הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
מחוזות
האי ההידרסטי: ואלנסטון וריברהייז
(The
West Downs)
4.6.7.1: המערכה ב-West
Downs
עמק
אסטפורד'ס באן (Estford's Bane Vale)
בחזרה אל הדף הראשי של מחוזות ריברהייז וואלנסטון לחץ
כאן
On the mound grows the green grass;
there sheep feed and the larks soar,
and the wind blows from the sea-shore.
The old hoard the Night shall keep,
while earth waits and the Elves sleep.'
(J.R.R
Tolkien, "The hoard")
כללי: האיזור המכונה "Estford's Bane", הוא עמק
פסטורלי למראה בו עוברת הדרך הראשת מווסטמור לנורת'רווינד קרוס, לאחר שהיא נחלצת
מאיזור ה-Twin willows
ועולה צפונה; ראשיתו של האיזור היא בעיירת האבן העתיקה והאפלולית למראה הנושאת את
אותו שם (Estofd's Bane),
על רעפי האבן הכהים שלה, בית הסירות השחור והאנדרטה המפורסמת שלה, שמנציחה את
נצחונו של אדון מקומי מהמאה הקודמת וחבריו על לטאת ענק מפלצתית. הלאה משם, מתפתלת
הדרך בליבו של עמק מוריק, ירוק-אפרפר, עם כפרים קטנים וציוריים למראה ועדרים
גדולים של כבשים רועות בעמק ועל המדרונות הנמוכים של הרכס המתון ממזרח; ואחוזת Belcesk הגדולה והמהודרת,
שנראית ציורית ויפיפיה "כאילו נלקחה מרומאן רומנטי ארור", חולשת עליהם
ממרומיו של מרכז רכס הגבעות; רק לעיתים, מתוך הערפילים, יכולים נוסעים חדי-עיין
לראות גם את מגדליה החרבים למחצה של טירת אסטקהור, מושבם העתיק של אדוני העמק,
מציצים מעבר לכתפה הגבוה של הגבעה שבדרום הרכס.
ממערב לדרך, שוקעת האדמה במתינות והופכת לאדמת ביצה מיוערת; קרי, יער נוטף מים
ועמוס חזזיות וטחבים, מוצף למחצה בדרגות שונות של עומק (וסכנה, כי חלק מהמקומות
הטובעניים ביותר נראים מרחוק כמדשאות לחות גרידא), המשתרע ממרחק רבע חצי מייל
מפאתי הדרך ועד לרכס גבעות רחוק וגבוה הנישא מעל העמק במערב. מתוכו של ים
ירקרק-כהה זה של עצי ביצה מתנועעים, עשבים לחים מרשרשים וצווחות של עופות מים
רחוקים, מזקרות שתי גבעות קטנות ובודדות "כפתו של פאיראן", ו"גבעת
העטלף", שמעלות גוף ירוק-כהה עד אפור מעל לאותו משטח ערפילי תמיד של צמחיה
סבוכה ומים עומדים. בימים רחוקים, שימש המקום את האדונים לבית אסטפורד לצרכי ציד;
ועד היום, טוענים כי מעמקיו נגועים ביצורים מסוכנים: בעיקר אך לא רק לטאות ענקיות
וטורפות, שכאשר הן מתרבות יתר על המידה, הן עשויות להפוך לסכנה גדולה לעדרי הכבשים
של העמק, ולעיתים גם לרועים ולנוסעים.
בגבולו הצפוני של העמק, הדרך מעפילה
באיטיות אל תוך אדמות שהופכות מעובדות יותר, ובסופו של דבר עוברת מתחת לברכיה של
גבעה בודדה וגדולה עליה שוכנת אחוזת לייטבורי, מוקפת בוסתנים ושלושה מגדלי אבן
ישנים, ומצויה בבעלות אחד מקרוביו הרבים של האב מיזלי; זהו האות כי תם איזור אסטפורד'ס
באן, והנוסע הגיע אל
לב מחוז ואלנסטון וה-West Downs,
איזור האדמות הפוריות הרבות בסביבת מנזר נורת'ווינד שבבעלות האב מיזלי רב העוצמה
ומשפחתו המורחבת.
