הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
מבוא:
איזור ריילורין מאמנת השלום הגדולה ועד היום
(1500-2440
לסה"א)
הערה:
ערך זה עוסק בהתפתחויות ההיסטוריות בריילורין. למעבר לערך על הממשל וגורמי הכח
כיום, לחץ
כאן.
ריילנבורג
לאחר אמנת טריאנול (1500-2420 לסה"א(
המרחב העצום שבו השתרעה בעבר קייסרית האור, הגיע סוף-סוף לשלום יחסי לאחר חתימת
"האמנה הגדולה", וזאת לאחר כמעט ארבע-מאות שנים של מלחמות בלתי פוסקות. למעשה, נפתחה תקופה בת
כתשע-מאות שנים נטולות פלישה או איום קיומי מן החוץ; אמנם, הברית האפלה פעלה
בגבולותיה הדרומיים של ריילורין, ומפעם לפעם הטרידה את האלנסיאל תחתית; ומלחמות מקומיות
פרצו פה ושם לאורך הגבולות ובמחוזות הספר, אולם לא קמו עוד גורמים אשר היה ביכולתם
לכבוש ולהחריב את המרחב הפורה והמבושם, שזכה למאות שנים של שגשוג יחסי – מסחרי
ותרבותי גם יחד. שגשוג,
שהופר אך ורק בשל התככים והמאבקים הפנימיים, אשר פעמיים או שלוש לאורך התקופה איימו לצאת משליטה
ולסחוף את האיזור למלחמת אזרחים. אלא שבדרך-כלל, למעט מקרה אחד בשלהי המאה
ה-21, התרכזו מרבית המאבקים בתככים ומאבקים פוליטיים, או עימותים מוגבלים יחסית.
אלא, שהשגשוג והשלום לא היו נטולי מחיר. אמנת טריאנול הותירה את ריילורין תחת
ביזור כוחות קיצוני, שהתבטא בשיטת ממשל מורכבת ומסורבלת להפליא, אשר הוער לגביה
לא אחת, כי כשרונה העיקרי הוא למנוע כל שינוי וכל החלטה מהותית, ולקבור אותן תחת
הררים של מועצות, דוחות פקידותיים ותככים מוסווים במתק-לשון. נאמר, כי
יכולתה הכמעט יחידה של שיטת הממשל הריילורינית, הוא לשמור ולאכוף את הסטטוס-קוו,
וגם זה בעירבון מוגבל למדי.
השלטון בארקלארילדה התחלק, הלכה למעשה, בין שלוש מועצות ("מועצת האור", "מועצת
השרים", ו-"מועצת השגשוג והשלום"), בין כמה תריסרים של פקידים בכירים, שחלקם זכו כמעט
בזכות וטו על החלטות שלטוניות מסוגים שונים, שתנאי לתוקפן היה קבלת חוות-דעת מקצועית
שניתן היה למושכה במשך שנים ארוכות. לאלו, הצטרף המבנה המסובך והמסוכסך של כנסיית
האור, ששימר חלק ממשרותיה הטקסיות של הקייסרית, אגב חלוקתן על-פני שלוש או ארבע
כוהנות בכירות, שלא פסקו להתחרות זו בזו, וכך הלאה.
אל מול השלטון המרכזי, עמדו הנסיכים המקומיים, או כפי שנקראו חלקם (בעיקר בהלנסיאל) – הנסיכים הסוחרים; מעמד רופף
שהתחלק בין שושלות
צבאיות ישנות, לבין סוחרים וראשי גילדות שעלו לגדולה וריכזו בידיהם מונופולים, פריבילגיות
וסמכויות באיזורים שונים. הגם, שהנסיכים הסוחרים מעולם לא זכו (ובדרך-כלל גם לא
שאפו) לסמכויות פיאודליות של ממש, ורובם העדיפו פריבילגיות כלכליות על-פני שליטה ישירה
בכמות קרקעות גדולה מדי, הרי שאותו מעמד ואנשי שלומו (למשל: גילדות מסויימות) זכו לבכורה בחיי הכלכלה והסחר, נאבקו עליה
ושימרו אותה בקנאות.
