חוליות
תרנגולת (ועשר חוליות שועל); נשמע רעם אדיר, והדלת הצפונית הענקית שבקצה ההיכל
הגדול נפתחת.
תם
ולא נשלם
בופין,
לואיזה וטוקרי, שלושתם מותשים כמעט עד קצה גבול היכולת, כושלים קדימה, ומוצאים
את עצמם על במה שמזדקרת לתוך פיר מעגלי עצום, שמדרגות לולייניות לאורך קירותיו
מובילות גם למעלה וגם למטה, למרחק גדול.
למטה,
שוררת אפלה שאדים סגולים אינטנסיביים עולים ממנה, וכנראה בסוף המדרגות יש מים
עמוקים; הדמויות חושדות, שזו 'התחנה האחרונה' של זרם יונק נוסף שממלכד את סביבת החורבות,
אולי מהצד הצפוני שלהן. החבורה גם חושדת שראתה צללית של משהו גדול מאד, נעה
בדממה בתוך המים שלמטה - ומוותרת במהירות על כל רעיון לרדת אל המפלס הנמוך יותר.
לעומת
זאת, המדרגות שעולות למעלה מסתיימות ברחבה עם שלוש דלתות, שבצידה כמות גדולה של
קורי עכביש, שהולכים ונעשים צפופים יותר ככל שמרחיקים לתוכה; הדלת הראשונה,
נראית כמעט נקיה מקורי עכביש; על השניה ובסביבתה יש כמות מסויימת ולא מעטה שלהם;
ואילו השלישית קבורה כמעט לגמרי מאחורי סבך עצום של הקורים.
החבורה מוצאת בקע נסתר בקיר לצד המדרגות, ומחליטה לנוח שם, כדי להחליף מעט כוחות
(וברמה הטכנית, להוריד באורח חלקי את שלל תופעות העונשין שמוטלות על הדמויות
בגלל מצב ההתשה החמורה בו הן נמצאות) - בטרם יתחדש המסע, והחבורה תנסה לפרוץ אל
המעבר העילי במטרה למצוא דרך מילוט - ואולי גם את הכלא בו אנשיו של בלקפוט
כולאים את האסירים שלהם (למשל, ריס הענק שנאסר בראשפורט).
|
