הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה
מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440
לסה"א)
4.4.12:
שינויים אגרריים וחברתיים בהידרוסט לאחר הנצחון
קריסת
האצולה הכפרית וקהילות האיכרים (2408-2433)
חזרה לאינדקס | לערך
ההיסטורי הבא | לערך ההיסטורי הקודם
ערכי משנה
ספציפיים ומפורטים:
משפטם של הנוכלים מוסלי
ואדלוייס
במשך מאות שנים, היה
עמוד השדרה של החברה והדימוי ההידרוסטי הפנימי קשור בקשר הדוק לאצולה האגררית,
וליחסי הגומלין בינה לבין הקהילות הכפריות האוטונומיות למחצה; הגם שיחסי הצדדים לא
נעדרו בעיות ומפעם לפעם גם מהומות ומרידות איכרים פה ושם, הרי שברוב-רובה של
התקופה התקיים המבנה כולו על-בסיס רשת של מנהגים והבנות, כתובות ובעיקר בלתי
כתובות, בין הצדדים. הגם שהחוק ההידרוסטי, לפני שינויו במאה הנוכחית, היה מסובך
מאד, והכיר בחמישה עד שבעה סוגים של בעלויות ישירות ועקיפות על קרקע, הרי שבפועל
התקיימה מסורת של איזון שהכירה בזכויות הלא כתובות של האציל ושל האיכרים גם יחד,
ואשר הבדילה היטב בין בית האחוזה וקומץ קרקעות מסביבה, שהיו רכושו הפרטי של האדון
לכל דבר ועניין, לשני סוגים עיקריים של בעלות עקיפה או "בעלות של כבוד",
אשר הלכה למעשה שללה את יכולתם של האדונים הכפריים לפגוע במספר זכויות מוקנות של
הקהילות.
אלא שאיזון זה, שנתפס
בעיני רבים כחלק בלתי נפרד של "צורת חיים מהוגנת" ו"הבנות
ג'נלטמניות בין אדונים לנתינים" נשבר לרסיסים בתוך דור אחד, באורח כה מהיר
ונחרץ שהפתיע גם רבים מאלו שדגלו בשינוי המצב והתאמתו למצב בו הידרוסט הפכה, תוך
שנים ספורות, מאי מנותק לליבה של אימפריה אדירה ועשירה.
בתשע-עשרה השנים שחלפו
מהנצחון הגדול בראגאמות' שהכריע את מלחמת-הידרוסט קיידרהרץ והפך את האימפריה
לעובדה מוגמרת, ועד לפרוץ "מלחמת שבע השנים" בין הידרוסט לבנות-בריתה
לשעבר (2427), איבדו כ-70% מהאדונים הכפריים במחוזות מרכז ודרום הידרוסט את רוב
נכסיהם, ולמעלה משני-שליש של אותם אצילים שאתרע גורלם להמנות על קבוצה זו, נעקרו
הלכה למעשה ממקום מושבם (הגם כי בניגוד למספר דוגמאות קיצוניות שאוהבים להעלות
מפאת הציוריות, רק מעטים מהם הדרדרו באמת לעוני).
גורלם של האיכרים,
באורח שאינו בלתי מפתיע, היה גרוע בהרבה; הגם שכאן הנתונים חלקיים יותר. נטען, כי
עד לשנת 2427, איבדו למעלה משמונים אחוזים מהאיכרים והחוואים בעלי הקרקע באותם
מחוזות את הבעלות, ורובם המכריע נעקר כליל מבתיהם. רוב העקורים דנן נדדו חסרי כל
לערים הגדולות, בעיקר להידרקרון, שם הפכו רובם לפועלים מרודים המצטופפים מסביב
לסדנאות היזע הענקיות שקמו בזו אחר זו.