משפחות שונות או קואליציות של משפחות, ניסו לבצר את כוחם על-ידי השתלטות על משרות פקידות ואפילו משרות
בכנסיית האור. אלא, שהמשרות שעמדו כמעט תמיד במוקד המאבקים, הן חמש המשרות
של הרילאניון
(Rylanion), שירשו את המשרה העתיקה של המצביא הגדול של האור ויד-ימינה
של הקיסרית, הרילאנילד (Rylanild) ; הגם שחמש המשרות דנן לא התקרבו לכוח שנמסר
לידי הרילאנילד בעידן שקדם לאמנת השלום הגדולה, ולא אחת לא זיכו בכח צבאי גדול בהרבה
ממה שעמד ממילא ברשות הרילאניון מתוקף היותו נסיך או ראש קואליציה של משפחות
בצאיות, הרי שהכיבודים והפריבלגיות, כמו גם ההשפעה על מינוי פקידים וכוהנים, ארגון
נתיבי סחר ועוד, היתה עניין שהניע מאבקים פוליטיים בלתי-פוסקים, שגלשו מעת
לעת גם לקטטות אלימות, מלחמות מוגבלות בין נסיכים ולעיתים גם סדרות של הרעלות
ומעשים מתועבים אחרים בעיר הבירה ובערי המחוז. כמה מהכוחות והסיעות היותר שמרניות,
דגלו בנסיון לאחד הלכה למעשה את חמש המשרות ולהקים לתחיה את מעמד הרילאנילד, תוך שהן
מנמקות זאת הן בטעמי מסורת (כולל פרשנויות מתפלפלות של האמנה), בצרכי ביטחון
(למשל, לקדם את האיום האפשרי שהיוותה בזמנו הברית האפלה), ומתוך תקיפה מתמדת של חוסר היעילות, השחיתות
והצביעות במערכת הקיימת. אחת השושלות ששיחקו תפקיד בולט בסיעה זו, לאורך כמעט כל הדרך, הוא בית
וארן-ריינדארק ממק'קינטיריה, שהיה קשור בקשר ענף (לרבות קשרי נישואין) לכמה מן
השושלות המרכזיות של המשמר הקיסרי עצמו.
סממן נוסף של התקופה, בעיקר של חלקיה המאוחרים יותר, הוא שוני ולעיתים נתק הולך
וגובר בין מרכז ריילורין לבין איזורי הפריפריה – החל ממק'קינטיריה ההררית
והקפואה, וכלה בבקעת טראליריה ואיזורים אחרים על גבול מאסקארו ונולג הית'רורק, שמסורות
העממים העתיקים מעולם לא פסו מהם. חלק מאותם איזורים פיתחו תודעה מקומית מפותחת –
לעיתים, תוך שהם מזדהים עם הנסיכים המקומיים ורואים אותם כ"אנשים משלנו"
אל מול הפקידים המושחתים של ארקלארילדה, ובין אם כנגד הנסיכים המקומיים, שנתפסו לא אחת
כנטע זר.
באורח עקרוני, הגם שכמה וכמה מן הנסיכים נודעו כאנשים אציליים ומנהיגים
ישרים ואהובים, הרי שרוב-רובם של הנסיכים הסוחרים זכו למוניטין מפוקפק בהרבה:
חבורה של אינטרסנטים תככנים, שקועים במותרות ובמאבקי כח אנוכיים. זאת ועוד; בקרב
העילית האינטלקטואלית של ארקלארילדה וסביבותיה, התייחסו מאז ומעולם בעיקום אף
לנסיכים ולמאבקיהם זה בזה, ובוודאי כנגד הפקידות המרכזית (בין אם במישרין או בעקיפין,
בנסיון לחדור לתוכה ו"להשחית" אותה); זאת, כאשר ברקע עמד תמיד החשש, כי אחד
הנסיכים או קבוצה שלהם תצבור כח מספיק בכדי לבצע הפיכה כללית, ולהשיב את ימי התוהו של טרם האמנה הגדולה. אותה עילית אינטלקטואלית
שהלכה והתחזקה במרכז הממלכה, ובעיקר בכרך החופשי, ההטרוגני ושוקק החיים של
דולתוסיה, חשדה מאז ומעולם גם במשמר הקייסרי; עוד לפני המהפכים הגדולים של המאה
הנוכחית, סומן המשמר כגוף ישן וחשוד, קשור לנסיכים מהסיעה המסוכנת ביותר, אשר מעולם לא
קיבל באמת ובתמים את "השלום הגדול", ועשוי לסייע מאד בהפרתו.
