הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

פרקי ביניים: המסע במעברי ההרים

פרק XXIII: "אל השחר האדום"

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

פתיחה

אור אדמדם אפרורי מציף בהדרגה את העיניים של שארלוט, ומעיר אותה משינה לא נוחה על האבנים, אל תוך נוף הולך ומתבהר מתחת צלע הגבעה הסלעית. כאשר שארלוט ויוסטישיה מתעוררות ושארלוט ממששת בצער את המחלפות האדומות שלא זכו לסירוק הגון מי יודע כמה זמן, הן מבינות שהן טעו בחישוב הזמן ושלמעשה עבר יום שלם נוסף כשהן מתחת לאדמה. כנראה בזמן ששארלוט קרסה מרוב תשישות ונרדמה בתוך מה שהיה הכוך של ה-specter.

מתחת לסוללה הסלעית של תל ג'ולקיף ומעבר לבריכה הררית מלאה סוף, שפלג מפכפך לתוכה, משתרעת הפלטה הסלעית השטוחה יחסית עליה דיברו הבריונים של סילקורט. למעשה זה מישור חצי טבעי גדול, זרוע חורבות של עיר עתיקה שהטבע כבר תבע אותה כמעט לגמרי. רחובות עתיקים שנסדקו ובריכות נקוו בהם, בתים בני 2-3 קומות מאבן שנמצאים בשלב האחרון של קריסה, ושדרות עמודים שרובם נפלו

(הערת השה"ם: אין ספק שזו עיר הידרוסטית, מאוחרת בלפחות מאתיים-שלוש מאות שנים לתקופת אור-ג'ולקיף, אבל שרלוט לא יכולה לתארך בדיוק).
הפלטה הסלעית תחומה בין הגבעה של תל ג'ולקיף מדרום לכתפי ההרים מצפון, כאשר ממערב היא יורדת במתינות לעבר דרך הפרסה שמובילה להיי-גארנל. מעבר לאותו ים ארגמני עכור של חורבות, שארלוט יכולה לראות באופק את הטירה של הרוזן סילקורט. סילקורט השתכן בטירה ענקית ועתיקה עם ארבעה מפלסים שיושבים על כתף ההר. העניין הוא שהטירה חרבה ברובה עדיין, למרות שניכר שסילקורט עסוק בשיפוצים וכבר הקים צריחים ושיפץ חלק מהחומות. עדיין חלקים גדולים, בעיקר מהמפלסים התחתונים, חרבים למחצה והחומות לא שלמות.

שארלוט ויוסטישיה מבזבזות עוד זמן יקר מפני שהן לא עומדות בפיתוי המזמין של הבריכה למטה. (יוסטישיה נאנחת, "ממלכתי בעד אמבטיה, שלא לדבר על תחליב ריחני" – מה שמזכיר לשארלוט להוציא מתיקה את המסרק הקסום שנשאה עמה, שגורם לשיער להריח טוב). הברווזים מקרקרים בזעם ומתעופפים לכל הכיוונים מה שגורם ליוסטישיה לגחך (אם כי מעט עצב נמהל בחיוכה) ולומר ש"ג'יין שורה עלינו ברוחה". ובזמן שהן מתרחצות ויוסטישיה צפה בעיניים עצומות למחצה, כשהשיער שלה מתפזר כמו ענן בתוך המים, הדמויות מתייעצות אם להמשיך להתעמת מול סילקורט או להתחמק לתוך מעברי ההרים מפני שהזמן עובר, והן כבר נמצאות באיחור. שארלוט לא מוכנה לשמוע על שום דבר מלבד עימות עד הסוף מול הרוזן ושחרור הכפריים שהוא מעביד במכרות.

"פאלאדינים..." יוסטישיה נאנחת.

השיירה של הברון גלברט

בזמן ששארלוט ויוסטישיה מתרחצות נשמע לפתע רעש עמום שגורם לכל הברווזים להתעופף במעגלים ולקרקר בזעם. הדמויות שומעות ומזהות את הרעש כחריקה של גלגלים כבדים, נחרה של סוסים מאומצים, צעקות, הלמות רגליים והצלפות שוט. הדמויות מסתתרות בין הקנים כשהן מתלבשות במהירות. למזלן השיירה איטית מאוד ולדמויות יש זמן לא רק להתלבש אלא גם להתגנב בין החורבות ולחפש נקודת תצפית נסתרת במרווח בין שני בתים מתמוטטים.

גלגול ההתגנבות (אגב התנגבות) עולה יפה בעיקר משום שהשיירה מקימה רעש אימים ומבריחה ציפורים שמתעופפות מעליה ומקימות רעש נוסף. בראש השיירה רוכב ברנש יהיר ומהודר עם צעיף מפרוות חורפן מעל השריון והגלימה השחורה שלו. ללא ספק אחד מבני האצילים בפמלייה של הרוזן. הוא מוקף בארבעה שומרי עילית רכובים, מאחוריהם צועדים קשתים רגלים לפני עגלה ענקית וכבדה מאוד שעליה מונחים חלקים של בליסטרה גדולה. בהמשך, לצד עגלות רגילות מלאות באבנים וחומר מהמכרה מתנהלים כעשרים עבדים מתנודדים תחת משא כבד, כשהם סופגים בעיטות והצלפות מפעם לפעם מהחיילים שיושבים על העגלות או מנוגש רכוב שדוהר לאורך השיירה, מנופף בשוט הארוך שלו. החיילים מתלוצצים שהנוגש נחמד מדי לעבדים כי עכשיו זמן מלחמה והאיכרים העצלנים האלו התבטלו יותר מדי זמן בכפרים הקטנים שלהם. ראש השיירה, שהדמויות מגלות כי שמו הוא הברון גלברט, מזרז את האנשים בכעס משום שהוא רוצה להיות עם כל המטען בטירה עוד לפני שקיעת השמש.

ואז, שארלוט רואה משהו שגורם לדמה לקפוא בעורקיה. אחד העבדים, ברנש בהיר שיער, פניו וגופו נושאים סימני הצלפה וחבורות רבות, מוכר לה. זה ג'רולד סיל, הגם שאין בו זכר לרהב ולצורת ההתנהגות כפי שהיא זכרה. הוא נראה שבור וקהה לגמרי. נראה שהוא גם זוכה ליחס רע יותר מהאחרים כשמדי פעם החיילים בועטים בו, כשהם מלגלגים עליו וקוראים לו הוד קדושתו. סיל ששארלוט הכירה היה משתולל מזעם, ואולי אפילו מנסה לתקוף - אבל כעת הוא אפילו לא מביט בהם או מגיב.