טירת אסטקהור והדרך המזרחית: כיום, אך נוסעים מעטים מנסים את כוחם
בנתיב השכוח והמטושטש למדי שנפרד מהדרך הראשית ומטפס צפונה ומזרחה; מי שינסה את
כוחו בדרך משובשת זו, שהיא כיום בלתי הולמת למרכבות וכמה מחלקיה קשים למדי עבור
סוסים, יגיע לאחר כחצי יום של העפלה (בדרך כלל, בקצב רגיל, מדובר בשעת אחר-צהריים
מאוחרת עבור נוסע שיצא בבוקר מהעיירה אסטפורד'ס באן), לצומת הדרכים העתיק של מיסטבורן; צומת
זו, שם מיקמו אדוניה העתיקים של אסטקהור את כלובי הדרכים בהם הושארו נידונים
למוות, נמצאת באחד מחלקיו הגבוהים ביותר של הרכס; במקום זה, האדמה סלעית וכהה,
הדרך עוברת בין צוקים מעוגלים, סחופי רוח וגשם, שנראים כדוגמא קלאסית ל'חניכי
האבן' של ה-West Downs,
הרוח שורקת בחוזקה באורח שלעיתים מזכיר לבעלי הדמיון את בכיים של הנידונים שנותרו
להימק בכלובים (הכלובים הישנים עדיין שם, חורקים ברוח); והערפל זוחל מסביב כמו
נחשים צמריריים וזדוניים. אם לא די בכך, הרי ממש לפני הצומת, הדרך מתעקלת וחושפת
בבת אחת את חומותיה הכהות והסדוקות של טירת אסטקהור, על מגדליה המשוננים שהערפל
משחק בהם, כתמי הבערה הישנה בקירותיה הרחוקים, והעורבים הרבים שמקננים מעליה, שלא
פעם נישאים כמו ענן מעל ואל תוך הערפל, קוראים בקולם החזק והדיהם מתגלגלים למרחק
רב.
רבים טוענים, כי הלילה שנופל סמוך לאחר מכן (ורוב הנוסעים אכן יאלצו להקים מחנה
מאולתר בצומת או מתחת לאחד הצוקים הסמוכים לו, משום שמסע לילי באיזור זה נחשב
מסוכן, שלא לומר קטלני לסוסים ובמידה רבה גם להולכי רגל, בשל התוואי הבוגדני
מהצומת והלאה) הינו צונן ומפחיד במיוחד, ויש המדברים על קולן של רוחות מעונות ושאר
פחדים חסרי שם שעולים מתוך הערפל. אלא, ששיאו של המסע המוזר והלא שגרתי יגיע ביום
שלאחר מכן; מכאן ואילך, הדרך יורדת בפיתולים חדים, חומקת לאורך גב הרכס ומטה, עד
שהיא נכנסת לעמק הסלעי (בין שני מצוקים גדולים שמזדקרים מגב רכס הגבעות המרכזי),
שזכה לשם "המתלול הלוחש" (מילולית 'דרך הגבעות הלוחשת').
כאן, הדרך עוברת בין קירות סלע עצומים שכמה מקומות בהם חלקים ובנויים באורח מוזר;
תילי אבן עצומים, שוקעים למחצה בעשב הירוק-אפרפר, נישאים מלמעלה כמו מגדלים קדומים
שבנה עם שנשכח מזמן; ופה ושם יוצר פי-מערה או קיר מוזר תחושה של דלת עתיקה וחתומה
שמובילה אל תוך שורשי הגבעות; תחושה, שמתחזקת נוכח העובדה שפה ושם, לצד אותם
נקיקים אפלים או משטחי סלע חתומים, רובץ פסל או זוג פסלים עתיקים, שתוויהם נשחקו
לפני מאות שנים, אולם הם נראים כמשהו ספק אנושי, גס ועדיין מרשים בדרכו; יש
הטוענים כי במקור, דובר בצלמיהם של אלילי מרעה או רוחות שומרות של מרעה, שעוצבו
בצורה שהיא ספק כבש וספק אדם (Humanoid
sheep). בין לבין, משקשק בתוך העמק המוזר נהר גולדנביד,
שקיבל את שמו בשל זהרורים יפיפיים שנוצרים באפיק הצלול שלו, כאשר השמש החיוורת
בוקעת לרגע מתוך צמרירי הערפל, עד שחלקים מסויימים בקרקעית נראים כאילו הם זוהרים
בזהוב; הדבר השתלב יפה, כמובן, בשמועות ובאגדות על קברים עתיקים, פיות ואוצרות
שכוחים. מי שיגיע לסופו של העמק, ימצא עצמו יורד ביחד עם הדרך אל תוך יער אלונים
ישן, ויוצא בדרך זו מאיזור אסטפורד'ס באן צפונה ומזרחה – דרך עוקפת לדרך הראשית, שתאפשר לנוסע
לחמוק ממעבר באדמות נורת'ווינד ושטחי שלטונו של האב מיזלי.
