הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
מחוזות
האי ההידרסטי: ואלנסטון וריברהייז
(The
West Downs)
4.6.7.1: המערכה ב-West
Downs
המחט
של אופליה
("מגדלה של האישה
השבורה")
בחזרה אל הדף הראשי של מחוזות ריברהייז וואלנסטון לחץ
כאן
תיאור
כללי
"המחט של
אופליה" הוא שמו של מתחם מבוצר, שבליבו מגדל אבן עגול עתיק שנישא גבוה מעל
חלקן הצפוני של גבעות אסטקהור. המגדל המעורפל,
האפרפר-ירקרק, נחשב ציון דרך מוכר לנוסעים על דרך המלך מוסטמור אל מנזר נורת'ווינד,
הגם שהוא נמצא במרחק של מיילים לא מעטים ממזרח לה. חרף זאת, בימים בהירים יחסית,
יכולים הנוסעים על דרך המלך לראות את אותה צורה מטושטשת, אפורה-ירקרקה, מזדקרת
כמחט בינות לסלילי הערפל ולאובך המשייט מעל צמרות יער האונת'ינג.
מתחם 'המחט של אופליה' יושב הלכה למעשה על שני כיפי סלע גבוהים שבוקעים מתוך רכס
אסטקהור סמוך לקצה הצפוני שלו; כאשר המגדל עצמו, כמו גם חצרות הזקיפים העתיקות
שמקיפות אותו, יושבות על הכף הצפוני, הגבוה והתלול שביניהם; הרחק מתחת לרגלי
המגדל, משתרעים ערוצים עמוקים, הדרומי ביניהם מוצף במים שוצפים הנופלים דרכו בשורה
של מפלים קטנים וגועשים; ואילו הצפוני, עמוק ורחב עוד יותר, יוצר חפיר טבעי אפלולי
ושורץ אגמונים ושיחי נחל; החוצץ בין המצוקים התלולים שמתחת למרגלות המחט לבין
ראשוני הגזעים המסוקסים, נגועיהאיזוב ועוטי הערפל של היער.
מרבית תושביו של המתחם מתגוררים בבתי החווה המפוזרים באי-סדר על מדרונות הגבעה
הדרומית; שם, מתפתלת דרך הגישה היחידה אל המתחם ומקיפה את מותני הגבעה, חולפת בין
גדרות אבן בלות מזוקן, בתים ישנים שעיטוריהם דהו ונשרו למחצה עם הזמן, ובתים חדשים
ועלובים יותר שצמחו מסביב הראשונים כמו פטריות שראשן מזהיב מקש לח; הדרך מסתיימת
ב'חצר רוח-החורף', שאינה יותר מרחבה שמחצית המרצפות שלה העלו עשב וזקוקות לשיפוץ,
מוקפת בתים משלושה עברים, כולל שני מבנים גליליים הנראים כצריחים עתיקים שהוסבו עם
הזמן לתחנות רוח גדולות; לכאן, יוצאת גם חזיתו של פונדק הנוסעים היחיד של המתחם,
"The
Fair Maid's Bow" ("קשתה
של העלמה"), ששני הפסלים שעיטרו אותו בעבר איבדו מזמן את ראשיהם וחלק
מזרועותיהם, וטחבים וחזזיות מטפסים עליהם בשלוחות שמנוניות, "כמו תינוק שנאחז
בשדיה של אמו הבלה".
חלקה הצפוני של 'חצר רוח החורף', הינו פתוח, ומתוכו בוקע גשר אבן מקומר, מרשים
למדי חרף השנים, שעובר על שורת עמודי גרניט וקשתות, וחוצה את הערוץ המוצף שמשקשק
ומעלה אדים מתחת, בדרכו אל פאתי המגדל הנישא שעל הגבעה הצפונית; הגשר, מלאכת מחשבת
מימי עבר שכוחים, נדמה לעיתים כאילו הוא מתמקר אל תוך מקלחת הערפילים, עד למקום בו
הוא נבלע אל תוך 'פיו' של בית שער מתקלף ונגוע בקיסוס שמחבר בינו לבין חצרות
הזקיפים המקורות שסובבות את מרגלות המגדל.
