הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה
מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440 לסה"א)
4.4.1:
מבוא – תקופת החצר המרקדת והתערערות "הסדר הישן והטוב"
חזרה
לאינדקס | לערך
ההיסטורי הבא | לערך ההיסטורי הקודם
תקופת החצר המרקדת (2090-2340 לסה"א)
תקופה ארוכה זו של שלום יחסי, עיצבה במידה רבה את
התרבות והחברה ההידרוסטית "הישנה", כפי שהיתה לפני השינויים הרדיקליים
של המאה הנוכחית, ובמידה מסויימת עד היום. הגם שהדבר לא מדוייק לגמרי, נהוג
להתייחס לתקופה כמתחילה עם כשלונה המביש של "מלחמת הקודש" של הגרנאד
מסטר הלודן בים הדרומי, בעקבותיה שקעו הן מסדר האבירים של סנט-קלאודור והן ובעיקר
החוגים ששאפו להשפעה הידרוסטית מעבר לגבולות האי שלהם, ומסתיימת עם עלייתו של
ויליאם השביעי ("המצחקק") אל כס השלטון, לקומץ שנות שלטון מביש שהסתיימו
בקשר המכשפים הגדול, ולאחר מכן בעשרות שנים של מלחמה אכזרית מבית ומחוץ, ששינו
לחלוטין את פני האי והאומה ההידרוסטית.
הגם שההידרוסטים מתייחסים תמיד לתרבות ולהיסטוריה
הארוכה שלהם, שמתחילה אי-שם במחצית האלף הראשון (אם נתעלם מהתקופה המיתולוגית
למחצה של שלטון המועצה הלבנה של הואלקיריות), הרי למעשה חלק גדול ממה שכיום נחשב
למסורות עתיקות, מקורו בתקופת החצר המרקדת; כך למעשה גם חלק גדול מן האצולה
האגררית ה'עתיקה'; הגם שרבים מהבתים טוענים ליחוס עתיק בהרבה, הרי בפועל רוב בתי
האצולה העתיקים באמת של הידרוסט הושמדו לחלוטין בתקופת הכיבוש ושלטון הדמים של
אחוות המוות בהידרוסט (בערך 1880-2040 לסה"א), כך שלא מעט ממגילות היוחסין
מעלות תמיהה, או לכל הפחות מרמזות על ענף מרוחק או זוטר המתייחס לכאורה לשושלת
שהושמדה שנטל לעצמו את שמה לאחר שחרור הידרוסט מכבלי אחוות המוות. את כמות השושלות
שיש להן יחוס בדוק לתקופות קודמות יותר, אפשר למנות על חמש-עשרה לכל היותר.
תקופת החצר המרקדת, היא זו שעיצבה במידה רבה את
תפיסות העולם של האצולה והבורגנות ההידרוסטית (שגם לפני גל המתעשרים החדשים, לא
תמיד היתה האבחנה ביניהן מוחלטת), על יתרונותיה ועל חסרונותיה (לרבות הקרתנות של
רבים מהם, שמלווה בתחושת עליונות שעשויה להראות מגוחכת למדי בעין חיצונית); קיבעה
את מעמד הכהונה ההידרוסטית כגוף שעיקר סמכויותיו סמליות, והוא מעדיף להגרר ולגבות
את השלטון מאשר לנסות להכתיב מדיניות משל עצמו; ויצרה במידה רבה את ההבדל האתני
ההולך ומחריף בין ההידרו סטים ממרכז ודרום האי לבין הצפוניים (או
"קרופיס", כפי שהם מכונים בלעג).
באורח כללי, הרי במהלך התקופה נהנה האי ההידרוסטי
משלווה ויציבות חסרות תקדים, יחסית למאות השנים שקדמו לו (שאופיינו תחילה במלחמות
אצילים, ולאחר מכן בסדרה בלתי פוסקת של מלחמות מול האמת'ורים ואחרים, אי-יציבות
כרונית ובסופה כיבוש קיידרהרצי אכזרי של מאה וחמישים שנים); מעבר לפשיטות מזדמנות
וקטנות של שודדי ים אמת'ורים ומטרדים קטנים אחרים, נהנה האי ההידרוסטי משקט
בגבולות החיצוניים; גם מלחמות האצילים – מלבד בצפון ההרי – הפכו לנחלת העבר הרחוק;
זאת, למרות ששלטון המלכים ההידרו סטים היה ונותר חלש; המדינה התנהלה בשותפות רופפת
בין חצר המלך, האצולה האגררית והסוחרים הגדולים, שנאבקו זה בזה באורח מעודן
בפרלמנט ומחוצה לו. אלא, שהמאפיין המרכזי של התקופה הינו כי הידרוסט היתה שקועה,
כמעט לגמרי, בתוכה פנימה; הגם שסחר חוץ מעולם לא פסק, המגמה ששררה באורח רשמי היתה
של התבדלות מן העולם החיצון, בבחינת "הפראים הללו אינם מעניינו של
בן-תרבות" (בעיקר במה שנוגע לאמת'ורים, ובמידה מסויימת – חלקית יותר – גם
לגבי הנסיכויות הקיידרהרציות); והדבר עיצבה היטב את תפיסת העולם ההידרוסטית.