על רבות מן הקרקעות
ש"התפנו" מן האדונים והנתינים הישנים גם יחד, השתלטו מתעשרים חדשים
שצברו את ראשית הונם בקולוניות, בין אם באורח ישיר ובין אם בדרכים מתוחכמות יותר
של "חברות החכרה" ו"נאמנויות", שהפכו מכרה זהב לכמה מהיותר
חסרי מעצורים שבין פרקליטי הממלכה. גורמים אלו, באורח כמעט שיטתי, העדיפו שלא לשאת
ולתת עם הקהילות המקומיות אלא לשבור אותן, להשתמש ברפורמות הרבות שעברו דיני
הקרקעות והמס של הידרוסט כדי להפוך את שלל הבעלויות המורכבות לבעלות פרטית, דבר
שאפשר להם לגדר שטחי אדמה גדלים והולכים ולגרש את יושביהם בתור משיגי גבול. אמנם,
גם האדונים החדשים – חרף המכונות והשיטות החדשות שהביאו מן הקולוניות – נזקקו לכמות
גדולה של ידיים עובדות. אולם רוב-רובם העדיפו, ולא בכדי, להביא פועלים חקלאיים
שכירים כעובדים עונתיים – בלא מסורות מקומיות מגנות, בלא או כמעט בלא משפחות,
ובעיקר בלא צורך לשלם להם שכר בעונת החורף, אז היו מוחזרים אחר-כבוד למשכנות העוני
מהם נשכרו.
נפילת האצולה, באורח
לא מפתיע, היא שהעסיקה את רוב-רובם של הסופרים, כותבי הרשומות ושאר "יוצרי
דעת הקהל של נתיני הוד-מלכותו"; ועד היום (התהליך הגיע לשיאו בסביבות
2422-2425, ונמשך באיטיות גם לאחר 2427), לא חדל מלהעסיק את הדמיון. כמו במקרים
רבים אחרים, הגרסאות והדעות מגוונות; בצד אחד של הספקטרום מצויה גישה רומנטית מאד,
מהסוג שייצגה הסופרת הידועה שריל סוויפטקלאוד[1], בעיקר ברומן-הרומנטי המפורסם
"שושנים גוועות", מציגה טרגדיה של אצילים אציליים באמת ובתמים, שראו
עצמם לא רק כבעלי קרקע אלא כמגיני הנחלות והאיכרים גם יחד; אלו נאבקו כדי לשמר את
אורח החיים הישן וההגון, שכם אל שכם עם נתיניהם; אולם בסופו של דבר קרסו תחת
נכליהם של מתעשרים חדשים ופרקליטים חסרי-מצפון, שנעזו בידי פקידים מושחתים במנגנון
המלכותי; בעיקר פקידי מס ושמאי קרקעות. "שושנים גוועות", שלכאורה עניינו
רומן טראגי בין זמר נודד לבתו של אציל זוטר, הגם שהוא משנה מעט את השמות (ככל
הנראה כדי להמנע מתביעות דיבה, בעיקר של הפרקליט ג'ון מולנר, שבן-דמותו הוא
הארכי-נבל של הספר הידוע), מציב את דמויותיו המרכזיות והדמיוניות על רקע סיפור
הקריסה הידוע והאמיתי עד כאב של הרוזנים משושלת ארקלרגלאו העתיקה; והחלטתו של
הרוזן הזקן והגאה, בניגוד לאצילים רבים אחרים, לסרב למה שראה כ"נדבות ארורות
למירוק המצפון" מצד חצר המלך, הגם שהדבר דן אותו לחיי עוני ולמוות בטרם עת.