המשמר וכוהנות האור: עימות רדום נוסף שהתקיים מאז ומעולם, היה בין המשמר
הקיסרי (ותושבי איי מונקריס בכלל) לבין חלקים בכנסיית האור, בעיקר מסדרי הכוהנות שראו עצמן בבנותיהן וממשיכות דרכן של
הולקיריות המוארות (קרי, דווקא אותן ולקיריות של תקופת הדעיכה, שזכו לבוז כשרידיו של גזע
דועך, שהחליפו את חרבותיהן בסגידה לפרחים). אמנם, עד למאה הנוכחית לא העז איש לגנות
את המשמר על כך שהוא אוחז בנשק ומקיים את הכללים הישנים (מורשת העידן הרביעי),
באשר זה בדיוק התפקיד שיועד לו באמנת השלום הגדולה, כל עוד הוא יושב במצודותיו
שבקצה העולם ונמנע מעיסוק בפוליטיקה הפנימית של ריילורין, אולם תחת זאת, נמתחה ביקורת
(אף אם מוסווית במתק שפתיים) תמידית על המונקרילים, בקשר ליחסם לפולחן המואר ולאלת
האור.
המונקרילים נחשדו, ובצדק, בגישה שנראתה לכהונת האור כמרוחקת
ומסתייגת; תחת לסגוד לאלה, לראות עצמם כברואיה ולאהוב אותה בלב שלם, נתפסו
המונקרילים כמי שרואים עצמם כבעלי-ברית גרידא של כוחות האור; כאלו שמכירים לאלה המוארת
תודה ונשבעו להלחם לצידה, אולם רוחשים לה לכל היותר הערכה קרירה, ולא אהבה
("ליבם כעירם, גרניט אפל וקר"). באותה מידה עצמה, ואף יותר מכך, כעסו בכירי הכנסיה
המוארת על העובדה כי המונקרילים מתעלמים מהם בנחישות שקטה ובלתי מתפשרת; כי הטקסים רבי
הרושם של פריחה, פריון
ואור זרים להם, וזוכים מצידם לבוז שקט; הדוגמה של כנסיית האור מעולם לא עניינה איש באיי מונקריס,
והמקומיים מעולם לא טרחו ולו להעמיד פנים או לחלוק כבוד לכאורה. זאת ועוד; המשמר
ובכיריו הסתייעו בכוהנים ומלומדים משל עצמם, ועוררו תמיד את הרושם, כי הם מאמינים
(אף אם בשקט) כי דרכם שלהם הינה הדרך הנכונה לשרת את האלה ואת האור.
אמנם, ראוי לציין כי כנסיית האור של פיוריליה (להבדיל, למשל,
מכנסיית הזוהר
הז'ראלית), נחשבה מאז ומעולם לסובלנית מאד כלפי אמונות אחרות. באורח כללי, ריילורין היתה פתוחה מאז
ומעולם לרוב הפולחנות ורוב הדתות (מלבד אלו שנחשבו במפורש כשייכות לכוחות האופל),
והכנסיה מעולם לא ניסתה לכפות את דרכיה על כופרים – וודאי שלא באמצעות רדיפות
והעלאות על המוקד (הגם שמתבדחים, כי הכוהנות הלבנות פשוט נרפות ומדושנות מדי בעבור
מאמצים כאלו). אלא, שמשהו באמונת המשמר הקייסרי עורר מאז ומעולם הסתייגות ואיבה – אולי
דווקא משום שעקרונית, לא נחשב כדת זרה, אלא כגרסה אחרת, שקטה ועתיקה יותר, של פולחן
האור, מסוג שהתקיים בעידן הולקיריות העתיקות (ואולי עמד במרכז המחלוקת בקרבם
בתקופת רילדאריה השנויה במחלוקת)
השינויים בראשית המאה הנוכחית:
הרפורמה הדתית של סארן-דולטיר: הרפורמה הדתית המקיפה, שהחלה באקדמיית סארן-דולטיר (אחת משתי האקדמיות המפורסמות
של העיר דולתוסיה שבמרכז ריילורין), באה לאחר עשורים של אי-שקט ואי-שביעות רצון