האצולה, ובמידה רבה גם מעמדות נמוכים יותר, ראו בעצמם שריד יחיד ממה שהיה פעם
אימפריית האור הנאצלת, ששרד "להאיר בחשיכה" של עולם פראי ומסוכן; וכל
עוד הפראים אינם מציקים יתר על המידה, ראוי להתעלם מהם.
מן הבחינה הכלכלית, נראה כי האי ההידרוסטי סיפק
את רוב צרכיו בעצמו (הגם שבדיעבד, לא אחת במה שנחשב היום כסחורות מדרגה שניה
ושלישית); המכרות באי הנחושת, בצפון ובמקומות אחרים באי (כולל המכרה הגדול ליד
הידרקרון עצמה) סיפקו את מרבית המחצבים והמתכות, גם אם לא בשפע; דגן הגשם סיפק את
מרבית תצרוכת המזון הבסיסי (עד היום, בקרב פשוטי העם ההידרוסטי שאינם חיים בקצה
הדרומי של האי, לחם הוא מצרך מותרות, ותחת זאת הם מקבלים את תזונתם מ'דייסת הגשם');
וכך הלאה.
הלכה למעשה, רוב היבוא של האי ההידרוסטי באותה
תקופה היה, באורח לא רשמי, מוצרי מותרות; הגם שלפי הקוד הרשמי הדבר נחשב ללא מהוגן
ולעיתים מביש, היה ידוע היטב כי המעמדות העליונים, בעיקר בדרום ובחצר המלך, צורכים
מוצרי מותרות וסחורות עילית אחרות – גם מן ה'פראים' השנואים ביותר ברצועת האמתיסט;
החל מתבלינים משובחים יותר מאלו שהופקו בביצות סאות'וואש, המשך בפרוות ותכשיטים,
ועד (לעיתים) במשקאות וסמים משכרים, אשר חלקם היו מוכרים (ולו בסתר) בהידרוסט זמן
רב בטרם הופיעו הצעירים המופקרים הידועים לשמצה של 'צבא התבונה'. חלק גדול מהסחר
עבר, באורח לא מפתיע, דרך הרוזנות הדרומית קאלינגהאם (קול ביי), שמאז ומעולם היתה
בעלת מוניטין של מי שמושפעת מאופנות אמת'וריות וקאהנדרישיות, ושאר אופנות של
העממים העתיקים).