מנגד, עולות טענות לא
מעטות כי אנשים כמו הרוזן ארקלרגלאו, שאכן יצא מגדרו כדי להגן על נתיניו מן
הקהילות הכפריות, והעדיף ליטול על עצמו סיכונים כספיים (אליהם תומרן בעורמה בידי
עו"ד מולנר ואחרים) כדי למנוע עקירה של כפריים, הינם מיעוט מבוטל למדי; ואילו
רוב האצילים היו אנוכיים יותר ואציליים הרבה פחות. כאן, משתלבת היטב הדעה המצויה
בצידה השני של הקשת, אשר לועגת לאצולה האגררית הישנה כחבורה של בעלי-אדמות שמנים,
חמדנים וחסרי כשרון, שמחד גיסא סירבו לכל שינוי ושכלול, ומאידך גיסא פתחו טעם
למותרות יקרות שהגיעו יותר ויותר מן המושבות; ומכאן קצרה היתה הדרך להסתבכות
בחובות וקריסה כלכלית. זאת, כפי שאכן הוכח באורח ציורי למדי במשפטם של הנוכלים מוסלי
ואדלוייס (ראה
תיאור מפורט)
האמת, ככל הנראה, השתנתה
ממחוז למחוז ומאציל לאציל, ולא אחת מצויה באמצע בין הגישה הרומנטית לגישה הצינית.
אין ספק, כי לצד יוצאי דופן נכבדים כרוזן הזקן לבית ארקלרגלאו, היו לא מעט
"כרסתנים קרתניים", דור עשירי וחמישה-עשר לבעלי אדמות צרי אופק, שלא
הבינו ולא רצו להבין את השתנות הזמנים, ואת השכלול באמצעי המסחר ובזרימת הסחורות;
אולם אין ספק כי המותרות שהחלו זורמים מן הדרום קרצו להם. במקרים רבים, דווקא
המוסכמות החברתיות והכללים של "התנהגות ג'נטלמנית" הסתברו כמלכודת
קטלנית: מרגע בו החל אי-מי מחברת אצילים מסויימת לערוך ארועים מסגנון מסוים,
ולהשתמש בסחורות חדשות ויקרות, הרי במקרים רבים כפו הכללים את אותו דבר גם על
חבריו, בין אם הבינו את הסכנה ובין אם לאו; ואין ספק, כי המוסכמות – החל מלבוש
וכיצד עורכים מפגש חברתי "יאה", וכלה בריהוט וחפצי נוי
"נדרשים" החלו משתנים במהירות, וכללו שימוש בתבלינים, בדים, עץ וחומרים
נוספים שהובאו מן המושבות, ועלו ברמתם כפי כמה וכמה על היצור המקומי, בו
"הסתפקו" אבות אבותיהם של אותם בעלי אדמות.
אלא, שחלק גדול מסיפור
נפילתה של האצולה האגררית אינו מסתכם רק בעלויות של מותרות וחיי חברה, אלא קשור
ללב-ליבן של הרפורמות המקיפות שנערכו בשנות ה-20, ביוזמתם של שר-האוצר המלכותי,
הדוכס גאלן קלוזינגטון, ויד-ימינו הלורד סילבריץ' (כיום ראש הפלג הקיצוני
ב"סיעה הכלכלית" בפרלמנט המלכותי); וכאן, הוא קשור קשר הדוק לסיפור
נפילתן של קהילות האיכרים. הרפורמה האגררית הגדולה, שתכליתה הרשמית היתה ליעל את
הליכי גביית המיסים וניצול הקרקע, ולמנוע מצב שבו החקלאות בקולוניות תותיר את האי
ההידרוסטי מאחור, הסתכמה בעיקרה בשלושת אלו:
1.
פישוט וביטול רוב
הסוגים המסובכים של בעלות על קרקע, והפיכת רובם לבעלות על קניין פרטי גרידא.
התוצאה היתה, כי אלפים או רבבות של אנשים שחיו במקום מסויים לפי הסכמים של כבוד
ושאר מיני מושגים עמומים, מצאו את עצמם בבת אחת במעמד של משיגי גבול, ולכל היותר
ספק משיגי גבול שניתן לפנותם בכפיה לאחר תשלום פיצוי כספי שלא התקרב לסכום הנדרש
בכדי לרכוש קרקע או משק חקלאי.
2.