החלק הצפוני של המתחם, שמשתרע מעברם האחר של הגשר ובית השער, הוא מוזר ומבודד
יותר; שני מעגלים מטפסים של דרך שחולפת בין חומת אבן מעגלית ועמדות ירי נטושות
למחצה החולשות על יער האות'ינג מגבוה, ובין מעגל של מבנים מלבניים מעוטרים ברעפים
ישנים, תריסיהם מוגפים והם נראים ככאלו שחציים מבנה וחציים חצובים לתוך הסלע עצמו;
ביניהם נישאים מפעם לפעם עמודים מגולפים שהרוח, הגשם והערפל לא חסו עליהם; אולם
ניכר שבעבר היו בנויים באורח מתוחכם בהרבה מכפי שנראה ממבט ראשון, די הצורך כדי
להתקין בראשיהם גבישים זוהרים שניתן היה לראותם ממרחק רב.
מעל לחצרות האימונים הצרות ולמבנים המסוגרים וזעופי התריסים, נישא המגדל עצמו;
יציקת גרניט עתיקה שנראית לעיתים כאילו היא קוץ שבקע בעוצמה רבה מתוך בשרו של
הסלע; גוף גלילי עצום, שהטחב והקיסוס נאבקים לחדור את מעטה השיריון העצום שלו,
שבכותרו מעגל שיני אבן מחודדות למחצה, שהרוח שורקת ביניהם בעוצמה רבה; בימים
בהירים, ניתן לראות את הנס הישן שעדיין מתנוסס מעל הכותר: עורב לבן כשלג, מחזיק
במקורו ראש חנית ארוך ומחודד; מן התצפית הגבוהה, יכול בר המזל שגבירת המגדל הניחה
לו לטפס שם, לחזות בתצפית מרהיבה של הגבעות, עד אחוזת בלסאסט וטירת אסטקהור
המקוללת הרחק בדרום; יער האות'ינג במערב ובצפון-מערב, והרכס הנגדי המטושטש שמעבר
לו, וצורת מבואיו הפוריים המיושבים בצפיפות של עמק נורת'ווינד בצפון; ואילו בלילות
סוערים, מטילה התצפית הזו אימה חשיכה; הרוח נושבת בעוצמה כזו, עד שהמגדל נדמה
כרועד, והרעמים והברקים כה עזים, עד שהם נדמים כמקימים לחיים את צילן של האגדות
הישנות על הטקסים השכוחים וקורבנות האדם שהועלו לאדון הרעם, כאשר היו הגבעות עצמן
צעירות יותר, ובשורת אלי האור לא הגיע עדיין לעמקים האפלים של מחוזות הספר.
איש אינו זוכר כיום, מי בנה את המגדל; האם בימי ממלכת וולם עצמה, או מאוחר יותר,
ולאיזו מטרה. אולם נראה כי בנייתו הקדימה בהרבה את הישוב שמצוי שם כיום, ויתכן כי
היה אי-אז בעבר מקום להתבודדות של כהונה שכוחה כזו או אחרת; ובמקרה הגרוע יותר, גם
כלא; המרתפים מתחת למגדל עמוקים ומסועפים, יורדים עמוק אל תוך ליבן של הגבעות;
ואגדות שמסופרות חצי ברצינות בקרב יושבי המקום מספרות על אנשים שתעו למוות בתוך
העלטה שמעבר למעט בו משתמשים כיום לאחסן יין ומצרכים, ורוחותיהם עדיין רודפות את
המעברים התחתונים, המטפטפים והמטים בחלקם לנפול.
כך או אחרת, אין ספק כי המגדל דהיום מאכלס פחות מרבע מהאנשים שיכול היה להכיל; ועד
לפני שנות דור, היה מצב הכפר או אוסף החוות שמדרום לו גרוע אף יותר. רק בדור
האחרון, לאחר תבוסתו של אלאריק, הפך הכפר שעל המתלולים הדרומיים מאוכלס (ומסוכסך)
יותר; ואולם חצרות הזקיפים העתיקות שבחלק הצפוני של המתחם, כמו גם היכלותיו
הקשתיים הישנים-נושים של פנים המגדל, על קירותיהם המעגליים והניסים העתיקים שלהם,
נותרו ריקים למדי – והולמים למדי את מצב רוחה של הגבירה הנוכחית; מעטים יודעים, מה
אכן השתמר מימיה של ליידי אופליה, הקוסמת שהבעלות במגדל רשומה עדיין על שמה; ואם
אכן היו לה מעבדות מוצללות בראש המגדל, או שמא במרתפים העמוקים מתחתיו.