מלכי הידרוסט ושאר המקורבים לצלחת שיבאו וסחרו,
אגב ניצול הפריבילגיה של פטור מהמכסים הרצחניים שהשיתה הידרוסט הרשמית על סוחרים
ויבואנים אחרים, שילמו על התענוג בדרך-כלל בנחושת, שהופקה עדיין בכמויות גדולות
ב'אי הנחושת' הסמוך להידרוסט, בחפצי מלאכת מחשבת קסומים שיוצרו פה ושם בידי
המכשפים ההידרוסטים (למשל: חרבות מחושלת מ"פלדת ברקים" או "פלדת
רקיע", שסוד יצורה אבד לאחר כשלון קשר המכשפים), וקומץ סחורות אחרות, שכמותן
ואיכותן היתה רחוקה מלספק את הביקוש לסחורה מיובאת, שהלך וגבר ככל שקרבה תקופת
החצר המרקדת לסיומה. בחציה השני של התקופה, כאשר נראה כי המצב הכלכלי של כלל
האוכלוסיה השתפר, הלכו הנשפים המפוארים ורבו (ומכאן כנראה גם שם התקופה, שנקראה
בהתאם למה שנחשב עיסוקה המרכזי של חצר המלך), ועימן הדרישה לבדים מפוארים,
תבלינים, תמרוקים ושאר חפצי מותרות. זאת, כאשר ענף היצוא ההידרוסטי המרכזי,
הנחושת, החל להדלדל; נראה, כי בעשורים האחרונים של התקופה החלו הן חצר המלך, והן
רבים מאצילי הדרום ובעלי עוצמה אחרים, לשקוע יותר ויותר בחובות, דבר שלא זכה
לפרסום כדבעי בציבור, עד לשלב מאוחר מאד. גרוע מזה; חלק גדול יותר ויותר של החובות
היו לטובת גורמים ברצועת האמת'יסט: החל בסוחרים ובמקדשים של 'ליגת השמש', וכלה
בחצר 'בן השמש' עצמו; יש האומרים, כי ה'התעניינות' המחודשת של האמת'ורים באי
ההידרוסטי, ששיאה בפלישה הגדולה של 'בן השמש' לאי בשנת 2360 (לעזרת הרדיקלים של
פרופ' הנקן), נבעה לא רק מאידיאולוגיה דתית, תאוות שלטון או חשבונות היסטוריים,
אלא גם בשל חובות העתק של הכתר והאצולה ההידרוסטית, שמעולם לא הוחזרו במועד (כאשר
מבנה הממשל ההידרוסטי הקשה מאד על העלאת מיסים בכדי לגייס כספים); רחוק מזה.
ובכל זאת, חרף האמת הבעייתית על ההוללות בחצר
המלך ובקרב חלק מבעלי ההון והאצולה בדרום האי, הרי שההתרפקות על אותו עידן – גם של
רבים מבני המעמדות הנמוכים (ולא רק של צאצאי האצולה האגררית שנפלה במאה הנוכחית)
רחוקה מלהיות מופרכת לגמרי. המנהג ההידרוסטי, ששרר באותה תקופה, בעיקר במחוזות
המרכז והצפון של הידרוסט, הביאו למערכת יחסים מורכבת ומאוזנת יחסית בין האצולה
המקומית לבין קהילות האיכרים, כאשר הקהילה נחשבה לגוף בעל סמכות וזכויות; המצב
הכלכלי, מנקודת ראותו של האדם הפשוט ובעיקר האיכר הפשוט, היה סביר רוב התקופה –
למצער מבחינת העדר כמעט מוחלט של רעב ומלחמות, וראיית האיכר כבעל זכות בקרקע עליו
הוא יושב, לא מוחלטת אמנם, אבל חזקה די והותר בכדי שבנים ירשו את אבותיהם בלא חשש
מעקירה או שינויים רדיקליים - מצב שהשתנה מהקצה על הקצה במאה הנוכחית. במחצית
השניה של התקופה, נרשמה בלא ספק עליה – מתונה והדרגתית – הן ברמת החיים של חלק
גדול מפשוטי העם, והן בהתפשטות אמצעי חינוך פשוטים שהביאו להתפשטות מהירה באחוז
יודעי הקרוא-וכתוב ובעלי ההשכלה הבסיסית, גם בקרב המעמדות הפשוטים יותר.
באורח כמעט פרדוקסלי, יש דעות הגורסות כי דווקא
השפע היחסי וההצלחה של הממשל של תקופת 'החצר המרקדת', תרם מאד לקריסתו במחצית המאה
הנוכחית, כאשר הירידה בתמותה והעליה בהשכלה יצרו כבר אז את מה שיהפוך אחר-כך
לשטפון: הגירה של עודפי אוכלוסיה מן המחוזות אל הערים הגדולות, ובין היתר גם את
מצבור הצעירים הממורמרים שהפכו לחסידי 'צבא התבונה' של פרופסור הנקן הידוע לשמצה.
כפי שהוער קודם, הרי גם אם ההבדלים בין תושבי
צפון הידרוסט (בעיקר ההרריים) לבין תושבי המישורים הנוחים יותר של מרכז ודרום האי,
היו קיימים גם לפני תקופת החצר המרקדת, הרי שנראה כי הם התעצמו והתעצבו ברובם
באותם מאתיים וחמישים שנות שלטון חלש ומבוזר.
