מחוזות האי ההידרסטי: ואלנסטון וריברהייז

(The West Downs)

4.6.7.1: המערכה ב-West Downs

מצולת וואלדר

בחזרה אל הדף הראשי של מחוזות ריברהייז וואלנסטון לחץ כאן

לערך מפורט על תושבי העיירה קלרידג' לחץ כאן

כללי: מעברו המזרחי של רכס הגבעות של אסטקהור, שוכן האיזור הפראי והתלול של מצולת וואלדר; אגם עמוק בגוון תורכיזי כהה, כלוא בין מדרונות תלולים ומיוערים בצפיפות בצמחיה נמוכה, לחה ורחבת עלים; ומעליו נישא עמוד אבן עצום, שאבניו האפורות ומוצלפות הגשם עולות אנכית לגובה של כמעט שלוש-מאות מטרים, וראשן חבוי כמעט תדיר בעננים האפורים שמתערבלים מעל המים, תורמים לחזותו הקודרת של האיזור. בעוד שאנשי התאגיד מחזיקים את המכרות הגדולים בגבולו הדרום-מזרחי של האיזור, ואחת המשפחות שאולצו לשמש כואסליות של מנזר נורת'ווינד חולשת על הרכס בפינה הצפון מזרחית, גבוה מעל האגם, הרי שרוב האיזור נותר חסר אדונים וחסר דרכים סלולות, מופקר לחסדי הטבע הפראי ולאגדות ישנות על עיר אבודה ויצורים מוזרים, שטיבם משתנה מגרסה לגרסה: החל מאנשי מערות מוזרים וכלה באנשי תיש חמקמקים ואפלים כלילה עצמו. כל זאת, כאשר ברקע עומד סיפור מעשה מפוקפק על מאמיניה הישנים של קאהלן-אירגריד, גבירת רוח החורף; ניצולי התקפת הדרקון שהחריבה את העיר וינטרסקלאוד (בעמק נורת'ווינד), שנסוגו אל מתחת לרכסים הפראיים... עד שהאפלה שהעירו לקחה אותם אליה.

גאוגרפיה ונקודות ציון: הבקעה העמוקה והמיוערת שבין עמק אסטפורד לרכסים הסדוקים והתלולים שמפרידים את מחוז וואלנסטון מעמק וואלמפלאו, נחשבה מאד ומעולם לחבל פראי ובוגדני, ביתן של חיות פראיות ויצורים מוזרים; שורות של מתלולים מוצלפי רוח וגשם, שמגדלים צמחיה צפופה ונמוכה יחסית של עצים מעוקמים, בעלי עלי-סוכך רחבים ונוטפים מים שגדלים כאן באלפיהם. בתווך, משתרע אגם מאורך בגוון כחול-תורכיז עמוק, חלקו עמוק מאד, ובצדדיו בריכות סלעיות משוננות ומנומרות בחבלי אצות מגודלים שלעיתים כרוכים על הסלעים הישנים כמו וילונות או הינומות מוזרות, שמשתרעות לעיתים לאורך של עשרות מטרים ומסתעפות לכיוונים שונים; כמה מהצמחים המקומיים מצמיחים אשכולות צמיגים ומאורכים של גרגירים בעלי ריח חמצמץ אופייני, שמסוגלים לייצר תסיסה חזקה (מה שהופך אותם, בעונות מסויימות, למקור טבעי של עסיס אלכוהולי חזק).

אלא, שהמונומנט הידוע ביותר של האיזור, הוא עמוד סלע עצום וכמעט אנכי, שקוטרו מעל חמישים מטרים, וגובהו עולה על שלוש-מאות; גוש עצום של משטח אפור-כהה נוקשה, שעולה במישרין מעלה, וראשו לא פעם מטשטש ונבלע בין העננים הקודרים שמסתחררים מעליו באיטיות כמעט תמיד; בעת סערות, שנראה שהן שכיחות למדי מעל האגם, הברקים מאירים מתוך המשטחים של האד הקודר, ואורם מבזיק מעל משטחי הסלע הגבוהים באורח מעורר השראה, או אימה, מסוג שקושרה לאורך הדורות עם דמותו האפלה של קאהל-ראמדור, מלך העורב שפנה לאפלה וכונה בפי כל 'אדון הרעם'. אותו מונומנט, או "עמוד הסערות", מצוי למעשה בקצה של כף סלעית עצומה, מעין גשר טבעי ענקי באורך של כמעט שמונה-מאות מטרים, שנשלח ממזרח רכס אסטקהור, הישר מהאיזור המוגבה החולש על ערוץ קברי המלכים של וולם; המשטח הסלעי, פשוטו כמשמעו, חודר בעוצמה לתוך האגם וכמעט חוצה אותו לשניים, כאשר בסופו מתרומם עמוד הסערות העצום אל תוך השחקים; ואילו בצידו הצפוני, נופל נהר גולדנביד, שזורם לכאן הישר מערוץ המלכים, ונשפך אל תוך האגם בשורה של מפלים קוצפים ומסוכנים, שנופלים אל תוך בריכות של סלעים מחודדים שלעיתים מפיצות זוהר חלוש וחולני - אולי מסוגים מוזרים של אצות שהתרבו בהן.

קשה מאד למצוא דרך בטוחה לחצות את גשר הסלעים ולהגיע אל מרגלות עמוד הסערות, קל וחומר להפעיל למרומיו; אולם האגדות הישנות של האיזור מספרות על גרם מדרגות נסתר, מסוכן ובוגדני כסערה עצמה, שנגלה רק במצב מסויים כאשר אור הירח פורץ מבין העננים ומכה בסלע; או לפי גרסה אחרת, נגלה רק לכוהניו של אדון הרעם או למי שמכיר את המילים או הלחש הסודי שלהם, באמצעותו הם מזמנים את המדרגות העקלקלות העולות למקום בו סגדו לאדונם הפראי והקריבו לו קורבנות אדם בתקופות החשוכות.

הרכס בצד האחר, המזרחי, של האגם, הוא גבוה ותלול עוד יותר מרכס אסטקהור, ומיוער בצפיפות גדולה בהרבה; כאן, חומקים שבילים חמקמקים בין טרסות טבעיות ונוטפות מים, נבלעים מתחת לעלווה הלחה והבשרנית, בדרכם מסביב לאגם או במעלה המתלולים הגבוהים, שהמים סדקו אותם במקומות רבים ויצרו בהם עשרות חריצים מהם זולגים פלגים קטנים ובינוניים; הגדול ביותר ביניהם, נהר ואלאדור (או וואלדר, תלוי בהגיה ואת מי שואלים), נופל מאגם הררי קטן ונסתר יחסית במרומי מרכז הרכס, ושוצף אל תוך מרכז האגם, ממש ממול המחזה הקודר של מרגלות עמוד-הסערות.

