הקמפיין של שרלוט גריווינד ואלאריס קונינגטון

ספר ראשון: Reborn by Thunder

פרק III: העכבישה וחזיר הבר

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

ביתו של מר אלת'ורג קונוורג

קורליירה ונורווירת' אוספים את הדמויות בסירה, והגם שנראה שהם מוכנים להתווכח ביניהם כמעט על כל דבר, באורח מפתיע שניהם מסכימים שהסיפור (החלקי) ששמעו מהדמויות יכול לשמש את המשפחות שלהם כנשק פוליטי כנגד ראש העיר, נוכח העובדה שהבריונים מהדרום שהוא הביא וערב להם היו מעורבים בהתקפה אלימה בפונדק. קוליירה משכנעת את הדמויות להתיר לה לקחת אותם אל ביתו של ראש משפחת קונוורג – המשפחה העתיקה השלישית של קלרידג' (והיחיד שעודו חי מבין שלושת ראשי המשפחה שעשו את הטעות והסכימו למינוי ראש העיר הנוכחי כמועמד של פשרה, לפני יותר משני עשורים). אלת'ורג, כך מסופר לדמויות, הוא זקן מלומד מאד במסורות העתיקות, והוא יוכל לעזור להם בהבנת הסמלים העתיקים שהן נתקלו בהם.
כמו כן, הדמויות נזקקות למנוחה לאחר כל תלאותיהן (שלא לדבר על העובדה שאלאריס משתוקקת עד יאוש לאמבטיה חמה עם סבון ריחני וקצף עבור שיערה המסכן...); ונורווירת' הצעיר מניח, שאפילו בריוני התאגיד לא יעזו להתקיף את ביתו של ראש אחת המשפחות העתיקות של העיירה בה הם עדיין לא יותר מאורחים.

הדמויות מושטות מתחת לגשר ועל פני אחת משלוחות האגם לעבר חלקה הדרום-מזרחי של העיירה, ואל מעגן סירות של בית גדול, עתיק ומוזר למראה, במובן המעניין מאד של המילה. ביתו של מר קונוורג מלא בשטיחים רקומים עתיקים, כישורים מוזרים בכל מיני גדלים שאחד מהם נע באיטיות, כמו בכוחות עצמו, ומבליח בירקרק; שרלוט מבחינה מיד במוטיב שמופיע על כמה מהשטיחים, ומתקשר לכמה מהחזיונות שפקדו אותה: דמות של עלמה אדמונית שספגה פגיעה קטלנית באמצע ריצתה, והקרח לופת ואופף אותה בעצם נפילתה.

לאחר כמה חילופי דברים לא נעימים בין קורליירה והדמייות מצד אחד, לבין אחת מבנותיו של אלת'ורג שרחוקה מאד מלחבב ארכי-פרחי רטובים, ומתעבת את קורליירה ממש בגלוי (לפי מה שנאמר, מריון אלת'ורג ממורמרת מאד על העובדה כי עד כמה שקורליירה 'לא נשית מספיק', לא יודעת לארוג ועוסקת במלאכות של גברים ובכל מה שלא נאות, היא נחשקת הרבה יותר ממנה, עלמה מהוגנת שתמיד נהגה באורח הנאות ביותר).

מר אלת'ורג משסע את הריב, ולוקח את כל החבורה אל חדר העבודה שלו; למרות כמה דברים מוזרים בהופעתו, בשיערו הארוך והלא מסודר לגמרי, ובסמלים המוזרים שנוצצים על הכובע והצווארון שלו, הוא מפתיע את שרלוט לטובה מהמידה בה הוא מתנהג כמו ג'נטלמן כפרי נשוא פנים ומנומס מאד. אלת'ורג שומע מהדמויות את הסיפור שלהן (את החלק שהן מספרות), וכנראה חושד שלא שמע הכל; וחרף זאת, המידע מעניין אותו מאד. הוא מודה שהוא אחד השותפים לטעות הגדולה שנעשתה לפני למעלה משני עשורים – וכעת, כל שלושת בני המשפחות העתיקות של קלרידג', למרות הבדלי הגישות והדם הרע שעדיין זורם ביניהם, מסכימים שראש העיר הפך חזק מדי, והשנאה שלו לבני סאות'רינדן העבירה אותו על דעתו – עד כדי כך שהוא מסכן את קלרידג' ועלול למכור אותה לתאגיד.

(אולם חרף זאת, נורווירת' וקורליירה עדיין חלוקים בשאלה, מי מהווה סכנה ממשית יותר – התאגיד, או הגנולים שחונים באי סמוך).

דווקא הרמזים של הדמויות על כך שאדון הרעם התעורר, לא עושים רושם ממשי; מארחיהם סבורים כנראה שדרואיד אפל או מישהו דומה לקח לעצמו שם מפחיד, וגם אם גייס לשירותו גנולים ואנשי פרא, הסכנה שהוא מהווה מוגבלת. מה גם, שקלרידג' היא עיירה עתיקה שמצויה תחת חסותה של גבירת רוח החורף – וגם כוהני אדון הרעם ידעו מאז ומעולם שעליהם לכבד את קאהלן-אירגריד. אי לכך, לשיטתם קלרידג' אינה צד במאבק בין אדון הרעם ליריבים שלו – בעיקר לא מיזלי הזקן, ששנוא בקלרידג' הרבה יותר מאדון הרעם ומכל גנול שהוא יכול לגייס לשירותו.

בסופו של דבר, הישיבה גולשת לויכוח מחודש בין נורווירת' לקורליירה, ואלת'ורג הזקן נאנח בתערובת בין יאוש והשלמה, וחומק על-ידי כך שהוא מציע לדמויות לסייר בביתו ולראות כמה משכיות החמדה ומהעתיקות שהוא שומר. מקטעי הדברים שהוא אומר בקול נמוך מחוץ לטווח השמיעה של האחרים, נראה שהוא חש או מודע יפה למדי לכשרונות הדרואידיים של אלאריס, והם מעניינים אותו. גם הסיפור של הדמויות על הספינה הטרופה לא מפתיע אותו במיוחד; והוא מספר לשרלוט חלקים מהאגדה העתיקה על קאלהן-אירגריד, אחת מעתיקים במלכי וולם (מתוארכת כמעט 500 שנים לפני מלכותו של קאהל-ראמדור, שנחשב למלך העורב הגדול האחרון), ובין היתר על הסכסוך שפרץ בינה לבין אחותה אנהילד. באותם ימים בהם הכתר בהיידרקרון היה בדמי ימיו, ורוב האי היה מחולק עדיין לשבטים, נפוצה לראשונה האמונה באל האור קלאודור, וזכתה להסתייגות רבה בקרב השבטים והממלכות העתיקות. אנהילד, שהיתה פלדינית צעירה ונלהבת, היתה אחת הראשונים שקיבלה עליה את האמונה בקלאודור, והדבר גרם לסכסוך קשה בינה לבין אחותה, המלכה הצוננת שעטתה את כתר העורב. מסופר, שאנשים מרושעים בחצר העצימו והרעילו את הסכסוך, ובסופו של דבר, שתי האחיות ניצבו זו מול זו בקרב; קאהלן-אירגריד הרגה את אחותה בקסם חזק מאשר התכוונה, ולפי האגדה, המראה של אנהילד המתה גרם לדעתה להטרף עליה, והסיפור מסתיים בזה, שזעקות היגון של המלכה נמהלו ואפשר לשמוע את הדיהן עד היום בתוך שריקת הרוח הקפואה של אמצע החורף (שרלוט נזכרת שוב בקול המטורף מיגון שלוחש 'אנהילד, אנהילד').