איחוד ופישוט בדיני
המס, תוך ביטול דה-פקטו הן של שיקול הדעת של האדון המקומי, והן של תוקפם המחייב
"ג'נטלמנית" של מנהגים מקומיים, שרבים מהם הגנו על האיכרים. לא רק
שנקבעו שיעורים אחידים, שבדרך-כלל היו גבוהים בהרבה ממה שהיה נהוג עד כה, אלא שדרך
החישוב נעשתה, במכוון לפי פוטנציאל ניצול של קרקע, שהתחשב ביכולת להפעיל
מכונות ושיטות עבודה משוכללות שהיו הרחק מהישג ידו של איכר קטן, ולא אחת גם של בעל
אדמות קטן. יוצא, כי איכרים מצאו עצמם לא אחת מחוייבים במס בהתאם לתקופת יבול
כפולה ומשולשת (ולעיתים גם סוג יבול אחר) ממה שהפיקו בפועל; ומכאן ועד לשקיעה
בחובות והדרדרות לחוסר כל היתה הדרך קצרה.
הדין החדש טמן בתוכו מלכודת גם בעבור האצולה; הלכה למעשה, אם האדון הכפרי לא הצליח
לגבות את השיעור החדש מן האיכר הכפוף לו, הרי שהוא עצמו עשוי היה להתחייב בהפרש
כלפי קופת האוצר של הוד-מלכותו, או שלחלופין היה הדבר מתקזז ומאפס את החלק שהתיר
לו הדין להשאיר עבור עצמו.
3.
צמצום מסיבי בסמכויות
"בית הדין של כבוד", שעסק בענייניהם של אצילים שקועים בחובות.
מאחר והמצב של אצילים שקועים בחובות שנושיהם מבקשים לעקל את רכושם לא היה זר גם
לחברה ההידרוסטית המלכותית, הרי שבדורות קודמים נידונו עניינים אלו, ככל שנגעו
לאצולה, בבית דין מיוחד אשר איזן בין הנושים לבין זכויות האציל "להמשיך
ולקיים שושלת מיוחסת ועתיקת יומין" בכבוד הראוי; בדרך-כלל, הגם שלא אחת
התאוננו אצילים פזרנים וחמדנים כי בית הדין "גמר אותם לחלוטין", הרי
שבדורות קודמים מנעה השיטה בדרך-כלל נישול של אציל מכל רכושו, וסייע לו, או למצער
לבנו ויורשו, להשתקם.
אלא, שהרפורמות של המאה הנוכחית נטלו את רוב סמכויות בית הדין המיוחד; בשנת 2422,
תוקן החוק כך שב"ענייני כבוד", נכללו אך ורק תואר האצולה עצמו ומספר
זכויות טקסיות הכרוכות בו; ואילו שאלות הרכוש עברו להידון בבתי הדין הרגילים –
ויוצא, כי בבת אחת הוסרה מן האצולה האגררית חגורת החסינות המשפטית שלה.
מעבר לרפורמות אלו,
בגללן זכה הרוזן קלוזינגטון לחרם של שנים מצד רבים מאצילי הידרוסט, הרי שהמצב
הכלכלי עצמו השתנה במהירות, ודרדר את הכנסות רבים מהאצילים והקהילות הכפריות גם
יחד. ככל שגבר הסחר עם המושבות, והשוק הוצף במוצרים משובחים וזולים יחסית (לא אחת
על חשבון עבודת ילידים זולה מאד, שהופקה בתנאים קשים ביותר), כך פחת הביקוש
לסחורות מקומיות פשוטות ומחירן ירד. כך, החל מתבלינים מקומיים מביצות סאוות'וואש;
ענבים מקומיים; אריגים; קורות עץ פשוטות; וכלה כמובן בדגן הגשם, שהיה מקור התזונה
העיקרי של ההידרוסטים במשך מאות על מאות שנים – וכעת, מצא עצמו מתחרה יותר ויותר
מול קמח חיטה משובח שהובא מרצועת האמתיסט, במחירים זולים למדי, עד כי כעת יכלו לא
רק עשירים, אלא יותר ויותר מבני המעמד הבינוני העולה בערים, להחליף את דייסת
הגריסים ובלילת קמח הגשם בלחם חיטה; ועוד. יוצא, כי הכנסותיהם של התושבים המקוריים
של איזורי הכפר הלכו וירדו, ואילו המיסים ועלויות החיים הלכו ועלו; ומכאן היתה
הדרך לקריסה כלכלית קצרה – בין אם היה מדובר בכוונת מכוון מודעת של השלטון, שרצה
לרכז קרקעות רבות בידיים מעטות ויעילות ככל האפשר, ובין אם לאו.