שארלוט מאותתת ליוסטישיה במצוקה שהיא מכירה את אחד העבדים ושחייבים לעזור לו. יוסטישיה מזהירה אותה מלהתפרץ לכיוון השיירה ומציעה להפתיע אותם בהמשך הדרך. יוסטישיה מלאה בזעם קר מסיבות משל עצמה: "תראי את זה. טינופת של עבדות חזרה לאי שלנו, מאות שנים אחרי שנלחמנו לעקור אותה."

בכל זאת, יש כעשרים אויבים מסביב לשיירה ואי אפשר לקחת אותם בהסתערות רגילה בלי תכנית. הדמויות חומקות בין הבניינים ומקדימות את השיירה במעלה הנתיב המשוער שלה, בוחרות להכין מארב במקום שבו הרחוב הראשי של העיר החרבה הופך לצר יותר, שדרת עמודים שרובה ממוטטת שמצדה האחד קיר שלם למדי, ומהצד השני בריכה טבעית עמוקה יחסית.

יוסטישיה מנחה את שארלוט איך להחליש את אחד העמודים הגדולים מאוד שעדיין עומד (אגב שהיא מקנטרת אותה על כך שלא לימדו אותה הנדסה בפנימייה) ולקשור חבל באורח כזה שהוא יתמוטט על השיירה ברגע המתאים. הדמויות בוחרות להפיל אותו על העגלה הגדולה והקשתים מכיוון שהפרשים בחלוץ מהירים ויחמקו בקלות, ואם העמוד ייפול על החלקים היותר אחוריים של השיירה הוא עלול להרוג רבים מן העבדים.

ההצלחה של הגלגול טובה למדי, העמוד מוחץ לגמרי את העגלה הגדולה ואת הבליסטרה והורג ארבעה מששת הקשתים כאשר הוא גם חוסם את הדרך, ומעכב מאוד את הנוגש הרכוב ואת הרגלים שבהמשך השיירה.

ובכל זאת, הפרשים של הברון מחזירים מלחמה ומהווים אתגר קשה. שארלוט לומדת בדרך הקשה כמה מסוכן להיות רגלי מול פרשים מיומנים. בנקודה מסויימת היא חוטפת מכת חרב אכזרית מלמעלה שלא הייתה רחוקה מלהפיל אותה. למזלה, יוסטישיה מפילה כבר בשלב ההפתעה את אחד הפרשים מן האוכף בהתקפת זינוק, תופסת את מקומו, משתלטת בקלות על הסוס ומושכת את רוב הפרשים אחריה. שארלוט רואה למעשה שקרב רכוב יכול להיות שונה למדי מהקרב שהיא מכירה, ומנוהל לפי מידת השליטה בסוס לא פחות מלפי גלגולי הפגיעה הרגילים עם הנשק.

הברון גלברט, להבדיל מהפרשים האחרים, תופס מרחק ומשלח בדמויות חצים מהקשת המעוטרת שלו. יוסטישיה נפגעת אבל הפגיעה לא חמורה דיה כדי לנטרל אותה. ובעוד שארלוט מעסיקה את הרגלים שמתחילים להצטרף ולקרב ומפעילה מדי פעם את לחשי הריפוי שלה, יוסטישיה מתמרנת את הפרשים ברכיבה מהירה ומנסה כל הזמן לפרוץ לעבר הברון. לוקח זמן לפני שהיא מצליחה בזה, משום שהפרשים של הברון נדבקים אליה ומתמרנים את הסוס לא פחות טוב ממנה. בסופו של דבר הדמויות, גם אם לא בקלות, מנצחות את הקרב:

ברגע שהברון חש סכנה ממשית, הוא הופך את הסוס שלו ונמלט בדהרה כשהוא צועק: "תהיו חזקים אנשים, אני רוכב להזעיק תגבורת!" האבדות הכבדות והמכה המוראלית בבריחה של המנהיג מכריעות את הקרב במהירות.

לתסכולה של שארלוט יוסטישיה היא זו שמשפדת את הנוגש הרכוב בשיסוף כפול של החרבות שלה (שארלוט תכננה לשמור את התענוג הזה לעצמה) ושארית חיילי האויב נמלטים לכל עבר.

העבדים מבולבלים ומפוחדים, מתקבצים סביב הדמויות. רובם אכן איכרים שנחטפו כ"מס עבודה" מכפרי הסביבה. בהתחלה לא כולם אסירי תודה אלא להיפך. חלקם כועסים על הדמויות וטוענים שבגללן הם יחטפו הצלפות או גרוע יותר, משפחותיהם עלולות להיפגע. שארלוט מבטיחה להם שאיש לא יחטוף הצלפות יותר כל עוד היא עומדת על הרגליים. היא מנסה להלהיב את האיכרים ולקומם אותם כשהיא מגלה להם את תכניתה להוריד את סילקורט, ומבטיחה להם שהוא יתבוסס בדמו לפני עלות השחר. היא מספרת להם שהיא וטיש הפכו פלוגה שלמה של הרוזן למאכל חרקים ומצליחה, בסופו של דבר, לגרום לאיכרים להריע לה, לעודד את רוחם הנכאה ולשכנע אותם לסייע לפעולה.

ובעוד יוסטישיה מוליכה את האיכרים המשוחררים לכיוון החלקים הגבוהים יותר של החורבות, שם הסמטאות צרות וקשה יותר לרדוף אחריהם עם פרשים, שארלוט מנסה לדובב את סיל הקהה והשבור, כשליבה מנבא לה רעות באשר לגורלם של קוואן ואירניס. כבר מהמבט הראשון שהוא שולח בה למשמע השאלות שלה, היא מבינה שהם מתים. סיל מיואש לגמרי. הוא איבד את האמונה באדון ובגבירה של האור ובכל דבר אחר, הוא ממלמל שהכל חרא ואנחנו לא יותר טובים מחיות.

כאשר שרלוט מצליחה להוציא ממנו סופסוף את הסיפור המקוטע היא מבינה שהנאיביות של קוואן עלתה לו בחייו ובחייה של אירניס. החבורה שלהם בכלל לא ידעה על סילקורט, אלא התכוונה להשתמש בנתיב כדי להגיע להיי גארנל. לאחר שהגיעו לכאן בדרך אחרת מזו שבה שארלוט העפילה אל ההרים.
לאחר ההיתקלות הראשונה עם הבריונים, התגלה שקוואן היה פעם אחד מאותה חבורה של בני אצילים צעירים תחת המפקד הראשון שלהם, לורד ברייטוואטר הצעיר, ושקוואן וסילקורט היו פעם ידידים. קוואן היה משוכנע בכך שהוא יכול לדבר עם סילקורט ולשכנע אותו כמה שהוא טועה בדרכיו - ורוצה לקבל הזמנה; אחד הבריונים רץ עם המסר, וחוזר עם הזמנה שבאה כנראה מאחד האצילים הצעירים ששמע על הפולשים.

