הקדמה
| העידנים הקדומים
| גזעים
| גאוגרפיה
| היסטוריה הידרוסטית
| המערכה
| יצירת דמות
4.7.4: הקמפיין של ראיין פארנוייל (Faerenveil)
ספר
ראשון: תמונתו של פוסטר הזקן
פרק I: על צללים וגלגלים
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
פתיחה: הקמפיין מתחיל במכתב בהול ששולחת לראיין
פארנוויל ידידתו המפוקפקת ושותפתו לשעבר לכמה מעשי תרמית, מיס איימי קוטון.
האחרונה, פרוצה לשעבר בשולי רובע המשי, סייעה לראיין בתרמית כנגד ההולל הצעיר
והעשיר ריצ'ארד פוסטר, שבסופה מצא עצמו ההולל על סף אירוסין מחייבים לפרוצה, ונאלץ
לשלם לצמד שק נאה של מטבעות זהב כדי להשתיק את הפרשה; ונראה שהדבר גם עלה לו במחיר
יקר בהרבה – בסכנה לירושה הגדולה שהוא מצפה לקבל.
לאחר שהתחלקו בשלל, ראיין כמעט ולא שמע מידידתו המפוקפקת במשך חודשיים; מעבר
לידיעה כללית על כך כי היא מנסה להקים עסק משל עצמה, שיוציא אותה מחיי הזנות,
ומחפשת לשכור חנות בפאתי רובע המשי, שם המחירים זולים בהרבה מאשר במרכז. אלא שכעת,
הגיע המכתב, שנחזה על פניו כמכתב נימוסין שגרתי, אולם למעשה מוטבע בו האות הסודי
המוסכם על שניהם, המעיד על דחיפות רבה. איימי מבקשת מראיין לפגוש אותה באחת הלשכות
הנטושות למחצה שבפאתי דיין או'קלאסט, הכנסיה הישנה של אל האומנים דארנלור שבפאתי
רובע המשי.
חלק ראשון: צלליה של דיין או'קלאסט
הפרק נפתח בתיאור של הלילה הכחול-עמוק
והכנסיה הישנה שנישאת כמו צל-רפאים שחור מעל רחובות האבן, החנויות הנעולות על מסגר
ובריח, והמים החשוכים שמשקשים בתעלות. להבדיל ממרכז רובע המשי, המואר והפעיל כמעט עשרים
וארבע שעות ביממה, פאתי הרובע שקטים בהרבה, בעיקר סמוך לשער המוגף שמוביל לאיזור
הסגור והמסוגר של בית המלאכה רדוף-הרוחות 'קסם השני'; החנויות קטנות בהרבה,
ונסגרות מוקדם יחסית, סמוך לשקיעת השמש. הכנסיה עצמה כמעט נטושה, עקב העובדה שרוב
מאמיני אל האומנים מעדיפים פולחן אינדיבידואלי בהרבה, וגם עקב שורת מחלוקות בתוך
הכהונה, שראיין לא בקיא בהן. וחרף זאת, היא עדיין מטילת יראה, על אכסדרות האבן
הגבוהות שלה, ושורות הפסלים הנישאים שמציגים אומנים וראשי גילדות עתיקים, שמסתכלים
מטה במבט חמור סבר; וצעיפי ערפל מתפשטים ביניהם כמו קנוקנות רפאים לבנוניות.
כמה מהלשכות החיצוניות של הכנסיה נמצאות
ממש מחוץ למבנה הגדול, בגוש מבני אבן מצידה האחר של התעלה העמוקה שמקיפה את הכנסיה
עצמה, ומדרגות אבן עקלקלות עולות אליהם, בעוד הם עצמם מחוברים אל הכנסיה בגשר אבן
ישן ורחב; הדממה מוזרה ומאיימת, ופעמון הכנסיה שמצלצל וקורע אותה מכה הדים סביב.
איימי נגלית בפתח אחת הלשכות הגבוהות,
בקומה השלישית של גוש המבנים החשוך שנישא מול ראיין, דמותה הדקה כהה על רקע האור
הקלוש שבוקע מהלשכה מאחוריה; היא מנופפת ומסמנת לראיין לעלות, ולרגע אחד משהו
בחזות שלה מפחידה אותו; מיס קוטון נראית כאילו הזדקנה בעשרים שנה, שערה מאפיר
ומדלדל, והילוכה איטי, כאילו היא סובלת מכאבים.