לאחר שמר אלת'ורג - במקרה או אולי דווקא לא במקרה, מראה לדמויות קדירה מוזרה עם סמל עתיק של עורב על רקע פתיתי שלג, ו'מסייע' להם עם כמה מילים באורח שגורם לדמויות שברירים של חזיון מטריד, הוא ממליץ לדמויות (בעיקר אלאריס, שעדיין מודאגת עד מוות מגורלו של לורקאנד), להגיע אל הרמות הנישאות מעל מזרח אגם וואלדר, שם עומד עץ עתיק ומקודש לגבירת רוח החורף. אם אלאריס תשתמש בחלק השרביט שבידה ותפעיל את כוחות הראות הדרואידית שלה שם, אולי הגבירה הצוננת תיעטר ותראה לה את הדברים שהיא מבקשת לדעת.

אלת'ורג מעיר, שאנשים רבים, גם ובעיקר בקלרידג', היו שמחים אם לא רק לגנולים ולפראים החשוכים יהיו דרואידים שזוכרים את הדרכים העתיקות וזוכים במתת הראות של מלכי העורב.

העימות

אלא שדווקא אז, באמצע הסיור בין החפצים המוזרים, ורסיסי החזיונות, תוקעת קרן, לאות כי אורחים לא רצויים מתקרבים.

משלחת זועמת, בראשות ראש העיר בכבודו ובעצמו, מלווה בקוסם בובס, מתקרבת לביתו של אלת'ורג ודורשת להפגש עימו מיד; עם זאת, ולמרות הצעקות, נראה שראש העיר ואנשי התאגיד באו כדי לשאת ולתת, ולא כדי להלחם... לפחות כרגע.

ראש העיר, אדם גדול, סמוק וקצר סבלנות, מתפוצץ מכעס על אלת'ורג, שאותו מעולם לא חיבב (ופחות מכל, את התנשאותו השקטה והצינית של מי שתמיד היה ממוצא מרומם יותר ובעל השכלה רחבה בהרבה משלו), ומאשים את מר קוונוורג בחתירה תחתיו ובמתן מקלט לאויבי העיר.

מר קוונוורג, שנתמך בידי נורווירת' וקורליירה (שהפעם מצליחים להציג חזית מאוחדת), עונה במשיכת כתפיים ששתי הגבירות הן אורחות שלו, והוא לא יודע על שום פשע שלהן כנגד העיר (ואגב כך, עוקץ את ראש העיר שלא כינס מזה זמן את המועצה המורחבת, מסיבות השמורות איתו).

הקוסם החלקלק של התאגיד, שנראה זחוח באורח מוזר למרות כשלונו החלקי במאבק מול הדמויות, דווקא מרגיע את התפרצויות הזעם של ראש העיר, ומדבר באורח חלקלק ומתוחכם בהרבה. הקוסם מיטיב לפרוט על ההתמרמרות ארוכת השנים של בני קלרידג' כלפי מיזלי הזקן, שחנק את הסחר של העיירה, ועל זו של ראש העיר (ולא רק הוא) על ההתנשאות של בני סאות'רינדן – ובשני אלו, התאגיד מציע את עזרתו האדיבה, ואינו חוזר בו חרף הנוכחות המצערת של אלאריס הפושעת והבוגדת.

בובס מכחיש בלשון חלקלקה את הטענות של הדמויות לגבי מעשי אכזריות של התאגיד במקומות אחרים, ואגב התמיכה הקולנית שראש העיר נותן לו, מתגלה שבני סאות'רינדן, באורח שנתפס בעיני ראש העיר כהתגרות וזריית מלח על הפצעים, העזו להזמין אותו – מכל האנשים – לטקס שהם ינהלו מחר ביחד עם מיזלי הזקן. בובס חוזר על הצעתו להשפלה נגדית – שראש העיר ימנה אותו כנציג שלו לטקס, והוא כבר ידאג לנצל את זה לתועלת שני הצדדים, וימחק את החיוך המתנשא מעל פניהם של אויבי קלרידג'.

קורליירה ונורווירת' רותחים מזעם על עצם ההשפלה שברעיון למנות איש של התאגיד כנציג קלרידג'. הדמויות, שחושדות שבני סאות'רינדן מתכננים משהו אחר לגמרי ממה שראש העיר והמג של התאגיד משערים, סוכרות את פיהן בנקודה הזו; ופולטות אנחת רווחה חרישית כאשר ראש העיר שולח את נורווירת' לכל הרוחות, ובגלל זעמו בעניין מתעקש כפל כפליים שהמג של התאגיד ילך בשמו אל טירת סאות'רינדן.

מסתבר גם, שהתאגיד מזלזל לגמרי בגנולים, ורואה בהם מפלצות שעירות וחסרות מוח שאפשר לקנות באלכוהול וכמה חרוזים; בובס טוען שהתאגיד כבר שיחד כמה משבטי הגנולים, והם לא יפריעו להסכם הסחר החופשי שמולי נכסים רוצה לכרות עם קלרידג'.

(וגם כאן, אלאריס מעדיפה לא להעמיד את בובס על הטעות הקריטית שלו בהבנת הגנולים).

המג של התאגיד לוחץ שוב בעניין אלאריס, ורומז שהתאגיד לא יוכל להיות נדיב, כל עוד העיירה מארחת אויבת שלו שהיא פושעת מבוקשת שאחראית למות סוכני תאגיד. וכאן, הוא מזעזע את אלאריס כאשר הוא פולט 'במקרה', שהוריה של קאליסטה נעצרו בידי התאגיד בחשד לרצח של לאוקונדרה, שהיתה תומכת מסורה של הקידמה (שלא לדבר על רמזים אפלים בעניין לורקאנד, שככל הנראה נלקח אל נורמן בלק, שיטפל בו באורח אישי – רמז שמספיק כדי להקפיא את דמה של אלאריס).