רוב המקומיים מפחדים מהמקום הזה, ומעדיפים להמנע ממנו; האגדות מבולבלות וסותרות,
החל ממעוזים תת-קרקעיים של פיות מרושעות, והמשך (וזו הגרסה הנפוצה) בשורה של קברי
אדונים עתיקים מאד, שהטבע והרוחות השומרות של העמק כבר תבעו אותם לעצמם, וימיטו קללה
על כל שוטה שינסה לחפור ולהפר את שלוות האדונים השכוחים הנמים את שנתם. כמו כן, יש
המערבבים את הסיפורים על מקום זה, עם הסיפורים החדשים בהרבה על המפלצת של אסטפורד,
שהתרחשו לפני מעט יותר ממאה שנים בסך-הכל, מה שנראה לא סביר על פניו. אלו מספרים,
כי הלטאה העצומה וההרסנית שהילכה אימים על העמק במאה הקודמת, לא באה מקרב אחיותיה
הקטנות באדמת הביצה, אלא יצאה מתוך אחד הכוכים, והיתה למעשה קללה הנוגעת לבני
אסטפורד; ולא בכדי חש האחרון בהם, סר מרקוס המהולל (ע"ע) מחוייבות לעשות הכל
בכדי לצוד את אותה מפלצת.
בעבר, כאשר שכנו בני אסטפורד בטירת אסטקהור ושלטו בעמק ביד רמה, התגאו הללו כי
אבותיהם הקדומים מימי ממלכת וולם (ולעיתים הרחיקו לכת עוד יותר, לימי המועצה
הלבנה) קבורים שם – טיעון מפוקפק
למדי, אבל מספיק בהחלט לגזור מוות בכלוב העורבים של מיסטבורן על כל מי שיחשד
בחיטוט או נסיון לחפור באיזור. לאחר עזיבתו של סר מרקוס, והטירוף שאחז באדון החדש
של העמק, שהסתיים בשריפה הגדולה בטירת אסטקהור (בערך 2360 לסה"א), האיזור
קולו נחשב למקולל בעיני המקומיים, והם עשויים שלא לראות בעין יפה חיטוט יתר ושאלות
רבות מדי בנושא; וגם ההעלמות המסתורית של מספר כנופיות בוזזות ידועות מסוף המאה
הקודמת לא הועילה לשפר את המוניטין.
כאשר הגיעו אנשי תאגיד 'מולי נכסים' אל האיזור, וכרתו ברית עם אדון העמק הנוכחי,
מר ססיל בלסאסט, הוקם 'מחנה מחקר' מעט דרומה משם, בפאתי הרכס המזרחי ובמרחק מיילים
מספר מטירת אסטקהור; אולם לאחר מספר חודשים, הוכרזה המשלחת ככשלון שלא העלה מאומה,
ואנשי התאגיד (שמכחישים כמובן כמה סיפורים מוזרים על התאבדויות ושאר מעשים מוזרים
שקרו), נסוגו עוד יותר דרומה, וכיום דריסת הרגל היחידה שנותרה להם היא מחצבה קטנה
יחסית בדרום הרחוק של הרכס. עם זאת, נותר הסיפור כי כמה מבכירי התאגיד, לרבות
הנשיא מולנר עצמו, עדיין מגלים עניין במקום ומחכים לשעת כושר טובה יותר להוציא
תוכנית כזו או אחרת לפעולה. עם זאת, לעת-עתה, הם מסתפקים במחצבה הקטנה שלהם, כמו
גם בקשריהם הטובים עם האדון באלסאסט ובמעמד של 'מתווכים' שהשיגו בינו לבין תושבי
הכפרים המקומיים
הסובלים מהתעמרויותיו השחצניות.
