מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה

4.4: היסטוריה מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום

(2340-2440 לסה"א)

4.4.4.2: הטבח הגדול וחורבן עיר המקדשים אומריז'אר (2389)

אומריז'אר הינה אי בתוך אגם עצום המשתרע ממערב לאנורדאלה, מוקף איונים קטנים יותר. מקורות אמת'וריים, ובמידה מסויימת גם מקורות הידרוסטיים מוקדמים, תיארו את המקום כמעט כ"פלא עולם" עתיק העומד בתוך נוף מדהים של צמחי מיים, שורה בגווני ירוק-כחול-סגול מדהימים של האגם המקודש וההרים הנישאים מעליו. אומריז'אר הכילה מעל חמישים מקדשים גדולים וקטנים, רבים מהם בצורת מעין פירמידות בעלות ראש מוזהב ומפוסל בדמות אלים ואלות (ובמקרים אחרים, בצורת כיפה ממנה בוקעות קרניים מסולסלות), בנויים באורח שנראו כאילו הם יושבים על המים עצמם, ומשקפים את אור השמש באינספור גוונים ותכסיסי בניה שגרמו להם לזהור כאילו חלקים רבים מן המבנים עצמם עשויים זהב טהור. בין המקדשים, נישאו גשרים שצמחי המים השתרגו עליהם, מספר כיכרות פולחניים שנבנו בצורת שעוני שמש ענקיים, ועוד. מעל כולם נישא המקדש העצום של אלת השמש האמת'ורית ("אמנו השמש"), מורכב משלושה מונומנטים חרוטיים שהגבוה בהם נישא לגובה 150 מטרים מעל פני האגם, מעוצב בדמות כיפה ממנה בקעו שני זוגות כנפיים ושני זוגות קרניים מעוטרות; חלקים מהכיפה עוטרו בכתב עתיק מסתורי, וסופר עליהם כי יכלו להסתובב בעקבות השמש ולסנן את הקרניים אל תוך המקדש, כשהן נשברות לשבעים ושבעה גוונים שונים.

עד כמה שחלק מהסיפורים נשמע מפורז, וגובל באידיאליזציה שנעשתה בידי הקנאים האמת'וריים לאחר החורבן, אין ספק כי דובר במקום יחודי, עתיק ועוצר נשימה, ששימש במשך אלף שנים לפחות כמרכז הדתי הראשון במעלה למאמיני הדת האמת'ורית, המקום בו הוכתר המוז'היר (בן השמש), ובו ביצעו הכוהנים הגדולים (הראל'היר) את הטקסים החשובים. "עיר המקדשים" שימשה למגוריהם של מאות כוהנים ואלפי בני-לוויה, סוחרים וספקי שירותים.

הטבח עצמו, כך מסופר, היא אחד המעשים המזעזעים ביותר במאה השנים האחרונות, ואולי חסר תקדים מאז נפול האימפרייה של אחוות-המוות (ובוודאי אכזרי פי כמה מכל מה שעוללו האמת'ורים והרדיקלים בהידרוסט עצמה). מסופר, שמי האגם הפכו חומים-אדומים מרוב הגוויות שצפו בהם; אמהות נאנסו ונרצחו לעיני ילדיהם הקטנים; כוהנים שופדו על קרני המזבחות, ועוד. בין אם הפרטים מוגזמים ובין אם לאו, הרי שאין ספק כי המקדשים העתיקים נבזזו ונהרסו ביסודיות, פסלים יפיפיים הותכו בכדי ליטול את הזהב ואבני החן בתוכם, ספרים קדושים נקרעו והושלכו לאש, לא פעם לאחר שכמה מן הגסים בכובשים עשו עליהם את צרכיהם, ועוד כהנה וכהנה. אומרים, כי גנראל סקוט מאלן דאג להציב קשתים על המצוקים הצופים על הגשרים, בכדי לנקב בחיצים כל מי שינסה לברוח מן הטבח באגם עצמו. אם לא די בכך, הרי שהיום כמעט וודאי שמפקדי התוקפים גם הוסיפו חטא על פשע, ועשו "קופה" נוספת ממכירת חלק מהניצולים לעבדות, תוך התעלמות משוועת מן החוק ההידרוסטי.