ראש העיר מסיים את הפגישה בצעקות זעם על יריביו המקומיים, שאם הם יכשילו את הסכם הסחר, הוא ירדוף אותם כמו שהם אפילו לא מעלים על דעתם שאפשר.

לאחר האמור לעיל, הדמויות מחליטות לקצר את המנוחה שלהן ולהקדים את עזיבתן, גם בשל האיום ההולך ומחריף מצד ראש העיר ואנשי התאגיד, וגם משום שאלאריס אכולת פחד ותחושת בהילות. קורליירה מסכימה להסיע את הדמויות בספינה שלה בחסות הערפל, לעבר החוף המזרחי המיוער והתלול יחסית של האגם, משם יוכלו לחמוק דרך התוואי הקשה יחסית לכיוון פאתי ווסטמור, ובדרך לעבור דרך העץ המקודש ואולי להעזר בו כדי להשיג חזיון או משהו אחר שיסייע להן.

נורווירת', במחווה אופיינית ומרגיזה מדי של אבירות ווכחנית, מתעקש להתלוות אליהם גם הוא, ולא לתת לקורליירה לעשות זאת לבד.

צבאו של קורי סאנשיין

קורליירה מפליגה ומנווטת במיומנות בערפל, וכך הדמויות חומקות מקלרידג' בשעה מוקדמת ומבלות שעות ארוכות בהפלגה דרומה ומזרחה, לעבר המצוקים הנישאים שבחלקו המזרחי של אגם וואלדר; בפועל, האגם גדול מאד, והסירה מתקרבת ליעדה רק כאשר השמש כבר נוטה שוב מערבה. מול הדמויות, מתנשאת כעת תופעת הטבע המוזרה המכונה 'סכר גארהיד', מעין קיר אנכי טבעי למראית עין, אבל מוזר ובעל סממנים עתיקים מאד שנישא מעל חלק מהגדה המזרחית, ובחלקו העליון בולטות צורות מפוסלות שנראים כמו ראשי תיש, שעיניהן משקפות את הזוהר האדום של הדמדומים.
נורווירת' מגיב בכעס רב לעקיצה של קורליירה על האמונות הטפלות שלו בעניין, ואחוז בלא מעט חרדה שמקורה כנראה בתאונת השייט שהפכה את אביו לפגוע-מוח שוטה (והסלעים החדים שהגלים מתנפצים עליהם לא ממש מסייעים להרגיע את רוחו, הגם שקורליירה מנווטת את הסירה הקטנה במיומנות רבה ביניהם).

"תהיה יפה ותשתוק, טוב?" מחזירה קורליירה, שחוששת מצידה שגנולים או אנשי פרא עלולים להסתתר מעל הסכר ולטווח ספינות בחיצים, למרות שמאורעות כאלו לא קרו מזה זמן רב.

אלא, שהסכנה באה דווקא מכיוון אחר- לא מהרכס הנישא דמוי הסכר, אלא דווקא מהמים של לב האגם.

ספינות מופיעות שם, שחורות על רקע השקיעה; לפחות תריסר ספינות בינוניות, שנראות במבט ראשון כמו צי של שודדי נהר, אבל הנס של התאגיד מתנופף מעליהן; וביניהן משקשקת ספינה כהה ומכוערת להדהים, מדופנת במתכת ומצויידת בגלגל מים עצום; עשן עולה מעליה ועומד סביבה כמו הילה נתעבת.

כפי שמתברר, התאגיד אכן כרת ברית עם שודדי נהר מעמק וואלמפלאו ושכר אותם לשירותו, ושתיים מהספינות קרבות באיום, מצמצמות טווח ובלא גינוני טקס, יורות בבליסטרות לעבר הסירה של קורליירה; אבנים שורקות ומתיזות כמות עצומה של מים כשהן פוגעות במימי האגם;

הדמויות מחליטות שעדיף להתחמק מלהתעמת, ובסופו של דבר קורליירה מצליחה לנווט את הסירה בין הסלעים, באורח שמאפשר לה לנצל את הערפל כדי לחמוק מספינות התאגיד.

נורווירת' תוהה, מה כל הצי הזה מחפש כאן; אם הוא הפליג לעבר קלרידג', הוא סטה לגמרי מהמסלול, ואילו בצד הזה של האגם אין כלום, אפילו לא רבע ישוב או חווה לבזוז. נורווירת' תוהה, האם התאגיד שמע את האגדה הישנה על עיר תת-קרקעית מעבר לסכר גארהיד, וקורליירה מגיבה בנחרת בוז "שיהיה להם בהצלחה, אם ככה".

קורליירה מוליכה את הדמויות למעגן קטן וקשה לאבחנה ממש לרגלי צידו הדרומי של הסכר, ודוחה בתקיפות את הרעיון של נורווירת' ללוות את הדמויות עד העץ המקודש ולבקש את ברכתה של גבירת רוח החורף ("אם הייתי מאמינה שהיא תתן לך מוח, אולי הייתי מסכימה") – אין בכוונתה להפקיר את הסירה העתיקה של משפחתה, ואין בכוונתה להסתבך בקרב אפשרי עם המוני שודדי נהר. היא ספנית שיודעת יפה להטיל צלצל ולהשתמש בפגיון וחרב אם היא מוכרחה, אבל היא לא לוחמת בשיריון נוצץ שיכולה לעמוד מול תריסרי תוקפים; ובתור מי שקשקש כל הזמן על הבריונים של התאגיד והסכנה שהם מהווים, היא חשבה שנורווירת' יהיה הראשון להפליג בכל הכוח בחזרה לעיירה, לעדכן על הצי של שודדי נהר ובריונים שסר למרות התאגיד, במרחק פחות מיום הפלגה מקלרידג'.

נורווירת' רוטן ורותח, אבל בסופו של דבר מחליט לא להשאר על הגדה, וחוזר אל הסירה באל-כורחו. קורליירה נפרדת מהדמויות ונותנת להם מעט הסבר על דרכים שמטפסות על המצוק מדרום לסכר, וכיצד להתקדם מהר, לפני שהדמויות ימצאו את עצמן מכותרות בין המים לבין אנשי התאגיד.