בחישוב לא מדוייק, נראה שכיום מכיל המתחם כולו בין 500 ל-700 איש; מהם לפחות מאה
נושאי-נשק שרובם מיומנים למדי, סרים כולם למרותה של הגבירה המפקדת, ליידי קתרין
וול'היירן, ככל שהיא טורחת להשגיח בהם או לפקוד עליהם בימים האפלים שפקדו אותה מאז
האסון; וסרים בחלקם למרות סגנה בפועל, קולונל אנדרו ת'ורנהיל המצולק, הזועף שנחשב
בעיני רבים ללא יציב במיוחד, ונוטה לעיתים למצבי רוח עכורים ומסוכנים. באורח רשמי,
ליידי קתרין אינה יותר מאכונגרית של הקוסמת אופליה, שאיש אינו יודע האם עודה חיה
אם לאו; באורח רשמי פחות, ובעיקר בעיני יריביה של 'המחט', ליידי קתרין מהווה מפקדת
לא מוכרזת לערב-רב אפלולי של חוואים פרועים וסוררים, שרידי המורדים של הרוזן
אלאריק, והסוררים יותר שבין צאצאי המשפחות העתיקות שמעולם לא השלימו לגמרי עם השלטון
האדוק של בני מיזלי בעמקים הפוריים של נורת'ווינד.
הגעה
ועזיבה:
מעטים למדי עושים
את דרכם כיום אל 'המחט', מלבד בני הכפרים הסמוכים שעדיין סוחרים עם תושבי 'החווה
החופשית האחרונה'; ואף זאת פחות מבעבר– התעצמות כוחו של הלורד בלסאסט, והחרפת
העימות החריף ממילא בינו לבין 'המחט' גורמת לרבים מתושבי הקהילות שמדרום לחשוב
פעמיים, לפני שהם קושרים עם אותם 'מנודים בני-בלי שם' קשרים מיותרים. המצב מול
הקהילות מצפון, הסרות למרות בני מיזלי, גרוע פחות; ולו מפני שהמדיניות הרשמית של
מיזלי הזקן, הגם שאינו מסתיר את תיעובו כלפי המחט בכלל, וליידי קתרין בפרט, אינו
קורא באורח רשמי לחרם, אלא 'מותיר תקווה שאותם אומללים שחיים בחושך ימצאו את דרכם
אל האור, בסופו של דבר; ולכן ראוי, בחסד קלאודור ישתבח שמו ואבותינו הדגולים
והאדוקים, שלא לנעול לגמרי את הדלת' (מה שעולה למחט ולמפקדת שלה, מפעם לפעם
ב'ביקור נימוסין' לא חביב של אחד מראשי המנזר, לדון ולהטיף להם על ענייני היום);
ועדיין, בין הצדדים נטועה חשדנות עמוקה, שלא לומר עויינות; ולכן יחסי המסחר הינם
דלילים למדי. כל מי שמעורב בפוליטיקה של הווסט דונס, ולו ברמה הבסיסית, יודע כי
המחט ואנשיה חשודים – וכנראה בצדק – בשייכות או בחיבה לצד שהפסיד בקרב מול התאגיד;
הגם שבאורח רשמי, ליידי קתרין מעולם לא נלחמה לצידו של אלאריק, אין ספק כי כמה
מאנשיה עשו זאת, אף אם באורח לא מוכרז; ולאחר מפלתו, נמלטו לכאן כמה משרידי חייליו
ותגברו את השורות הדועכות של המקומיים.
במצב זה, אף אם התאגיד עצמו עודו מתמהמה מלמחוץ אותם (פיזית או משפטית) הרי מי
שיקשר עימם בקשר אמיץ מדי, עושה זאת על אחריותו. חרף זאת, ניתן למצוא מדי פעם עגלה
או מספר עגלות העושות את דרכן אל המחט וממנה; ובעבור כמה פרוטות, לקפוץ על אחת
מהן, או לחלופין לשכור מלווה מקומי בוולסמיד, כדי שיוביל את הרוצה בכך לאורך הדרך
הישנה המובילה אל נחלתה המסוגרת של ליידי וול'היירן.
