הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה
מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440 לסה"א)
4.4.12.1:
מעלליהם ומשפטם של ג'ון מוסלי ובריאן אדלוייס
חזרה לאינדקס | חזרה לתיאור הכללי
הקדמה: במהלך השנים
הראשונות לאחר הנצחון של 2408, הרי שרק מעטים מאד הבחינו בזרעי המשבר העמוק שעתידה
החברה הכפרית של הידרוסט לעבור בשנים מאוחרות יותר. עד 2415, פחות או יותר, היו
רוב-רובם של ההידרוסטים נתונים באופוריה; המושבות היו חדשות ובתהליך עיצוב מהיר,
כך שהיו זקוקות וקלטו עדיין זרם של הידרוסטים שביקש להגר אל מעבר לים, בחלומות על
"זהב שצומח על השיחים" ועושר עצום שניתן רק להושיט את היד ולקטוף אותו.
זרם של חפצי מותרות החל זורם מהמוני הספינות שצבאו על נמל הידרקרון, לאחר ששודדי
הים, הפראים וספינות האויב שעשו בהן שמות בשנים קודמות נעלמו והפכו ל"חלק
מההיסטוריה"; ומעל הכל, נוכח התחושה כי האימפריה טובלת בשפע אינסופי, הכסף
זרם כמו מיים – או ליתר דיוק, ההלוואות זרמו כמו מים, בין אם למלווים היה כסף ובין
אם לוו אותו בעצמם בכדי להעניק הלוואות; כולל ללקוחות ומיזמים שבימים כתיקונם לא
היה איש מטה אליהם אוזן.
הלכה למעשה, כמעט כל
רעיון למיזם עסקי או עשיית עושר מעבר לים – נחטף, ובשפע רב, לעיתים בלא בדיקה
ממשית לעניין עלויות והתכנות עסקית; ולא פעם על-ידי אנשים שלא היתה להם כל יכולת
לבדוק עניינים כאלו. רק בשנים 2415-2417, החל גל התמוטטויות של מלווים ומיני
פירמות שנבנו על כרעי תרנגולת, והחלה מחלחלת תובנה כי העושר מעבר לים רחוק מלהיות
אינסופי; חלק גדול מהזעם הציבורי, לרבות של לא מעט אצילים כפריים שהשקיעו נתח הגון
אם לא למעלה מזה מכספם במיזמים ועסקים שהתבררו כ"עסקי אוויר", נפל על
מיני מתווכי-אשראי, סוכני השקעות זריזים ואחרים, אשר הואשמו בנוכלות; לעיתים
קרובות בצדק.
ג'ים מוסלי
ובריאן אדלוייס: הפרשיה המפורסמת ביותר מן התקופה, אשר התגלגלה לאחד
המשפטים הידועים ביותר של הידרוסט דאז, הינו משפטם ולבסוף הוצאתם להורג של הצמד
ג'ים מוסלי ובריאן אדלוויס, שותפים שניהלו יחד פירמה מפוקפקת בשם "תיבת הזהב
הדרומית" (Sothern
Golden Chest inc).
לכאורה, קשה היה למצוא צמד אנשים מתאימים פחות להיות שותפים:
ג'ים מוסלי היה ברנש
שמן, בעל חזות לא נעימה של פקיד זועף ועורמה כספית שבציבור דימוהו לעכביש מאוס,
שמחזיק סיגריות ארוך ומצחין תקוע תמיד בפיו ומקיף אותו בעשן; כלכל צבאי לשעבר שהחל
עובד בבורסה המלכותית, ומשם פתח "משרד השקעות", מהסוג שצץ כפטריות אחרי
הגשם בשנים 2408-2415. מוסלי, ברנש נטול אישה וילדים משל עצמו, נוח לכעוס ומסוכסך
מזה שנים עם כל קרובי משפחתו, נחשב מזה שנים לגאון פיננסי, בעל מגע זהב, שהבריות
שיחרו על פתחו והסכימו לשאת את יחסו הזעפני כלפיהם (אם כי כמובן, כל העלבונות
ותחושת ההשפלה והמיאוס צצו במלוא העוצמה לאחר שנתפס בקלקלתו)
שותפו, ומי שלקח את
רוב אור הזרקורים בפרשה, היה ההיפך הגמור; בריאן אדלווייס, בן לזמר נודד מנסיכות
גאלנמאייר ולאם הידרוסטית, היה צעיר ממוסלי ב-15 שנים, ונחשב לאחד הגברים היפים
והמושכים בכל הידרוסט. באותן שנים, הרבה לשבת ב"מועדון הסוס הלבן",
שקיבל אותו כחבר מן המניין, למרות החוק שהגביל חברות לג'נטלמנים מיוחסים בלבד;
בנות המעמד הגבוה נפלו לפתחו והתמוססו מכל חרוז או מענה רך שבקע מפיו; ועוד.