קללתו של אסטפורד:
עוברי-אורח, העוברים בעיירת האבן הכהה
ושטופת הגשם Esford's bane,
ובעיקר אלו המתאכסנים בפונדק הדרכים העתיק "בן העורב"; הצופה על הכיכר
המרכזית, אינו יכול לחמוק מאנדרטת גרניט אפורה-כהה המנציחה מאבק בין אביר לבין
לטאה מפלצתית; לפי הכיתוב השחוק בצד האנדרטה, זוהי תרומתו של האדון קורווין
בלמארק, שביקש להנציח בזאת את הדרך בה סייע למעלל הגבורה של ידידו האצילי, סר
מרקוס אסטפורד, אשר שחרר את העמק מאימתה של אוג'האראק; ולעילוי נשמתם של חבריהם
שנספו (לפי הניסוח, ככל הנראה במסגרת אותו מאבק). מכמה כתובות ומסורות אחרות,
מדובר כנראה על חמישה אנשים (לא ברור האם המספר כולל את סר מרקוס ואת האדון בלמארק
עצמו), מהם אישה אחת; ולפחות שניים מהם, אם לא יותר,נספו באותו קרב.
בני אסטפורד, ששלטו ברוב העמק מזה מאות שנים, נמצאו בראשית המאה הקודמת במצב של
ניוון מתקדם; קטעי הדברים שנשמרו במסורות העממיות על אלפהארן אסטפורד, מתארים אדם
אכזר וחמדן, שהכה את רעייתו עד מוות, רדה באיכרים וניסה להשתלט מחדש על אדמות
חופשיות שאבותיו הכירו בבעלות פשוטי העם עליהם; רעייתו הותירה לו שלושה בנים ובת;
מהם שני בנים גרועים כמו אביהם; ובן שלישי בשם מרקוס, שהיה "הכבשה
הלבנה" של המשפחה, והעדיף לעזוב את העמק עוד בנעוריו; לפי המסורת, עקר
להידרקרון והשכלתו הרחבה מאד (וודאי יחסית לבני משפחתו האחרים), השיגה לו משרה של
קצין-משמר אצל אחד המכשפים הגדולים שהרכיבו את המועצה האפלולית שישבה באותם ימים
לצד הוד מלכותה המלכה קרוליין; ושם חי את חייו בנוחות, ויש אומרים שהתארס לארוסה
יפיפיה, וביקש לשכוח את ילדותו בעמק הקודר והנידח.
אלא שהמציאות פעלה באורח הפוך משאיפותיו; לא ברור כיצד, אבל המקומיים טוענים שבשל
אכזריותו וחמדנותו, הסתבך אביו של מרקוס עם כוחות אפלים (בחלק מהגרסאות, הם
מופיעים בתור כוהן מפחיד, אולי של אש הצללים); ובסופו של דבר, הגיחה אל תוך העמק
לטאת אימים עצומה וקטלנית בשם אוג'האראק. לפי האגדה, הרי שבניגוד לאחיותיה הקטנות
ממנה, ששורצות בפאתי העמק עד היום, לא הגיחה אוג'האראק מאדמות הביצה המיוערות, אלא
מהחשיכה שמתחת למדרון הלוחש, אולי מאחד מאולמות הקבורה או המקדשים השכוחים, עמוק
בין שורשי הגבעות. היצור זרע הרס ומוות; ובסופו של דבר, כאשר יצא האדון לצוד אותו,
הוכו אסטפורד האכזר ושני בניו שוק על ירך, וככל הנראה נטרפו שלושתם (קיימת גרסה,
לפיה האב הצליח להמלט, לעוס, מדמם ומושחת צורה, ולזחול בחזרה אל טירתו; אולם הרעל
בשיני היצור הכריע אותו ביסורי תופת, ובטירוף גסיסתו זחל על ארבע למרתפים העמוקים
ביותר של אסטקהור, ואבני הקירות ספגו את הדי זעקותיו).
הכפריים המפוחדים, היו מוכנים לעשות הכל בכדי לסלק מעליהם את המפלצת; ולאחר שכוח
צבאי שהגיע מווסטמור חוסל בשיניה של הלטאה, ותגבורות נוספות לא הגיעו, מסופר כי
חלקם נפלו ברשתו של דרואיד או כוהן אפל, שהציע להם להעלות ליצור קורבנות אדם לפי
הנוסח העתיק, שהיה נהוג "בימי קדם" (הכוונה כנראה לימי הפראים שסגדו
להודון מקבת סער, ולמדו פולחנות אפלים מהענקים שלו). לפי אחת הגרסאות, הקורבן
הראשון אמור היה להיות אמו או אחותו של מרקוס אסטפורד, וזה מה ששכנע אותו לעזוב את
המכשף האדיר שנתן לו חסות, ולרכב בחזרה אל ה-West downs כשארוסתו היפה
והיהירה לצידו, ומתנת פרידה מהמכשף – חרב קסומה בוהקת בגוון תכול – שלופה בידו.