הדרך אל
"המחט" עצמה, היא דרך עגלות בוצית ומשובשת יחסית, שמותירה אך סימנים
מעטים לכך כי בעבר היתה סלולה למשעי ואפילו מעוטרת בעמודים מגולפים, שרק שרידים
טחובים שלהם עוד מקשטים פה ושם את שולי הדרך, נבלעים למחצה בין ראשוני העצים
הזולגים, המאונקלים וכבדי הקליפה שעולים מהיער.
הדרך אל "המחט של אופליה" או "החווה החופשית האחרונה", עוברת
דרך הכפר הבלוי וולסמיד (שבניגוד למחט, כפוף כיום למחצה לאדונותו היהירה של לורד
בלסאסט); ומפאתי הרחוב הראשי של וולסמיד, על שני פונדקיו הבלים מזוקן וקומץ
חנויותיו הדלות, הוא ממשיך מזרחה ומעט צפונה, כשהוא סב במעגל רחב סביב פאתיו של
יער האות'ינג העתיק ומטיל האימה; הדרך כאן משובשת, לא פעם בשורשי עצים סוררים
ובקילוחי מים חמימים, עכורים ומעלי ריח גופרית שחמקו במורד אחד מערוצי היער;
לעיתים, סוללה בוצית למדי עולה בכבדות מעל בריכה אפרורית ומבעבעת, עד שבסופו של
דבר, עולה הדרך במתינות, משקיפה על נחל שוצף שמתפתל סביב פאתיו הדרום-מזרחיים של
היער; לאחר מה שאורך בדרך-כלל יום שלם של הטלטלות איטית, יכול הנוסע לעבור סוף-סוף
מתחת לקשת אבן עתיקה, שחורה-אפורה, בסגנון דרואידי, ולהשקיף על המחזה שנגלה מעבר
לה, במקום בו היער נסוג סוף-סוף לאחור ומגלה את ה'מחט' וסביבותיה במלוא הדרן
השוקע.
כאן, מתרחקת דרך העגלות בקשת רחבה דרומה, עוזבת את הנהר ומעפילה אל חומות הבוץ
והחפיר העשוי למחצה של הכפר שבדרום המחתם, מתפתלת לתוכו ובתוכו, עד שהיא מסתיימת
ב'חצר דרך החורף', בפתח הגשר הגדול ובטווח ראיה מחלונותיה הגבוהיים של הגבירה
המפקדת עצמה.
יער האות'ינג ובני האות'ינגהאל: אם לא די בצרות הללו, שרובן עדיין רחוקות ולא
מוחשיות לגמרי, ובמתחים הפנימיים שהתעוררו בין ותיקי המתחם לאלו שהצטרפו אליו
בשנים האחרונות, הרי צל כבד החל עולה כעת גם מכיוונו עציו האפלים ומעלי האד של יער
האונתינג. עומק היער היה ידוע מזה דורות על דורות כמקום מסוכן ובוגדני, מלא
מעיינות גופרתיים חמים, שהגדולים ביניהם יצרו ביצות של ממש בין העצים העצומים,
משכן לחורבות שוקעות מטיב לא ברור, יש האומרים עתיקות בחלקן יותר ממלכת וולם עצמה;
ועוד. השושלת שמשלה בפאתי היער והקימה שם את אחוזתה, האות'ינגהאל, קיימה בעבר
יחסים קורקטיים ומועילים עם שוכני המחט; אמנם, קלאן האות'ינגהאל היה ידוע לשמצה
תמיד כקלאן של אנשים פראיים וחמי-מזג, אולם מילת הכבוד שלהם היתה בעלת ערך, ואנשי
המחט, פחות או יותר, החשיבו אותם כבעלי-ברית. כמוהן, וכמו שרידיהם של כוחות
ומשפחות עתיקות אחרות באיזור, תמכו בני האות'ינגהאל ברוזן אלאריק, וכמה וכמה מהם
נספו כאשר מחץ התאגיד את הכוחות של האחרון.