ראיין חש בסכנה ומתקדם בזהירות; הוא משתמש בראי, כדי לראות מה יש מעבר לדלת הלשכה
החשוכה למחצה; חדר תפילה מוזנח, עם ארונות ספרים מצהיבים, מזבח נגוע בקורי עכביש
שרק לפיד-תמיד בודד ודועך למחצה מאיר אותו באור כחלחל עמום. הוא מריח ריח מעט חריף
ושומע 'פוק' עדין, מלווה במעין אנחה נקלשת- מה שגורם לו להיזהר כפליים; ואכן,
במקום מיס קוטון, ראיין מזהה את הבריונים שמצפים לו בפנים.
ראיין נסוג במהירות לאורך האכסדרה הגבוהה
שמקיפה את לשכת התפילה מבחוץ, כאשר צלה של הכנסייה העצומה מעליו, מואר מפעם לפעם
בהבזק כחלחל של ברק, בין טיפות הגשם הכבדות שנושרות על הרחוב; הבריונים רודפים
אחריו, לא מצפים למאבק אמיתי, מהדברים הגסים שהם צועקים ראיין שומע את שמו של מי
שהוא כנראה הבוס שלהם "The
howler";
את ראיין הם מכנים 'התרנגוליקו', ומהצעקות הגסות שלהם ברור שמישהו הוציא עליו
חוזה, ומוכן לשלם יפה בעד זה.
ראיין מסווה את עצמו ואורב לבריונים
מאחורי פינה חשוכה, מתקיף אחד מהם במספר מכות מהירות שפוגעות בו קשה; משתמש בלחש
בלבול כדי לשטות באחר ואז 'לסייע' לו להחליק מהאכסדרה אל מותו – להתרסק על אבני הרחוב, שתי קומות מתחת.
הבריון האחרון מנסה להימלט, וראיין מנסה להפיל אותו כדי לוודא שאיש לא ישרוד לספר
כי הוא היה כאן, ויודע להלחם טוב מאשר אותם חותכי גרונות ציפו; אלא שאז, בהבזק של
ברק נוסף, הוא רואה חבורה גדולה בהרבה של חלאות אדם ממהרת במעלה המדרגות בהן הוא
עצמו עלה דקות קצרות קודם לכן; ראיין נמלט לצידה האחר של הלשכה, ומשם לאורך הגשר
שמוליך למרפסות האבן המפוסלות של הכנסייה הגדולה עצמה; לחש הסוואה מסייע לו להעלם
ככל שהוא יכול בין הצללים, כאשר הבריונים הראשונים מופיעים מעברו האחר של הגשר.
כעת, מוליך את המרדף נאד נפוח ואלים שנראה כנפל או עריק מסנט-קלאודור, עם שיריון
שהיה פעם של המסדר ושאר פריטים חשודים כגנובים מאותו מקום, שלקוחים מתלבושת של
האביר. הלה מכנה את עצמו 'סר קודי'; זה מסתער קדימה, מלא איומים ומילות רהב,
ומעודד בידי 'החתיכה' שלו; נערה צעירה וצעקנית, מלאת הערצה וחסרת מוח. לטובתו של
ראיין פועלת העובדה, ששאר הבריונים לא ממש מחבבים את השחצנות של סר קודי (או
"סר זובי", כפי שהם קוראים לו), ולא ממהרים לעזור לו. ראיין מנצל את
המהומה ואת האפלה והערפל כדי לשלשל את עצמו בשקט למטה, לעבר התעלה החשוכה שמפרידה
בין מרגלות הכנסייה לבין הלשכות החיצוניות.
אורג הצללים: המים קרים ומהירים, וראיין נאבק לא
לטבוע ולשלות את עצמו החוצה במה שנראה כמקום בטוח; אלא שדווקא אז, כאשר ראיין מושה
את עצמו ומתחיל לנשום לרווחה, משהו מרגיש לא בסדר... ולא רק משום שקר מאד; קר מדי.