האגדה המקומית מספרת, כי אסטפורד הצעיר חבר לבנו של סוכן הטירה וידידו מילדות
קורווין בלמארק, והשניים גייסו הרפתקנים או "את הלוחמים הטובים במחוז"
(השמות לא ברורים ויש מחלוקות וגרסאות שונות, אבל לפי כמעט כל הגרסאות, אחת היתה
אשה והיתר גברים; ואחד הגברים היה נצר לשושלת Faerenveil, או של ענף קרוב
לה. המעשה הראשון שעשתה החבורה, היה לשחרר את הגבירה שיועדה לקורבן, תוך מאבק
במקומיים מוכי טירוף ש(לפי חלק מהגרסאות) נבגדו בידי הכוהן האפל, שתו דם זוחלים
מקולל והפכו לאנשי זדון; אותו כוהן מרושע, סיים את חייו כאשר חרבו התכולה של
אסטפורד הצעיר ננעצה עמוק בתוך ליבו האפל; ובגסיסתו,מסופר שהטיל על הורגיו קללה
איומה בלשון עתיקה.
בסופו של דבר, יצאה החבורה לקרב הסופי, שהתרחש לא הרחק מפאתי העיירה שעתידה היתה
להקרא Estford's Bane;
הלטאה המפלצתית הוכתה מכות אנושות, ולמצער כמה מאנשיו של אסטפורד נהרגו; לפי אחת
הגרסאות, היצור – ממש כמו אביו של
אסטפורד בזמנו – לא נהרג מיד, אלא
זחל בשארית כוחו אל תוך הכוך ממנו בקע, ולשם עקבו אחריו אסטפורד ובלמארק, וקטלו
אותו במרבצו, תוך שהם נוטלים משם שלל עשיר ורב-ערך שנמצא בין הצללים ספוגי הדם.
אלא שדווקא כאן, לאחר הנצחון המפואר,
האגדה הופכת עמומה ומוזרה יותר, ועוברת טוויסט אפל.
אם ציפו המקומיים כי אסטפורד הצעיר ישאר וישקם את שושלתו ואת מחוז שליטתה, הרי
שבפועל קרה ההיפך הגמור; מספרים כי ריב קשה פרץ בינו לבין ידידו קורווין בלמארק,
שהפך לסלידה ולשנאה תהומית. יש אומרים כי הסתכסכו אודות שלל; ויש האומרים כי הסיבה
נגעה לארוסתו של אסטפורד (לפי אחת הגרסאות, אף היא נפצעה קשה ואולי נהרגה בקרב מול
אוג'הארק). כך או כך, הרי שתחת לנצל את יתרונו המעמדי והחוקי, אסטפורד הצעיר הוא
זה שעזב את העמק, שלא על מנת לחזור, ויש אומרים – חמק ממנו בדממה ובהסתר, כגנב בלילה. סר
מרקוס עתיד היה להצטרף למסדר סנט-קלאודור, וליפול בחרב בקרב ביטרהיל, כמעט ארבעה
עשורים לאחר מכן.
קורווין הצעיר, שנותר הגיבור היחיד המוכר מאותה חבורה, נשאר מאחור ונטל על המשימה
על עצמו; שנים מעטות לאחר מכן, נישא לאחותו השכוחה של אסטפורד הצעיר, והכתיר את
עצמו כמושל החדש של העמק.
באותה תקופה, כך אומרים, ניטשה הטירה הישנה כמעט לחלוטין; עבור מי שנותר מבני
אסטפורד ומשרתיהם, היו הזכרונות קשים מדי, והצללים האפלים עדיין נותרו ספוגים
בקירות הכהים; יש אומרים שמפעם לפעם, ניתן היה לשמוע את צרחותיו של אסטפורד האב,
מהדהדות חלשות ממעמקי המרתפים בלילות חשוכים וסוערים. מר בלמארק ורעייתו עקרו למה
שהיה פעם יקב גדול וציורי, והפך עם הזמן לבית נופש, במרומי הרכס, מרחק מיילים רבים
מצפון לטירה הישנה; וכך הפכה אחוזת Belcesk
הציורית למשכן אדוני העמק, במקום טירת אסטקהור העתיקה והקודרת. אולם, מסופר כי
קמעה-קמעה ובהדרגה, החלו הצללים לשוב, בעיקר לנפשו של האדון החדש, והוא החל משתגע;
לוקה בהתקפי כעס וחשדנות חולנית, טוען למזימות שארג ידידו לשעבר אסטפורד כדי
'לבזוז אותו ולחזור בדרך נכלים אל הכס שהוא אינו ראוי לו', ועוד.