עד היום, נטושה מחלוקת קשה בשאלה, האם הביזה והחורבן היסודי שנערך במקום בשנת 2387 היה הוראה ישירה או מרומזת מן הפיקוד ההידרוסטי העליון בכלל, והמלך אנדרו בפרט. זאת, כאשר הכח שביצע את המלאכה המזוהמת לא היה עיקר הצבא ההידרוסטי, אלא כוח שמורכב מצבאות בני-בריתה מארליסין ומספר רגי'מנטים של שכירי חרב ופרייבטירים, בהם פושעים ששוחררו ממאסר בעד גיוסם לכוחות הלוחמים של הידרוסט. בראש הכוח עמד גנרל סקוט מאלן, בן-בלי שם שעלה לגדולה בתקופת המלחמות, ושימש כ"קבלן על" של שכירי חרב עבור הכתר; לצידו, עמדו קצין מפוקפק ממוצא ז'ראלי (לפי השם), בשם דה-הורנל; וברנש בשם בילי ראו, בעברו ראש כנופיית שודדי דרכים שהשכירה את עצמה בשלמות לצבא הוד-מלכותו בתמורה לחנינה והבטחה לשכר שמן.

החלק השני של הצבא – בני ארליסין שמצפון רצועת האמתיסט, הובלו בידי אחד מבניה של הנסיכה טראלינד, והיו ידועים ממילא בשנאה יוקדת לאמת'ורים, בהם לחמו לסירוגין במשך מאות שנים, וששנים ספורות כלשהם עלו על ארליסין וצרו עליה, בכוונה מוצהרת למחות את העיר ושליטיה מעל פני האדמה. אין ספק, כי הקאלידרוסטים של ארלסין היו חדורים שנאה, וכי מנהיגיהם אכן רצו בהנחת מהלומה מוחצת על הדת והכבוד של יריביהם המושבעים.

האמת'ורים, שעודם חדורים זעם ושנאה על המאורע, שלא הצטננו בהרבה ב-53 השנים שחלפו מאז, לועגים במרירות לגינוי המזועזע של המלך אנדרו, שקרא לארוע "מעשה נבלה", והורה להדיח את הקצינים האחראים לכך ולהעמיד אותם לדין. בפועל, הרי שגנראל מאלן אכן הוצא מן השירות, וכמוהו הסרן דה-הורנל, אלא שהעונשים שהושתו עליהם בבית המשפט ההידרוסטי הסתכמו בקנסות מגוחכים, שנפלו מאות מונים מן הרווח העצום שעשו. משפחות מאלן, דה-הורנל וראו קיימות ומשגשגות בהידרוסט עד היום, ונחשבות לדמויות בולטות בקהילת המתעשרים החדשים, שעשו הון תועפות במושבות; ולא בכדי.

ראוי אף לציין, כי בין החיילים שהשתתפו ב"ארוע", נמנה גם קורפורל צעיר בשם רוג'ר דייסון, אשר עתיד, ארבעים שנים מאוחר יותר, להיות המוח המתכנן של מעשה טבח נוסף, קטן יותר בהיקף אולם אכזרי לא פחות, במהלך מלחמה אחרת בה התערב צבא הוד-מלכותו. אלא שבזו הפעם, אתרע מזלו של הקורפורל שהפך עם השנים לגנראל, לזכות בטיפול שונה לחלוטין וחמור לאין ערוך, שהביא אותו לאיבוד כל דרגותיו, החרמת כל רכושו ולקרבה מסוכנת לחבל התליה – גורל ממנו נמלט בהמלטות נועזת מן הכלא, והפיכה לראש כנופיית שכירי חרב ושודדי ים השורצת במעמקי הארכפלגו הדרומי, הרחק מהאי ההידרוסטי. מסופר שדייסון התמרמר לא אחת, מדוע סקוט מאלן סיים חייו כג'נלטמן מכובד ועשיר כקורח, בעוד הוא – על מעשה קטן בהרבה – הוקע כפושע וכמעט ונשלח לגרדום.