נראה, כי חלוקת העבודה
בין מוסלי לאדלוייס היתה פשוטה; מוסלי טיפל ברוב העניינים הכספיים, כולל קשר עם
"Trust
companies" (פירמות השקעה)
אחרות ופרקליטי צמרת, סוחרים ואנשי פיננסים; ואילו אדלוייס היה זה אשר תר אחר
לקוחות בעלי ממון ופיתה אותם להשקיע ב"תיבת הזהב"; ובעוד הראשון מסתגר
במשרדו וחי חיים של זאב בודד, השני חיי חיי מותרות והוללות בחברה הגבוהה, התהלך
בחברת יפיפיות כשהוא לבוש במחלצות, והיה אורח רצוי ואהוב כמעט בכל ארוע חברתי של
"המי ומי הנוצצים" של אז.
אלא, שכאשר החלו
הקריסות של 2415, וכמה מן הלקוחות הפכו חשדנים ותבעו דיווחים במקרה הטוב, ואת כספם
במקרה הרע, החל הצמד להתחמק; ובהדרגה נחשף, כי "תיבת הזהב" היתה למעשה
"שק של רמאות מגובבת על רמאות"; כי רוב הכספים כלל לא הושקעו בהתאם
לחוזים, אלא נעלמו בכל מיני אפיקים שהשתיקה יפה להם (חלקם לא התברר עד היום), או
שימש לרכישת נכסים פרטיים עבור הצמד, כולל סוס מרוצים; חוזה לבניית ספינת שעשועים
מגלומנית, וכמה העברות כספיות לדרום שהעלו חשד, כי מוסלי מימן בחשאי סוחרי עבדים
והשקיע כספים באושרלוק-ז'אב.
לשווא, ניסה הצמד
למשוך זמן ולהבטיח הבטחות, ולאחר מכן לנסות ולהכריז על פשיטת רגל (בעקבותיה נמכרו
חפצי היוקרה של אדלוייס במכירה פומבית, אלו מהם שנתגלו). בשלהי 2416, הוצא נגדם צו
מאסר: מוסלי נאסר במשרדו, הושפל והופקעה ממנו החברות בבורסה המלכותית; אדלוייס
נעלם לכמה ימים ובסופו של דבר נמצא מסתתר מתחת למיטתה של אחת המאהבות שלו, מיס
קתרין הארלינגטון-ג'וי; נפוצה שמועה כי בכיסיו כבר נמצאו מסמכים מזוייפים וכסף
קיידרהרצי, אות לכוונה שלו להמלט לנסיכות נולדרשטאל.
המשפט: משפטם של
מוסלי ואדלוייס, שנמשך לסירוגין כמעט שנתיים, הפך "להצגה הטובה ביותר
בעיר", שבסופו של דבר הפכה חרב פיפיות עבור לא מעט מאותם אצילים כפריים נשואי
פנים שבאו "בהמוניהם" להתלונן על הדרך שרומו.
סנגורו של אדלוייס,
פרקליט צעיר (אז) ומבריק בשם אדמונד הוקרידג'[1], ניהל הגנה אגרסיבית, תוך
שימוש בכשרון רטורי שנון; תוך שהוא מנסה להוכיח כי לא רק כי מוסלי, ולא מרשו, היה
הכח המניע מאחורי הנוכלויות; אלא, כי הלכה למעשה המלווים – בעיקר אותם אצילים
כפריים בהם "התמחה" אדלוויס, הם אלו שכמעט ששו להשליך את כספם לכל רוח,
ודרשו להכנס להשקעות המסוכנות ביותר מתוך אמונה מטומטמת כי אי-שם בדרום, הזהב אכן
צומח על השיחים; אי לכך "יותר מאשר מרשי רימה אותם, הם רימו את עצמם",
בלא להבין לא את טיבם של עסקי השקעות ולא את טיבם של סיכונים עסקיים. נקודה
שלישית, שעלתה שוב ושוב בטיעוניו של הוקרידג', היתה כי לצמד הנוכלים המפורסם
שותפים נוספים, ובכירים למדי, שכעת מתכחשים להם – ואם מאשימים את מרשו, הרי שעל
כמה פרקליטים, אנשי עסקים ובעלי אוניות לשבת לא כעדי תביעה, אלא כנאשמים לצידו.