הדמויות מפלסות את דרכן במעלה הגדה, כאשר אלאריס מפעילה את הכשרונות שלה כדי לבחור נתיב חבוי יחסית שמתרחק מן החוף, ומוצאת נתיב עיזים חמקמק שעוקף את השוליים הדרומיים של סכר גארהיד, חסוי רוב הזמן בין השרכים; בסופו של דבר, הדמויות מצליחות להעפיל למצוא מקום עם תצפית טובה על מרכז החוף המזרחי של אגם וואלדר – שם המים עמוקים ונוחים יותר, ושם עגנו הספינות של התאגיד.

כפי שמסתבר לדמויות מהר מאד, צבא התאגיד לא שם בשביל לאיים על קלרידג', וגם לא בכדי למצוא את אלאריס.

מסתבר, שהתאגיד יודע שהרועים מקלאן ג'ורסווראק נסוגו לרמות המיוערות שמדרום-מזרח לאגם, ואי לכך, הם שלחו צבא כדי לאגף אותם מצפון ולבער אותם. ביחד עם הצבא, נשלח מג מנוסה מאד בגלימות שחורות, שכפי שאלאריס מגלה מציטוט ממרחק בטוח, הוא שועל קרבות מנוסה ששירת בעבר כמג בצבא הוד-מלכותו; אבל לצערו של אותו מג, פשלה כזו או אחרת הסירה את חינו בעיני נורמן בלק, ואת הפיקוד על הצבא לא הוא קיבל, אלא ברנש צעיר, גנדרני ובהיר שיער בשם קורי סאנשיין, בנו הבכור של אחד מבעלי המניות החשובים בתאגיד.

אלאריס זוכרת במעורפל את קורי – ברנש מושך ויהיר שגדול ממנה בכמה שנים; היא פגשה אותו פה ושם בארועים חברתיים בווסטמור, ובהזדמנות אחת היא וקאליסטה אפילו רבו על תשומת הלב שלו – מערכה שהוכרעה באותה פעם לטובת קאליסטה, אבל האחרונה מצאה אותו משעמם מהר מאד והפנתה לו עורף (מה גם שכדרכה תמיד, הצעצוע הפך נחשק הרבה פחות לאחר שסיימה לריב עליו עם אלאריס...)

הדמויות צופות מגובה על צבא התאגיד שמתארגן מעל המעגן, ואנשיו מתכוננים לצעוד בדרך שעולה לצד המפלים הגדולים שנשפכים לאגם ממזרח. חוסר החיבה בין סאנשיין למג בשחור בולטת מאד; המג (ששמו כמסתבר אוואלד), חולק על האסטרטגיה של סאנשיין, ומנסה לשווא להזכיר לו שהמטרה של הצבא היא אחת ויחידה – איגוף והנחתת מהלומה על קלאן ג'ורסווראק; הוא מתנגד בתכלית לרעיון של סאנשיין, שהוא שאפתני ומסוכן בהרבה – אלא שעצם ההתנגדות רק גורמת לקורי הצעיר להתעקש עוד יותר על התוכנית שלו: להעפיל אל העץ המקודש של החורף ולגדוע אותו, להפוך אותו לקורות עבור רהיטים, באורח שיבהיר לכל הפראים המטומטמים את עליונות התאגיד והקידמה.

לשווא, המג מזהיר אותו, שהדבר יקומם עליו את כל האיזור, לרבות קלרידג'; סאנשיין הצעיר מגיב בנחרת בוז, ומזכיר לו פשלה קודמת שלו, שנתן ל"פושעת" להתחמק. אלאריס סבורה בשלב הזה שהכוונה היא אליה... אם כי היא לא זוכרת מתי נתקלה במג הזה באורח ספציפי.

קורי, שמוקף בחבורה של בני-טובים חנפנים ויהירים מהתאגיד שחושבים בדיוק כמוהו, כולו מלא בחלומות על תהילה (ועל רהיטים יוקרתיים לצידה...), ועוד יותר מכך, נהנה להרגיז את המג הקודר, מכנס את חיילי התאגיד ונושא נאום שכולו התפארויות, ועיקרו שבועה שהעץ המקודש יכרת, והדבר יהיה מכת מוות למורל של האויב; הוא מבטיח עשר מטבעות זהב פרס לחייל שיהיה הראשון להניף גרזן על הגזע עטוי השלג שמעל למפלים.

שחצן ככל שיהיה, קורי הוא כריזמטי למדי, ומצליח להלהיב את חיילי התאגיד; רבים מהם צועקים 'נצחון לקידמה!', ומריעים, מתקדמים לעבר המפלים כשהם מנופפים בין השאר בלפידים ובגרזינים.

אלא, שחושי הסייר של אלאריס מתרים בה, והיא מתחילה לחוש שהיא ושרלוט אינם היחידים שצופים במחזה; דמויות מטושטשות משקיפות מלמעלה. ובעוד בריוני התאגיד צועדים, מנופפים בלפידים ושרים בגסות; ואור הדמדומים האחרון נוגה על המפלים המאפילים, שרלוט חשה משהו... משהו מאיים, חסר גוף; כמו הד לא מוחשי של משהו רחוק; ולשניה נוראה אחת, כל המפלים נראים לשרלוט כאילו הם עשויים מדם.

ואם לא היה די בכך, נראה שאת אותו הד מוזר לא חשה רק שרלוט; רחוק למטה, גם המג בשחור נעצר בבת אחת.

אלא, שלשווא הוא לוחש משהו בבהילות לקורי ומנסה להזהיר אותו שמהמעט שאלאריס מצליחה לנסות להבין, נראה שקורי כלל לא מקשיב אלא מנער אותו בגסות בתור תבוסתן ופחדן.

נראה, שאכן גם שרלוט וגם המג קלטו הד של קסם או משהו מתגלגל רחוק אחר; זעקה עולה בקרב האנשים למטה, ומשתיקה את השירים וצעקות הקרב שלהם; אחת הפסגות של רכס ה-Highcracks מצפון-מזרח נדלקת כולה באור כחלחל חיוור; ההר ההוא רחוק בהרבה מכדי להיות חולש על מסלול אנשי התאגיד, אבל בכל זאת מדובר במחזה מרשים ומפחיד, שלא לדבר על הרעם הנורא שמתגלגל מיד לאחר מכן, וכל המצוקים סביב מחזירים הד; טיפות גשם ראשונות, כבדות, מתחילות לרדת.

קורי צורח ונובח על אנשיו לחזור לשורות, ומאיים שמי שינסה לסגת בלא רשות הוא עריק.