הצפון, שנותר תמיד פראי וקשה יותר משארי חלקי האי
(ובין היתר סבל במידה רבה ממאבק אלים בין שושלות אצולה, פלישות דארקירי, פראים
חצי-אנושיים ושאר מרעין בישין מן השממה הקפואה, ועוד), נותר במידה רבה קשור להשפעה
קיידרהרצית; בעוד מרבית המתיישבים הקיידרהרצים שהובאו לאי ההידרוסטי בתקופת הכיבוש
של אחוות המוות, נותרו נאמנים לאחוות המוות, ואי לכך גם נהרגו ובעיקר גורשו לאחר
סילוק הרודנות והכיבוש, הרי שרוב המתיישבים הקיידרהרצים בצפון האי פיתחו עצמאות,
התערו באוכלוסיה ההידרוסטית ובסופו של דבר חברו אליה במרד כנגד כוהני אחוות המוות;
אי לכך, אלו נותרו במקומן, ובשנות 'החצר המרקדת' נטמעו באיטיות באוכלוסיה הצפונית,
תוך שהם מורישות לה כמה וכמה מנהגים קיידרהרצים עתיקים, בעיקר באורח חלקי; זאת,
לצד מנהגים ומסורות אליליות ושבטיות מקומיות עתיקות, ששרדו בצפון בגלגול כזה או
אחר, מאות שנים לאחר שנעלמו לגמרי משאר חלקי האי ההידרוסטי.
לעומת זאת, ההידרוסטים במרכז ודרום האי, בעיקר
המעמדות הגבוהים – עד כמה שדגלו רשמית באידיאולוגיה של עליונות ובוז קרתני כלפי
עמים אחרים, הושפעו יותר ויותר ממסורות ומנהגים זרים שחלחלו לאי; הן מבעלי הברית
בדרום הקטיליאנה (בעיקר האבירים הירוקים של פאנולדריס), ובעקיפין גם מרצועת
האמתיסט – מבוזה ושנואה כאשר תהא.
הדבר יצר, בהדרגה, את הצפון הידרוסטים ככאלו בעלי
מסורות אחרות, מדברים בניב ובמבטא אחר (הנשמע מטופש מאד ל'אוזניים אנינות'
מהדרום), ובעלי גאווה מקומית נוקשה, ששבירתה במאה הנוכחית עלה בנהרות של דם,
ובמשקעים ושנאה שמעולם לא דוכאה כליל, והיא עומדת מאחורי הקלעים ומעיבה על
'האחדות' של העם ההידרוסטי מאחורי הכתר והאימפריה החדשה. בעוד שבחצר המלך ובדרום
האי, נודעו האצילים כנהנתנים ועורכי נשפים (ומספקים בזאת לא מעט תעסוקה, וגם
מודלים לחיקוי אצל מעמדות הביניים), ובמרכז האי – בעיקר כבעלי אחוזות קרתניים, אבל
כאלו שניתן לחיות עימם, הרי שהאצילים הצפוניים, וודאי המוכשרים יותר ביניהם, נתפשו
בעיני האוכלוסיה כמגינים ומנהיגים צבאיים; המשמעות של הגנה מפני האימה שמגיעה עם
רוחות החורף, היתה תמיד מוחשית; ובמקומות רבים, שימרו האצילים הצפוניים גם קשרי דם
שבטיים שקשרו אותם עמוק אל תוך הקהילות שלהם. בראש אצילי הצפון עמד, לאורך כל
התקופה, בית נורהולם העתיק, שניהל במשך דורות מדיניות עצמאית כמעט לגמרי, ונס שוט
האש שלו ביטא בגלוי את הקשר ההדוק שלו לראל'זהארק של נימלאנטיר; השלטון
המטריארכאלי של 'אמזונות האש' (לפי הכינוי הפופלרי של נשות אותו חלק מגזע
הראלז'הארק), מעולם לא הסתיר את ההתעניינות שלו בצפון הידרוסט, ובעיקר באבני
אודם-האש הטמונים מתחת להרים שלה; כמה מבנות האצולה שלו, לרבות נסיכה אחת משושלת
השלטון אר-נארסילור, נישאו לבני נורהולם ומקורביהם, ובאורח מסורתי נתנו לו
שאר-יחוס וגם עמדת כח מיוחדת, לרבות מול מלך הידרוסט. בני נורהולם התגאו, כנראה
בצדק, בכך שהם, במרומי הפסגות הכמעט בלתי חדירות שלהם, מעולם לא כרעו ברך בפני
אחוות המוות, ולשם כך נעזרו (כמוהם כקיידרהרצים מסיעת 'הקולונל הזהוב' שייסדו את
קריינליכט) בחסות 'העיר הלבנה' ולהבות התמיד של בנות הראל'זהארק. המסורת הצפונית
טענה תמיד, כי למעשה הדוכס מנורהולם היה מועמד ראוי יותר מבני ווייטהולד ליטול את
כתר הידרוסט לאחר השחרור, אולם הוא ויתר עליו בשל 'סיבות של אצילות ושאר-רוח'.