בעוד אותו אגם גבוה, ואלאדור'ס גריב, נסתר בדרך-כלל מעין וחבוי בין מצוקים, עצים ועננים כבדים של אד, הרי שלעיתים ניתן לראות ממרחק את הפסגה הגבוהה שנישאת מעליו, פסגת קץ-חורף, על כיפתה המעוגלת והאורנים העתיקים שמנמרים אותה, זעירים כנמלים לעיני הצופה ממרחק; לעיתים אפשר לראות, ממש כזהרור מטושטש, רמז לסלע המגולף הצר שבנוי בראש אחת מצלעותיה, נישא כלפי מעלה ומתפצל לשניים כמו זוג קרניים מוזרות, או אולי זוג ידיים מטושטשות שנשלחות בתחינה כלפי מעלה.

מדרום לאגם, לעומת זאת, הרכס שוקע ומפנה את מקומו לאדמת ביצה שטוחה, מיוערת בדלילות ומסוכנת מאד בעונות רבות של השנה; בצד הדרומי, ובעיקר הדרום-מערבי, ניכר חותמו של תאגיד 'מולי נכסים', שמפעיל את המכרות הגדולים בדרום-מערב האיזור, ובנה כאן עיירת כורים צפופה ומזוהמת, ולצידה מתקני עבודה, גלגלים, כבשנים וסדנאות, שמזרימות את שפכיהן אל תוך הבריכות הביצתיות שבפאתי האגם, עד שהעצים מסביב נבלו למחצה, וקיבלו מראה חולני מאד; ואילו ממזרח, צופה על הבריכות הדלוחות והיער הדליל והחולה שורה של מתלולים שעליהן יער גבוה וצפוף יותר, שנותר מחוץ לטווח הזוהמה של המכרות- לפחות לעת-עתה.

הגעה ועזיבה: מאחר ואיזור מצולת וואלדר היה מאז ומעולם איזור חיץ פראי ומעוט תושבים, הרי שהדרכים אליו ולתוכו הן מעטות, חלקיות ובוגדניות; כיום, קיימות רק שתי דרכים כבושות ומותאמות (איכשהו) למעבר סוסים ועגלות המוליכות אל פאתי האיזור: אחת משטחי שלטונו של תאגיד 'מולי נכסים' סביב העיר ווסטמור, המוליכה את המכרות הגדולים שבפינה הדרום-מערבית של האגם; ואחת משולי מחוז שלטונו של מיזלי הזקן ממנזר נורת'ווינד, המובילה את אחוזת סאות'רינדן החולשת על האגם מצפון-מערב, ומסתיימת בעיירת הדייגים העתיקה קלדרידג'. מעבר לשתי אלו, אין סביב מצולת וואלדר דרכים שהם מעבר לשבילי סיירים מטושטשים, מתעקלים ובוגדניים החומקים בנתיב-לא נתיב בין ובמעלה סלעים מעוצים בכבדות, מתחת למנהרות של עלים רחבים ובשרניים, ועל שפת בריכות בוציות ומבאישות; הדרכים משובשות, קשות למעבר ולא פעם מסוכנות מאד – מאחר והמתלולים המיוערים סביב מצולת וואלדר היו – ועודם – משכן ליצורים מוזרים מסוג שכמעט לא ניתן לראות בחלקים מיושבים יותר של מרכז הווסט דונס.

הדרך הדרומית:

הדרך הרחבה והקלה יותר למעבר, הנמצאת בשימוש השוטף ביותר, היא הדרך שפילסו אנשי 'מולי נכסים' מאיזור ווסטמור לעבר המכרות הגדולים של סוויפסטון; דרך זו, שמורה היטב (יחסית(), מתוחזקת באורח שוטף ומתאימה מאד למעבר כמות גדולה של עגלות, מתפתלת סביב שוליו הדרומיים של רכס אסטקהור, עד שהיא מגיעה אל עיירת המכרות גליטרהיל, מקום בן למעלה מ-2,500 איש שנבנה בחיפזון לפני כעשור, לאחר שהתאגיד הסדיר את הזכיונות המתאימים על המכרות הגדולים. כל אדם שהפרוטה בכיסו, ואשר ישכנע את פקידי התאגיד שיש לו עניין כשר (והוא אינו חשוד בתמיכה ב'אויבי הקדמה') יוכל להפרד מקומץ מטבעות כסף בכדי לרכוש מקום באחת השיירות הכבדות, הרועשות ומעלות הריח הרע שעושות את דרכן מאיזורי המחסנים הגדולים בפאתי ווסטמור לעבר גליטרהיל והסדנאות העצומות שמתחת לה, בואכה פתחי המכרות הגדולים.

גליטרהיל ופאתיה: גליטרהיל עצמה היא מראה מדכא למדי; שלושה מפלסים של בתי עץ אחידים עד יאוש, בנויים בחפזון מחומרים זולים, נישאים על מתלול נמוך, כאשר המסבאות ומועדוני השעשועים הזולים והמפוקחים היטב של הכורים נמצאים במפלס הנמוך יותר, סמוך לשערי המתכת המוגנים היטב שמפרידים בין העיירה לבין חצרות הפריקה והטעינה הרחבות שבפתח הסדנאות הגדולות - יעדן הסופי של שיירות התאגיד; ואילו מעבר לחצרות הפריקה ולשורות המחסנים הנמוכים, במישור הבוצי שבין משטחי האבן הגסים מחד, פתח המכרה ושפתו הדרום-מערבית של האגם, מגובבות סדנאות יזע לוהטות ומדיפות קיטור וצחנה, שמניעות גלגלי ענק חורקים; בתי-כבשנים מחוברים במסילות עץ פשוטות ויעילות, ובתי מלאכה שעגלות הכריה שפטישים הולמים בהם יומם ולילה.
חלקו הדרומי, הרדוד והבוצי יותר של האגם שבסמוך לאיזור המכרות, הפך זה מכבר למדמנה מצחינה, זרועה בפסולת מכרה, סיגים, מכונות הרוסות שהפכו לגרוטאות שקועות למחצה ומכוסות אצות, ועוד; גם היער הנמוך והמוצף למחצה שמנמר את אדמות הביצה ממזרח למדמנה שיצר התאגיד (וואלדווד תחתי), הפך חולני ומבאיש; העצים מעוקמים וגוססים באיטיות, גזעיהם נגועים בפטריות גזע שמנוניות שמדיפות ניחוח רע – ואלו הפכו בתורם למזונם של טחביות מגודלות ושעירות ושל קרפדות ענק ארסיות. רק המתלולים הגבוהים שעולים כמעט אנכית לעבר וואלדווד עילי במזרח, והזרמים התת-מימיים החזקים של האגם העמוק מצפון, תוחמים את הזוהמה ל'בריכות מולי' והיער המוצף שממזרח להן.