אלא שבינתיים, נוחתת על הדמויות התקפה מתוך הצמחיה שמעליהן; פראים חשוכים מסוג שלא מוכר לדמויות, בפרוות ושריונות עור, ומסכות מפחידות של חזיר בר, יורים בדמויות חיצים, ופרא מגודל עם גרזן עצום מסתער עליהם, כשהוא שואג את השם של קאהל-ראמדור אדון הרעם.

ובעוד שרלוט נאבקת לבלום את הפרא הענק ולהדוף אותו לאחור, והחיצים שורקים, אלאריס מנסה להפעיל את כוח השכנוע שלה כדי להבהיר לפראים שהדמויות הן לא נשות תאגיד; ולשם כך גם מפגינה את כוח הקסם הדרואידי שלה.

לאחר כמה חילופי מהלומות, נראה שהפראים החשוכים במסכות החזיר מתרשמים או פוחדים מהכוח הדרואידי, ונסוגים לאחור; אלא שהרעש משך את תשומת ליבם של חיילי התאגיד, שיורים לכיוון הכללי של הדמויות ופראי-החזיר עם בליסטרה, וכוח של לוחמים וקשתים חש במעלה המדרון כדי להדביק אותם.

הדמויות מתאמצות להמלט, ובין היתר נדרשות לגלגולי טיפוס כאשר הן משליכות חבל במעלה קיר אנכי וחלקלק; אלאריס מצליחה בקלות, אבל שרלוט, עם השיריון הכבד, ניצלת בעור שיניה, כאשר בכל הזמן ההוא, אנשי התאגיד יורים לעברן חיצים, גם אם עדיין מטווח רחוק יחסית.

"תטווחו אותם, בחורים! תנקבו את קופי הגבעות האלו!"

אנשי התאגיד מופיעים בתחתית המדרון, דקה קצרה לאחר ששרלוט, שרוטה ומתנשפת בכבדות, גוררת את עצמה מקצה המצוק בעזרת אלאריס; אנשי התאגיד צורחים ומטיחים עלבונות מלמטה, כשהם מתפארים בקולי קולות בכוונתם לשרוף את העץ המקודש ו"לעשות ממנו שרפרפים"
(נדמה לשרלוט, שאחת מחיות הפרא המכונפות של אדון הרעם חולפת ממעל, מוסתרת מבעד לערפל, אבל ניתן לשמוע את הלמות הכנפיים שלה).

הצרחות והמהומה שמקימים אנשי התאגיד למטה נפסקת, רק כאשר המג עוטה השחורים בכבודו ובעצמו מופיע, וגוער במפקד הפלוגה למטה במילים חריפות מאד; הוא הבין שאותרו סיירי אויב, אבל מבחינתו, הדבר הגרוע ביותר שאנשי התאגיד יכולים לעשות, הוא להתחיל להתפזר ולאפשר לקשתים של הפראים לצוד אותם אחד אחד.

המג מעיר בלעג, שסאנשיין הקטן חושב שזה יהיה מסע תענוגות, וכבר מתכנן לעצמו רהיטים. אבל הוא (המג) כבר היה ב'מסיבה' אחת או שתיים, עוד בימי שירותו בצבא המלך... ובהרימו מבט אל הפסגה הבוהקת והשמיים המשחירים, הוא מניד ראש ואומר

"אני מריח קרב".

העץ המקודש של וינטר'ס אדג'

הדמויות מתחמקות אל תוך העלטה וערפל הערב שמכסה את החלקים הגבוהים יותר של הגבעות, ובסופו של דבר מוצאות נתיב שהיה פעם מדרגות חצי-טבעיות שנשחקו לגמרי; והערפל כאילו נפתח בפניהן כאשר הן מגששות הלאה. בסופו של דבר, לאחר כמה פיתולים של הנתיב ובלא התקלויות משמעותיות, הערפל כאילו נפתח, וחושף בפני הדמויות מראה מרהיב: אגם רדוד, שלמרות עונת שלהי הקיץ, פתיתי שלג רכים יורדים בלא הפסקה על המים השחורים שלו; ובאמצעו עץ אדיר מסוג לא מוכר, גזעו חום-כחלחל ועליו מאורכים, עמוסים בשלג שמטפטף מהם על השורשים והמים הכהים-צלולים שמקיפים אותם. חופת הענפים היא כה גדולה, עד שהיא מאהילה כמעט על כל האגם, כאשר הערפל עומד מבחוץ כמו חומה.

הרוח לוחשת באיום ומלטפת את הדמויות באצבעות ארוכות וקרות; ופה ושם, הדמויות מדמות לשמוע לחישות הזויות, כמו רסיסי מילים לא מובנות; וכאן, אלאריס נוטלת את חלק השרביט ומתחילה לגייס את הראות הדרואידית שלה, בהתאם להנחיות שקיבלה בקלרידג' (ולנסיון העבר שלה בריטואלים דומים). אלאריס, גם בגלל השאפתנות שלה וגם בגלל שהיא אכולה מחששות לגבי גורלו של לורקאנד מק'קרויך, בוחרת לבצע את הריטואל באורח רב-העוצמה והמורכב ביותר, שיראה לה חזיונות מדוייקים ומפורטים ככל הניתן.

מתחיל תיאור מסובך של ערפל מתערבל, רוח שורקת ומדקרות כפור, כאשר אלאריס מחדדת את הראות שלה וכאילו ניתקת מהגוף של עצמה; ואילו שרלוט ניצבת לפניה בחרב שלופה כדי להגן עליה מכל צרה שלא תבוא – והצרות אכן מתחילות, כאשר משהו מגיב באלימות רבה לריטואל של אלאריס; הרוח צורחת, דמיון ומציאות נמהלים, וצורות מתערבלות של קרח חי, מעורב בצמחים מתים, לובשות צורה וקוראות תגר על שרלוט, מנסים לנעוץ בה טפרים קפואים שנוצצים באור כחול חולני.

היצורים הולכים ומתרבים ככל שהריטואל נמשך, ובשלב מסויים מצטרפים למתקפה עורבים מתים שכנפיהם וגופם השלדי למחצה מגואל בגדילי קרח; אלו יוצרים נזק היקפי מתמיד שהולך ועולה בהדרגה; ומהקרח עולה מפלצת עצומה בדמות עכביש מבהיק, שמצריך את שרלוט להאבק על חייה; שרלוט מצליחה להחזיק מעמד, בין היתר משום שסופת האור שלה ממגרת את העורבים האלמתים, ומצליחה להרוויח די זמן במאבק מול עכביש הכפור הענק ומפלצות השלג המעוותות, עד שעולה בידי אלאריס (גם בזכות גלגולים לא רעים בכלל), להשלים את הריטואל;

אלאריס עצמה, נסחפת יותר ויותר לתוך עולם הרוחות, ורואה רק במטושטש את הקרב שמשתולל בין שרלוט לבין יצורי הקרח המעוותים, מעין התממשויות של כאב, כעס ופחד מתוך רגשותיה האפלים ביותר של גבירת רוח החורף.