להבדיל מן המדיניות האמביוולנטית שלו כלפי 'המחט', הרי שבעניין בני האות'ינגהאל,
נראה שהנהלת 'מולי נכסים' נקטה קו תקיף בהרבה, שכלל הזמנה של ראשי המשפחה ל'בירור'
בווסטמור; בני האות'ינגהאל לא ענו דבר, ומספרים ב'מחט' שפשוט נעלמו- נטשו את
אחוזתם בפאתי היער שנותרה כבית רפאים מוכה רוחות מיללות, ונסוגו למעמקי היער;
ומאז, לא יצרו עוד מגע וקשר לא רק עם העולם החיצון, אלא גם עם בני-בריתם הישנים
מהמחט.
עד כאן הגרסה הרשמית; אלא ששמועות שרצות בקרב תושבי 'המחט' וסביבותיה מספרות על
תופעות מפחידות שהתעצמו מאד בשנים האחרונות; שמועות על צרחות אימים שעלו מהאחוזה
בלילות אפלים; על כך שהיער כולו הקדיר ומרחקת האדים שלו התעבתה והבאישה כפליים,
ואיומים חסרי שם שנערו אי-שם במעבה האפלה בביצות הנסתרות בין הגזעים השחורים.
אמנם, באורח רשמי מפקדי המשמר אינם מתייחסים לשמועות; אולם נראה שהורו לפקודיהם
לנקוט אמצעי זהירות ולפטרל יותר – חרף כוחם הדל יחסית – בערוץ שגובל עם היער
ולאורך הדרך, עד למטווחי עין מהאחוזה הנטושה של בני-בריתם לשעבר. לעת-עתה, לא ארע
מאומה, מלבד התקלויות רבות מעט יותר מהרגיל עם חיות טרף, לטאות וחרקים ענקיים;
אולם הצל שהתגנב ללבבות אינו סר מהם; וגורלם של בני האות'ינגהאל נותר בלתי ידוע.
חורבנה
של קתרין וול'היירן
ליידי קתרין וול'היירן, נצר לאחת השושלות העתיקות של עמק נורת'ווינד, החלה את דרכה
באורח רחוק מאד מהדמות הזעופה והקודרת המוכרת לבאי המחט של אופליה כיום. בנעוריה,
היתה ידועה כלוחמת נועזת ובעלת מזג קליל ומרדני, בעלת אופקים רחבים וראש פתוח
בהרבה משל אחיה ואחיותיה. בניגוד להם, הרבתה להסתובב מחוץ לגבולות המחט של אופליה,
זכתה להשכלה נדירה בהיקפה במחוז הולדתה, והרבתה מאד להסתובב בעמק נורת'ווינד
ואפילו במנזר, שאת הספריות העתיקות שלו חיבבה מאד (יש שמועות שבשחר נעוריה השתעשעה
ברעיון להפוך למשוררת נודדת).
קתרין, שנודעה אז ברעמת שיער אדמונית-כתומה בגוון להבה ובמזג הולם, ניהלה יחסים
אמביוולנטיים עם בני מיזלי, שסבלו עד שלב מסויים את נוכחותה ובמקצת גם את
התגרויותיה, שמא מתוך רצון להביא אותה יום אחד אל האור; ונראה שבשלב הזה, היטיבה
לדאוג לאינטרסים של אביה ושל הנחלות שלא, ולצד דרכיה הקלילות ואהבתה לרקוד
ולהתחרות בקשת בפסטיבלים, ידעה לא מעט על פוליטיקה דיסקרטית יותר.
אלא, שחינה של קתרין סר לגמרי, לאחר שהתפוצץ רומן שניהלה עם סר רופרט לייטינגטון,
קרוב משפחה של בני מיזלי-ברינגטון (כיום אדון אחוזת לייטבורי), שלא רק שהסתיים
בהריון לא צפוי, אלא בתעוזה כמעט בלתי נתפסת (בקנה המידה של מיזלי, לפחות) בה העזה
קתרין לדחות את "ההצעה רבת החסד" להסדיר נישואים מהירים, הכוללים המרה
כנועה וצייתנית מצידה אל תוך הקהילה האדוקה של חסידי בית מיזלי (מה שהיה עלול
לפתוח גם פתח לתביעות עתידיות של בני מיזלי על 'המחט' עצמה). גרוע מן הדרך הפומבית
והלא עדינה בה דחתה את ההצעה, העלתה קתרין את חמתם של בני מיזלי בכך שסירבה להשתמש
במי-מרור כדי להפטר מתוצאות ההריון (הגם שבני מיזלי, באורח פומבי, לעולם לא יודו
שהציעו לה 'חטא נורא' כזה).