בהתאם למדיניות הרגילה של 'מולי נכסים', הרי שמצבם של הכורים שהובאו לכאן טוב יחסית למצבן של פועלים או כורים במרכז הידרוסט; מה שהופך את רובם לתומכים בתאגיד – תמיכה שמהולה במעט פחד, והידיעה שהגם שקשה לראות זאת באורח גלוי, עין צופה בהם תמיד, ומי ש'ישתגע וירק לבאר הקידמה שכולנו שותים ממנה', ישלם מחיר יקר; יפוטר ולעיתים פשוט יעלם. אם לא די בכך, הרי שהכורים למדו לפחד מאד מהטבע הפראי שחולש עליהם מתוך החשיכה הערפילית של המצוקים הגבוהים, שלא לדבר על צלליתו של עמוד הסערות והעלטה שמעליו, שתמיד נוכחת באופק. 'מדריכי' התאגיד, הגם שהם מסתייגים מהשפה ולחוץ מסיפורים 'מטופשים' על כוהניו הפראיים של אדון הרעם ושאר אגדות מצמררות הטבועות עמוק במים ובאבן של מצולת וואלדר, לא עושים דבר כדי למנוע את הפצתם, או לאכוף את האיסור הרשמי על הכורים לספר סיפורי מעשיות אפלים לאחר שעות העבודה; נהפוך הוא.
בחיי היום-יום, לעומת זאת, הרי שהסכנה העיקרית (מלבד תאונות עבודה מצערות שהן שכיחות למדי), אורבת לכורים, ובעיקר לאלו שנאלצים לפנות פסולת], בעיקר מהשרצים שהחלו להתרבות בפאתי איזור המכרות – קרפדות ארסיות ומגודלות, נדלים ענקיים, רפשנים וזן של חרפוש-קברים מגודל ששריונו בורק בירוק חולני; אלו ניזונים בשפע מהאשפה הרעילה למחצה של המכרות, מה שמצריך את אנשי התאגיד או אנשי-חרב שהם שוכרים לצאת מפעם לפעם למבצעים לדלל את מספרם, כשהם נעשים רבים וחצופים מדי, באורח שמסכן את פאתי גליטרהיל או את העבודה השוטפת.

הגם שאין חוקים כתובים, הרי פקידי התאגיד מצפים שכל מי ששוהה באיזור גליטרהיל, יהיה מסוגל לספק להם סיבה מקובלת לשהותו ולמעשיו; במידה והרפתקן הצליח להתיידד עימם די הצורך (למשל, על-ידי שהראה שהוא סר למרותם ומסייע להם בטיהור שרצים ארסיים מהאיזור), הוא ימצא בגליטרהיל לא רק זוהמה ואוויר דחוס ומבאיש, אלא גם שירותים חיוניים – מפונדקים ועד שירותי אחסון והמרת כספים יעילים למדי, איש-יהלומים, שירותי מפחה ועוד. לעומת זאת, מי שנחשד כתומך באויבי התאגיד, עשוי למצוא את עצמו מעוכב לחקירה במרתפים מתחת למשרדים ונשלח בסופו של דבר לווסטמור על חשבונו, או גרוע יותר.

כאמור, הדרך שבאה מווסטמור מסתיימת באיזור הסדנאות שבפי המכרות הגדולים; מכאן ואילך, המשך הדרך הוא בוגדני ומסוכן בהרבה, ובלתי ניתן בעליל למעבר סוסים, לא כל שכן עגלות מטען. ממזרח, משתרעות הבריכות המזוהמות – מסולעות ומלאות מדי בטינופת מכדי שניתן יהיה להשיט בהן סירות, ועמוקות ובוציות מכדי שניתן יהיה לעבור בהן ברגל בבטחה, בוודאי עם שיריון מתכת; מי שירצה להמשיך מזרחה, יאלץ לעשות מעקף מדרום, נתיבים שיקחו אותו לאדמות ביצה בוגדניות, מנומרות בעצים נמוכים ומשטחי דשא לח, שנדרש סייר טוב בכדי לעבור בהן בלא לשקוע בחלקות של בוץ טובעני (ובעונות הגשמים הכבדים, הן כמעט בלתי עבירות).

מגליטרהיל אל עמוד הסערות: צפונה, לעומת, זאת הדרך מגליטרהיל מוליכה לשדות בור מזוהמים, שמעשי התאגיד גרמו אי-כה לכך כי אדמתם תשקע ותסחף לאגם, מה שגרם לחשיפת עצמות של יצורים גדולים, כנראה לטאות ענקיות, תמסחי ביצה עצומים או משהו דומה, ששקעו כאן מי-יודע לפני כמה דורות. הגם שעד-כה לא נמצא בעצמות כל קסם, ובוודאי שאין בסיס לחשש המגוחך כי אי-מי יעיר אותן לחיים, הרי שהנוסע נאלץ לעבור בשדות בוציים עם מראה מקאברי למדי, כאשר מפעם לפעם, הדרך עוברת ממש ליד, ופעם אחת גם בתוך, כלובי צלעות עצומים ומזוהמים במרבדי טחב.

