הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
איזורים
ופריטי מערכה באי קרילמיירי
בני
הרורן-ה'ריק: מדים, חיילים וצורות לחימה
"תביטי באלו, הגבירה מלריל".
הגבירה הריילורית נרעדה קלות, מתחת
לכובעה הלבן, המהודר. "איך שהם מסתכלים עלינו, הזקיפים האלו! כלומר, אני
יודעת שאין מקום לחשוב באורח שיפוטי ומתנשא, אבל את בטוחה שהם לא שונאים
אותנו?"
"בוודאי שלא, לינדמאריה חברתי
הטובה" שומרת השלום הבכירה העלתה חיוך סלחני על פניה. "מובן, ששנים רבות
של חיים בצל התוקפנות המונקרילית הפראית, הבלתי-נסבלת, עשתה אותם חשדניים במקצת
ופתוחים פחות מאשר היינו יכולות לצפות. אולם בכל זאת, אל תתפתי לתבניות חשיבה
שהינה מראש-"
בנסיבות אחרות, היתה קורילידיה מק'קפריס
מתירה לעצמה גיחוך מריר. אלא שכעת, עלה המתח ומילא אותה, גורם לרעד לעבור מתחת
לגלימות הבהירות של התחפושת. זקיפיו של רור'האן לא הסירו את עיניהן מהחבורה
הפטפטנית והנמרצת שירדה במדרגות, נעצרת להתפעל מן הפסלים חושפי המלתעות ומן הקטורת
המבושמת שמילאה את החלל שבין העמודים.
באיטיות, שלחה מק'קפריס את עיניה, מביטה בהם כמעט בגניבה מתחת לשולי הכובע הבהיר
והרחב של אשת אחוות-הכוכב של קאהרליירי; שני תריסרים של גברים דרוכים, פניהם
מוסתרות כמעט כליל מתחת לכובע עור-הדג המאודם והצעיפים היורדים משני עבריה לעבר
הסנטר. הירוק-אפרפר הישן של בני הרורן-ה'ריק פינה את מקומו לאפור ואודם. נשקי המוט
הכפולים הוטו קדימה, אחוזים בידיים יציבות; להבי-העלה המשוננים והמאורכים נצנצו
באורם המרצד של המזבחות. פעם אחת בלבד, הזדמן לה לראות אותם בשעת פעול, דשים
במוטות ימינה ושמאלה ולוחמים בשני הלהבים במהירות בל-תאמן. אותם להבים, שקרעו את
טבעות השיריון של ידידי המשמר וחדרו ביניהן, כאילו היו קפיסי עץ מרקיב.
פעם אחת יותר מדי. הרהרה, מזכירה לעצמה
את החלטתה שלא לשפוך דם; לפחות לא היום, לא במסגרת המשימה הנוכחית. אין ספק; מכל
האבירים המונקרילים, לא היתה מתאימה יותר ממנה למחול על כבודה ולהתחפש, להתערבב
בין נשים ריילוריות פטפטניות, מהמהמות בהערצה לכל סיפור שסיפרו להם מדריכיהם
החביבים. אלא שכעת, יותר מתמיד, חשה כי המסווה גוזל את כל כוחותיה; טעות אחת, והיא
תהרג בו-במקום.
העיניים, חדות כתער, הוסיפו להצמד אליה,
כאשר המשיכה לצעוד בלב הקבוצה, מאזינה בחצי אוזן לקולו של המדריך, אשר סיפר כעת על
סיפורה של בת דייגים שהפכה לקורבן לאי-אלו מן הבוגדים, משתפים הפעולה עם האויב
המונקרילי. השומרים לא זעו; רק מחרוזות ניבי-הדג רטטו כלות על הבד והעור הנוקשה של
השיריון; שתיים או שלוש, לעיתים ארבע מחרוזות לכל איש; אחת תלויה סביב צעיף הסנטר,
האחרות על צווארו וחזהו; עשרות ניבים מתים, צבועים בפסים אדומים.
'פיוריליה של האור! להנחית כאן צי,
ולהתנגש חזיתית בגדודים האלו, זה טירוף לשמו. אולם כיצד מביסים אותם?' המחשבות
רדפו זו אחר-זו, נמהלות בפטפוט הגבוה שעלה מכל צדדיה. 'כיצד הופכים את העוצמה הזו
לחולשה, ומנצלים אותה כנגדם?'