דברים אלו, כמובן, לא
הפריעו לדעת הקהל ההידרוסטית להתרכז בסיפורים העסיסיים יותר על נוכלים מקצועיים
שהפילו אצילים קרתניים, טפשים וחמדנים בהצעות לשותפויות עסקיות מגוחכות, וגרמו להם
להשקיע את כספם באיגרות זבל בבורסה המלכותית או גרוע מזה, במיזמים דמיוניים שהיו
נוכליות לכל דבר ועניין; ומן הצד השני, בטרגדיות בנוסח זו של בית ארקלרגלאו
והאמצעים המלוכלכים שנקטו נגדו חברות ונאמנויות משוכללות, במטרה להביא אותם לפשיטת
רגל.
אלא שכך או אחרת, הרי
עד למועד פתיחת המערכה (2440), כמעט כל אורח החיים הישן של אצולה כפרית השולטת
באורח עקיף באדמות של קהילות כפריות וחיה עימן בדו-קיום, עבר כמעט כליל מן העולם.
האצילים ששרדו במחוזות הכפריים של מרכז ודרום הידרוסט, הרי אחת מאלו: או שהלכה
למעשה עקרו לעיר ולעיסוקים רווחיים יותר – בין אם בחיי הכלכלה, הפוליטיקה או המנהל
האימפריאלי, ומה שנותר מאחוזותיהם הכפריות הינו יותר בגדר בית קיץ מאשר מקור
להכנסה אגררית; או שהשתלבו כמעט לגמרי בצורות העבודה של המתעשרים החדשים; או שהם
שרידים עלובים של נכסיהם ומעמדם הקודם, ולמעשה לא נותרו בידיהם אלא טירות ישנות
שאין כסף לשפצן, מעט רכוש פרטי והרבה גאווה פגועה.
אצילים רבים אחרים,
לעומת זאת, נטשו לגמרי את איזורי הכפר; בני המזל שבהם מצאו לעצמם משרות ממשרות
שונות בחצר המלך; אחרים ניסו לשלוח ידם בעסקים ולא תמיד הצליחו בכך; ורבים – בעיקר
מאלו שלא מצאו את מקומם בחצר או היו זוטרים או גאים מכדי לנסות, מצויים במצב ביש
ותלויים במידה רבה בהקצבות כאלו ואחרות או ברסיסי נכסים.
אמנם, כחלק ולמעשה
כמעין פיצוי על הרפורמה שעיקרה את "בית הדין של כבוד" שהגן על האצולה,
הוקמו שלוש קרנות פיננסיות ("קרנות ניצה מלכותיות", שחולקו בהתאם לסוגי
האצולה: "קרן ניצת הזהב" לאצולה הבכירה של רוזן ומעלה; "קרן ניצת
הכסף" לבארונים ולורדים; ו"קרן ניצת הארד" לאדונים כפריים זוטרים).
אותן קרנות, שמימונן חולק בין חצר המלך וכמה מקורות אחרים, לרבות מס מיוחד שאמור
היה להיות מוטל על רוכשי קרקעות ונאמנויות אגרריות, אמור היה לדאוג כי האצילים
שירדו מנכסיהם יזכו לטיפול 'הגון', באורח שימנע מהם להדרדר לעוני, ובעיקר ידאג
לחינוך ראוי לילדיהם.