בעיני הצפוניים הפשוטים, שרוב הקלאנים שלהם העריצו את בית נורהולם, היתה עוצמת
הדוכסים של ראש ההר והברית בינן לבין 'בנותיה של אלת האש' עדות לעוצמה ולהבטחה של
חוסן ועמידות – הן בפני האימה הפראית מן השממה הקפואה, והן מפני בוגדנותם של
'אחיהם' מדרום האי, שנתפסו ביניהם כרכרוכיים, יהירים ובעלי מידות מפוקפקות (התיאור
האחרון הדדי למדי). שני סמלים אלו, שייצגו את הגאווה הצפונית לאורך כל תקופת 'החצר
המרקדת', והובילו בסופו של דבר למספר מאבקים אלימים בין שני חלקי האי, עתידים
להיות מנותצים כמעט לגמרי בעשורים שלאחר מכן; נימלאנטיר חרבה, רוב תושביה, כולל
נסיכות המערכה המהוללות, נטבחו; דוכסי נורהולם איבדו את המשענת החיצונית שלהם,
הפסידו במלחמות ואיבדו את הרוב המוחלט של כוחם ותומכיהם; ריסוק זה של האוטונומיה
והגאווה הצפונית הינו, במידה רבה, עוד אחד מן המאפיינים העיקריים של קריסת העולם
של 'החצר המרקדת' ובעיקר של תקופת העלייה המטאורית ויסוד האימפריה המושלת בימים,
פרי עשרות השנים האחרונות.
קריסת 'החצר המרקדת' (2340-2345)
מלכות ויליאם השביעי ('המצחקק')
גם אם מלומדים והיסטוריונים יכולים למצוא סיבות
מסיבות שונות לקריסת המערכות של אמצע המאה הקודמת, ולטעון כי מדובר בתהליכים וכי
'הכתובת היתה על הקיר' מזה שנים, הרי במסורת העממית, דובר בקריסה שהכתה כרעם ביום
בהיר; הזכרון העממי לא אחר למצוא גם את האשמים: מלך צעיר, הולל ולא יציב לגמרי
בנפשו, שאין ספק כי היה האיש הגרוע ביותר בזמן הגרוע ביותר; הבוגדנות של המכשפים
המרושעים, שהתמכרו לקסם אפל ורצו לשעבד את האי ולהפוך אותו למגכוקרטיה חשוכה;
וכמובן, האויב האמת'ורי שתיכך כל העת מאחורי הקלעים באמצעות סוכניו ועושי-דבריו,
בעיקר ברוזנות קאלינגהאם.
אין ספק, כי ויליאם השביעי, שהיה בן 23 בלבד כאשר
הועלה לכס המלוכה, בהחלטה שהיא עצמה לא נעדרה בעייתיות וחותם של תככים ושחיתויות
פנימיות, ירש מערכת שלטון חולה, מסורבלת ועמוסה בחובות. אלא שהמלך הצעיר, שראה
עצמו כמלומד, נהה אחרי תיאוריות ומיסטיקה של העממים העתיקים (מה שלא היה unheard of גם לפניו, רק שהוא עשה זאת
כמעט בגלוי), היה ללא ספק אדם בעייתי; מצבו הנפשי היה מוטל בספק, שלא לדבר על קשר
עם המציאות. אין ספק, כי שחיתות המידות, הנהיה אחר מותרות מרצועת האמתיסט, וצבירת
החובות הכרונית היו קיימים גם לפניו; אולם הוא שפך כמויות עצומות של שמן על
המדורה, ועשה זאת כמעט בגלוי.