דברים אלו נאמרו במיוחד כלפי משרד פרקליטים ידוע (אז ועד היום), בשם שותפות היגינס
את מולנר. העימות בין עו"ד מולנר האב[2] לבין עו"ד הוקרידג', היה
ציורי מאד – ונמלד עד היום בפקולטה המלכותית לחוק וצדק; הוקרידג' האשים את מולנר,
ולמעשה מאשים אותו עד היום, בכך ששיעבד במרמה ועשה תמרון מטונף שמנע מאדלוויס לאתר
ולהשיב חלק גדול מכספי המרמה – השבה שיתכן מאד שהיתה מצילה את צווארו מהחבל.
אמנם, הסנגור הוקרידג'
נכשל במשימתו המרכזית – לנסות ולהוכיח כי מרשו השרמנטי לא עסק בנוכלות, וזאת באשר
ככל שהתקדם המשפט נחשפו עוד ועוד מן ההבטחות הכמעט אבסורדיות בהן הונה חביבן של
עלמות המעמד הגבוה את קורבנותיו, החל מפירמה דמיונית הפועלת באיים מדרום לפורט
ג'יידבל, אשר משתמשת בזרמים המכושפים של הדרום הרחוק בכדי להפיק חלקיקי כסף טהור
מן העננים; וכלה בשכנוע לספק מימון בלא בטחונות לחוות גידול ייחודית של ציפורי
גן-עדן, שביציהן מכילות חומרים יקרי-המציאות, וניתן לאלף אותן לדבר ולהגיע לתבונה
כמעט אנושית.
אלא, שדווקא חשיפת
הנוכלויות הציוריות של בריאן אדלוויס (והעובדה שלא אחת חרג גם מן ההוראות של מוסלי
ומשך כספים נוספים, בהם כמובן מעל והשתמש בהם עבור חיי ההוללות והבזבוז שלו), היתה
בבחינת חרב פיפיות עבור רבים מן המתלוננים. זאת, מאחר ודווקא עדויותיהם שהקבלו
הציגו אותם, קבל עם ועדה, כ"אוסף הגרוע ביותר של כרסתנים חמדנים וחסרי-בינה,
שטפשותם מתחרה אך ורק ביהירותם", כפי שהעיר כותב בן התקופה. פעם אחר פעם,
נחשף כיצד אצילים כפריים ולורדים כאלו ואחרים, לא כולם זוטרים, נהגו בטפשות
ואטימות מדהימות; חסרו השכלה בסיסית מהסוג הפשוט ביותר, ש"אפשר לקבלה באחרון
בתי הספר הכפריים", אולם היו בטוחים, כי מפאת מעמדם, "הכל מגיע להם
בזכות". זאת ועוד; בכמה מן המקרים נחשף, כיצד אותם אצילים הלוו מעבר למה שהיה
להם, לעיתים תוך הסתמכות מקוממת על בית הדין של כבוד, שיחלץ אותם מכל פגע. וגרוע
מכל; חלקם לא הבינו, אף לא בבית המשפט, כיצד הסנגור המלומד שם אותם לצחוק, והוסיפו
לצנוף בפנים סמוקות על העוול שנעשה להם, באורח שתרם מאד לשערוריה בדעת הקהל,
ולתחושה ההולכת וגוברת כי אדמות ונכסים רבים בהידרוסט הכפרית מוחזקים בידי חבורת
ליצנים, ש"חושבים שזו זכותם המולדת לקבל סיוע על חשבון נתיני הוד-מלכותו,
במקום לקבל את הבעיטה ההגונה בישבן לה נזקקו כבר לפני שנות דור". התמונות של
הפרקליט הצעיר, שם ללעג ולקלס "מאה ועשרה קילוגרמים של בשר כפרי נאצל";
קרי, אציל כפרי גדל-גוף וסמוק, שפני הינשוף שלו מאדימות כאש והוא צונף בזעם על כל
שאלה ושאלה, נחרטה היטב בזכרון; (ועד היום, מסתובבות לא מעט תמונות של אומנים
שציירו את המעמד, לעיתים בכשרון רב וחסר רחמים).