אמנם, הקרנות פעילות
עד היום ובמידה חלקית מילאו את תפקידם; אלא שהן נחשבות, ולא בכדי, לאחד הגופים
המושחתים ביותר באימפריה; ונראה שרוב משאביהן פשוט נבזזו, פשוטו כמשמעו, בידי
מקורבים לצלחת שזכו למשרות וכיבודים בחצר, ודאגו בעיקר לרמת החיים של עצמם. חלק
אחר מן הקופה נשחק ובוזבז בניהול אדיש וכושל של "פקידי הניצה המלכותית",
שלא הנידו עפעף כאשר נסחטו לשלם מחירים מופקעים עבור שירותים וסחורות – בעיקר שכר
לימוד ודמי כלכלה לילדי אצילים מן הדרגים היותר נמוכים (ויתכן כי לא פעם, פשוט
שוחדו בידי מנהלי פנימיות, סוחרים וספקים להסכים למחיר מופקע באורח שערורייתי
בעבור נתח מן השלל). לא אחת, נוצרו תופעות של "אביונים בעלי יחוס",
שאמנם למדו בפנימיות יוקרתיות, אולם זכו ליחס מזלזל ולמסכת השפלות. זאת, כאשר לא
פעם העובדה כי מנהלי פנימיות גבו עבורם מחיר מופקע בעליל, לא הפריע להם לטעון כי
הם "זוכים לשהות כאן בחסד ולא בזכות", ועליהם להתנהג בהתאם.
גרוע מכל, כמובן, היה
מצבם של האיכרים העקורים, שעבורם לא הוקמה כל קרן, ולרובם לא ניתן כל סיוע, מלבד
החתמת רבים מהם על חוזי-עבודה ארוכי שנים בסדנאות היזע, שלא היו שונים בהרבה מחוזי
עבדות. במשך המאה הנוכחית, נדדו מאות אלפים מן הכפר אל העיר, רובם אל פאתי
הידרקרון; הגם שבני המזל שביניהם זכו – בעיקר בראשית התקופה – לקבל 'רשיון
התיישבות אימפריאלי", שאפשר להם לעלות על ספינה ולנסות את מזלם במושבות, הרי
רוב-רובם לא זכו לכך, בעיקר נוכח החוקים שעברו מאז, שביקשו לאזן ולהגביל את מספר
המתיישבים ההידרוסטים מעבר לים.
תחת זאת, הרי שגדילת
האימפריה וזרימת הסחורות הרבה דרך הים, רובם המכריע לנמל הידרקרון, יצר גידול מעיר
בסדנאות מלאכה ענקיות, שנועדו לאסוף ולעבד את הסחורות הרבות, בין אם בכדי לעצב
אותן למוצרים אחרים, ובין אם לארוז אותן להמשך משלוח וטיפול במקומות אחרים. רבות
מהסדנאות השתכללו, והופיעו בהן גלגלים עצומים, המונעים מכוחם של זרמי מים, סילוני
מים רותחים או בערת גבישי אקלריינט; כך נוצרו מפלצות משקשקות של גלגלים חורקים,
צינורות מסועפים וארובות הפולטות עשן כבד; והללו דרשו יותר ויותר ידיים עובדות; הן
משום שהתרבו ככל שחלפו השנים, והן משום שתוחלת החיים של כח העבודה בחלקן לא היתה
ארוכה מדי – ואילו השאריות, קרי: פועלים שנפצעו, חלו או הזדקנו ונחלשו, נזרקו
בדרך-כלל בפיצויים זעומים כדי לשרוץ רעבים וחסרי כל ברבעי העוני הצפופים שהתפתחו
סביב "רובע הארובות" של עיר הבירה. יוצא, כי הסדנאות פשוט תבעו לעצמן
עוד ועוד כוח אדם; ורוב-רובו של זה סופק על-ידי אותם המונים של כפריים לשעבר,
קורבנות מדיניות ריכוז וגידור האדמות. אלו הפכו, פשוטו כמשמעו, ל"בשר
מכונות", נתונים לשרירות הלב של מתעשרים חדשים וישנים, משגיחי עבודה שלא
מעטים מהם "התחנכו" במושבות והתרגלו לרדות בילידים חסרי זכויות; ועוד.