על אף שההידרוסטי הממוצע, אם הוא נשאל על "הסיפור המצער מן העבר", יטה להסתייג ולראות את העניין כ"פשרה מצערת" שאינה הולמת את הערכים של נתיני הוד-מלכותו, הרי שבאותה נשימה, יוסיפו רבים את הטענה כי עובדי השמש האמת'ורים אחראים לא במעט לאסונם – לאחר שברוב-חוצפתם של אותם "ילידים נתעבים", הם אלו שפלשו להידרוסט תחילה, אנסו וסרסרו בבנותיה הנאוות, מצצו את כספי נתיני הוד-מלכותו, חברו לזיבורית שבזיבורית בקרב הרדיקלים, והושיבו את פרופסור הנקן המטורף והנתעב על כס הוד-מלכותו.

כמו כן, ההיסטוריונים ההידרוסטים נוטים להצביע על העובדה, כי הכתר שאף לסיים את סכסוך הדמים בטוב, ולכן הגיע להסכם כניעה נדיב עם הכוהן הגדול ראל-פאהרור (ואכן אין ספק כי לו ההסכם דנן היה מקויים, היו הטבח והחורבן נמנעים). אלא, שהקנאים האמת'ורים קרעו את רארל-פאהרור לגזרים ("כפי שרק ברברים נתעבים מסוגם יכולים"), ועל עיר המקדשים השלטתה הכת הקנאית של "שמי ארגמן", שהצהירה על כוונתה לנהל מלחמה עד הסוף, באורח שהוד-מלכותו לא יכול היה להשלים עמו. ההיסטוריונים ההידרוסטים מוסיפים וטוענים, כי חלק נכבד מן הטבח – בעיקר בכוהנים המיוחסים ומשפחותיהם – בוצע בידי קנאי "שמי ארגמן" בעצמם, בטרם הגיע הצבא ההידרוסטי; וכי חלק ניכר מן האכזריות בלחימה והשימוש באש היה באשמת הקנאים האמת'ורים עצמם; כמו כן, מצביעים אותם כותבים על שמועה מפחידה שהתפשטה בקרב ההידרוסטים אז, ו"לא הופרכה לגמרי עד היום", כי הקנאים המשתוללים החלו בריטואלים מפחידים של זימון שדי אש, כדי לשלח אותם בצבא ההידרוסטי ולהפוך כך את הכף במלחמה כולה; וכי השמועה המפחידה היתה מה שהניע את גנראל סקוט מאלן לתקוף במהירות, בלא להמתין להוראות; וכי רבים מחייליו היו משוכנעים, כי הם לוחמים כנגד שדים ומזמני-שדים, שקסם אפל זורם בדמם.

כך או אחרת, הרי הדעה ההידרוסטית המקובלת היא שאכן מדובר במאורע מצער מאד, שהיה מקום לחקור ולהעניש כמה ממבצעיו, אולם בסופו של יום, האמת'ורים הביאו אותו על עצמם, ורצוי כי יפשפשו במעשיהם, וכך יעשה כל מי שמבקש להשפיל ולענות את העם ההידרוסטי, אז והיום.