כאן, מסתיים שטח שלטונו של התאגיד בחומה מאולתרת על סוללה טבעית למחצה, שהקימו כוחות התאגיד בכדי למנוע הפתעות מן האיזורים הגבוהים, המסולעים והמאימים שלרגלי עמוד הסערות- הגם שעד-כה, לא היו התקלויות ממשיות, נראה שמישהו למעלה לקח ברצינות את השמועות העקשניות על גנולים ויצורים גרועים יותר שמסתובבים בין הסלעים מכוסי הערפל; ואילו ממזרח לחומה, במקום בו כף סלעית קטנה משתרבבת לתוך האגם, הוקמו פונדווץ' והילמרבי - שני מגדלי תצפית נוחים עם רחבות עץ, שהפכו עם הזמן לאתר בילוי מועדף על כמה מפקידי התאגיד ומקורביהם- בעיקר משום שמאותו כף ניתן לדוג בנחת, באיזור שעודו נקי מהזוהמה שהם עצמם יצרו בחלקים הדרומיים יותר של שולי האגם. מעבר לחומה- במידה וההרפתקן המזדמן יחמוק מעיני זקיפי התאגיד, יראה להם הוראות מגבוה או ישחד אותם שיעלימו עין מיציאתו, מתרוממת ארץ של סלעים מחודדים ומכוסי אד, עויינת ומלאה בנקיקים לחים ובבריכות זעירות וחלקלקות, כאשר לא פעם הרוח חולפת בין שיני הסלע ויוצרת יללה מקפיאת דם; כאשר העמוד הסלעי נישא למעלה, עצום ומאיים בהרבה מקרוב, על ראשו המשונן שחבוי כמעט תדיר במעגל התמידי (ולא טבעי לגמרי) של עננים שמתערבל סביבו; דרכים לא-דרכים, מסוכנות, תלולות למדי וחלקלקות, עולות מכאן אל כף הסלע העצומה, בואכה אל המדרונות זרועי הצמחיה, החשוכים והמאימים שסביב נהר גולדנביד והכניסה אל ערוץ המלכים החשוך ועתיק-היומין שבמזרח רכס אסטקהור.

הדרך הצפונית: הנתיב הצפוני, יוצא מפאתי איזור השליטה של האב מיזלי ומאמיניו האדוקים, הוא צר יותר, מתוחזק פחות ומפוקח פחות מהנתיב הדרומי; דרך בוצית, קשה לעיתים למעבר עגלות כבדות, מתפצלת בנקודה מסויימת מ'דרך המלך הנושנה' המקשרת בין עמק נורת'ווינד למעבורת וואלמפלאו; הדרך הצדדית מעפילה במתינות על רכס מיוער, מנומר מפעם לפעם בבית חווה בודד ומוקף מטע, חומקת במעלה משעול מתפתל בין עמודים מעוגלי קימורים עם חריטות מוזרות ודהויות, שחלקם בני מאות שנים, ובין מטעי תפוחים ואגסים דלילים, ומגיע בסופו של דבר אל שעריה של אחוזת סאות'רינדן – מבנה עתיק בן שלושה מפלסים היושב על הכתף הצפון-מזרחית של רכס אסטקהור, וחולש על פאתיו הצפוניים של אגם וואלדר מגבוה.

כאן, ממש בפאתי השער של אדמות האחוזה, יעבור הנוסע בצומת דרכים עתיק, משובש למחצה בין זמורות סוררות של גפן-ביצה, משוכות ופרחי-איזוב ריחני; ובעוד הדרך הראשית שבאה מעמק נורת'ווינד תסתיים מאה וחמישים מטרים הלאה משם, בשערי אחוזת סאות'רינדן, הרי חוצה אותה כאן דרך צדדית צרה בהרבה, שאינה מאפשרת מעבר עגלות, ומקשה מאד על מעבר סוסים שאינם מורגלים לסלעים; צידה האחד, מתפתל מזרחה ודרומה בצל גדרות האבן המתפוררות למחצה, הזמורות והעמודים המוזרים, תחמוק במעגלים רחבים במורד הרכס, ותסתיים בעיירת הדייגים העתיקה קלדרידג', שהיא הלכה למעשה הישוב האנושי העתיק והמרכזי של האיזור; ואילו צידה האחר של הדרך, חומק במעלה כתף הרכס, דרומה ומערבה, והופך עד מהרה לשבילי עיזים קשים ביותר להליכה, שחומקים סביב תהומות סלע ואל תוך ערוץ חשאי – ואי-אלו מהם עשויים, בסופו של דבר, לקחת את הנוסע קרוב לאיזור המחט של אופליה.

אחוזת סאות'רינדן: האחוזה הגדולה והעתיקה, שהיא רחבת-ידיים הרבה יותר מאשר מפוארת או מתוחזקת בקפידה, הינה (כפי ששמה אכן מרמז), מעוזו של הענף הדרומי של משפחת רינדן (או רינדון) העתיקה והמסועפת. מדובר בקומפלקס גס ופשוט יחסית, אבל מאוכלס מאד, אשר מזה כמעט שלושה עשורים מנוהל ביד-רמה בידי ליידי מרידית' סאותרינדן, בת לשושלת עתיקה אחרת שהיתה רעייתו הנאמנה – וכעת אלמנתו של לורד וולגרים סאות'רינדן הפראי, מנוחתו עדן; האדון אדום הזקן וחמום המוח, שהפך קורבנו של חזיר בר דמוני (Hell boar) שהפך מניצוד לצייד.

מרידית', הגם שעברה זה מכבר את יום הולדתה השמונים, וגופה הגדול למדי חבר לגיל ומקשה עליה להתנייע בחופשיות, היתה ונותרה אישה צלולה ומפוקחת מאד, שמצליחה מזה עשורים לנהל את האחוזה, על שלל הבנים והנכבדים ששורצים סביבה; תוך שהיא מתמרנת היטב בין שמירה על יחסים טובים עם האב מיזלי, לו בית סאות'רינדן קשור בשבועת נאמנות (ככל הבתים האחרים של איזור נורת'ווינד קרוס), לבין דרישות חיי הספר; ובין גביית מיסים ותחזוק האחוזה וסובביה, לבין שמירה על יחסים קורקטיים, גם אם נטולי אהבה, עם הקהילה העתיקה, העצמאית והדעתנית של דייגי קלדרידג', על מסורותיה המוזרות שנראות למיזלי ותומכיו כאליליות להכעיס ודורשות ביעור – לרבות סגידה מרומזת לגבירת רוח-החורף ולצלליתו של מלך-קוסם אפלולי, זכר לאגדות הישנות והאפלות שרודפות את איזור מצולת וואלדר מזה מאות שנים.