במשך ארבעה דורות,
ניסו לוחמי הרורן-ה'ריק לחכות, פחות או יותר, את סגנון הלחימה ודרכי האימון של
האבירים המונקרילים. ידידי המשמר הוסיפו לגווני הירוק והאפרפר-כסוף המסורתי של בני
עמם פס שחור או כחול כהה, שנלקח מן הנס המונקרילי; בשדה הקרב, לחמו אנשיהם כשהם
מצויידים בשיריון קשקשים או טבעות, ובמידת האפשר בעזרת שתי חרבות ריילוריות סטנדרטיות,
אחת בכל יד (ולמצער, חרב ארוכה ומגן גדול). קציניהם השתמשו בחיקויים של נרקיסי-דם,
ועיטרו את קסדותיהם הגבוהות במשי ריילורי רקום.
כנגד אנשים אלו, עיצב
רור'האן את לוחמיו שלו, והפך אותם למכונות קטל מחוכמות, המאומנות ומצויידות במיוחד
בכדי לזכות בעליונות ברורה על "עוטי טבעות הבגידה" (כפי שאלו נקראו בלעג
בידי אנשי הנביא). הצורה השכיחה מאד ברוב כלי הנשק של אנשי רור'האן, מאז ועד היום –
להבים משוננים בצורה המזכירה מעט עלה מאורך ורחב, נועדה בכדי לקרוע ולחדור בקלות
בין הטבעות של שיריון הטבעות המונקרילי (ובמידה רבה גם שיריונות קשקשים מדגמים
הנהוגים באיזור). מרגע שכלי נשק אלו חושלו במספר גדול די הצורך, ומצאו מספר גדול
די הצורך של קנאים מיומנים וצמאי דם, נחרץ גורלה של מיליציית ידידי המשמר, שזכתה
לנחיתות מוחצת מכל זווית שהיא; והדבר תרם גם לריבוי של האבדות אצל המונקרילים עצמם
(חרף העובדה כי ציודם נחשב משובח יותר משל בני-בריתם שחיקו אותם).
לכך, יש להוסיף את פולחן
הדם הקשור ברוחות הכריש; חלק מהחיילים המובחרים יותר של רור'האן מסוגלים לשרות עם
רוחות הכריש, באורח המזכיר מאד את הנזירים-חיילים ההית'רורקים. הדבר מביא אותם גם
לשימוש יתר בטכניקות לחימה שמיועדות לקרוע שוב ושוב את בשר היריב, ולגרום לדימום
כבד ומהיר. זה, בתורו, מחזק את לוחמיו של רור'האן עוד יותר (ואצל כמה מהם, גם
פציעתם שלהם משמשת להם כמקור כח, להבדיל מחולשה).
הגוון שאימצו לוחמיו
של רור'האן הוא שילוב בין אפור (עם רמז בלבד לירוק המסורתי של הרורן-ה'ריק) ואדום,
שהיקפו ובולטותו הולכים וגוברים ככל שמדובר ביחידה או בלוחם מובחר יותר. הקסדות
הרור'האניות הן קסדות פחוסות, מגולפות בגסות או מצופות בעורות של דגים ויצורי-ים,
עם צעיף תואם, עבה ולח מאריג-אצות היורד משני הצדדים לעבר הסנטר, ומכסה למחצה את
הפה. בקסדות הטובות יותר, ישנה מצחיה בולטת שניתן להופכה למגן פנים קליל, כמו גם
קרניים גדולות וישרות של יצור ים ענקי, או לחלופין מוחלפים הצעיפים בדגם של צבתות
דמויות סרטן המגנות על הלסת והסנטר.