סיל ואירניס אמרו לו שישכח מזה, שזה מריח כמו בגידה אבל קוואן התעקש, וכאשר החבורה תפסה מחסה ללילה על הפלטה הסלעית הוא חמק במשמרת שלו. אירניס וסיל התעוררו כבר לשמע הצרחות שלו. הבריונים בכלל לא טרחו לקחת אותו לסילקורט, אלא כבלו אותו לעמוד והתחילו לקרוע את בשרו עם שוטים. סיל ואירניס הרגו או הדפו את הבריונים ושחררו את קוואן מהעמוד, אבל המצב שלו היה רע מאוד והוא עיכב אותם.
עד מהרה הגיע כוח גדול בהרבה של אנשי סילקורט ורדף אחריהם לתוך הפלטה עד שבסופו של דבר הם כותרו וכפי שסיל אומר: "הם היו פשוט הרבה מדי."
סיל זוכר את שכיר החרב האימתני שהרג את אירניס. אדם עם אף אכול ופנים מלאות צלקות שכונה בידי חבריו "הנשר הצהוב". סיל ניסה לעזור לה אבל הוא כבר היה פצוע וחלש, והם פשוט מיגרו אותו לרצפה בחבטה. הוא זוכר איך הנשר הצהוב גהר מעל קוואן ושחט אותו כמו כלב כשהוא צוחק: "זה פגר זה, הוא לא מתאים למכרות." ואז הבריונים האחרים הכו את סיל, כבלו אותו ושלחו אותו למכרה.

"ניסיתי להיות גיבור. חשבתי שהייתי כזה. אין כבר שום סיכוי, האור עזב אותנו, הכל זבל. הכל שקר. האדון והגבירה, אפילו החופש של האחים הרדיקלים שלי מפעם."

הקול שלו נשבר והוא טומן את פניו המוצלפות והחבולות בתוך ידיו השרוטות.

שארלוט מהדקת את ידיה אל פיה לכל אורך סיפורו, מחניקה את בכיה במאמץ ורק הדמעות זולגות על פניה. כשסיל נשבר היא מחבקת אותו, ואז מורידה את ידיו מפניו ומכריחה אותו להסתכל עליה. "היום בו האור יגווע הוא היום בו יאבדו הקסמים שלי. אבל אני עדיין כאן. הקסמים שלי והשכל שלה (היא מחווה לעבר יוסטישיה) מיגרו פלוגה שלמה של אנשי סילקורט. וכל עוד אנחנו כאן האור והחופש איתנו ואנחנו נמשיך להילחם. נזכור את קוואן ואירניס תמיד, ויהיה זמן להתאבל עליהם. הצדק עמך ג'רולד. אתה לא גיבור כמו בספרים. אתה לא גיבור שמתרברב בבתי מרזח ומפתה נשים. אתה גיבור מסוג אחר, שנלחם בצללים ויכול להם. אני חיה ועומדת כאן רק בזכותך, ובזכות קוואן ואירניס"

היא לוקחת חרב שאספה עבורו מאחד הבריונים המתים ומושיטה לו אותה. "הילחם לצדי, פעם אחת נוספת."

יוסטישיה שצפתה ברוב האירוע מהצד מוסיפה שאם אנשים כמו סיל לא יתעשתו הרשימה של החפים מפשע שיירצחו רק תלך ותתארך. הבריונים של סילקורט וחלאות כדוגמתם לא נלחמים רק כדי להרוג, הם רוצים לזרוע פחד, כדי שאיש לא יעז לעמוד בפניהם ולראות כמה מהר בריונים כאלה יכולים להישבר אם הולמים בהם בדרך הנכונה.

לשאלה המעט זועמת של סיל מי היא, יוסטישיה משיבה בחיוך עקום: "ג'יין ווסט. אישה שיצאה לתרבות רעה, אני חוששת. ומתכוונת לנעוץ את צמד החרבות האלה ישר במעיים של הרוזן." שארלוט ממהרת להרגיע את הרוחות ולהבטיח כי היא חברה טובה.

הקרב על מדרגות האבן

הדמויות מוליכות את העבדים המשוחררים לחלקים היותר צרים וקשים לגישה של החורבות. כדי להקשות על פרשים לעלות עליהם. ואכן, החשש מתאמת כאשר תוך פחות מחצי שעה מגיע כוח אויב גדול שמאחוריו הברון גלברט צועק, גוער ומחלק פקודות.

"אני מריח את הצחנה שלהם, של העבדים הבורחים ושל הזונות. אתם יודעים מה אתם צריכים לעשות, כן? יש כאן נקודה חשובה להוכיח. להראות לחלאות העלובות מה קורה למי שמרים יד על הנעלים ממנו. הו כן, אני הולך להנות מזה."

הדמויות, בעזרת האיכרים מעכבים את האנשים של גלברט ככל שהן יכולות. האנשים נסוגים במעלה סמטה צרה וממוטטים עמודים כדי לאלץ את הפרשים לרדת מהסוסים ולרדוף אחריהם ברגל, למקום שבו הקשתים של גלברט לא מסוגלים לסייע להם. אלא שבעוד המרדף העיקרי מתעכב - קבוצת אויב נוספת באה מהעבר השני.

מובילים אותה שלושה: סייר צעיר יחסית, איש תיש עם להב ושוט ארוך, אבל הדמות שמושכת מיד את תשומת הלב היא שכיר החרב עם הפנים המושחתות, האף האכול והקעקוע הצהוב. שארלוט מזהה מיד את "הנשר הצהוב", אותו רב מרצחים שהפיל את אירניס, שחט את קוואן, ושהעבדים לחשו את שמו באימה. הנשר הצהוב לועג לדמויות כשהחיוך השטני על פניו לא משאיר ספק במה שהוא מתכוון לעשות. סיל צורח בשנאה והקרב נפתח.
הנשר הצהוב מתגלה כאויב קטלני, מומחה בקרב פנים אל פנים ומצליח לבלם סדרה של מהלומות ופגיעות קריטיות ששארלוט וסיל מנחיתים עליו. יוסטישיה לעומת זאת סוגרת על בני הלווייה של הנשר, בהתחלה היא מפילה את איש התיש ולאחר מכן את הסייר - שמחמיץ את ההזדמנות שהציעה לו יוסיטישיה להימלט ולעזוב בחיים.

בסופו של דבר, כאשר הנשר הצהוב מוצא את עצמו בלי בעלי ברית, ויוסטישיה מצטרפת להתקפות עליו למרות הכישרון ויכולות ההגנה המדהימות שלו, הוא לא מצליח להחזיק מעמד לאורך זמן, ולאחר שהצליח להדוף מעליו עוד סדרת מכות של שארלוט הוא נותר חסר הגנה מול דקירה הקטלנית של יוסטישיה שעוברת דרך החזה שלו.