קתרין ילדה את בנה היוארד בבית אביה, ואם לא די ב"כל הרעה והחטאים
שעוללה", הודיעה כי תגדל אותו לפי הדרכים העתיקות, והוא ישא את שם משפחתה,
כאילו היה ילד חוקי וטבעי לכל דבר ועניין.
בני מיזלי הזועמים הודיעו על החרמתה של קתרין ועל איסור כניסה שלה לנחלותיהם,
"מכאן ועד עולם"; דבר שגרם לה בעיקר לפרץ של צחוק זועם.
כך או אחרת, אביה של קתרין ומושל המחט לפניה, שסבל ממחלות קשות עוד קודם לכן, נפטר
זמן לא רב לאחר מכן; קתרין גברה על שניים מאחיה במאבק קצר יחסית על ירושת כס מפקד
המחט והסוכן של אופליה (חרף שמועות מבוססות על נסיונות בחישה של בני מיזלי בעניין,
שיתכן שפעלו נגדם כמו בומרנג), והפכה, בהיותה בת 24, למפקדת העליונה של המחט. אחד
מאחיה, שמעולם לא סלח לה על ההשפלה, יצא לגלות מרצונו זמן קצר לאחר מכן, ועקבותיו
לא נודעו; האחר, שהשלים עם שלטונה של אחותו, שירת אותה במשך שנים, עד למותו הטראגי
כאשר הצטרף לשורות אנשיו של הרוזן המורד אלאריק.
קתרין, שנהנתה במשך שנים משמועות על כשרונות עתיקים הזורמים בדמה, הכשירה את בנה
היחיד כיורשה, וגידלה אותו להיות מפקד ומנהיג מלידה; היוארד הצעיר נראה אכן כיורש
עתידי ראוי לאימו (עד היום, לא ברור אם נכונות השמועות כי המרה את פיה, ויצא לשרת
את אלאריק כנושא כלים צעיר, אם לאו); אולם דווקא לאחר שהצליח לצאת משלום מהצטרפותו
(הנטענת) לשורות אנשיו של אלאריק, נפלה עליו ועל המחט כולה ידו הכבדה של הגורל.
בשלהי החורף של שנת 2438 (שנתיים לפני פתיחת המערכה), נהרג היורש הצעיר באורח כמעט
סתמי – התקלות של כלום במהלך סיור שגרתי, שהסתבכה בלא צורך; מוות מר, חטוף ומיותר,
שנחת על אנשיו ובעיקר על אימו כרעם ביום בהיר.
ליידי קתרין נשברה לגמרי; וככל שחלף הזמן, כך העמיקו יגונה ואבלה; שערה האדום
האפיר כמעט כליל, כאשר הזקנה צנחה עליה באפס זמן; וכיום, היא ממעטת יותר ויותר
לעסוק בענייני המצודה ולפקד על אנשיה, אלא מסתגרת יותר ויותר בחדריה שבראש המגדל;
ורק הדי צעדיה החוזרים והולכים מהדהדים בלילות הארוכים והחשוכים. מסופר, כי היא
מבלה שעות על שעות בישיבה מעל שיריונו המנופץ של היוארד, בוהה ומעבירה את ידיה
הכומשות על השברים דרכם חדרו הלהבים שקטלו את בנה ויורשה. למצוותה, כוסו החלונות
בוילונות שחורים, ובדים כהים נמתחו על התמונות העתיקות של המפקדים הקודמים מבני
משפחתה, כאילו קתרין אינה יכולה לשאת את מבטם הדומם והמאשים. חורבנה של קתרין העלה
עננה של צער וספק על המתחם כולו; והגם שישנם כאלו אשר מעזים לתהות בלחישה מי ירש
אותה, הרי נראה שלעת-עתה, ובעיקר עקב המתח בין תושביה המקוריים של המחט לבין אנשיו
של אלאריק שהתיישבו בה, קשה למצוא מועמד מוסכם; וודאי שלא תורנהיל, שהכל מעריכים
את קישורים, אולם רבים מפחדים ממנו, ולוחשים כי מעבר לפניו המרים והמצולקים מסתתר
טיפוס לא יציב ואפילו מסוכן.
בחזרה אל הדף הראשי של מחוזות ריברהייז וואלנסטון לחץ
כאן
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.