מרידית', שנחשבת בעמק נורת'ווינד ל'קשישה אדוקה, כבודה ומיושבת מאד בדעתה', מתגאה בכך שילדה אחד-עשר ילדים בריאים (שמונה בנים ושלוש בנות), מהם הגיעו עשרה לבגרות; תשעה חיים עד היום; ומהם שמונה העמידו שורה של צאצאים משל עצמם, מה שמזכה את מרדית' בגדוד שלם של בני-משפחה המסתופפים בצילה, וחרף המרמור של כמה מהם, התרגלו לסמוך על הגיונה העוקצני (גם אם מתובל מדי פעם בהצטנעות מזוייפת של 'מה כבר יודעת קשישה חולה ונוטה למות כמוני'), כמי שמנחה ומפשר ביניהם, בפעמים הלא נדירות בכלל שהם רבים ביניהם, לעיתים עד כדי סכנת אלימות.

מנגד, נראה שבאורח צפוי למדי, אותו צבא ילדים ונכדים, חלקם פראיים למדי – אשר כמה מהם שולטים בשבילי העיזים ופוקדים מפעם לפעם את המחט של אופליה, זיכה את מרדית' ביחס עוין ומלא מרירות מצידה של ליידי קתרין וולמהיירן; לגבירה מרת-הנפש של המחט יש דברים רעים בשפע לומר על מרידית' – הגם שבעבר התקיימו ביניהן יחסים טובים בהרבה; על משרצת הנכדים גסי-הרוח והבלתי נסבלים שלה; על הדרך בה היא מתחנפת למיזלי הזקן, ועוד; כך שהיחסים בין שתי האחוזות התדלדלו עם השנים, הגם שמפעם לפעם, עודם מתקיימים; וכמה מצאצאיה של מרדית' יתקבלו בברכה במחט – אם לא אצל ליידי קתרין עצמה, אזי אצל כמה מהכפופים לה.

היחס אל בני סאות'רינדן בעמק נורת'ווינד הוא אמביוולנטי: הגם שמרידית' עצמה מקובלת כאישה אדוקה הזוכה ביחס חם ממיזלי, והיא אחת המעטות שמסוגלת להביא אותו לסוג של הקשבה (תחת מנהגו להטיף ארוכות בקולו האיטי והמרגיז), הרי רבים מצאצאיה נחשבים פרובינציאליים ומחוספסים מאד, הרבה מעבר למה שמקובל בעמק האדוק; ואומרים כי הקרבה לאגם הפראי ולדייגים המוזרים שלו עושה את שלה. בתקופה האחרונה, מתלוננת מרידית' מפעם לפעם, כי המרחבים הפכו פראיים ומסוכנים יותר, וכי שמועות מוזרות על אנשי-תיש או יצורים דומים וחמקמקים עשו להן כנפיים; ומיזלי עצמו חושש ממהמסר שיתכן שחבוי במכתביה של האישה הקשישה והאדוקה, שגילה מונע ממנה מזה שנים מלבקר בכנסיית המנזר ולשמוע דרשות כפי שהיתה עושה בשנים מוקדמות יותר – כי מנהגים אליליים שבו ונאחזו בפאתי נחלתה, ואולי גם בליבם של כמה מאנשיה; באשר בפאתי העמק ישנם מי שלא שכחו את מלכי העורב העתיקים ואת הפולחן הדרואידי שהוכרת ביד חזקה בידי מיזלי המיסד... לדעת האב מיזלי הנוכחי, לפחות, וחוג הנזירים האדוק שמקיף אותו, דייגי קלרידג' הפרועים וחסרי המוסר הם האשמים בסכנת השחתת המידות שפשתה לאחרונה – וראוי למצוא דרך לטפל בבעיה, טרם תתרחב ותצא משליטה. אלא, שלעת-עתה הדברים נותרים במסגרת דרשות ותוכניות לא ממומשות – לעמק ולמיזלי יש די צרות הדורשות את תשומת ליבם לאחרונה, גם בלא עניין קלרידג' הנידחת שעל שפת האגם.

קלרידג' (כ-3,000 איש):

(לערך מפורט על תושבי קלרידג', לחץ כאן)

העיירה הגדולה והמוזרה קלרידג' היתה ונותרה חידה קשה לפיצוח, גם בעיני אלו אשר מבקרים בה ומצויים בקשרי מוסחר עם הקהילה המוזרה של דייגים ואורגי-אצות שחיה שם. קלרידג' מתפרשת שני צדדיו של מפרץ קטן בצפון האגם, ובימים בהירים ניתן לראותה היטב מחומותיה של אחוזת סאות'רינדן, המשקיפות על המפרץ מגבוה; קבוצות-קבוצות של בתים עם גגות ירוקים (שנראים כאילו הם ארוגים בעצמם או למצער מצופים ביריעות אצה ארוגות) - מעין איים או במות מוגבהות מעל פאתיו התורכיזיים של האגם; איי הבתים מחוברים זה לזה בגשרי חבלים, ובאמצע מזדקר מגדל מרובע, נישא מבין הערפילים שמכסים לא אחת את החוף, באמצעה של חצר מרובעת ומוקפת עמודים; מזחים ארוכים, על עמודי עץ דקים, שסירות מאורכות ומוזרות-חרטום עוגנות לצידו (מסופר, שהדייגים מדליקים פנסים מוזרים בתוך החרטום, מסיבות השמורות עימם), והכל שקוע למחצה בתוך סלילי הערפל ששורים כמעט תמיד על החוף הנמוך, מרחק שעות הליכה בודדות ממטעי אחוזת סאות'רינדן.

הגם שבני סאות'רינדן ודייגי קלרידג' הם שכנים, הדייגים מעלים מס עונתי מסויים, ובעבר היו אפילו כמה קשרי נישואין בודדים בין הצדדים (עד שדווקא בני קלרידג' שמו למנהג סוף, מסיבה שקשורה בחלקה לסכסוך אישי קשה בין הבארון סאות'רינדן המנוח לבין ראש העיר של קלרידג' דהיום), הרי שבני העיירה היו ונותרו מוזרים במראה ובהתנהגות, החל בלהג המתנגן והקשה להבנה שלהם, בגוון השיער המוזר בו ניחנו כמה מהם – שחור שנוטה לכחלחל או לירוק כהה.

