הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440
לסה"א)
4.4.4.1:
קרב האלמוגים הירוקים והמעשה בארוחת הערב של "פרידריך הדגול"
חזרה לאינדקס | חזרה לתיאור הכללי
קרב האלמוגים הירוקים
(2374) התחולל כאשר צי שגייסו בעלי בריתה של הידרוסט בנסיכויות 'חוף העשן' התנגש
עם הצי האמת'ורי, הכה בו ואילץ אותו לסגת מחופי קאלינגהאם שבדרום הידרוסט; לאחר
קרב זה, נכנע המעוז הרדיקלי והפרו-אמת'ורי האחרון בהידרוסט, מה שאפשר להידרוסטים
לעבור ממגננה להתקפה על רצועת האמתיסט עצמה.
אלא, שהקרב נזכר
בהיסטוריה לא רק בשל חשיבותו הצבאית, אלא גם בשל האינטריגות בין מנהיגיו, שהיו
קרובות מאד להכשיל את המטרה כולה באורח נלעג למדי.
הפיקוד על הצי, כמו גם
יותר ממחצית האוניות, היתה שייכת לדוכס פרידריך פון ציצוביץ ("פרידריך הדגול")
מדוכסות לוטנרהיים; אלא שזמן קצר טרם ההתקפה התחוללה מריבה סוערת בינו לבין שניים
מן המפקדים האחרים, האדמיראל פון טרוטה והרוזן הצעיר היינריך פון גלוזבורג (סבה של
'קתרין האדמונית', רוזנת גלוזבורג דהיום), שהלינו מרה על כך שלא רק שהדוכס פרידריך
חסר הבנה מספקת בניהול צי, אלא שהוא מתערב בכל דבר – ובעיקר במה שהוא אינו מבין.
השמועות סיפרו שהויכוח עלה לטונים גבוהים, ו"הציצוביץ" נעלב עד כדי כך
מכינוי לא מחמיא שהושלך לעברו, עד שפרש מן הישיבה ואיים ש"אם לא יקבל התנצלות
ראויה עד תום סעודת הערב", יחזיר את ספינותיו לנמל. אלא, שהרוזן הצעיר (מתואר בסיפור כאדמוני אמיץ
ובעל חשיבה מקורית, לא פחות מנכדתו דהיום), החליט ש"ממילא, סעודתו של
הציצוביץ תהיה כה ארוכה, שנוכל לעשות משהו אחר עד שתגמר", הורה על התקפה
נועזת בחסות הערפל, והכה בצי האמת'ורי מכה כואבת. פרידריך פון ציצוביץ, שקיבל את
הידיעות בעודו מטיב ליבו בצלי וביין (יש שמועה שאנשי האדמירל פון טרוטה דאגו
שהארוחה תתארך ותתארך אל תוך הלילה – משימה לא קשה במיוחד) ומתפאר בעלילות עבר של
בני משפחתו, רתח מזעם, אבל קיבל החלטה מהירה והורה לספינותיו להצטרף מיד להתקפה –
ובכך הבטיח או למצער הקל מאד על הנצחון.
מכאן ואילך, הדעות חלוקות: הדוכס פון ציצוביץ היה בטוח בכל מאודו שרק בואו לקרב
הפך את ההתקפה הפזיזה של פון טרוטה ופון גלוזברג לנצחון, הציל את היום והביא לכך
שגם הם וגם ההידרוסטים חבים לו "חוב מוסרי שליחו לא ינוס לדורות". שני
מפקדי ההתקפה, לעומת זאת, טענו עד יום מותם שהדוכס היהיר הופיע לאחר שעיקר הקרב
כבר הוכרע, וסתם "ירה כמה פגזי בליסטראות על האויב הנסוג ("וחבל שלא
השליך את עצמו, ונפטרנו מצרה"), ובעיקר התלבט בין הרגליים, ברבר, הפריע, וגם
הטיף מוסר".
[
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.