שאחזה לא רק בעילית של אינטלקטואלים ואנשי-רוח, אלא גם בכמה וכמה משכבות הכהונה
באיזורים מסוימים. כנסיית
האור הממסדית נראתה לאותם רפורמאטורים ותומכיהם מושחתת, אתנוצנטרית במובן זה, שהיא קופאת על שמריה
ומקדשת מסורות מאובנות של מרכז ריילורין, ומותירה את בני המחוזות מנוכרים מחוצה
לה. אלא, שעיקר הביקורת נסבה על היות רבים מדי מבכירי ובכירות הכנסיה קשורים
מדי לשושלת של נסיכים-סוחרים ואנשי שלומם, אוכלים מצלחותיהם, ונמנעים מאכיפה אמיתית ומקיפה של אמנת השלום. בעיני הרפורמאטורים
של שלהי המאה ה-24 וראשית המאה הנוכחית, נדמה היה כי הכנסיה השלימה הלכה למעשה אם כך
כי השלום הגדול הוא חלקי, מעלימה עין ממלחמות הנסיכים וממעשי רצח שליוו אותם,
ומשלימה עם הפרות חוזרות ונשנות של השלום והתנשאות כלפי מגזרים כאלו ואחרים, בעיקר במחוזות
הרחוקים. בין
היתר, נמתחה ביקורת על העדר פיקוח אמיתי על המשמר הקייסרי, ובכך שהלכה למעשה ניתנה לו בעבר יכולת
להתערב במלחמות בלופאר הרחוקה, ובתקופה הנוכחית – להלום באכזריות יתר בשבטי
הטורז' (ע"ע), כמו גם לתמוך כמעט בגלוי בבית ריינדארק הדועך, שתביעתו להשיב את
הרילאנילד לכסאו הפכה אותו לאחד משנואי נפשו של הזרם החדש.
אותם זרמים חדשים, שהחלו מתעוררים החל משנות ה-70 של המאה הקודמת,
הטיפו להגבלת כוחם
של הנסיכים, לרפורמה מקיפה בכהונה כמו גם "הבנה וקירוב לבבות", על-ידי
הפיכת הדת
לריילורינית פחות, ואימוץ פולחנות ומנהגים של הפריפריה, כולל ובעיקר פולחנות טבע הקשורים במסורות
העממים העתיקים. זאת, בטענה כי הלכה למעשה, פולחן "אמא אדמה" ופולחן
אלת האור הינם אחד, ועליהם להשתלב במסגרת העמקת "השלום הגדול". מכאן,
החלה גם
הנטיה, שתלך ותתחזק בהמשך, "ללמוד מחדש" את מורשת העממים העתיקים,
ובעיקר להלחם בתדמית
השלילית ביותר שזכתה לה במסורת הריילורינית – בתור דתות אכזריות ואפלות שסגדו לכוחות האפלים
והפראיים ביותר של הטבע; חלקם ביקשו גם לנער מתוך הכנסיה והחברה מסורות שנראו
פוריטניות מדי (לא אחת, בטענה שהן למעשה יבוא מז'ראל, וזרות ביסודן לריילורין הפתוחה
והסובלנית), ולהתקרב לעמדות המתירניות בהרבה שנתפסו כנחלת מורשת העממים העתיקים.
הרפורמאטורים קראו לחסידיהם "ללמוד להתבונן מחדש" במה שנתפס שלילי או פסול מוסרית,
להתפשר עימו, וכך ליצור פולחן עממי יותר וקרוב יותר אל הטבע ורוחות הטבע.
במסגרת זו החלו נוצרים, סמוך לשלהי המאה הקודמת, מסדרים שונים; חלקם החלו באגודות מטיפים
ואגודות צדקה, וחלקם נועדו מראשיתם לפקח ולהגביל את הנסיכים-הסוחרים השונים.
אלו היו, הלכה למעשה, אבותיהם של מסדרי "שומרי השלום" השונים, שזכו מאוחר יותר למעמד של בכורה
והפכו ליריביו המרים ביותר של המשמר הקיסרי.