הגם שבעיני מיזלי וחוג הנזירים והזקנים שמקיף אותו, מדובר בלא יותר מדייגים פרואים, אפלוליים וחשודים בעבודת אלילים, הרי כל מי שמכיר את קלרידג' יכול לדעת, שהאמת מורכבת בהרבה; והגם שבני קלרידג' דהיום מספקים את רוב צרכיהם השוטפים מדגים ואצות, הרי יש בעיירה לא מעט סימנים, שלא תמיד היה המצב כזה – החל משוק האבן המוגבה שמעל העיירה, שהגם שהוא נטוש למחצה קיום, הסימנים והגילופים על המבנים שלו מרמזים על עבר מפואר ומגוון בהרבה משל שוק דגים פרובינציאלי; המשך באוצר המוזר של העיירה – כישור המים העתיק שרונות מורכבות חרוטות עליו, ומשמש את המקומיים לטוויית אריגי אצות מורכבים; שלא לדבר על שמועות על שכיות חמדה אחרות, נעולות במרתף מגדל הנגיד של העירה, שהמקומיים שומרים עליהן מכל משמר; ועל פיותיהם סכורים היטב בעניין.
אין ספק, שרבים מבני קלרידג' חיים לא רק על דייג, אלא גם על אריגת אצות לשפע שימושים- החל ממלבושים מוזרים, וכלה בגגות ובגשרי החבלים של העיירה; כמה מהם יודעים לחרוט רונות אומנותיות על קונכיות סרטנים ועל חפצים אחרים – ושכיות חמדה כאלו נמכרו בעבר בחופשיות רבה בהרבה מאשר כיום (לאחר שסבו של מיזלי הנוכחי הטיל הגבלות ואיסורים על הסחר, והאב מיזלי הנוכחי הגביר את האכיפה); וכאלו אפשר למצוא במגוון אחוזות באיזורים הסמוכים, מבלסאסט ועד בתי המשפחות העתיקות בפאתי נורת'ווינד קרוס; ויש אומרים שאפילו בטירת דוכס ווסטמור.

כל זאת, בלא להתייחס לאגדות מפוקפקות יותר על כך שכמה מהדייגים של קלרידג' יודעים לדבר עם גנולים ואנשי-תיש בשפתם; מזמרים לדגים בנוסח וולם העתיקה, כדי להביא אותם אל הרשת, או לשכנע אותם להפריש להם ביצי-דגים נדירות מרצונם הטוב (ממרח ביצי דגים טעים למדי אכן מוגש בקומץ פונדקי העיירה, ולעיתים נדירות נמכר לאחוזת סאות'רינדן – בעיקר בעת שהלורד המנוח עוד היה בחיים)
יש המספרים כי אבות-אבותיהם של בני קלרידג' היו עבדיו של קוסם מטורף שטען לכתר (לא ברור של מה ומי- האם של וולם, או של משהו אחר), שחי לפני מאות שנים, ושרידי המצודה רדופת הרוחות שלו עדיין מרקיבים על אי נסתר אי-כה בצפון מערב האגם, לא הרחק מפאתי עמוד הסערות. הלה, לפי אותה מעשיה מצמררת, עשה ניסויים נוראים בעבדיו, זיווג אותם עם צללים חשוכים, והפעיל עליהם כשפים מצמררים שמקורם בכוהניה העתיקים של קאהלן-אירגריד (גבירת רוח החורף). בני קלדרידג' מקבלים את השמועה הזו במשיכת כתפיים השמורה לקשקוש שהם אינם מתכוונים לכבד אותו בתשובה; אולם ידוע כי ספניהם, הגם שהם שולטים באורח מעולה בזרמי האגם, מסרבים בעקשנות להתקרב אל החורבות המקוללות של אותו אי נסתר.

יהא אשר יהא מקורם, הרי שבני קלדרידג' הדלדלו לא במעט (יש סימנים לכך שהעיירה במקור יכלה להכיל למעלה מ-5000 איש), אבל מאחורי שתקנותם הזועפת והיחס המסתגר והחשדני שלהם לזרים (ידוע מנהגם למנות אדם זקן שתפקידו לבחון את הבאים בשער, ולהחליט האם להחזירם לאחור או לקבלם תחת האזהרה הטקסית 'היה בברוך בבואך, אך אל תשאל שאלות'); אולם עדיין, רבים מהם נראים מעודנים יותר ומשכילים יותר (גם אם לפי דרכם המוזרה) יותר מבני סאות'רינדן, שאת פטרונותם הם סובלים במשיכת כתפיים זועפת, כל עוד האחרונים אינם מנסים להתערב בענייני העיירה, וממשיכים למסמס את הנזיפות וההוראות שבאות ממנזר נורת'ווינד.
מסופר, שבני קלרידג' מחולקים לחמש או שש משפחות מורחבות: קונוורנג (Konwurng), וואלדרמור (Waldermoor), ארגוולד (Ergwuld), מירת'הורג (Myrthurg), סירית' (Syrith), והאות'ינגהארן (Hauthingheirn) – האחרונים, לפי המסורת, אינם תושבים מקוריים, אלא ענף של בני האות'ינגהאל שהתגלגל לכאן לפני כמאה שנים, והשתלב למחצה בעיירה; מסופר, כי אנשים אלו היו אחראים במשך שלושה דורות לרוב סחר החוץ המוצנע יותר עם איזור המחט של אופליה, עמק נורת'ווינד ועמק אסטפורד; אבל הצל שנפל על שארי-בשרם שנעלמו ביער האות'ינג נפל עליהם, וגרם להם להפוך קודרים ומסוגרים עוד יותר מבני קלרידג' המקוריים, כאילו הם שקעו לתוך אבל ריטואלי עמוק- והדבר לא הועיל לעיירה, בלשון המעטה.

השלטון המרכזי בקלדרידג' היה במשך דורות רופף מאד, ומצוי, באורח בלתי מפתיע, בידי מועצה רשמית למחצה של זקני המשפחות; ואלו ממנים בהסכמה (פחות או יותר) כמה בעלי תפקידים, כגון התפקיד של המלומד נגיד-המגדל, שאחראי על שמירת הגנזים ותחזוקת כישור הרונות הגדול של העיירה; זקן-הסיירים; זקן-השוק; כותב המגילות (אחראי גם על החשבונות ועל תשלום המס לסאות'רינדן); וזקן-השער; זאת, במעין הסכמה לא כתובה להעביר את התפקידים, מדי כמה שנים, בין משפחה למשפחה. אלא, שסכסוך ואי-הסכמות מתמשכות בין זקני קונוורג, ארגוולד ומיתר'הורג, הביא למינויו של ארלגארת' סירית' לראש העיר כמועמד של פשרה; אלא שמי שנחשב בעבר לשוטה רגזן ולא מזיג שקל לתמרן אותו, צבר עם השנים כוח, וכעת הפך לראש העיר החזק ביותר שזכור בקלרידג'. זאת, כאשר הקלאנים העתיקים והמכובדים יותר נחלשו - לא רק בגלל מעשיו ושלטונו, אלא גם בשל שילוב בין נוקשות, חוסר מזל וכמה מאורעות קשים שפקדו אותם מבפנים.