בינתיים, ודווקא כאשר שכירי החרב של גלברט מתקרבים לצטרף לקרב עולה מהומה מהצד השני. שכירי החרב צועקים ומקללים כאשר הלמות תופים מהדהדת מהיכן שהוא, ומישהו קורא: "בוס, הפועלים המסריחים, הפועלים המסריחים באים!"

גלברט נאלץ להסיג את הכוח שלו ולשווא הוא מנסה לארגן את הפרשים שלו ולגבש מערך הסתערות כאשר הלמות התופים מתחזקת, הופכת קצבית ומלווה בשירה של גברים חמושים. סיל כמעט לא שם לב לכלום אלא רק עסוק בלבעוט בגופתו של הנשר הצהוב ולכתוש אותו עם החרב שלו. "זה בשביל קוואן... וזה בשביל אירניס, בן זונה שכמוך!" הקול שלו נשבר והופך להתייפחות.

לורד פול וינטרסגייט ואנשיו

שארלוט ויוסטישיה תופסות עמדת תצפית ומצליחות לראות את הכוח שמתקדם. לורד פול ווינטרסגייט (בשמו הקודם מנהיג פועלים מורדים ידוע לשמצה בשם פול היד האדומה) הגיע עם אנשיו. שארלוט יכולה לראות את הנס האדום שלהם, שעליו מצולבים חרב ופטיש בגוון שלג (רמז למקבת של רונובסק). הם לא רבים מאוד, אבל מאורגנים יפה במספר פלוגות שמחפות אחת על השניה - כאשר אחת מהן תופסת במהירות את הדרך לטירה ולמעשה חוסמת לגלברט ולשכירי החרב שלו את דרך הנסיגה. שארלוט יכולה לשמוע את צרחות הזעם של הברון שהופכות נואשות יותר ויותר, "חזרה לשורות!! לשורות!! חלאות, זבלים-"

שארלוט מזרזת את האיכרים לרוץ לעבר הצבא המתקדם כשהיא אומרת להם ששם ההזדמנות שלהם לחופש. הדמויות עצמן מגיעות אל הצבא כאשר הוא מתארגן בצומת הדרכים, לורד ווינרסגייט לא מבזבז זמן על הקמת מחנה, אלא נראה שהוא מתכוון לעלות על הטירה מהר ככל האפשר.
יוסטישיה מעלה חיוך ציני, "אולי לא טעיתי לגמרי כשהענקתי לשועל המחוספס ההוא תואר לורד." שארלוט רואה שלצבא של ווינטרסגייט יש כלי מצור קטנים וקלים, אבל מתוחכמים מאוד, בליסטרות ניידות עם מנגנון של גלגל שיניים וקפיץ שמוסיף לירי שלהן עוצמה.

כאשר הדמויות מתקדמות הן מוצאות את עצמן יעד למבטים רבים, ידידותיים יותר ופחות. מסתבר שתואר הלורד והנחלות שניתנו לאנשיו של פול רחוקים מלהשכיח מהם את עברם כפועלים מורדים ומאמינים של רונובסק האדום. חלק מהאנשים מעקמים את האף אל הדמויות וחושבים שהן אריסטוקרטיות מדי לטעמם. אחרים נראים מרוצים ממה שמסתמן כתגבורת.

את הלורד עצמו הדמויות מוצאות מעיין בתרשים של הטירה בחברת שני המלווים שלו, קארל השען שהוא קוסם בעל כישרון הנדסה מפותח (וכנראה הבליסטרות הקטנות עם הקפיץ הן מעשה ידיו), וארנולד התינוק, שמתנשא לגובה של כמעט שני מטר ועשרים. פול מרים את עיניו מהתרשים ומביט ביוסטישיה. "יש רק אישה אחת מטורפת מספיק כדי להוביל פלוגה שלמה לקן חרקים וגם לצאת משם כדי לספר את הסיפור."
הוא מקדים את יוסטישיה ואומר שממנו היא יכולה לחסוך את הקשקוש על ג'יין ווסט, "מעלתך".

"ממתי הפכת למלוכן ארור, פול?" שואל קארל השען.

פול אומר ברצינות שמכל שושלת המלוכה הארורה של האי הזה, יוסטישיה היא היחידה שהוא מוכן לכרוע ברך לפניה. הדמויות עורכות היכרות, יוסטישיה מכירה לפול ואנשיו את שארלוט, והוא מציג בפניה את קארל השען וארנולד התינוק.

"העונג כולו שלי. ואם יורשה לי לשאול, מי הוא מי?"

"זה לא ברור?" הענק מגחך, "מה, לא רואים עליי שאני התינוק? אני צריך לעשות איזה גוגוגו או משהו?"

יוסטישיה מרימה גבה ולוחשת לשארלוט: "איזה מזל שהבאנו אומנת."

קארל השען מתלוצץ ואומר שאם יוסטישיה מצטרפת אליהם יצטרכו לקרוא לה: "החברה נסיכה.", וזה מצלצל מוזר. מצד שני הוא להוט כבר לנסות את הבליסטרות הזעירות שלו על הטירה. יוסטישיה מעדכנת את פול בשקט על כך שהיא נמצאת בדרך לצפון בעניינים חמורים שהיא תספר לו עליהם אחר כך, בקצרה, היא מעדכנת אותו על הבגידה של מירנדה, ועל כך שסילקורט הוא היצור של אחותה. פול לא נראה מופתע במיוחד, הוא זוכר את מירנדה מאותה פעם שהיא נלוותה אל יוסטישיה לכלא, שם יוסטישיה נשאה ונתנה איתו. כבר אז הוא התרשם שהעיניים של מירנדה יהירות ורעות אבל לא היה טעם שיאמר זאת אז ויסכן את האפשרות לחנינה לו ולאנשיו.

השיחה חוזרת להתקפה המתוכננת. ווינסטרסגייט אומר שהוא יודע על הרוזן היהיר והאכזר כבר מזה זמן, והוא חיכה להזדמנות להקדים ולהתקיף, לפני שיותקף - אבל לא רצה קרב שיגרום לו לאבד אנשים רבים מדי, החיים של האנשים שלו שהם כולם חברים, יקרים לו הרבה יותר מלתקוע דגל על איזו חומה ארורה. כששמעו את השמועות על כך שסילקורט הצליח לאבד פלוגה שלמה לחרקים ענקיים, הם החליטו שזאת ההזדמנות.
פול מגחך נוכח המחשבה שידה הערמומית של יוסטישיה הייתה בעניין. יוסטישיה מחווה קידה מלגלגת ואומרת שפשוט יישמה על אנשיו של סילקורט את הכלל שהרוזן הטוב כל כך מאמין בו, שכל אחד צריך לשהות בחברת בני מעמדו. האנשים מסביב שואגים מצחוק.