עלייתה של נולג-הית'רורק והמלכה הכוהנת
של כס הנחש
נולג-הית'רורק, ממלכה עתיקה הפרושה במרומיהן של רמות וולקניות מיוערות
ומיוחדות במינן, נחשבה מאז ומעולם ליריבתה המרה של ריילורין; ממלכה אלילית מסתגרת, המשמרת את המורשת המוצללת ביותר של העממים
העתיקים, על פולחנות
שינוי הצורה והסגידה לחיות טרף, הטראנסים המכושפים וקורבנות האדם. נולג הית'רורק הגבוהה, המכוסה
בערפל וולקאני לח וחמים, ראתה עצמה מאז ומעולם כיורשת האימפריה השכוחה שקדמה
לולקיריות ולעידן דמדומי השחר, ולמעשה הושמדה על-ידיהן. אי לכך, תבעה נולג-הית'רורק
לעצמה, באורח מסורתי, את האיזורים הסמוכים לה, ואשר מרבית יושביהם הם צאצאים לעממים
העתיקים – בעיקר בקעת טראליריה בדרום. באותה מידה, תבעה לעצמה (ובמשך דורות רבים
גם שלטה) בחלקיה הדרומיים של לופאר.
נולג-הית'רורק, על המבנים הפירמדליים העשנים של בירתה (שזכתה לא בכדי לכינוי
'חרט-אובך'), היתה גאה מאז ומעולם בכך, כי קייסרות האור מעולם לא הצליחה להכניע אותה,
למצער לא לאורך זמן; תושביה
הוכיחו פעם אחר פעם את יעילותם האכזרית במלחמת גרילה, והצליחו לעקור מקיסריות ריילורין (ולאחר
מכן, מן הרילאנילדים שלה) כל רצון לנסות את מזלם בהתקפה על מצוקיה הקשים לגישה.
מנגד, מעולם לא עלה בידי נולג הית'רורק לכבוש לאורך זמן את בקעת טראליריה, או כל
איזור אחר – להוציא חלקים מלופאר הצפונית ומועטת התושבים (וגם ממנה נעקרו בסופו של דבר,
במלחמת האזרחים הלופארית).
מאז הובסו ההית'רורקי בידי נוטרי הנהר הלופארים
("מגיני עמנו") במחצית המאה ה-21, הפכה נולג-הית'רורק לממלכה סגורה ומסוגרת במרומי
הרמות שלה, ובמשך כ-300 שנים ניתקה כמעט כל קשר עם העולם החיצון. בריילורין, הפכה
ממלכת עובדי האלילים לאגדה של ממש, על חצרה הססגונית של המלכה הכוהנת, מקדשיה
האליליים הכוללים פסלי אבן חייתיים עצומים, טקסיה המוזרים והסחורות האקזוטיות שלה,
שיצואן אסור באיום של מוות מלא יסורים. הריילורינים, מצידם, חשקו מאז ומעולם בתבלינים המיוחדים, ברכיבי הצמחים הקסומים
(כולל שרפים מיוחדים,
בשמים ועוד) ובתרופות יקרות המציאות שנעשו מצמחים הית'רורקים; מבריחים מקצועיים והרפתקנים משני
הצדדים נהגו לחרף את נפשם בכדי להבריח כמויות קטנות לידי סוחרים ונסיכים
ריילורינים, שהיו מוכנים לשלם הון-תועפות בעבור סחורות מארץ האד והבריכות הלוהטות, ועוד
כהנה וכהנה. "ענף יצוא" אחר, אהוב הרבה פחות, של נולג הית'רורק, היה מתנקשים –
הם רוצחים מקצוענים המסוגלים ללבוש צורת חיה ולהתמחות ברעלים קטלניים, והן
קנאים אליליים שהיו פושטים בכדי לשרוף ולרצוח את "בני הולקיריות הארורות, חומסי
אמנו האדמה ומטמאיה" (כמה מהם, האמינו כי מותם במהלך פעולות כאלו, יאפשר להם
להוולד מחדש כרוחות חיה קדושות).
בשנת 2419, התחוללה הפיכה עקובה מדם בחרט-אובך; הנסיכה הכוהנת אוריאנד ("צפעונית
עין-האיזמרגד") רצחה את דודתה הכוהנת העליונה, כמו גם חמש מאחיותיה ובנות-דודתה, הקריבה
את גופן לרוחות ואכלה את לבבותיהן בטקס רב-משמעות, שהפך אותה למלכה הכוהנת העליונה
של כס הנחש, שחיסלה
עד מהרה את שארית מתנגדיה מבית, והפכה לשליטה יחידה של ממלכת הרמות העתיקה, בעלת כוחות שלא היו נחלת
אף מלכה כוהנת מזה מאות על מאות שנים. אלא, שחיסול יריביה מבית לא היה אלא ראשית
תוכניותיה המסועפות ומרחיקות הלכת, אשר שינו עד מהרה את גורלן של נולג-הית'רורק
וריילורין גם יחד.