בנקודה מסויימת, הריטואל אופף גם את שרלוט, ומבעד לרעשי הקרב, לגניחות ולחריקות של מפלצות הקרח, היא מדמה לשמוע שוב את קולה של גבירת רוח החורף, מיוסר, כמעט מתחנן, פונה אליה פעם נוספת בשם אנהילד (אחרי הכל, גם אנהילד היתה לפי המסורת פלדינית, וגם לה היה שיער אדום בגוון דומה לזה של שרלוט...); אבל בתוך כל השלג המסתרר והאפלה הקפואה, שרלוט חשה גם בישות המרושעת של המסטר; בכוח הרצון שלו ושל מגים קאהרויאנים למודי זדון – אבל זה אינו מופנה אל שרלוט, אלא ממוקד כל-כולו בקול המתעוות שמהול ברוח.

שרלוט וגם אלאריס שומעות את הקול הרחוק, החלוש-

"בבקשה... הכאב... הפנים המתות. לא יכולה להתנגד לו... עוד הרבה... זמן..."

אבל החזיון נסחף משם והלאה, כאשר אלאריס מאמצת את כח רצונה לכוון אותו מערבה, לעבר הארצות בהן שולט התאגיד, כאשר היא לוחשת,חסרת גוף, את שמו של לורקאנד; רוחה של אלאריס עפה בין פתיתי השלג, עפה מעל האגם; והיא מצליחה לראות עיירה מעלת עשן יושבת על גבעה; שיירות של עגלות, סדנאות וכבשנים לוהטים, ומה שנראה כמסלול עגלות המוליך אל פתח של מכרה; ולרגע, היא יכולה להשבע, בוודאות בלתי מוסברת, שלורקאנד שם; שאנשי התאגיד לקחו אותו אל תוך המכרה ההוא.

שם, אולי, מחכה לו נורמן בלק; ועצם המחשבה הזו מצמררת את אלאריס.

אלאריס מזהה, כמעט בוודאות, את עיירת הכורים של התאגיד, גליטרהיל, שנמצאת מדרום לעמוד הסערות, בצידו האחר של אגם וואלדר; אבל איוושה... בכי קלוש... מושך את תשומת ליבה וגורם לישות שלה להתפתל ולרחף הלאה, מעבר למגדלי השמירה המכוערים, אל שדות הבור המטונפים וזרועי הגרוטאות שמצפון לעיירה ולסדנאות שלה; ושם, בתוך הגשם השוטף שיורד על אדמה מבאישה וצמחים מזוהמים, פזורים משגיחים מתים של התאגיד, מדוקרים ומשוספים; וביניהם, מוטלת על ברכיה קאליסטה, שעונה על אחת מחרבותיה ומעדר מוטל בבוץ לידה... וליד שני תילים קטנים בבוץ שנראו כאילו נכרו רק עכשיו.

קאליסטה לא פצועה ממש למראית עין, ודי ברור לאלאריס שהיא זו שקטלה את המשגיחים והבריונים שפזורים סביבה; אחת החרבות שלה לא מוכרת לאלאריס, ומבריקה באור קלוש. אבל קאליסטה לא נותנת דעתה על מאום מזה, אלא רק שעונה בכבדות, על ברכיה, ליד שני התילים שחפרה וכיסתה בבוץ, וכל-כולה ממררת בבכי כפי שאלאריס לא שמעה אותה אף פעם; הגשם מצליף על המתים ששוכבים סביב, על כלי הנשק המפוזרים ועל פניה ושיערה הסתור של קאליסטה; ברק עצום מאיר את שדה הבור, את חומות העץ והמגדלים המכוערים באופק...
ורעם נורא מתגלגל אחריו.

אבל בתוך הרעם, ובתוך צווחת הרוח, אלאריס שומעת מילים.

"ובכן ילדה. את רוצה להמשיך לבכות, או שמא לגרום למי שעשו את זה לבכות?"

גם שרלוט, לאחר שיצורי הקרח נאנקים ומתמוססים, חוזה בתמונות מעורפלות ולא ברורות מאותו נוף; היא שומעת פקודות נבחניות, מכושים מקישים, מפוחים נושפים כמו מפלצות ענקיות וחריקת גלגלי עגלות; היא רואה עשרות דמויות של שכירי חרב צולעים וכבדי הילוך, שמורדים מתוך העגלות אל הרציפים עוטי העשן של גליטרהיל, כאשר ברקע הברקים קורעים את הרקיע והרעמים מתגלגלים.

קציני תאגיד מחלקים פקודות זועמות, ושכירי החרב מתלוצצים ביניהם בגסות.

"חה. אז הבריונים של מולי הזקן לא אמיצים כמו שהם עושים ת'עצמם, כאשר העניינים מתחממים? פתאום צריכים 'תנו?"

"כן, גברים אמיתיים הם צריכים. מקווה רק שהתשלום שהשמוקי-קיטור נותנים שווה ת'זה"

"זוזו, זוזו, זוזו! יש מלחמה בפתח!"

"תקשיבו, אספסוף שכמותכם... הנשיא מולנר רוצה שתהיו כאן כדי להגן על הקידמה מפני הפראות והחשיכה, והוא דורש נאמנות ומשמעת מוחלטת, אתם מבינים? יהיו תוספות נדיבות שאתם לא יכולים לדמיין למי שיהיה שווה את זה, ואתם באמת לא רוצים לדעת מה יקרה למי שיערוק-"
כמו במקרה, הברק מאיר את הכיכר שטופת הגשם, ושני גרדומים ריקים שמתנודדים מעליה.

"כן-כן, גם את זה כבר שמעתי" אומר קול עכור ואיכשהו מוכר "תגיד, אדון מגונדר, אתה יכול להתחיל להפסיק לאיים ולהראות לנו איפה ובמי נלחמים?" וחרף העלטה, שרלוט מזהה את ג'יין ווסט, פניה מוסתרים מתחת לכובע מזוהם, ושתי החרבות נעוצות עמוק בחגורה שלה "אתה יודע, לא הרגתי שום דבר כבר הרבה זמן... בערך יומיים..."

"אל תדאגי, מותק. יהיו לך הרבה פראים מזוהמים להרוג די מהר. יש ריח מלחמה באוויר, אפילו סבתא שלי היתה מבינה את זה".