שארלוט לעומת זאת, מעומתת עם כמה שאלות קשות על אבירי סנט קלאודור שלא נקפו אצבע לטובת העם שנשבעו להגן עליו, ולא עשו כלום כשהפועלים המורדים ומשפחותיהם נטבחו. שארלוט מבהירה להם היטב שבזמן שהטבח התרחש - שארלוט עצמה לא היתה אבירה, אלא תרה במאמץ אחרי עבודה, לשרת זרים תמורת פרוטות, פשוטת עם ממש כמוהם.

לפני תחילת ההסתערות על הטירה, פול אומר שיש עוד עניין קטן ולא נעים לטפל בו ושולח את ארנולד התינוק לגרור לפניו את הברון גלברט המייבב. גלברט בוכה ובלי שום בושה מנסה לטעון שהוא לא אשם בכלום, הוא רק מילא פקודות, הוא בכלל היה נגד כל מה שסילקורט עשה לאנשים, ועוד כשהיו במחוז האסטור, לורד ברייטוואטר היה חבר שלו והוא לא רצה שירצחו אותו.

ארנולד נוהם "שקרן!" ומשטח את הברון על הקרקע. הוא כבר הספיק לשמוע מהאיכרים המשוחררים מה הברון עשה באמת. שארלוט מתערבת למשמע השם "ברייטוואטר" המוכר לה היטב – זה שמו של נותן החסות שלה במסדר וככל הנראה מדובר באחיינו האבוד של סר קארל הזקן והרטנוני.
שארלוט מנסה להוציא מפיו של גלברט מידע על מיקומו של ברייטוואטר ללא הצלחה.

"תלה אותו כבר, לכל הרוחות ומספיק עם הקשקשת המזוינת יש לנו קרב להתחיל." מעיר קארל.

לשווא גלברט בוכה לרחמים ומנסה לומר שהוא יודע איפה יש אוצר ואחר כך דורש להישפט בטריבונל מלכותי שרק הוא מוסמך (לטענתו) לשפוט אצילים.
פול אומר "מספיק! כאן לא תקבל רחמים שמעולם לא ידעת לתת."

ויוסטישיה אומרת, "טריבונל מלכותי? תקבל אחד." היא שולפת את החרב שלה. "אתה יודע מי אני; בין אם כן או לא, הברון צ'ארלס גלברט, אתה אשם בשוד דרכים, סחר עבדים ורצח. גרוע מזה, אתה אשם גם בבגידה."

"הנסיכה מירנדה –"

"בוגדת כמוך. ותיתן את הדין גם היא. בגדתם בכתר ושירתתם את האויב. את המאסטר של כוחות האופל." היא מרימה את החרב.

פול לא מרוצה, "הוא לא צריך לקבל מוות מכובד בעריפת ראש. צריך לתלות אותו כמו הכלב שהוא." והפועלים המורדים לשעבר שואגים מסביב: "לתלות! לתלות! לתלות!"

יוסטישיה מעדיפה בהתחלה מוות נקי ולו לזכר סבו של גלברט שהיה אדם הגון. אבל כאשר גלברט מאיים בנקמה ומדבר על הכוח של המאסטר שימית את כל הפועלים המסריחים בייסורים, יוסטישיה נושפת בזעם ומאפשרת לאנשיו של פול לגרור את הברון המפרפר לעץ התלייה.

בעוד האנשים מתכוננים להתקפה וחלקם צוהלים סביב העץ, יוסטישיה עומדת בצד קודרת וזועמת. היא אומרת לשארלוט הבאה בזהירות לנחמה, "בנים של שושלות עתיקות משרתים את המאסטר. תראי למה הפכנו. האפלה באמת יורדת עלינו."

"אז נהיה אנחנו הכוכב הבוהק באשמורת האפלה של הלילה." עונה שארלוט ומראה ליוסטישיה כתזכורת את הרונות המבהיקות בלבן על החרב שלה, "לא אבדה התקווה."

ההתקפה על טירת סילקורט

תכונה מבוהלת עולה מהחומה הראשונה והשבורה למחצה של מפלס הטירה התחתון, כאשר אנשיו של פול האדום מתקרבים במערך קרבי; הבליסטרות הקטנות משקשקות, כאשר הן נישאות קדימה, כל אחת מוחזקת על כן קטן עם גלגלים עדינים.

באור של השמש שנוטה מערבה, החומה הפגומה והמגדלים שמעליה נצבעים באדום דם עכרורי; שרלוט רואה את נצנוץ החניתות של אנשי סילקורט, ושומעת צעקות וקללות רחוקות, נישאות ברוח.

לורד פול וינטרסגייט עוצר כמאתיים מטרים מהחומה החיצונה, ושולף את החרב שלו; ארנולד מצידו האחד, יוסטישיה ושארלוט מצידו השני.

בעודו מגביה את החרב, פול נושא נאום כריזמטי ביותר, ומלהיב את אנשיו; הוא מדבר על קורותיהם, ממרד הפועלים הגדול ועד ליום הנוכחי, בו הם עומדים מול עריץ שסמוך ובטוח כי הוא זכאי להפוך אנשים הגונים למדרס הרגל שלו.

האנשים ממלמלים, אגרופים נקפצים ורגליים בוטשות בקרקע.

"פועלים, איכרים, תהיו מה שתהיו- החלאות שם למעלה, בטירה, האנשים שבאו לגזול את השדות שלכם, את המשפחות שלכם, את הכבוד שלכם, יושבים שם למעלה, נהנים מהדם ששפכו, מהסבל ומן הדמעות שגרמו-"

סיל מרכין את ראשו, שיניו חשוקות, והחרב רוטטת בידו.

"משמינים על זעת עמלם של אחרים, וחושבים שזו זכותם הטבעית להדק את הרצועות יותר ויותר. אבל היום, חברים, אנחנו כאן לשים לזה סוף. אנחנו כאן, לעקור את השוט מידו של הנוגש; ולגדוע את היד שאוחזת בו!"

אנשים מריעים; מנופפים בכלי הנשק.

"סילקורט! היום יומך האחרון!"

פול משתמש, בין היתר, בשמה של יוסטישיה, ומהלל אותה כגבירה אמיתית, שלא רק שהוציאה לחופשי אנשים הגונים שנכלאו על-לא עוול בכפם, ונתנה להם אדמות וחיים חדשים, אלא שהיא גם ניצבת שכם אל שכם עם האנשים הפשוטים ולוחמת בצידם; להבדיל מאלו שנובחים פקודות מאחורה.
יוסטישיה מחייכת, שרלוט תוהה כמה בסרקסטיות.

"לכבוד הוא לי, לורד וינטרסגייט"

"תפרשו את הדגל, אנשים! תפרשו אותו!"

"בשביל צדק! בשביל חופש!" החרב והפטיש הלבנים-מושלגים על רקע ארגמן מתבהקים, כאשר הם נפרשים ומתחבטים ברוח העזה. קולו של הלורד הופך לשאגה.