מדיניותה של אוריאנד היתה למעשה כפולת-פנים; מחד גיסא,
התעצמות צבאית הולכת וגוברת, תוך כריתת בריתות עם כוחות פראיים במאסקארו בדרום,
עם אנשי התיש המוזרים של קלאן הלילה בצפון הרחוק, ועוד כהנה וכהנה. כל זאת, תוך שאיפה
מוכרזת להשיב את עטרת האימפריה האלילית הקדומה ליושנה, ולאחד את כל צאצאי העממים העתיקים של הצפון תחת שרביטה, אגב החזרתם
אל הדת הישנה. לעומת
זאת, דווקא כלפי ריילורין, נהגה לכאורה באורח מתון הרבה יותר מקודמותיה – אמנם, היא מעולם לא
הסתירה את שאיפתה לקרוע מריילורין את בקעת טראליריה ולהשיב ל"בני עמה
הגדול" את כל המגיע להם בזכות (וכמו כן, הכפילה ושילשה את התמיכה הנסתרת והנסתרת למחצה בארגונים
קנאיים המטילים
אימה במחוזות כאלו ואחרים של ריילורין); מצד שני, פעלה לכינון יחסים
דיפלומטיים עם ארקלארילדה (עובדה, שזיכתה אותה בשני נסיונות התנקשות מבית, שתוגמלו
בנקמה מהירה וקטלנית), כולל יחסי מסחר – מצומצמים עדיין – בסחורות המבוקשות כל-כך אצל שכניה.
הדעות כלפי המלכה הכוהנת של נולג הית'רורק היו ונותרו חלוקות; חלק
מהריילורינים, בעיקר ממחנה הרפורמאטורים של סארן-דולתיר, והעילית המשכילה של דולתוסיה בכלל, רואה בה שליטה מתונה,
שההתנגשויות עימה הן פרי אי-הבנה, וניתן בהחלט להגיע עימה להסכמות היסטוריות במחיר סביר
בהחלט (ואפילו להעזר בה בכדי להפטר מיריביהם השנואים מבית, כולל המשמר הקיסרי); אחרים,
לעומת זאת, רואים בה שטן ערמומי, אישה פראית ומגלומנית השואפת להשמיד את לא רק את
ריילורין, אלא למחוק את כל מה שהביאו הולקיריות בעידן הרביעי, בדרכה ליסודה מחדש
של אימפריה אלילית
אכזרית שתשתרע מגבול זאהאדריין במערב ועד ז'ראל במזרח; שהברית שכרתה עם אנשי התיש האפורים של קלאן
הלילה, מאיימת על הציביליזציה האנושית בכלל, ושמתינותה כלפי ריילורין אינה אלא מן
השפה ולחוץ – הפרד ומשול שנועד לקעקע את שרידי מורשת האור, ולפורר את יריביה לחלוטין.
כך או כך, המאבקים בתוך ריילורין עצמה, הביאו לכך כי רוב-רובם של נסיכי
האלנסיאל תחתית סירבו בתוקף לישר קו עם הממשל המרכזי המתון של ארקלארילדה,
והבטיחו להגיב "בדם ואש", על כל נסיון של נולג הית'רורק לבלוע את בקעת טראליריה. הדברים
הגיעו (כפי שככל הנראה תכננה אוריאנד בקפידה ומראש) למלחמה (2419-2423), אשר בה – לראשונה מזה מאות שנים – פלש צבא
עובדי אלילים מרמות האובך אל תוך האלסניאל תחתית, במטרה מוצהרת לקרוע ממנה את טראליריה
בכח הזרוע.
המלחמה נמשכה מספר שנים, במהלכם ניצלה המלכה הכוהנת עד הסוף את
המחלוקות והרפיון
בריילורין, כמו גם את השנאה שרחשו רבים בתוכה, בעיקר בחוגי הרפורמאטורים של דולתוסיה, כלפי
הנסיכים-הסוחרים. התוצאות, כפי שהוכרעו בסדרת הקרבות של צלקת זוראנון, הדהימו את צפון
קלדאריה כולה, והפכו למכת מוות עבור הנסיכים הסוחרים בכלל, והמיליטנטים והשמרנים שביניהם במיוחד. באותה סדרת קרבות, הכניסה
המלכה הכוהנת לשימוש
נשק קטלני (או ליתר דיוק, יחידות קטלניות), שלא היו ידועות קודם לכן: גדודים של נזירים-חיילים ממאמיני
רוחות הטבע הפראיות. יחודם של אלו, היה בכך שלא רק שנאחזו בשגעון-קרב, אלא שאגב כך
הפעילו טראנס מכושף מתעצם והולך, שגרם להם ללבוש צורה של אדם למחצה וחיה למחצה (מן
הסוג אליו שייכת רוח הטוטם שסגדו לה באותו מקדש), דבר שהקנה להם כוחות ויכולות
על-אנושיות. הצבא ההלאנסי, על פקידיו העייפים ונסיכיו המופתעים, נמחץ.