"אני מקווה שהוא נלחם קצת יותר טוב מסבתא שלו, מיסי" לוחש שכיר חרב דרומי למראה לג'יין ווסט "אחרת בחיי שאנחנו בצרות. ראשי קיטור מגונדרים כולם, זה מה שהם".

שכירי חרב אחרים צוחקים; והקצין צועק בכעס, כאשר החזיון מטשטש...

ושרלוט חשה כיצד ליבה הולם בהתרגשות; יוסטישיה חיה, לא נתפסה עדיין, אבל סיכנה את עצמה והסתננה, במסווה של ג'יין ווסט, אל בין שכירי החרב הרבים שהתאגיד החל לגייס בחפזון.

ואז, החזיונות נחלשים, ופעם נוספת הכל מאפיל, ורק רמז לדמות דקה, ספק רוח רפאים שקופה למחצה וספק הזיה של דמות נשית עוטת כחול, ששערה הבהיר מתבדר בפראות סביבה; הדמות הרפאית מביטה באלאריס ושואלת 'באת להקדיש את עצמך לשירותי, ילדה?'; אבל אז היא נקלשת בזעקת כאב, שבה וקוראת לאחותה, זועקת על כאב מייסר וצללים מתים; היא נחלשת, היא אינה יכולה להחזיק עוד זמן רב-

סצנת הסיום

ואז, שרידי החזיון מתנפצים בבת אחת; ולא רק בגלל הרעם האדיר שמתגלגל מעל הגבעות; משהו אחז בערפל שאפף את האגם וקרע אותו לגזרים, וכל ההדים של ההתרחשות סביב מכים בדמויות בבת-אחת; לא הרחק, מאות מטרים בודדות מהעץ, מתחולל קרב אכזרי, מלווה בשריקות על שריקות של מטחי חיצים; צרחות, ברזלים מקישים וקרנות תוקעות.

יצור מכונף חולף מעליהם, נוחר ונואק בפראות כשהוא חולף בגובה נמוך מעל העץ, די הצורך כדי שאלאריס תראה, חרף העלטה,את החטים והניבים המאיימים שלו; אבל אז הוא מסתחרר באוויר וצולל, כאשר מטח חיצים פגע בו; ושאגה עולזת של אנשי התאגיד "דפקנו אותו! דפקנו אותו!" עולה מתוך האפלה.

ובעוד הדמויות נדרכות, ומתלבטות על צעדיהן הבאים, פורצים שכירי החרב הראשונים של התאגיד אל תוך גדת האגם הגבוה, חוצים את קרעי הערפל ומבחינים בעץ... וגם באלאריס. נראה, שאנשי התאגיד כעת אכן מאמינים שהפלת העץ תושיע אותם מהאויב שסגר עליהם בבת אחת, והם מתנפלים על הדמויות בלא שיהוי; מישהו צועק, שסאנשיין יתן פרס מיוחד על 'ילדת העורב הארורה'.

הדמויות נאבקות בצמד גברתנים מגודלים וחמושים עד הצוואר בשם "גולדי גום" ו"אוסוואלד האסם", שנראים לרגע כמו מגדלי מצור קטנים חיים, ובשכירי חרב – לוחמי חרבות וגם קשתים – שמלווים אותם, בטוחים ש'ילדת העורב המסריחה באה לעזור לחברים הרועים שלה'.

מפעם לפעם, בא בריצה שכיר חרב נוסף, אוחז בלפיד ומנסה לרוץ מהר ככל יכולתו אל העץ, ומחייב את אלאריס להפסיק לרגע לסייע לשרלוט שחוסמת את האחרים, ולטווח את נושא הלפיד לפי שיוכל לבצע את זממו.

שרלוט ואלאריס מצליחות לעמוד בפרץ לעת-עתה, אבל תגבורת של בריונים ושכירי חרב באה בריצה, וברד חיצים נורה עליהן; אלא שבנקודה הזו, דווקא כאשר הקרב מאיים להתהפך, פוגע לחש קריאה לברק בקשתי האויב, ועושה בהן שמות; כוח של פראים מקלאן חזיר-הבר, נושאים את סמליו של אדון הרעם, תוקפים את אנשי התאגיד מהאגף; ולמרות שהתאגיד מנסה להפעיל בליסטה באורח לא מדוייק, הלחץ מהדמויות יורד, מאפשר להן למגר את היריבים המידיים שלהם.

נראה, שלפחות הדרואיד של פראי קלאן-החזיר ראה את הדמויות, אבל לעת עתה, מלבד מבט מאיים, הוא לא מנסה לעצור בעדן מלחמוק אל תוך האפלה, בעת שהקרב הופך אינטנסיבי יותר ויותר. נדמה שהוא נוהם משהו לא מחמיא על מאמיני רוח-החורף, שאינם טורחים לבוא ולעזור בקרב, או משהו כזה – אבל הדמויות לא בטוחות.

אלאריס ושרלוט חומקות בתוך העלטה והגשם, ובסופו של דבר הן מצליחות למצוא תצפית נסתרת על זירת הקרב העיקרית, ממש ליד רגלי המפל העליון שנופל מהאגם המקודש של וינטר'ס אדג'; לאור הירח, שנגלה מבעד לעננים, ולאור הברקים שקורעים את הרקיע בזה אחר זה, הדמויות מצליחות לראות, כיצד כוחותיו של קורי סאנשיין כותרו בידי כוח אויב גדול בהרבה ממה שהתאגיד ציפה לפגוש; בהערכה גסה, מאמיניו של אדון הרעם עולים על אנשי התאגיד ביחס של שלושה לאחד לפחות.

יש גנולים בהתקפה, כולל לפחות שאמאן רב עוצמה אחד; אבל עיקר אנשיו של אדון הרעם בקרב הם בני-אנוש: פראים מקלאן חזיר הבר, שהדמויות לא יודעות מהיכן צץ; וגם קלעים מקלאן הרועים ג'ורסווראק, שתפסו עמדה על המדרונות הגבוהים, בעיקר הצד הדרומי הרחוק מן הדמויות, וממטירים ברד חיצים שוב ושוב על הכוחות המוכים של התאגיד, פניהם צבועות כעת בצבעי מלחמה. נדמה לאלאריס, שהיא מבחינה לרגע גם בתיאופולד בין התוקפים; ואילו בראנדון לא נראה בשום מקום, או לפחות אלאריס לא מצליחה להבחין בו כרגע.