משערוריה-רבתי זו,
היתה הדרך קצרה מאד להקמת "ועדת סילבריץ'", אשר בסופה קועקע כוחו של בית
הדין של כבוד, ונסללה הדרך לנשל את רוב-רובה של האצולה הכפרית מרכושה. זאת, אף בלא
להתחשב בשמועות כי המחזות במשפט היו אחד הדברים שהשפיע על הדוכס קלוזינגטון, שר
האוצר של הוד-מלכותו, לגבש את מדיניותו האגררית חסרת הרחמים, בשכנעה אותו כי
"לא ניתן להשיג דבר אם לא תסולק החבורה הזו".
הפרקליט הוקרידג'-
בעצמו בן של אציל זוטר מן המחוזות, זכה עקב כך, כפי שהוא מעיד בבדיחות הדעת,
ל"שלוש יוזמות חרם רשמיות" (ישנם אנשים, לא רק אצילים פושטי רגל,
המסרבים להחליף עימו מילה עד היום), "מכתב הפרת אירוסין אחד, תשע-מאות שלושים
ושניים מכתבי נאצה, וארבעים וחמש הזמנות לדו-קרב".
סופם של מוסלי
ואדלוייס:
אלא, שכשרונו של הסנגור הנכבד לא הושיע את מרשו, שבקיץ 2419 הורשע בידי כב' השופט
אוליבר סולסברי בכל סעיפי האישום, וביחד עם שותפו נידון למוות בתליה, שאכן בוצע
מעט פחות משנה מאוחר יותר. פסק-הדין, כך מספרים, רודף את הוקרידג' עד לעצם היום
הזה, בו הוא משמש שופט פלילי בכיר בעצמו; ועד היום, הוא מאמין כי אדלוויס נידון
למוות – עניין חריג מאד בכל הנוגע לעברות מרמה בכספים (למצער כאשר הנאשם הוא
ג'נטלמן), בכדי להשתיק אותו ולמנוע ממנו לגלות פרטים שיכולים היו לסבך בכירים
בעולם הפיננסי ואולי גם בחצר המלך בשותפות במעשי מרמה; ומעל לכולם את עו"ד
מולנר (האב והבן) שנואי נפשו של הוקרידג'. עד היום, לא נפתרו לחלוטין השמועות על
מסמכים סודיים שהוחלפו בין השופט סולבסברי, התובע המלכותי ומקור עלום בארמון, אשר
בקשתו של הסנגור לעיין בהם נדחתה בשל "עניין חשוב ביותר הנוגע לבטחון האימפריה
ולשלום הוד-מלכותו".
לא הועילו לאדלוויס כל
האהבה שרחשו לו רבים (בעיקר מקרב הגבירות) גם לאחר שהוכחה אשמתו; והאורח הטראגי בו
ישב במשפט חצי מבוייש וחצי משועשע, מזכיר לרבים ילד שובב שנתפס בקלקלתו שסבר עד
הסוף שחלקות לשונו וחיוכו הצח יצילו אותו; ומסופר כי עד הסוף האמין, כי יוושע בדרך
פלא, באורח תאטרלי של הרגע האחרון; עד כדי כך, כי לפי ה"האגדה
העירונית", הרי שכאשר הובילו את שני הנאשמים אל הגרדום בכיכר המרכזית של האי
גלוסטר, בעוד שמוסלי נהם וקילל – את הקהל, השופטים, המלך ואפילו את האלים, הרי
שאלדווייס חייך, ולפי הסיפור הספיק, ממש כאשר החבל נכרך על צווארו, לשגר מחוות
נשיקה אחרונה אל העלמות שבקהל.
לא הועילו לאד לווייס,
כמסתבר, המכתבים מלאי הרגש והתחנונים שכתבו אי-אלו ממעריצותיו להוד-מלכותו וביקשו
עבורו חנינה (ונראה כי גם העובדה שנחשף כי רימה ושיקר גם להן, כולל ובעיקר בעייני
אישות ואהבה, לא גמלה כמה מהן מהאהבה כלפיו); לא הועיל לו גם המשחק המשכנע מאד
שנקט במהלך המשפט ואחריו, כאילו זכה בהארה וכעת הוא מבין עד כמה הכסף והרדיפה
אחריו הם הבל; ואם ינתנו לו חייו, אין הוא חפץ להיות יותר מפייטן נודד ועני.