)באותה מידה עצמה הצליחו ההית'רורקים, שנים מועטות לאחר מכן, להפתיע את המשמר הקיסרי
בים, באמצעות הספינות הירוקות – דגם חדש וקטלני של ספינת מערכה, המונעת בכוחות
המוצללים של אנשי התיש מקלאן הליל(
כשם שתחילה, נדהמה ריילורין ממפגן העוצמה הצבאית, כך הופתעה (ובחלקה הגדול גם הוקסמה)
מנדיבותה של המנצחת,
שלא זאת בלבד כי לעגה לכל השמועות כי בכוונתה לפלוש למרכז ריילורין ולהגיע עד ארקלארילדה (כפי שדרשו
כמה מהקנאים האליליים בביתה שלה, שחלקם ראו בה בוגדת בשל סירובה), אלא שהסכימה
לעצור את כוחותיה ולדון בהסכם שלא רק יסיים את המלחמה, אלא גם ימנע את פריצתה, ידאג לזכויות
עובדי האלילים בדרכי שלום, ויצור מנגנונים משותפים למניעת אי-הבנות וכיוצא
באלו.
המלחמה, ועוד יותר מכך הסכם השלום שבא בעקבותיה, היוותה מכת מוות לפלג
המיליטנטי בקרב הנסיכים הסוחרים בפרט, ולאויביהם של הרפורמאטורים בכלל. מחנה
הרפורמאטורים הוקסם מנדיבותה של המלכה הכוהנת, ויצא מגדרו כדי לרצות אותה. בשנת
2425, התרחשה הפיכה לא אלימה (ברובה) בארלארילדה עצמה, שבה תפסו מלומדים רפומרטורים
את הממשלה, הדיחו רבים מכוהני האור הותיקים והחליפו אותם באנשים משלהם, ויצרו
שינוי דרסטי בממשל. שינוי זה כלל לא פחות מאשר התכחשות מוחלטת למסורת הקיסרית, וטענה כי
זו אינה אלא עיוות של "תורת האור האמיתית"; ביטול תארי הרילאניונים, והעלמה הלכה
למעשה של שרידי תפקידיה הטקסיים של הקייסרית עצמה. המהלך הושלם בהעברת שורה של
תקנות "משלימות" לאמנה הגדולה, אשר הרעו מאד את מצבו של המשמר הקייסרי (אם כי השינוי לא
היה מוחלט, ורבים מהקיצונים בקרב הרפורמאטורים טוענים שמנהיגיהם התפשרו יתר על
המידה עם הנסיכים ושרידי הפקידות הישנה). מסדריהם של "שומרי השלום" זכו, לראשונה, למעמד רשמי,
והוסמכו לאכוף את "האמנה הגדולה" – גם בכח, במידת הצורך.
הגירוש של טראליריה והתפשטות
הדת העתיקה: ה"צפרדע"
העיקרית בהסכמי השלום, אותה מעדיפים הרפורמאטורים להבליע, הינה קריעתה הסופית של בקעת טראליריה
מריילורין, והפיכתה למחוז של נולג הית'רורק. מהלך זה לא נותר אך ורק ברמת השלטון
המדיני, אלא הושלם בגירוש, רשמי אך למחצה אולם כמעט מוחלט בפועל, של האוכלוסיה
הריילורית מן הבקעה. ישובים
עתיקים נעקרו בבת-אחת, ותושביהם גורשו או נמלטו בחיפזון, משאירים את מרבית רכושם מאחוריהם. המלכה
אוריאנד לא טרחה להסתיר את הסתירה הלכאורית שבין רצונה בשלום והבנה עם ריילורין, לבין
קביעתה החד-משמעית, כי לריילורים ולדתם אין מקום בטראליריה המתחדשת, המחוז החדש
בממלכה האלילית המתחדשת.