"עליהם, אנשים! עליהם! מוות לסילקורט! מוות למוצצי הדם ונוגשי העבדים!"

"מוות למאסטר" יוסטישיה מוסיפה בקול שקט בהרבה "מוות לו, ומוות לבוגדים שחברו אליו"

"עליהם, עליהם!" הקריאה המהדהדת מתפשטת, כאשר החרבות מורדות בזו אחר זו, והקשתות נדרכות; ארנולד התינוק נוטל את הקרן ותוקע בה במלוא העוצמה, קולה מהדהד ונמהל בבליל הצעקות

"בשביל הכבוד והחופש, חברים! הסתערו! מוות, מוות לסילקורט! מוות!

שארלוט, בעיניים דומעות ולב מתפוצץ מגאווה, מרגישה אחווה שלא חשה מעולם אל הפועלים ופשוטי העם, שלפחות כרגע, היא חשה כאחת מהם בכל נימי נפשה. היטב היא זוכרת את ימיה כאומנת ואת גסיסתה בבית המחסה לעניים. מילותיו של פול נוסכות בה כוח וביטחון, ממלאות אותה בהתרגשות וציפייה והיא חשה כאילו תוכל לכבוש את הטירה כולה לבדה, בהסתערות אחת.

החצים מזמרים, הקרנות מריעות, הבליסטרות משחררות את מטח הקליעים הראשון - כמו להקת כוכבי שביט שנוחתת על החומה החיצונה ועל הפרצות הרבות שעדיין פעורות בה.

שארלוט, בפעם הראשונה בחייה, מוצאת את עצמה נלחמת בקרב גדול. במעלה המתלול, בין הפרצות והחצרות שמעבר להן.

מערך ההגנה של סילקורט קורס בתוך דקות. שכירי החרב מעטים מדי, האימון שלהם לוקה בחסר, הם מתנהגים ונלחמים כאילו המספר שלהם גבוה לפחות פי שלושה ממה שהוא, והמורל שלהם נמוך בהרבה משל התוקפים. המפלס הראשון נופל במהירות מסחררת. זמן קצר לאחר מכן נפרץ גם השער למפלס השני, כשהחצים הדלילים מלמעלה לא מצליחים לעצור את בול העץ שנושאים התוקפים - ופורץ את הדלתות לרווחה.

שארלוט ויוסטישיה נלחמות לצד פול, שנשאר שקול ומחלק פקודות. ההתקפה נעצרת לפני השערים של המפלס העליון. כאן, החומה גבוהה מאוד ושלמה, והשער חזק ומוברח היטב. הקשתים של סילקורט מוסתרים היטב מאחורי אבני החומה וממטירים ברד חצים כאשר הדמויות רואות גם סירים מלאים בזפת מוכנים להישפך על ראשי התוקפים ברגע שיתקרבו. פול לא נותן עדיין הוראה לתקוף, אלא מורה לאנשיו להשאר מחוץ לטווח החיצים, ונראה כמהסס לרגע או חושב על תכנית.

ואז, כאשר האנשים של ווינטרסגייט מתארגנים מחוץ לטווח החצים, ופול מחלק הוראות, נשמע צחוק עכור ומטורף למחצה מעל החומה. סילקורט והפמליה האישית שלו הגיעו לצפות במחזה.

סילקורט חיוור ומהודר, מוקף בשתי נשים צעירות, נאות ומהודרות כמוהו, ועוד שני בני אצולה, גברים צעירים חמושים בחרבות, ולידם מלומד בגלימות שחורות וכובע מחודד. כאשר סילקורט מתגרה ומגדף מלמעלה שארלוט לא יכולה לא לקבל דה-ז'ה-וו לחזיון שלה על אר-ג'ולקיף השמן והרופס שזולל דברי מתיקה בעודו מביט מגבוה בהוצאות להורג.

"מה אתם מחפשים כאן, אספסוף מכוער ועקום שכמותכם?!"

אחת הנשים מצחקקת וכל הפמליה מצטרפת בצחוק מעט מאולץ.

פול מנהל את המשא ומתן, כשהוא עושה צעד אחד קדימה עם חרב שלופה.

"די לקשקש, סילקורט. היהירות שלך לא עושה רושם, בטח לא במצב בו אתה נמצא עכשיו. מה אנחנו מחפשים כאן? את הראש שלך בעיקר, כי אתה רוצח, בוזז וסוחר עבדים."

"אני רוזן ואציל והריבון החוקי כאן, כלב! בשם הנסיכה המרוממת מירנדה!"

פול מתגרה בו בתשובה. אם סילקורט הוא אציל כפי שהוא טוען להיות, מלגלג פול , אז הוא מציע לו לרדת ולהילחם בו אחד על אחד - אלא אם כן סילקורט הוא פחדן ומעדיף להמשיך להסתתר מאחורי הבריונים שלו.

הרוזן יורק הוא לא יזהם את חרבו האצילה בדו קרב עם פועל שגנב תואר. סילקורט מבטיח לתוקפים שכולם ימותו, כל אספסוף מנקי הארובות והעבדים הבורחים, במיוחד המתחזה המדורדרת והאומנת הצייצנית שנגררת אחריה. (מה שכנראה מבהיר שמירנדה עדכנה אותו, אולי דרך המלומד).
"נראה אותו קורא לי 'אומנת' שוב..." שארלוט מהדקת את שיניה ואת אחיזתה בחרב.

פול, שמאוד לא רוצה שאנשים יסתערו על החומה הגבוהה, לתוך גשם חצים וזפת רותחת, מנסה תרגיל אחר ומפעיל את כל הכריזמה שלו (ויש לו הרבה) – הוא פונה אל האנשים של סילקורט:

כמה מהם יצטרכו למות הוא שואל, בשביל חלאה יהיר ובוגדני, שלא שם יריקה על החיים שלהם? ההצעה שלו בעינה - אם הם יסגירו לו את סילקורט ויניחו את הנשק, הוא מוכן שכל האחרים מלבד הרוזן יעזבו בחיים.

"רק אדם אחד ימות הערב. בידו הברירה למות כמו האציל שהוא טוען שהוא, עם חרב ביד, או להיגרר לתלייה כמו כלב מייבב. ממש כמו שמת המשרת שלו גלברט."

הדברים יוצרים אימפקט שהופכים את סילקורט לכועס וחושש יותר ויותר. אפילו הבחורה עם הכפפות הלבנות שלא נראית מבריקה במיוחד, מתחילה להביט סביב ולחשוש ששכירי החרב יבגדו בהם "למרות שהם נעלים."

גם האיזכור על המוות של גלברט מרתיח את סילקורט עוד יותר ואז המלומד לוחש לו משהו וסילקורט מהנהן. בפנים סמוקות מזעם הוא צועק אל פול ואל הדמויות:

"רוצה דו קרב? פועל קטן... תקבל אחד!! רק משום שבניגוד ללחישות העלובות שלך אני דואג לחיי המשרתים שלי. בוא, בוא אל השער ופגוש את הסוף שלך. בוא, ביחד עם הנסיכה פו-פו, האומנת וכל השאר!".