שלטונו של קורווין הדרדר, הפך קפריזי ובלתי-צודק, ובהדרגה, הפך הכבוד והזכרון של
מעלליו הישנים לתיעוב הולך וגובר מצד האיכרים; אמנם, קורווין, כדרך הדברים במאה
הקודמת, לא היה אדון פיאודלי במלוא מובן המילה; אולם הונו, זכויותיו על קרקעות
ושאר כוחות שהחזיק,הפכו אותו לצרה צרורה. רעייתו נמלטה ממנו, ומצאה מחסה במנזר
נורת'ווינד; הטירוף הלך ואחז בו, וגרם לו לשכור בריונים ואנשי אגרוף; ובסופו של
דבר, התקוממו המקומיים בכוח, והזעיקו לעזרתם את אנשיהם של בני שושלת מיזלי
מנורת'ווינד קרוס, שממילא הוטרדו בשל החשש מכוחות אפלים שקונים פעם נוספת אחיזה
מדרום לאדמותיהם.
סופו של קורווין היה מהיר ומר; לאחר שכוחו הוכה שוק על ירך,ושארית הבריונים שלו
נפוצה לכל עבר, נאחז בטירוף מוחלט והורה לשרידי אנשיו לסגת אל הטירה העתיקה
ולהתבצר בה; די היה בכך בכדי לגרום לו להיוותר לבדו, או כמעט לבדו; בטירופו, נמלט
אל הטירה הנטושה למחצה, כאשר המקומיים דולקים אחריו; לפי גרסה אחת, הם עשו זאת
כשלפידים בידיהם, ושרפו אותו בתוך 'מאורתו', כמו חיקוי טראגי לגורל הלטאה העצומה שהרג;
לפי גרסה אחרת, את האש הצית הוא עצמו, בטירופו, כאשר ניסה להכין שמן רותח בכדי
לשפוך על האיכרים המורדים, נדלק כלפיד ומת מוות נורא; כך או אחרת, האש התפשטה
במהירות ואחזה בחלקים רבים בטירה; אמנם, המבנה עצמו נותר על כנו, מפוייח ועזוב;
ומאז, נחשבה הטירה העתיקה רשמית כמקוללת, ומעטים,מלבד העורבים, העזו להתקרב
לקירותיה המפוייחים ולמגדליה הסדוקים.
וכך, הפכו בני אסטפורד וטירתם לאגדה (הגם שהשושלת קיימת עד היום, באורח צנוע למדי
וחסר כל הדר וברק, בהידרקרון); בני בלמארק שרדו, דרך צ'רלס - אחד מאחיו של
קורווין,שהקדים להתכחש בו והצטרף אל האיכרים המורדים. האב מיזלי דאז (סבו של האב
מיזלי הנוכחי), שביקש - באישור הסוכן דארקרידג' מווסטמור – להשיב את הסדר והשלום על כנם, מינה את את
אותו אח לאדון אחוזת בלסאסק וסביבותיה, עם כמה זכויות באדמות הכפרים הסמוכים, הא
ותו-לא; ובני השושלת שינו את כתיבת שמם באורח שידמה לשם האחוזה – לשעבר היקב העתיק
של בני אסטפורד – ומבני בלמארק,
הפכו לבני בלסאסק (Belcesk).
המערכה המקומית דהיום: מלבד אוסף אגדות מקומיות, כמו גם
האנדרטה במרכז אסטפורד'ס באן, והקירות המפוחמים של הטירה הנטושה, הרי שמעטות בו
העדויות למאורעות הגדולים מן המאה הקודמת; וכפי שנהוג לומר: "על הסיפורים
הישנים צמח עשב ירוק, וכבשים רעו וליחכו אותו כדבעי". העמק, עודו שליו
ופסטורלי יחסית, עודו משתרע כאיזור ביניים כפרי בין ווסטמור לנורת'ווינד קרוס,
והחדשות המקומיות מעטות יחסית.