באורח צפוי למדי, הרי
ככל שהצפיפות והעוני גברו, גברה גם רמת הפשע; ואילו משמר העיר (גם אם נתעלם
מהשמועות לפיו אנשיו ובעיקר רוב קציניו הם פושעים מהסוג הגרוע ביותר, וקשורים
לאדוני הפשע של עיר הבירה) הלך והקשיח את מדיניותו, בעיקר כלפי עבריינים קטנים; כך
למשל, נעשו כמה וכמה פעולות תגמול, השלכת חסרי בית מרבעי הפועלים לרבעים הגרועים
ביותר של העיר, אשר כפי שהעיר אחד הכותבים "אין הרבה מה לעשות בהם, מלבד
למות", ועוד. המרמור הלך וגבר, ולצידו שמועות על מעשי זוועה – הן של אביונים
שהשתגעו והפכו לחיות אדם; והן של בני טובים פרוורטיים אשר למדו כי ישנם מקומות בהם
איש לא יחפש חסר-כל עלוב שנעלם. סיר הלחץ המבעבע, בעיקר לאחר שנכזבו התקוות כי
הנצחון במלחמת שבע השנים יביא לשיפור המצב, הלך והפך לוהט ומסוכן יותר – עד
להתפוצצות הגדולה של מרד הפועלים הגדול או "מרד הורסי המכונות", שנים
ספורות לפני פתיחת המערכה.
הידרוסט הכפרית, לעומת
זאת, הפכה מצולקת, מבותרת ומגודרת. הלכה למעשה, קהילות מהסוג הישן נותרו אך ורק
באיזורים עניים, כגון עמק דיילבלייד האפלולי (הנחשב מקולל ונגוע בקסם אפל מזה
למעלה מאלף שנים), או בבקעות המיוערות, הטרשיות והמסוכנות יחסית למרגלות הרי
השדרית. רק בקומץ מקומות, עלה בידי הקהילות להתארגן ולשרוד; כך למשל במחוז
באטרברוק, בעל מסורת ארוכה של גבינות איכות, חמאות משובחות וליקרים, עלה בידי
איכרים וכמה בעלי אחוזות קטנים להתארגן וליצור מעין קואופרטיב רופף שאפשר להם
להמשיך ולמכור לשווקי האיכות של עיר הבירה; ועד היום הוא נתון בלחץ וסובל
מהתנכלויות של "נאמנויות" ופקידים מלכותיים צרי עיין, שלא הצליחו להשתלט
על "מכרה הזהב" של מוצרי האיכות, שעד היום כמעט ואין להם מתחרים בכל
האימפריה; בחלקים ממחוז פארנס הדרומי, הצליחו בעלי אדמות קטנים ואיכרים עשירים
(שהתערבבו זה בזה למעמד חדש; לא איכרים וגם לא בני אצולה מהסוג הישן), לשמור על
שלהם באמצעים אלימים בהרבה, שלקחו דוגמא מכמה מן המושבות היותר מפוקפקות; בהנהגת
בעל האדמות ויליאם פירסטון ("ביל הזקן"), נוצר ארגון לא רשמי של פרשים
רעולי פנים, ששברו את הנסיון של גורמים כאלו ואחרים לרכז אדמות ולהביא עובדים מן
המושבות לעבד אותם – בעיקר על-ידי טיפול בזרים באמצעות פרשים שהגיחו מתוך החשיכה,
והפכו את הבתים, השדות והמכונות למאכולת אש; זאת, כדי שבעלי האדמות המאורגנים
יוכלו, למעשה, לנצל את אותן קרקעות ולהעסיק בהן פועלים בשיטות נצלניות לא פחות
מאלו של המתעשרים החדשים שנהדפו, כולל כנראה תשלום שוחד על בסיס קבוע לפקידים
ואנשי צבא מקומיים, בכדי שיעלימו עין או "יכשלו בלאתר" את שורפי החוות
ו"מחסלי הזרים הארורים" למיניהם.