סיפור צדדי הכרוך בפרשת הטבח והביזה של עיר המקדשים, נעוץ בכוהן אמת'ורי זוטר יחסית בשם ראל-מאהוק, שכותר באחד המקדשים הקטנים יותר; לפי גרסה אחת, טיפס הלה אל הגג כשהוא חובק כמה מחפצי הקודש, ולאחר מכן הטיל את עצמו מגבוה, לאחר שהטיל קללה ארוכה וטקסים בהידרוסטים בכלל, ובחיילים שכיתרו אותו בפרט (ואולי נוקב בחיצים); לפי גרסה אחרת, נדקר בחניתות באמצע תפילה או לחש שנשא, ונפל על רצפת המקדש הבוער כשהחפצים חבוקים עדיין בזרועותיו, ומזוהמים בדם שקלח מליבו הדקור. לפי כמה מן הגרסאות, היה זה סרן דה-הורנל עצמו, יחד עם אחד מבניו של גנראל מאלן, שהורה על הריגתו או אף דקר אותו בעצמו – או למצער, זה שנטל לידיו את החפצים המוכתמים בדם בתור מזכרת.

סיפור מעשה זה, משתלב עם גל שמועות אפלולי שלא גווע עד היום, בדבר חפצי קודש מקוללים שנבזזו מעיר המקדשים והגיעו לגנזכיהם של עשירים הידרוסטים כאלו ואחרים שסחרו או רכשו מן הביזה; וכי דם הכוהנים המתים או הקללות שהטילו ביסורי גסיסתם, מילא את החפצים הללו בקסם אפל ששורץ עד היום בעיר הבירה, וממיט אסונות על המחזיקים בו או על הבאים עימם במגע. כך למשל, נכרך הסיפור בשגעונו המוזר של אחד החשובים מבני מאלן, ובלחישות המצמררות על הרוע שזורם עד היום בעורקיהם של בני דה-הורנל, ועוד כהנה וכהנה; במיוחד, מסופר על פסלון מוזר בדמות של חצי-אדם וחצי פיל, שהקסם האגור בו מסוגל, במצב מסויים, להמיט אסונות על אסונות, עד לסדר גודל של מה שארע בעיר המקדשים עצמה; אלא שעצם קיומו של החפץ הזה, שלא לדבר על השאלה מי אוחז בו, אם הוא קיים, מוטל במחלוקת, ורבים לועגים לכך בתור שמועות וסיפורים שהומצאו בידי "ילידים פרימטיביים ומתוסכלים" כדי לאיים על ההידרוסטים, הא ותו-לא.

בין אם יש אמת בסיפורים על חפצים מקוללים שעוברים מיד ליד, או מצויים עמוק בכספות של כמה מעשירי היידרקרון דהיום, ובין אם לאו, הרי שאין ספק כי הזעם וההשפלה על אותו טבח וחורבן בוער בעורקי האמת'ורים – עד כמה, שעל-פניו רוב-רובם נאלץ לכרוע ברך ולקבל בכניעות את הפיכת רוב רצועת האמתיסט למושבה של הכתר ההידרוסטי; חרף העובדה, כי נאלצו להסכין לכך כי מיעוטים סוררים באמת'וריה עצמה התעלו מעל אדוניהם לשעבר, וכי נכבדים ונינים לכוהנים אדירים משמשים כיום כעובדי כפיים, רקדנים ומלצרים בבתי מרחץ ואתרי שעשועים (גם בעיר הבירה ההידרוסטית עצמה), הרי שהשנאה והזעם עודם לוחשים מתחת לפני השטח, והשפיעו עמוק על החשיבה, האמונה והיצירה הדתית. רבים מהאמת'ורים בטוחים, כי בבוא היום, "אמם השמש" תזרח עליהם מחדש, ותשרוף בקרניה היוקדות את "זרע הבוזזים והרוצחים הכופרים", כנאה וכיאה להם; ולא בכדי, יש החוששים כי עלייתה המחודשת של אחוות המוות בקיידרהרץ עשויה להיות ההזדמנות לה מחכים אותם קנאים רדומים, לרבות אלו מהם שיושבים בשכונות צפופות בפאתי הבירה ההידרוסטית עצמה; וכי לאי-אלו מכוהני אלת השמש יש ידע על ריטואלים עתיקים שטרם נעשה בהם שימוש, לרבות זימון נשמות קנאים מתים מתוך האש, ועוד כהנה וכהנה.

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.