("הוא הגזים!" מסננת שארלוט).

וכמו בתשובה חורק גלגל גדול בתוך הטירה וברזל נאנח ונפתח וברגע הבא עולה שאגה איומה, עד שנדמה לשארלוט שהקרקע עצמה מתחילה לרעוד. "בואו ותמותו!"

רעד עובר בתוקפים כאשר השער הגדול מתחיל להיפתח. משהו מתקדם וכל צעד מהצעדים שלו מרעיד את האדמה. כמה מהאנשים של פול מתחילים לסגת.
"חשבתם שאני מחוסל?? אני???"

סילקורט פולט צחוק מטורף, והפמלייה שלו מצטרפת, מי בהתלהבות ומי בחשש.

"הביטו! יש מאסטר חדש לאי הזה. אולי אתם זקוקים להדגמה מהכוח שלו."

הקרב הסופי

השער נפתח, השאגה שעולה מתוכו כל כך רמה שכל הקירות והחומות מחזירים הד. תוקפים נסוגים באימה - חלקם כמעט שומטים את הנשק. לרגע נדמה לשאלרוט שמגדל שלם קם לחיים ופוסע לעברם. היצור ספק ענק מעוות וספק טרול ענקי, מגיע לגובה שיש מטרים. רוחבו למעלה משלושה. כל אחת מאצבעות הרגל שלו גדולה כמו אדם. אחת מידיו משתלשלת למטה כמו קוף ענק, כשהוא מתקדם חצי שפוף. ביד השניה הוא מנופף גזע עץ שלהם, מושחז ומואדם, בתור אלה.

סילקורט צורח ליצור להרוג את כולם. מכל אנשיו של פול, רק ארנולד וקארל השען נשארים לצדו

"בשם רונובסק האדום" קארל נאנח, אוחז את המטה בידיים מעט רועדות, "אם הגיע הזמן שלי למות, חבר מפקד, אני אמות כאן ביחד איתך."
גם סיל נשאר, הוא ממלמל שלא אכפת לו למות, הוא רוצה רק את הנקמה שלו.

צהלה עולה מן החומות, נוכח האימה של התוקפים.

"הא-הא! תראו איך החזירים בורחים. הם מזיעים מפחד, מרגו."

"לא תישארו לארוחת ערב, חזירים אדומים?" לועגת מרגו. מנופפת בכפפה הלבנה שלה.

"הא, לזה אני קורא "סעודת פועלים". "סעודת פועלים" אתם מבינים?"

יוסטישיה מכינה את הלהבים שלה לקרב כאשר פול מחלק הוראות אחרונות. בחיוך קודר היא אומרת שהיא לא נוטשת נשף באמצע, גם אם היא מעולם לא חיבבה ריקוד בחברת ברנשים גדולים שיש להם מנהג מגונה לדרוך על הרגליים באמצע הנשף. פול מלטף את התליון הזהוב שלו. מהמעט שהוא לוחש שארלוט מבינה שזו מתנה מאישה שכבר מתה. הקרב מתחיל.

מהלך הקרב: לטרול העצום יש מעל אלף נקודות פגיעה. הוא אמנם מאוד לא מתוחכם ופגיע מאוד להתקפות שעובדות על תבונה או כוח רצון, אבל כוח הסבל שלו אדיר והנזק שהוא עושה הוא איום. הקרב בנוי בצורה שאמנם מאפשרת לדמות בעלת הדיפות וכוח סבל גדול יחסית למשוך את עיקר תשומת הלב של המפלצת, אבל בכל פעם שהמפלצת פוגעת בה, גם אם הדמות מתחמקת או מסיטה את המכה, הדמות מזדעזעת ומקבלת עונשין מצטבר לחסימות, ובונוס לנזק נגדה שילך ויעשה יותר גרוע ככל שהטרול ימשיך להתקיף אותה.

לפי התכנון הדבר מחייב מדי כמה סיבובים שדמות אחרת תסב את תשומת הלב של הטרול, ותמשוך אותו אליה כדי למנוע מהדמות הקודמת להישבר לרסיסים. בנוסף להתקפה הרגילה, הטרול מסוגל לבעוט או לדרוך עם הרגל באורח שיהמם את הקורבן שלו ויעשה נזק איום, ומדי כמה סיבובים הוא מסובב את בול העץ במהירות ויכול לפגוע בכל החבורה בבת-אחת, קרי – בכל דמות שלא תהיה זריזה דיה להתחמק. ההתקפה החבורתית-סיבובית הזו עושה נזק ניכר, ומסוגלת ולהעיף את הקורבנות באוויר, באופן שיהמם אותן חלקים ל1-2 סיבובים נוספים ולמעשה יוציא אותן מהקרב לאותו זמן.

בפועל מה שקורה הוא, ששארלוט מושכת כבר בתחילת הקרב את עיקר תשומת הלב של המפלצת, משתמשת בלחש האור הבוהק שלה כדי לסנוור אותו, ולהקשות עליו לפגוע - מה שמרגיז אותו עוד יותר וגורם לו ללכת עליה רוב הזמן בזעם הולך וגובר, כשמדי פעם שרלוט מחדשת את הסינוור כשזה מתחיל להיחלש.

סדרת גלגולים מאוד נמוכים של היצור ביחד עם העונשין ששארלוט גרמה והתמרונים המוצלחים שלה, גורמים לכך שכמעט אין צורך בתמרון של החלפת מטרות, ושארלוט מחזיקה את היצור עליה כמעט כל הקרב כשהיא מתקיפה אותו ועושה חלק גדול מהנזק.

הקרב קשה; כשהיצור מתחיל להיפגע סילקורט מורה לקשתים שלו להצטרף לקרב, והם יורים מטח אחרי מטח של חצים מלמעלה באורח שמטריד את הדמויות ופוצע אותן. קארל מגן על החבורה ככל שהוא יכול עם לחש שדה כוח שסופג חלק מהנזק העצום שהיצור והקשתים עושים - ובכל זאת בסופו של דבר כמעט חצי מהחבורה סופגת פציעות קשות, כאשר ארנולד נפגע קשה - אם כי לא מת אלא רק מאבד את ההכרה.