הגם שאנשי התאגיד מחזירים מלחמה, נראה שהמצביא של כוחות אדון הרעם יודע יפה מה הוא עושה; ועיקר המאמץ של התוקפים הוא לתקוע טריז, שיכתר לגמרי את הכוח של סאנשיין ואותו עצמו, שמיהר קדימה כדי להגיע לעץ, מכוחות המאסף עליהם, לפי פיצוצי הלחשים, מפקד המג עוטה השחור, שעדיין מחזיקים מעמד ומתחילים לההדף ולסגת באיטיות לעבר החוף.

סאנשיין צורח פקודות ומנסה להמריץ את אנשיו בעת שהוא נלחם (והוא נלחם לא רע בכלל), נאחז כולו בתקווה שהעץ קרוב, וכאשר העץ יפול, הפראים החשוכים יבהלו וימלטו; כמה משומרי ראשו היותר מיומנים עדיין מחזיקים מעמד מצדדיו; כולל ענק אמת'ורי עם נשק דו-ידני ואישה לוחמת עם שיער בגוון קינמון.

אבל אם לכמה רגעים, נראה שסאנשיין ושומרי הראש שלו עדיין מצליחים להחזיק מעמד, גורלם מוכרע כאשר כוח נוסף מסתער עליהם; ומעל הכוח מרחפת בהמה מכונפת מפחידה, שעל אוכפה יושבת לא אחרת מאשר קאליסטה אינגראם, אחת מחרבותיה זוהרת באור מפחיד ומשקפת את האש המאכלת שבוערת בעיניה.

פניה החיוורים של קאליסטה מוצלפי רוח וגשם, מעוותים בטירוף; החרב המכושפת הארוכה שבידה זוהרת, כאילו נוצק לתוכה רעם חי.
"לא רוצה לשמור עבורי ריקוד, סאנשיין?" היא רושפת.

"את... בוגדת מלוכלכת... הקידמה, את לא תעצרי את הקידמה... אף אחד-"

"את מי אתה מזכיר לי? הממ... בוא ונראה... את הפרצוף של לאוקונדרה, לפני שנעצתי פלדה במעיים שלה. אתה הולך לגמור כמוה, סאנשיין, ואת הלב שלך אני אשלוף אישית בתור מנחה לקאהל-ראמדור-"

מסביב, הקרב הופך לטבח; אחרוני שומרי הראש של סאנשיין מוכרעים בזה אחר זה.

קאליסטה מחליקה מעל אוכף המפלצת המכונפת השעירה שלה, ומתיזה שהגם שסאנשיין לא ראוי לזה, היא תיקח אותו באחד על אחד; וכאן, היא מתקיפה אותו בשתי החרבות שלה, כאשר אנשי הפרא מיללים ומוחאים כפיים מסביב.

ואז לאחר קרב חרבות לא ארוך, באור הברק הדמויות רואות את סאנשיין הצעיר מוכרע, קורס לאחור, מנסה לשווא להגן על עצמו בידיו המדממות.
"קאליסטה, בבקשה לא... רחמים, פעם יצאנו ביחד, את לא זוכרת?" דמעות שוטפות את פניו "אני אשלם לך כסף, כן... הרבה כס-"

המילים הופכות לצרחה, כאשר שתי החרבות משספות את גרונו וחזהו בזו אחר זו.

"זה בשביל אמא שלי, בן-זונה" נדמה לאלאריס שקאליסטה לוחשת, אבל ברגע הבא, מול אנשי הפרא המריעים, היא הולמת שוב, ובאור הכחול של הברקים, היא שולפת את הלב המדמם והמפרפר עדיין מתוך החזה המשוסף.

"קאהל-ראמדור!" היא צורחת; והצרחה חוזרת ונשנית, רודפת את שרידי אנשי התאגיד שמנסים להמלט לעבר הספינות.

"על הברכיים, על הברכיים הם ימותו כולם, אנשי הקיטור!" צועק לוחם חזיר-פרא מעוטר עם זקן ארוך; ואחרים חוזרים על הצעקה "על הברכיים! על הברכיים! הארץ הזו, היא שוב שלנו! שלנו!"

שרידי הקרב דועכים; רק כשליש לכל היותר מאנשי התאגיד, בהנהגת הרב-מג אוואלד, הצליחו לפלס דרך אל הספינות; נראה שבשלב מסויים, לוחמיו של אדון הרעם הפסיקו את המרדף. תחת זאת, הם כופתים את אנשי התאגיד שהוכרעו ונותרו בחיים, כולל את אותה לוחמת בעלת שיער בגוון קינמון, וגוררים אותם צפונה. מקטעי שיחות וצעקות שהדמויות שומעות, אנשי קלאן החזיר הולכים לאיזה מקום גבוה שהם קוראים לו "הקבר של קרית'ירי" כדי לזבוח קורבנות אדם לאדון הרעם, כדי שיברך אותם לפני הקרב האמיתי שיבוא בקרוב; והדרואיד הגדול שלהם אומר לבני ג'ורסווראק שכדאי מאד גם להם לבוא ולהפגין נאמנות לקאהל-ראמדור, אם הם רוצים את חסדו.

אלאריס מוותרת במהירות על המחשבה לנסות ולהכניס שכל לראשה של קאליסטה, תוהה האם חברתה שלעבר הפעם אבודה לגמרי... כעת, לאחר שנשבעה אמונים לקאהל-ראמדור לא בגלל כישוף או דיבוק, אלא מרצון חופשי ובשל הבטחת נקמה. שרלוט, בחירוק שיניים, מוותרת על הרעיון לנסות ולהציל את שבויי המלחמה מלהיות מוקרבים לרעם, בין אם בשריפה בכלוב נצרים עם עלות השחר ובין אם בדרך נתעבת אחרת.

הדמויות מחליטות, שהן חייבות להגיע לגליטרהיל – אלאריס, כדי להציל את לורקאנד, שהיא מאמינה שהוא כלוא במכרה מתחת לעיירה; ושרלוט, בעיקר כדי לחפש את יוסטישיה, שככל הנראה הסתננה לשם במסווה של שכירת חרב.

וכך, הן מעלות את הרעיון לנצל את התוהו-ובוהו של היגון, הפחד וחוסר הסדר בקרב שרידי הצבא של סאנשיין, ולהתגנב ביניהם אל תוך הסירות, בתקווה שבברדק הכללי וחוסר המשמעת, לא יזהו אותן כיותר משתי שכירות חרב מתוך מחלקה שהושמדה. כך, הדמויות מקוות להגיע לגליטרהיל מהר ככל הניתן.

וכל זאת, כאשר העננים הולכים ומתעבים מלמעלה; סופה אדירה בעוצמתה עומדת לפרוץ...

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.