כיום, מושל באחוזת באלסאסק נינו של צ'רלס, מר ססיל בלסאסק; ברנש מוצק,מקריח וסמוק
לחיים בן כ-45 לערך, שנחשב כבעל דיעות מוצקות למדי בכל עניין (בעיקר כאלו שהבנתו
בהם מעטה למדי), שיש אומרים שירש לא מעט מהחמדנות של הפחות אהובים מבין אבותיו; אם
כי לעת-עתה, חמדנותו אינה נוגעת לאוצרות עתיקים ושאר 'הבלים דמיוניים' כפי שהוא
מכנה זאת, ונוגעת בעיקר לעניינים ארציים בהרבה, כגון זכויות על קרקעות, ובעיקר
ענייני כבוד – מאבקים אותם הוא
מנהל מזה שני עשורים, ולא התעייף מהם מעולם.
לאחר שהחל את שלטונו כחניך לשעבר וידיד של האב מיזלי מנורת'ווינד קרוס, והידק את
הברית עימו בקשר נישואין, הרי שכיום הפכו הידידים לשעבר ליריבים מרים, בין היתר
בשל גירושיו המכוערים של מר ססיל בלסאסק מאחייניתו של מיזלי הזקן, ליידי אגאת'ה
הצדקנית והקפדנית להדהים.
אלא, שאת האיכרים ובעלי העדרים והמחלבות
המקומיים מעניין יותר הצל החדש, הכלכלי-שלטוני, שעלה מבירת הידרוסט; ובמילים
אחרות, חוקי המס החדשים ושאר השינויים שנוצרו עקב הפיכת הידרוסט לאימפריה, שגרמו
לגידור מסיבי של אדמות ולפגיעה, ובסופו של דבר גם עקירה של קהילות מקומיות. אמנם,
התהליך עצמו טרם הגיע באורח ממשי למחוזות ה-West downs, והאדמות המקומיות,
הגם שהן פוריות ונחשבות ל'כד החלב של ווסטמור', מעטות מכדי ליצור אחוזות ענק
מתועשות בנוסח מחוזות קלורן ופארנס; ועדיין, החשש מתקרב בהדרגה ומכרסם בלבבות,
בעיקר עקב הגעת התאגיד והקשר ההולך ומתהדק בינו לבין מר באלסאסק, שהחל מתעניין מאד
לאחרונה בתקדימים משפטיים עדכניים ממחוזות אחרים, וגם שלח את בנו בכורו להידרקרון,
ללמוד משפטים ולהפוך לפרקליט. הגם שלעת-עתה, אין חשש ממשי לגידור אדמות ממש, הרי
התיאבון הגדול של מר בלסאסק ואיומיו מעוררים חשש רב ומדירים שינה מהמקומיים, שרבים
מהם תלויים בו במידה רבה, ולכן חייבים לנהוג בו כבוד, עד כמה שהם מתעבים אותו.
הלכה למעשה, רוב הכפריים מצויים 'בין הפטיש לסדן' במאבק שניטש בין בני מיזלי
מהצפון למר באלסאסק, ויוצא כי כמעט כולם נאלצים להיות 'בחסות' של אחד מהצדדים;
חלקם, בחסות הגפתן היהיר והחמדן, ובני-בריתו מהתאגיד; וחלקם בחסות המוסרנות
המדכאת, היהירה גם היא בדרכה, של בני מיזלי מהצפון, שיכולים בין היתר לגבות קנסות
כבדים בשל 'התנהגות שמנוגדת למוסר הטוב וחוקי האבות היפים', וגם הם מפקחים ביד
חמדנית למדי על החוכרים שלהם.
תאגיד 'מולי נכסים', מצידו, ניצל את
הגירושין המכוערים של מר בלסאסק, בכדי להגביר אחיזה באיזור, להכתיב מחירים ולדאוג
לתנועת סחורות לכיוון הרצוי לו, ובעיקר אספקת מוצרים זולה יחסית למעוזיו
בווסטמור,על חשבון הכיס של המקומיים. עם זאת, ובאורח מתוחכם למדי, הצליחו שלוחי
התאגיד להציג את עצמם ככוח מתון, שבמידה רבה מרסן את מר בלסאסק מלגדר אדמות, ורוצה
לשמור על 'קהילה נאורה, מתקדמת ומאושרת'; ויוצא כי עד כמה שהמקומיים חושדים בזרים
המהודרים מהדרום, הם הפכו נאמנים להם במידה רבה, גם אם באל-כורחם.