לעומת זאת, היו שטענו כי הריילורים של בקעת טראליריה הביאו את גורלם על ראשם
במו-ידיהם: מזה דורות, שלטו הללו ברוב המשאבים והקרקעות של הבקעה, ונחשבו לשכבה
עשירה בהרבה ומתבדלת כמעט לגמרי מן העם הפשוט, צאצאי התושבים העתיקים של האיזור.
אלו אשר מצדיקים את התוצאה העגומה, ובעיקר את הסכמתה בשתיקה של ריילורין לעקירת
תושביה שלה, טוענים כי השנאה בינם לבין הטראלירים המקומיים היתה גדולה מדי, והדבר
היה מרעיל במוקדם או במאוחר את הסכם השלום שזה עתה נחתם.
בנוסף לאמור לעיל, תבעה המלכה הכוהנת וקיבלה איזורי
השפעה במערבה של האלנסיאל תחתית, גירשה מהם את הנסיכים ותומכיהם והפקיעה את
רכושם (רבות מטירותיהם הפכו למקדשים לרוחות החיה); העם הריילורי הפשוט לא גורש
מאותם מחוזות, אולם אוריאנד דאגה להזרים לשם זרם של מתיישבים מנולג-הית'רורק,
טראליריה ומאסקארו. על התושבים הותיקים הופעל, לא אחת, לחץ ברוטאלי "להשתלב", ורבים מהם המירו את דתם או למצער
החלו סוגדים גם לרוחות של חרט-אובך. זאת, כאשר רבים מן הרפורמאטורים מצדיקים זאת (ומעדיפים
להתבונן על העניין בכלל, כמו גם על העקירה והגירוש מטראליריה, כעל "תיקון כואב,
אולם הכרחי, של עוול היסטורי"), ומגדירים את העניין כ"השתלבות ברוכה".
כמו כן, הותר לכוהני-חיה הית'רורקים 'יחידים', להתיישב באיזורים אחרים של ריילורין ולעשות
נפשות בחופשיות לדתם. זאת, כאשר לא אחת הם מוכרים גרסאות מרוככות "וצמחוניות"
מאד של הדת העתיקה. עד
כה, ובניגוד לתחזיות הקודרות של מתנגדיהם, אמנם לא הצליחו הללו לגרום להמרות דת המוניות, אולם בהחלט יצרו
לעצמם קבוצות חסידים, בעיקר אך לא רק באוניברסיטאות ובעילית התרבותית של
דולתוסיה.
מנגד, חוגים רבים בריילורין דווקא הרוויחו לא מעט מן השינויים, ובין
היתר, מן הזרימה החופשית בהרבה של סחורות אקזוטיות, כולל תבלינים מיוחדים שהפכו
ללהיט בקרב המעמדות העשירים יותר של ריילורין (כמו גם, התמוטטותם של כמה וכמה מן הנסיכים חיזקה מאד סוחרים בינוניים
ובינוניים גדולים, שבעבר
היו כפופים להם(.
חרט אובך פונה צפונה: לאחר הנצחונות הגדולים, והעמקת השפעתה בריילורין, היה זה אך ברור
כי עינה
של המלכה הכוהנת תפנה צפונה, ותבקש "לישב חשבון" עם יריביה העתיקים של
נולג הית'רורק
בלופאר ובאיי מונקריס. אלא שנראה שלאוריאנד לא אצה הדרך למלחמה כוללת חדשה, והיא מכינה באיטיות
ובקפידה את הזירה, אגב שילוב מבריק בין אמצעים פוליטיים וכלכליים לבין הטרדות
ואלימות מקומית מוגבלת (בדרך-כלל, תוך שימוש ב"סוכני משנה", ולא
באמצעות כוחותיה הישירים). זאת, היא עושה, תוך שהיא נעזרת לא רק בבעלי בריתה בריילורין עצמה, אלא גם –
ובעיקר בשבטי הספנים שהופיעו בצפון בדורות האחרונים, שבטי הטורג'ין מו-בריז'ק
(ובקיצור Turj), שהפכו
לכלי המרכזי במאבק האיטי והיסודי שהיא מנהלת מול המשמר הקייסרי בכלל, ומול נורקלירד הזקן בפרט.
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.