מרכז העיירה, הינו המגדל המרובע- פלא ארכיטקטוני בזעיר אנפין, שלא ברור כיצד ובאיזה יד נבנה; והוא משכן הן לכישור הגדול, שהוא היקר בנכסי העיירה, לבית הגנזים שלה והמקום בו מתכנסים הזקנים מפעם לפעם. המגדל, כפי שניתן לראות מרחוק, מוקף בחצר מרובעת ומוגבהת הצופה על המים מתוך מרפסות עמודים שהשנים הכהו את עיטוריהן; ואילו ממש לפני השער הפנימי, במרכזה של החצר, נמצא אחד המונומנטים המוזרים של העיירה – פסל פגום למדי של עלמה גוססת, או שמא כזו שנפגעה במהלך מרוצתה, אחת מידיה מושטת קדימה ולמעלה בתחינה, פניה מיוסרות, ורגליה ושולי שמלתה מכוסים בפיסול משכנע למדי של רצועות קרח, שכאילו החלו מתפשטות על גופה, מחדירות לתוכה את קפאון המוות בעודה מנסה להמלט או להתחנן על חייה.

אין ספק, שהפסל הזה הינו בן מאות שנים, ולכל הדעות לא פוסל כאן (ואף לא מחומרים שאפשר להשיג באיזור), ונראה שהועבר לכאן אי-אז בימיה הראשונים של העירה, באמצעים ומסיבות לא ידועות (יש אומרים, שמקורו בוינטרסקלאוד, לפני שנחרבה בהתקפתו הראשונה של הדרקון); המקומיים, גם אלו שיודעים משהו על הפסל ומקורו, סוכרים פיהם וטוענים כי אינם יודעים מאומה, ועדיף לא להמשיך להטרידם בכך, אם האורח הנכבד רוצה להמשיך להתקבל בברכה (יחסית...). עוד פחות מכך, הם מוכנים לאשר או להכחיש את השמועות על שכיות חמדה אחרות, מנופצות, ששמורות בבית הגנזים שלהם – אולי אף הן במקור מגנזכי וינטרסקלאוד, ואולי ממקור אחר ומוצלל עוד יותר.

כך או אחרת, הנתיב הצפוני מסתיים בקלרידג': מי שירצה להמשיך מכאן יאלץ להעזר בשבילים החמקמקים שממשיכים מכאן מזרחה, על פני המתלולים המיוערים של הרכס המזרחי הגבוה והתלול, בואך מעיינות הייקראק והאגם הגבוה הנסתר מעבר להן; או לחלופין להפרד מסכום גבוה מאד כדי לזכות להסעה בסירתו של אחד מדייגי העיירה- הגם שהם מקפידים להתרחק מהחוף המערבי, בעיקר מעמוד הסערות ומאיזור מצודת האיים החרבה והרדופה, שיתכן והיא רודפת את חלומותיהם מזה דורות. מנגד, הרפתקן בעל לשון משכנעת מספיק וצרור כסף תפוח, יוכל בהחלט לקבל הפלגה לעבר שפך נהר וואלאדור שבחוף המזרחי, אולם סביר להניח שלא מעבר לזה; דייגי קלרידג', מסיבותיהם שלהם, מתרחקים מאיזורי השליטה של התאגיד, ואינם יוצרים מגע עם אנשיו - לטוב ולרע.

הגדה המזרחית: הגדה המזרחית של מצולת וואלדר היא מיוערת ותלולה במיוחד; הסלע מתעקל כאן בפראות, יוצר מפרצונים גועשים מעליהם עולים מצוקים תלולים ובוגדנים, שהצמחים נאבקים כאן זה בזה כדי לטפס למעלה, אגב שהם משתרגים האחד בשני, ומהווים מקלט לשפע פטריות וחזזיות, וגם ללא מעט בעלי חיים מוזרים- בין היתר, דורבן טורף שמסוגל לטעון את זנבו במכת חשמל קטלנית, ואשר נוהג להתרבות על המצוקים הגבוהים יותר, החשופים לגשם השוטף ולברקים שמכים לא אחת במצוקים הסדוקים בחלקים הגבוהים יותר של הרכס.
הדרכים כאן מעטות, חלקלקות ובוגדניות, עוברות לא אחת בתוך מנהרות צמחים או בין צוק אנכי לתהום פעורה, כאשר צעד לא נכון עלול לעלות להרפתקן לא זהיר במחיר יקר מאד. בין סדקי האבן של המדרונות הגבוהים יותר, מקננים עופות מים, שמהווים בתורם מזון לדורבנים טורפים ולחיות אחרות, לרבות ציידים גנולים שמכירים את האיזור היטב (ולא ברור מהיכן הם הגיעו, והיכן בדיוק מסתתרים השבטים שלהם, אבל אין ספק שהם נוכחים באיזור, ובמספר לא מועט).

מן הסלעים הגבוהים והסדוקים, נופלים שפע של זלגי מים בגדלים שונים, נשפכים בין העצים והסלעים המשוננים, ונופלים אל תוך הבריכות הסוערות למטה.

המפלים הגדולים והמרשימים ביותר, נופלים במרכז האיזור, במקום המשוער בו נפרש אגם הררי קטן וגבוה בשם ואלאדור גריב ("מגן השוקיים של ואלאדור"), חבוי מאחורי טבעות מתעתעות של ערפל קר; כך שלעיתים ניתן למוצאו, ולעיתים עשויים נוסעים לתעות סביבו שעות בלא להגיע אליו. מסופר, שהמים של ואלאדור'ס גריב הם קרים מאד, ויש להן תכונות מוזרות... שקשורות אולי בעץ האדר הלבן העתיק מאד שניצב על אי במרכז האגם וצמרתו האדמדמה נישאת לגובה עצום, נפרשת כמו סוכך מעל המים, כאשר- לפי האגדה, הקור שנובע ממנו הוא לא טבעי, וגורם לכך שבעונת החורף למצער, ענפיו עמוסים בשלג, שנושר ממנו פתיתים-פתיתים אל תוך המים השחורים של האגם. מסופר, שהעץ היה קדוש לשוכנים העתיקים של העמק, וקללתם תפגע פגיעה נוראה במי שיחלל אותו – ונראה שאפילו הגנולים שחולפים באיזור יודעים זאת, ונזהרים. מצד שני, מסופר שלאיזובים על הקליפה שלו, לחלקי קליפה, ובעיקר לפירות הקטנים והמוזרים שלו, שמסופר שהם גדלים אך ורק באמצע החורף, לזמן קצר ביותר, יש ערך עצום, ושבעבר מכשפים שכוחים (או שמא, כוהניה של קאהלן-אירגריד) השתמשו בהם לרקיחת שיקויים רבי-עוצמה.