לעומתם, הגבירה קריל
הירק'מיר וכמה משרידיהם האחרים של קציני מיליציית ידידי המשמר, מאמנים את אנשיהם
המעטים בדרך אחרת, שנראית למעשה כנטישה פחות או יותר של הסגנון המעין-מונקרילי
לטובת "חזרה למקורות" של הרורן-ה'ריק הקדומים; שימוש רב בסיירים השמים
את יהבם על ירי קשתות, כולל ובעיקר מסירות קטנות ומהירות המיומנות ב"פגע
וברח", ובטקטיקות המותירים את אנשי הנביא המתוסכלים לילל בטירוף, בלא שיתאפשר
להם (או למצער, כמה שפחות) להגיע לטווחים בהם טירוף הדם הוא אפקטיבי; בקרבות
פנים-פנים, נוהגים אנשיה של קריל להשתמש בשיטות לחימה קלות של סייפים, המקריבים
שיריון בעבור מהירות ותמרונים שתפקידם להסיט את הרמחים המשוננים של קנאי רור'האן,
לסבך אותם ולהפוך את בעליהם לקורבן קל לדקירה או שיסוף מהיר לאיזור הצוואר, מתחת
לצבתות המגן של הקסדות שלהם. שיטה אחרת היא להשתמש במגן עגול וקל, בעל שכבה
חיצונית מעור חלקלק משוח ב"שמן אצות", שגורם ללהבי-העלה המשוננים להחליק
מעליו; לוחמים תת-מימיים חמושים בכידוני-דקר וברובי-קשת קלים, ועוד. הגורמים השמרניים
יותר בקרב האבירים והקלאנים המונקרילים רוטנים על-כך, כי גם כמה מן המפקדים
המונקרילים אימצו את שיטותיה של קריל, וביחידות שהם מובילים, רק האבירים עצמם
עוטים את השיריון המסורתי ומשתמשים בשיטת הלחימה המסורתית (ואצל האחרונים, הקסם
העז והאיכות המאד גבוהה נחשבים מספיקים כדי לפצות על החסרונות).
אנשי רור'האן:
לוחמים מן השורה עוטים שיריון
עור מחוזק, עם מודל פשוט של קסדת-דג; אלו חמושים בדרך-כלל בחרב בינונית עם זיזים אכזריים,
שלהבה מרוקע בצורת עלה, ולעיתים גם בכידון תואם. הגוון השולט בבגדים ובשיריון הוא
אפור, עם רמזים לאדמדם פה ושם, בעיקר סביב הסנטר ועל החזה; מחרוזת אחת או שתיים של
ניבים וצדפות פשוטות על החזה, עם גדילים תואמים המשמשים כמעין עגילים.
לוחמים פשוטים אלו
אמנם לא שולטים בטכניקות מסובכות מדי, אבל צמאון הדם שלהם מחליש את האפקטים
השליליים של פציעה קשה, והם בעלי סיכוי גבוה יותר מהרגיל לגרום לאויב לדימום כאשר
הם מנחיתים מכה מכוונת היטב.
שומרי מקדש ולוחמים
בכירים
מצויידים טוב יותר, לעיתים עם קסם חלש על השיריון והנשק; האדום חזק יותר בלבוש,
ומקיף את חגורת הכתפיים והמותניים, כמו גם חלקים בצידי הקסדה. הקסדה טובה יותר, עם
צבתות הגנה וקרן אחת או שתיים. ההבדל המרכזי בין שומרי המקדש ללוחמים רגילים, הוא
שהחרב (אם קיימת) הופכת עבורם לנשק משני בלבד, כאשר את עיקר האימון והיכולת הם
משקיעים בנשק-מוט כפול (קרי, בעל להב בכל אחד מהקצוות), המצוייד בצמד להבי-עלה
משוננים ומאורכים, המסוגלים לקרוע שיריון קשקשים לגזרים במהירות מפחידה. הלוחמים
הללו מיומנים מאד בנשק הזה, ומסוגלים להצליף לפחות פעמיים בסיבוב קרב (פעם אחת בכל
קצה), ולעיתים גם שלוש פעמים בסיבוב אחד, זאת, באורח שיקשה אפילו על סייף מהיר
ומיומן לבלום אותם לחלוטין לזמן ארוך מדי.
כמו כן, אפקט הדם של אלו עולה מדרגה; הם גורמים דימום קשה לעיתים קרובות יותר,
ומסוגלים להפוך אותו לאפקט מצטבר בפגיעות מרובות; כמו כן, העונשין הכללי שגורמת
חולשת הפציעה הקשה אצל בני-אדם ודמויי-אדם רגילים נעלם לגמרי.
ילדי רוח העמלץ: אלו נחשבים
באורח רשמי לחזקים ביותר שבין אנשי הנביא רור'האן, מרכיבים את המשמר האישי שלו
ושומרים על מספר נקודות מפתח (או לחלופין, ירכיבו כח מחץ למשימת פשיטה חשובה).