באותה תקופה, דווקא בעקבות השפע היחסי והתפשטות
ההשכלה בציבורים רחבים, סבלה עיר הבירה מכמות גדולה של צעירים משועממים שחיו בשולי
ארמון המלך ומוקדי הכח; רבים מהם מחפשי משרות, בנים צעירים וחסרי ירושה של אצילים
או בורגנים מן המחוזות, ועוד. הגם שיחסית לשטפון ההגירה הפנימית (ובמידה הולכת
ורבה גם חיצונית) של המאה הנוכחית, הרי שמימדי התופעה דאז לא נראים גדולים בעין
עכשווית, הרי שאז הדבר יצר אי-נחת ומהומות, ונראה כשבירת סדרי עולם. המלך הצעיר
הרע את המצב עוד יותר, דווקא בהתעקשותו לקרב אליו כמה מהם, תוך עקיפת בעלי-העוצמה
הישנים, להפיץ ביניהם השכלה (ובעיקר את המיסטיקה האמת'ורית הקרובה לליבו). בכך,
יצר מתח פנימי הולך וגובר, שהגיע לא אחת לכלל אלימות – צעירים ממורמרים בתקופה
ההיא החליטו לא אחת, כי הם טובים יותר מכל מיני 'מושחתים זקנים ועבשים' שהחזיקו
במשרות, ומפעם לפעם ניסו לפגוע בהם, או הפרו את הסדר הציבורי; זאת, כאשר המלך
נתפס, שוב ושוב, כמי שלא רק שמונע צעדים דרסטיים של ענישה, כפי שדרשו השמרנים בחצר
ובפרלמנט, אלא נותן להתנהגות זו הכשר שבשתיקה. זאת, כאשר הוא התפרסם באותו חיוך
מלגלג בו קידם את התלונות, שנראה לרבים ככזה הגובל בצחקוק (ומכאן כינויו הלא
מחמיא, אשר יתכן והוא מרמז גם על שימוש בסמים משכרים מהדרום). אלא, שפגיעה חמורה
בהרבה הביאה נהייתו אחרי פרויקטים גרנדיוזיים, שמהר מאד התרחבו הרבה מעבר להרחבת
האוניברסיטה המלכותית בכדי 'להביא אור והשכלה לכל', והפכו לבניית אצטדיון ענק
למרוצי סוסים, בעל מידות ועלות מגלומנית, ועוד; בתקופה ההיא, החלו פרשי מרוץ ושאר
ברנשים מפוקפקים להתערב בפוליטיקה ולהסתובב בחצר המלך, וגרוע מזה – להתכתש בינם
לבין עצמם. נוצרו סיעות מתחרות של פרשי מרוץ, שחסידיהן התכתשו אלו עם אלו בחוצות
העיר ולעיתים גם בקריית המלוכה, והדבר הביא לא אחת אף לשריפות ואבדות בנפש. להוסיף
חטא על פשע, הרי שהמלך ומקורביו נטלו עוד ועוד הלוואות, ומוסר התשלומים המדודרדר
שלהם החל להביא לאיומים מצד הסוחרים והכוהנים האמת'וריים, שדרשו פרעון ולא נענו;
עד שהדבר הפך – לראשונה מזה מאות שנים – לדרישות פוליטיות שהעלתה 'ליגת השמש' כלפי
הידרוסט. השמועה שנפוצה ברחוב (ויתכן מאד, כי היתה יותר משמועה וגם מועצת המכשפים
האמינה לה), כי המלך מתכנן למכור את 'נחלות הכתר' היחידות מחוץ להידרוסט, שהן
למעשה חבלי השלטון של בעלי-הברית ושארי-בשרם של ההידרוסטים שבצפון רצועת האמתיסט –
קרי, להתיר ל'נסיך השמש' לצאת למלחמה ולכבוש את האיזור, תוך התכחשות ל'ברית
האריות' עתיקת היומין; שמועות נוספות טענו, כי המלך ויליאם מתכוון לשעבד אפילו את
מכרות הנחושת הגדולים לליגת השמש. מתנגדיו של המלך ליבו את המהומה, והפיצו שמועות
כי המלך עתיד לבטל אפילו את האיסור העתיק על עבדות, כדי שיוכל למכור – תחילה פושעים,
ובהמשך גם נערות הידרוסטיות לידי 'הפראים עובדי-השמש', ועוד כהנה וכהנה. המלך
הכחיש את הדברים מכל וכל, אולם נראה שהוא עצמו לא הצליח לשלוט מעולם בפטפטת של
'חוגי הרעיונות' של מיני צעירים תמהוניים שסבבו אותו (חלקם יהפכו לאחר מכן לאנשיו
המסורים של פרופסור הנקן), שהגם שהללו נעדרו לחלוטין סמכות, היו מקור בלתי אכזב
לשמועות.
חזרה
לאינדקס | לערך
ההיסטורי הבא | לערך ההיסטורי הקודם
כתב וערך:
גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.