הרפתקנים ניסו לא פעם להגיע למקום הזה, וכמה מהם גם שילמו על כך בחייהם- בין אם בנפילות ממשעול בוגדני וחלקלק; בחיציהם ובחרבותיהם של הגנולים ששורצים במתלולים, בעיקר לאחר החשיכה... ואולי גם בדרכים אחרות; שמועות מספרות, כי לא רק גנולים מתחבאים על הרכסים המיוערים, אלא גם אנשי-תיש, שלחלקם יכולת מאגית מפותחת מאד (עניין תמוה למדי, שכן בני האמאני- קלאן האש, הגיעו להידרוסט רק במאה הנוכחית, ומעולם לא חיבבו איזורים כאלו; ואילו קלאן הדם הוא ציביליזציה מאורגנת ומושחתת בדרום הרחוק של העולם)

מונומנט אחר, ידוע ומצית את הדמיון לא פחות, הוא מה שמכונה "סכר גארהיד"; מדובר באחד השבילים המוכרים יותר שחומקים בין המתלולים האנכיים המשקיפים על האגם מצפון-מזרח; אלא שכאן, הקיר האנכי שמעל השביל לובש צורה מוזרה, כאילו הוא מגלה מתוכו קיר לא טבעי עשוי מלבנים עצומות, שנראות כמעט בלתי-אפשריות להצבה בידי אדם במיקום כזה, אפילו בעזרת כוח כשפים לא מבוטל; הקיר המוזר בלה מזוקן, מחורץ ואיזובים בני מאות שנים גדלים מתוכו, אולם צורתו – המזכירה לעיתים סכר עתיק, עודה שמורה היטב למדי; ואם לא די במראה המוזר הזה, הרי פה ושם, בחלקיו הגבוהים והמוסתרים למחצה בידי השרכים והאיזובים, מבצבצות צורות מאורכות, דמויות מסכות שחורות ואנושיות רק למחצה, ספק הלצה של הטבע וספק מעשיה של יד קדומה; ולפחות מאחד או שניים מהם, בוקע לעיתים סילון של מים חמים, משמיע שריקה עמומה ומפעפעת, ומלווה בקיטונות של אדים.

סיפורו של 'הסכר' העתיק, השתלב באגדה ישנה אחרת שהיו לה מהלכים באיזור סאות'רינדן וגם מעבר לו, ושמשכה לכאן בעבר הרפתקנים וציידי אוצרות; אגדה על עיר תת-קרקעית עתיקה, או לפחות מערכת מערות מסועפת וחצובה עמוק, שהטבע קבר מזה מאות שנים, על אוצרות וסודות שטמונות במעמקיה; אלא, שהנסיונות שנעשו מפעם לפעם לחטט ולחפור את השער המשוער שלה באיזור סכר גארהיד העלו חרס; מרחק קטן מקצהו הצפוני של ה'סכר', במקום בו מפולות אבן וחריץ גדול שקבוע בסלע יצרו מובלעת גדולה יחסית וחסויה במידה רבה מפגעי מזג האוויר, הקימו ציידי אוצרות מחנה גדול, אי אז, כנראה לפני מעט פחות ממאה שנים. אלא, שלא רק ששנים של חפירה לא העלו דבר, מסופר שבסופו של דבר הם היו לקורבנות של מגפה שעלתה מהאגם או – לפי גרסה אחרת – קורבנות להתקפה גדולה של גנולים או אנשי-תיש; הכפר, על שרידי עצמות האדם שפזורים בין הריסותיו, שרד פחות או יותר עד היום; וישנה טענה שמנהיג התוקפים – אולי שאמאן רב עוצמה, לא רק הוקיע את עצמותיהם של ציידי האוצרות על עצים ואבנים, אלא גם הטיל כישוף שסייע להן להשתמר לשנים ארוכות- אות ואזהרה להרפתקנים וציידי אוצרות אחרים. עד היום, אפשר למצוא שרידי אדם בין העצים הנבולים, לעיתים – לפי הסיפורים – גם גולגלות או צלעות שמשמיעות קול לחישה, ובדלי עשן כהה, לא מוחשי, עולים מהם.

פסגות הרכסים נעשות מעוגלות ורחבות יותר בחלק הדרומי של הרכס; הגבוהה ביניהן, היא ללא ספק פסגת "קץ-חורף" (Winter’s end) שחולשת על האגם ההררי מדרום, מכוסה במחטנים עתיקים ומסופר שיש עליה לפחות מונומנט עתיק אחד, שבוקע גבוה מעל ים המחטים המרשרשות.
מעבר לזה, ברמה הקשה לגישה שבחלק הדרום-מערבי, גבוה מעל היער המוצף המזוהם שבפאתי האגם, ישנן לא מעט חיות ניתנות למאכל, וגם עצי פרי פראיים... ומסופר שלפחות בעבר, ישבו כאן כפרים נידחים של ציידים או אנשי-פרא אחרים; אולם לא ברור מה עלה בגורלם, ומה נותר מהבקתות המוצנעות ומעגלי האבנים העתיקים שלהם.

הערת השה"ם: בשלב מסויים, בגלל מאורעות בקמפיין של אלאריס, קלאן הרועים של ג'ורסווראק, לאחר שהוכה וספג אבדות כבדות בנפש וברכוש, נסוג בדרך לא דרך מאיזור הערבות התאומות לחסות היערות הגבוהים האלו, ומקים את המחנה החדש שלו באחד מכפרי הציידים הנטושים.

בחזרה אל הדף הראשי של מחוזות ריברהייז וואלנסטון לחץ כאן

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.