מעבר לאמור לעיל, מסופר כי התאגיד רכש ממר באלסאסק, באורח לא רשמי, זכויות חפירה
וחקירה במקומות מסויימים; הגם שכיום, הפעילות שלהם בתחום זה מסתכמת בהפעלת מחצבה
לא גדולה בקצה הדרומי של הרכס המזרחי; כפי שהוזכר קודם, הרי 'מחנה המחקר' שלהם,
קרוב יותר לטירה הנטושה ולמשעול הלוחש, ננטש לאחר תקופה לא ארוכה, והבריות סיפרו
על התאבדויות וארועים מוצללים שהפחידו את שכירי התאגיד עד מוות, ואילצו את מולנר
לסגת מכמה כוונות שהיו לו – אם כי לא ברור, האם באורח זמני בלבד, אם לאו. כך
או כך, הזכויות עודן רשומות 'במקום הנכון', מבחינתו; ודי לחכימא ברמיזא.
רכילות חדשה, שנפוצה בשנה האחרונה בכפרי הסביבה, הינה כי מר בלסאסק, חמש שנים לאחר
תום גירושיו המכוערים מאגאת'ה מיזלי (שהותירה לו שני בנים ובת, הגדול בן מעט למעשה
מעשרים, והקטן בן שתים-עשרה), שם את עינו על קאליסטה אינגראם הנאה מאחוזת
סילברגלן, הגם שהיא צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים לערך; ביהירותו, הוא כמעט בטוח ששום
אישה לא תעמוד בפני קסמיו (הפרובינציאליים), ולחלופין, כי את המלאכה ישלים כספו
הרב – בעיקר, נוכח
העובדה כי משפחת אינגראם שקועה בחובות כבדים.
המחט של אופליה: (לערך מפורט, לחץ כאן).
אחד הדברים המרגיזים במיוחד את מר באלסאסק
מחד ואת בני מיזלי מאידך, הוא הכפר המבוצר הגדול היושב במרומי מתלולים בצפון הרכס
המזרחי, שזכה בין היתר לכינוי 'החווה החופשית האחרונה'; מדובר במקום המאכלס כיום
כ-500 איש, שבאורח דומה לאסטפורד'ס ביין ובניגוד לרוב המוחלט של הכפרים האחרים,
עשוי אבן; ובאורח היסטורי, הצליח לחמוק מזכויות בעלות, זיקות הנאה וזכויות מיסוי
הן של בני מיזלי והן של בני אסטפורד. נושא הבעלות עליו אינו ברור לגמרי, אולם לאחר
שאנשי התאגיד (למצער) התעמקו בספרים הישנים של המחוז, עלה כי טענות המקומיים
נכונות, והכפר רשום כקהילה חופשית, שאת זכויות הממשל עליו רכשה לפני כ-150 שנים
קוסמת בשם אופליה מבני דארקרידג'; ומאחר ובשום מקום לא מצויין שנפטרה, הרי לפי
חוקי כתר ישנים שלא שונו, בהיותה רשומה כקוסמת היא נחשבת כחיה עד היום, עד שיוכח
אחרת; ואי לכך, הגם שאותה קוסמת לא נראתה מזה שנים ארוכות, הרי הכפריים זכאים
להחשב כנתונים לחסותה, ואי לכך – מחוץ להישג ידם של מיזלי ובלסאסק גם יחד.
אמנם, מדובר בקונסטרוקציה משפטית מיושנת
ומעט מפוקפקת, אולם – חרף זעמו של מר בלסאסק בעניין, נראה שהכפר המוגבה
לא מעניין את התאגיד או מישהו בעל כוח עד כדי כך שיטרח לאסור מלחמה משפטית בנידון;
ולעת-עתה, הכפר נותר חופשי, והפך מקלט לטיפוסים שלא מצאו את מקומם בישובים האחרים;
כולל ובעיקר יריבים של בני בלסאסק בעבר ובהווה. הכפר, שיש כאלו מבניו שמתגאים
שנותרו בו שרידים של 'ממלכת הפיות', שנארגו במסורת שלו, מחזיק מיליציית משמר
קטנטנה, אולם איכותית מאד, שמכונים גם 'נושאי הלפידים של אופליה'; ואלו כבר לימדו
כמה פעמים בריונים מקומיים, שודדים ושאר גורמים בעייתיים כי 'המחט' היתה ונותרה
מחוץ לתחום בעבורם.
בחזרה אל הדף הראשי של מחוזות
ריברהייז וואלנסטון לחץ כאן
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.