במקומות אחרים, לעומת
זאת, נשברו הקהילות המקומיות כמעט לגמרי; חזיון נפרץ הוא, כיום, למצוא כפרים
נטושים או נטושים ברובם, שרק חלקים מהם מתמלאים בעונות מסויימות בפועלי עבודה
עניים ומשגיחים המפקחים עליהם. מן התושבים המקוריים, הצליחו רק חלק קטן – רובם
מספקי שירותים, פונדקאים וכיוצא באלו שהצליחו להתאים עצמם למצב החדש – לשרוד
ולהחזיק בבתיהם הישנים, שלא לדבר על אדמות. עיירות רבות הצטמצמו, והפכו לצל של
עצמן.
מצב זה, מצידו, לא היה
נטול מחיר; וכיום, ישנם כבר פקידים ובעלי משרות במנהל המלכותי (עדיין מיעוט) שמכים
על חטא ומשקיפים על סכנות חדשות שהחלו להווצר ולהתפשט. ככל שרבתה העזובה, הרי עד
מהרה נמצא מי שניצל אותה; החל באיכרים לשעבר שנמלטו לאיזורים קשים לגישה והפכו
לשודדים מרי נפש (או, מצבים סבוכים יותר של כפרים מאולתרים עניים, שטוענים לגביהם
כי הם מקלט לשודדים ושאר 'טיפוסים מפוקפקים המפרים את שלום המלך'); וכלה בכל מיני
יצורים שלפתע – לאחר דורות בהם כמעט ולא נראו – החלו צצים מהצללים ומנצלים את
העזובה ואת העובדה שמקומות ישוב רבים ניטשו או הדרדרו. חרקים ענקיים, שצצו מן
המערות של הרי השדרית; אנושואידים פראיים, החל מסוגים גדולים ופראיים יותר של
"שדוני קמה", וכלה בשמועות על יצורים, ספק אדם וספק חיה, שיש המייחסים
אותם לדם המקולל של השבט הדרואידי האפל Hughcliff, שלכאורה נכחד לפני למעלה מאלף שנים. בשנתיים האחרונות,. צצו
אפילו דיווחים על שבטים של ענקי גורה ("גורונים"), שבימים כתיקונם
יושבים במעמקי העולם התחתי, והחלו להפוך חצופים יותר ויותר על פני הקרקע; ואפילו
על מאנטיקורים מן ההרים שנראו מעופפים בשמיים ותרים אחרי טרף למרגלות ההרים.
עד כה, מדובר בחצאי
שמועות או בדברים שרוב המנהל ההידרוסטי נוטה לבטל; מה גם, שנרשמו רק שני מקרי
התקפה משמעותיים על מקומות ישוב "של ממש" (קרי, שטחים מגודרים וישובים
מוכרים ורשומים כחוק), והללו נהדפו בקלות יחסית. ישנם ציניקנים המעירים, כי פקידי
המלך, או למצער רובם, לא מתלהבים להודות בטעות, ויעשו כן רק כאשר הגורונים יצורו
על הידרקרון עצמה, או לפחות על אחוזת הכפר של לורד פינהאם[2]; במקרה הגרוע, הרי שיתכן וחלק
ממגדרי האדמות דווקא סבורים כי הופעת היצורים הללו והפיכת הדרכים שמחוץ לאדמותיהם
למסוכנות יותר, דווקא מיטיב עימם, ואפילו מאפשר להסוות התקפות של הבריונים שלהם על
איכרים סוררים ושאר "עושי צרות"; כך או כך, נראה שהבעיה אמנם בראשיתה
וטרם הגיעה למימדים אקוטיים – הדרכים הראשיות דרכן עוברות רוב הסחורות, כמו גם
מקומות הישוב המרכזיים וסביבתם נחשבים לבטוחים; אולם אין ספק כי זהו צל נוסף
המאיים יותר ויותר על חלקים מאיזורי הכפר של "האי הגשום תמיד".
חזרה לאינדקס | לערך
ההיסטורי הבא | לערך ההיסטורי הקודם
כתב וערך:
גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.