מסופר, כי בחודשים האחרונים של חייו המיר את דתו בסתר מהאמונה ההידרוסטית לאחד
הזרמים המיסטיים הקשורים בגלגול הרקאלי של האמונה המונותאיסטית במנלת'וריוס, הגה
בכתבי קודש מיסטיים שמקורם ברילאדיה, ויצר סביבו כת חסידים – כמה וכמה מהם מקרב
הסוהרים אותם לימד קרוא וכתוב בשהותו בכלא, ואילו אחרים – בהתכתבות;
מכתבים
ושמועות - מורשתו של בריאן אדלוויס: אדלוויס כתב מאות מכתבים בשבתו בכלא,
רבים מהם אכן עוסקים בפילוסופיה, שירה והתכתבות עם חוג ידידים וכמה מהגברות שאהבו
אותו עד לרגע האחרון. והגם שרוב המכתבים נחשפו בדיעבד, והופיעו בספר שנכתב על
הפרשה, הרי שהאגדה העירונית מספרת על מכתבים שלא נחשפו, כמה מהם ממוענים לשתי נשים
שאדלוייס הגה להן חיבה מיוחדת (מיס קתרין הרינגטון-ג'וייס ומיס אליזבת אלדווינג (Eldwing), שלפי השמועה היא אם בתו היחידה); ואחרים לפרקליטו, שיתכן והוא
שומר עליהם עד היום.
השמועות – מבולבלות וסותרות
זו את זו, מספרות בחלקן על רמזים למקום בו הסתיר אוצר שהוא חלק או נרכש בכספי
הגניבות; על סודות קסומים נשוא לימודי המיסטיקה הכחולה שלו; ולהבדיל – על ראיות
ומסמכים חבויים היטב, שיכולים להוכיח כי עו"ד מולנר האב היה שותף לפשע, ותחת
להיות עד תביעה נשוא פנים, היה עליו לחלוק עימו את הגרדום. הוקדירדג', מצידו, מסרב
להגיב, לאשר או להכחיש וטוען כי חובת הסודיות שחלה עליו, כפרקליטו של אדלוויס, לא
הופקעה לאחר מותו של האחרון; ויש אומרים כי גם אם אין בשמועות ממש, הרי הפרקליט –
שהפך עם השנים לשופט ידוע – נהנה מן האיום המרומז שהוא מחזיק כלפי שנוא-נפשו מולנר
ויורשיו, ורוצה כי יאמינו כי יש היכנשהו מסמכים המסוגלים לפחות לרסק לרסיסים את
המוניטין שלהם, אם לא גרוע מכך.
בכך, תמה פרשיית
הנוכלות והמשפט שהסעיר את נתיני הוד-מלכותו, ו"תקע מסמר" שקירב מאד את
קריסת האצולה הכפרית, גם אם לא במישרין. השמועות, האגדות והתאוריות המוזרות לא
נעלמו כליל עד היום, ומדי פעם בפעם הן עוד צצות, בגרסה כזו או אחרת. מסופר, כי כמה
מחסידיו של אדלוויס נותרו נאמנים לו במשך שנים ארוכות, וכמה מהם אפילו הזו על קסם
מסובך שהותיר, שיוכל להחזיר אותו (ואת חיוכו הנצחי) לחיים באורח פלאי כזה או אחר.
שנים לאחר מכן, נאסר אחד מהם, הואשם בנסיון מגושם להתנקש בפרקליט מולנר הזקן,
ונשלח כאסיר לכל ימיו חייו למושבת עונשין רחוקה בדרום.
הלן אדלוייס: נקודה
אחרונה בסיפורם של מוסלי ואדלוייס, נוגעת לבתו היחידה של האחרון, שנולדה מיחסים
מחוץ לנישואין שקיים עם הליידי אליזבת אלדווינג. גורלה של הלן אדלוייס הצעירה לא
שפר עליה. משפחתה של ליידי אלדינגס, שרתחה מזעם על ההשפלה, הוציאה את "הממזרה
הקטנה והמזוהמת שהשריץ הנוכל שפיתה את בתנו" מידי אמה הממררת בבכי, והלכה
למעשה השליך אותה לבית יתומים, ממנו התגלגלה כנראה מאוחר יותר למוסד לחינוך
לעבריינים צעירים, שם מסופר כי סבלה מהתעללות מסמרת שיער (לפירוט מלא, ע"ע
בערך מפורט על הלן אדלוייס). ליידי אליזבת עצמה מתה מספר שנים לאחר אהובה הבוגדני;
מסופר שהצער, גם על הפרידה מביתה, גרם לה לדעתה להטרף עליה; ולא ברור האם מותה
נגרם ממחלה שהטירוף ואפיסת הכוחות הפכו אותה לקטלנית, או מכך שטרפה נפשה בכפה.
כך תם, אך לא לגמרי
נשלם, סיפורם של צמד הנוכלים הידוע ביותר במאה הנוכחית.
חזרה לאינדקס | חזרה לתיאור הכללי
[
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.