מעבר לציוד המשובח שלהם, לוחמים אלו מפורסמים בכך, שהם מחליפים את כלי הנשק
הרגילים בטפרי פלדה מכושפים, שמורכבים על ידיהם, צבועים ואלו לפי השמועה מסוגלים לחדור בקלות שיריון
לוחות משובח, ולקרוע לגזרים את בשר היריב, כאילו הם חופרים באדמה תחוחה; מה שמוסיף
לאימה שהם גורמים, הם הקשר הישיר בין טירוף הקרב שלהם לבין האפקטיביות של כלי הנשק
המיוחד הזה, שבידי לוחם אחר היה נחשב לחלש בהרבה. כמו כן, מסופר כי כאשר הם פצועים
ונתונים בשיאו של טירוף קדוש, הם מסוגלים להוסיף התקפת נשיכה, כאילו פניהם הפיזיים
מוקפים במתלעות אתרליות.
ילדי העמלץ עוטים כמעט
אך ורק אדום, מכף רגל ועד ראש, מקושטים בארבע מחרוזות ניבים ארוכים, וידועים כמי
שבזים לפציעות ולסכנת המוות, ומשתוקקים בכל מאודם למוות מפואר שיעלה את נשמתם
וימזג אותה אל תוך עולם הרוחות. לכן, במקום העונשין של פציעה קשה, הם זוכים לבונוס
מקביל. מסופר, כי מזינים אותם באורח תדיר במשקה מסתורי המכונה "חלב
כרישים" – למעשה, סוג של סם אומץ שמופק מאצות ומיצי מרה של דג ארסי, ומכושף
בידי כוהני הרוחות, ככל הנראה במעמקי המקדש התת-קרקעי של אורורם.
רוחות אורורום (וגם Avatars of
the old jaw)
שמועה מצמררת, שטרם
הוכחה כדבעי, מספרת על יצורים אדירים החבויים עמוק מתחת למקדש של אורורם; לפי קטעי
הסיפורים, מדובר על יצורים בגודל טרול או מעט למעלה מזה, בעלי גוף מעין אנושי לח
המצמיח סנפירים חדים (ואולי קוצי גב דמויי סנפיר), ופנים פחוסות וארוכות של כריש,
שיותר ממחציתן לוע מחריד. לא ברור האם יצורים אלו, במידה והם קיימים, הינם למעשה
יצורים אתרליים מעולם הרוחות, שהקסמים של רור'האן וכוהניו הבכירים אילצו אותם
להתגשם לדמות בשר ודם, או שמא לוחמים אנושיים פאנאטיים במיוחד שהוקמו מחדש לאחר
מותם, בקסם שמיזג אותם עם עולם הרוחות.
השמועות על דרכי הלחימה של היצורים הללו הן שונות ורבות, לעיתים סותרות את עצמם
ותמיד מחרידות; לפי חלק מהן, הם משתמשים בשרשראות עצומות או באלות קוצים המסוגלות
לדוש יריב משוריין לערמה לא מזוהה של דם ובשר; לפי שמועות אחרות, הם משתמשים בעיקר
בלוע שלהם, ובקסמים שנועדו לחשמל את היריבים ולשתק אותם, או אפילו לגרור אותם לעבר
הלוע. לפי גרסה אחרת, גדל על מצחם מחוש בעל קצה הזוהר באור מסתחרר, המסוגל להפנט
יריבים ולהפוך אותם לטרף קל.
אלא, שהסיפור המפחיד ביותר הינו אודות העובדה, כי היצורים הללו הולכים ומתחזקים
במהירות ככל שהם עצמם נפצעים; הדם מקשיח את ההגנה הטבעית שלהם, והופך את הפגיעה
בהם לקשה יותר ויותר, דווקא כאשר לכאורה הם עומדים ליפול; וגרוע מכך ההתקפות שלהם
נעשות חזקות יותר ויותר, עד כי על סף מוות ממש, הם מסוגלים להסב נזק כפול (או גרוע
יותר) מכפי יכולתם בתחילת הקרב, בעת שהיו בלתי פגועים.
הנביא עצמו נוהג להגיב
בחיוך סרקסטי, כאשר הוא נשאל על היצורים האלו, ולהסב את הנושא לשקרים הרבים מספור
של המונקרילים, שנועדו להציגו כמפלצת צמאת דם. עם זאת, הוא עשוי להוסיף בגיחוך כי
הוא מסרב לאשר או להכחיש ("אם מטמאי הקודש והחומסים מפחדים, שימשיכו
לפחד")
חזרה אל הערך הראשי של האי
קרילמיירי והנביא רור'האן
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.