כשהטרול מתקרב לנק"פ האחרונים שלו הוא מתחיל להשתולל בייסורי המוות המתקרב, לתקוף מהר יותר וחזק יותר. מנגד משהו קורה למעלה: בעוד סילקורט מגדף, מאיים ומחלק הוראות לקשתים, נשמעת צרחה נוקבת - כאשר דמויות מכונפות ענקיות צצות מאור הדמדומים המאפיל ועטות ישר על הקשתים. שארלוט רואה בזווית העין ינשופים מסקאריים ענקיים, שעל גבם רוכבים. הקשתים מופתעים ומצליחים בקושי לשחרר מטח מרושל לפני שהיצורים, לפחות שישה או שבעה, עטים עליהם, משספים אותם בטפרים החדים שלהם, או משליכים אותם זועקים וצווחים מהחומה למטה.
סילקורט צורח בזעם וייאוש ונמלט לעבר המבנה הפנימי של הטירה, כשהפמלייה שלו אחריו. דקה קצרה לאחר מכן, שארלוט משחררת את הכוח הקדוש שצברה בהתקפה של סופת להבים שפוגעת בטרול שלוש פגיעות עוקבות מצוינות (שלושה גלגולים שאף אחד לא היה פחות מ-17). הטרול שואג בכאב, מתנודד קדימה ואחורה, והדמויות נאלצות לבצע גלגול הצלה נגד זריזות כשההר המהלך הענקי מתמוטט.

שארלוט, שלא נפגעת, מוצאת את עצמה ליד יוסטישיה ודוחה לאחר כך את הבירור לגבי העזרה המסתורית, כששתיהן מסתערות זו לצד זו מהר ככל שיוכלו לכיוון השער האחרון - לפני ששכירי החרב המבוהלים של סילקורט יספיקו לחזור ולסגור אותו.

"Come along, Lotty" מקניטה אותה יוסטישיה, אך אז טופחת על כתפה ומוסיפה: "עבודה מצוינת."

שארלוט מרגישה שוב שהיא יכולה לכבוש את הטירה בהינף חרב אחד בלבד.

סיום

החלקים האחרונים של הטירה נופלים במהירות. שארלוט ויוסטישיה, שמובילות את ההתקפה, הורגות במהירות חבורה של לוחמים שמנסה עדיין לחסום אותן, ומתקדמות לעבר המבנה הפנימי, כאשר האנשים של ווינטרסגייט על הקרקע, והינשופים (שכפי ששארלוט מגלה רוכבים עליהם מסקארים, עם מדים וגלימות אפורות וכותפות זהובות) מהאוויר, משלימים את הטיהור של החצר העליונה. שארלוט נפגשת עם מנהיג פרשי האוויר ליד דלת המבנה העליון. הוא מציג את עצמו כקולונל סטניסלאב, שנשלח בידי נסיך מסקארי בשם אלכסיי. להפתעתה של שארלוט הוא פונה אליה ולא אל יוסטישיה. הוא אומר שנשלח למצוא את דיים גרייווינד. לשאלה של שארלוט הוא אומר שהנסיך אלכסיי נועד עם מרפאה בעלת עוצמה בשם קארלינה אודן, ששכנעה אותו להצטרף למלחמה שהולכת לפרוץ בווסט דאונס, וכן לשלוח אנשים כדי לאסוף את שארלוט. שארלוט מזילה דמעת התרגשות, אומרת שלכבוד הוא לה להילחם לצד אדונו של קולונל סטניסלאב ומשגרת אל יוסטישיה חיוך זוהר.

הינשוף הענק נועץ את הטפרים שלו בדלת של המבנה ושולף אותה מהצירים שלה, מאפשר לשארלוט ויוסטישיה, ואחריהן לפול ולאנשים להסתער פנימה.

אלא שמלמעלה עולה צחוק מטורף, ואחריו צרחת אימה של אישה שמתחננת לרחמים. מהקולות וקטעי הדברים שארלוט מבינה שסילקורט מתכנן לעצמו טקס מוות מטורף ואכזרי, שבמהלכו ישחט קודם את בנות הלוויה שלו כדי שילכו איתו אל הצללים, ולפחות אחת מהן מנסה להיאבק על החיים שלה. שארלוט (פאלאדינית...) לא מוכנה לשקול כרגע כלום מלבד לעצור את מעשה הזוועה ולא אכפת לה מה עשו שתי הנשים הללו קודם. יוסטישיה סקפטית יותר אבל מסייעת לה, ושתיהן רצות קדימה ומחפשות את המדרגות שעולות למעלה.

בדרך הן חומקות מחבורה של שכירי חרב מבוהלים שכרגע מנסים לבזוז מכל הבא ליד, לפני שהם בורחים על נפשם מאנשיו של פול, ונוטשים את הרוזן לאנחות. הקולות נעשים ברורים יותר. סילקורט צורח משהו על זה שהוא יהיה כמו המלכים הקדומים שסגדו לאש, ומישהי צורחת וצווחת. על המדרגות שארלוט ויוסטישיה נתקלות בשני האצילים הצעירים מהפמליה של סילקורט. אחד מהם היסטרי ובוכה כמו ילד, מיילל שהוא בסך הכל רצה אדמות. השני, מטורף מזעם, מסתער על הדמויות כמו מכונת הרג כשהוא מאלץ את חברו הבוכה להצטרף אף הוא לקרב. יוסטישיה ושארלוט מצליחות יחסית מהר להכריע את המטורף המשתולל ואז לבעוט את חברו הבוכה מהדרך, כשהן רצות לעבר הדלת האחרונה.

הן מגיעות ברגע האחרון ממש. סילקורט כבר אוחז בצעירה עירומה ובהירת שיער ומניף עליה את הסכין כשהיא פצועה ומדממת מנסיון דקירה קודם. חברתה (הבחורה עם השיער החום והכפפות הלבנות שלגלגה עליהם מלמעלה) מקופלת בפינה כמו כדור בוכה ורועד. שארלוט שולחת judgement of light בסילקורט בצורה שמזעזעת אותו ומאטה את הדקירה הקטלנית, די זמן כדי לאפשר ליוסטישיה התקפת זינוק עם מכה של החרב שמשספת את פניו וכתפו של הרוזן, מה שמפיל אותו ומגלגל אותו על השטיחים של חדר השינה.

"מות, חזיר שכמוך!"

סילקורט, מופרד בגסות רבה מהקורבן שניסה לשחוט, מצליח בגלגול הצלה שמאפשר לו להמשיך להחזיק את הסכין. הוא מנסה להתרומם לעמידה כשכולו קולח דם, מוצא את עצמו מול שתי החרבות של יוסטישיה. שארלוט מתייצבת בינו לבין המיטה.

בעיניים בוערות משנאה וזעם הוא מקלל את הדמויות, קורא בשם של המאסטר ונועץ את הסכין שוב ושוב בחזהו. מילותיו האחרונות מהולות ביריקת דם: "אני עוד אחזור. אני עוד אבוא בחושך לרדוף אתכן בשירות המאסטר שלי."

זה היה סופו של הרוזן רונלד החמישי לבית סילקורט - פגר מוטל בשלולית של דם, מכתים את השטיחים של חדר השינה שלו.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.