ואז, לאימתו, הוא מבחין רגע אחד מאוחר מדי בכך שהצל שהוא עצמו מטיל על הקיר
מאחוריו מתעוות,
תופח ומותח ידיים ארוכות ומטופרות. הצל צורח בקול נורא, כאשר הוא לופת את ראיין
בנעילת פלדה מאחור, כאשר עצם המגע שואב את כוח הרצון ומשתק; צל נוסף מצטרף אליו,
ואז, כאשר ראיין מפרפר בידי שוביו האל-טבעיים, מופיעה צללית שלישית, עולה וגדלה
מולו; סוס מבעית למראה, מכוסה אוכף מפלצתי ומסכת פנים מעלת אד, שמעליו יושבת דמות
מבורדסת שכולה חשיכה, מלבד עיניים צהובות מבעיתות; ומטה ארוך בידו.
אותה בריה מפחידה, בלא ספק קוסם
אורג-צללים (Shadow-Weaver) בעל עוצמה, שחושף את עצמו
בתור 'המיילל', מפיק הנאה אפלה מפרפוריו של ראיין, כמו גם מדברי החלקות הנואשים
בהם הוא מנסה להשתמש כדי להציל את עצמו, כולל הצעה לשרת אותו כי 'הוא צריך אנשים
בעלי שכל שיביאו לו תועלת'. נראה, שאורג הצללים מפיק הנאה מוזרה גם משם המשפחה של
ראיין, שידוע לו היטב; הוא מעיר משהו על 'מעגל שנסגר', וכמה עלוב שכך ימות
הפארנוייל האחרון – נוכל קטן ועלוב שלא ידע עם מי לא להסתבך. מדבריו עולה, כי
מישהו שילם לו חמש-מאות כתרי זהב על 'העבודה' הזו.
המיילל קורא לבריונים שלו, שמריעים בהערצה לבוס שלהם, ומצווה עליהם לכבול את ראיין
היטב ולהשליך אותו לטבוע בתעלה. הוא מודה, שנעיצת חרב או סכין היתה גומרת את זה
מהר בהרבה, אבל הוא אוהב את הקורבנות שלו מפרפרים באיטיות, זה גורם לצללים שנוצרים
להיות 'משובחים יותר'.
אם לא די בכך, המיילל רוכן מעל ראיין ואומר לו שהוא רוצה שהוא ימות תוך ידיעה,
שמיס קוטון בגדה בו; היא כבר זימרה יפה, כאשר הוא הניח עליה יד, ומסרה לו את הסימן
הסודי מרצונה. ועוד דבר... הוא רוצה שזו תהיה התמונה האחרונה שתיחרט
בזיכרונו, לפני שימות.
ובכך הוא מושך את הברדס מעל ראשו וחושף פנים נוראות של גנול, עטורות ניבים צהובים;
מטה את ראשו לאחור ומפליט יללה מזעזעת. הבריונים מריעים, ודוחפים את ראיין למים,
לא לפני שהם בועטים בו ולועגים לו:
"הגיע זמן לשחיית לילה, אדון קטן"
"תהדק את זה טוב, חתיכת זיין. אני רוצה לראות 'תו מפרפר, על מה שעשה
לבילי" (כנראה אחד הבריונים שראיין הרג קודם).
"מסע נעים!"
ראיין טובע; התחושה של המוות שסוגר עליו
היא נוראה; הריאות הבוערות, הפרפורים הנואשים מתוך ידיעה שהם חסרי תועלת; והמילה
'פארנוייל', באורח הלועג ומדושן העונג שהגה אותה הגנול (בדיעבד, הגנול דיבר
הידרוסטית רהוטה, אבל במבטא מוזר ומעט נוהם), משתוללת בשצף הזיכרונות המעוותים,
הדואבים, כאשר הוא שוקע לעבר הקרקעית...
ההצלה והמפגש המוזר:
אולם דווקא אז, כאשר הסוף סוגר עליו,
הבערה בריאות דועכת בבת-אחת, ואוויר נקי זורם לתוכו, הגם שהוא עדיין מסתחרר
במצולות התעלה, בין אבנים מטונפים בסלילי אצות חומות, צלופחים קטנים ושחורים,
ועוד. ואז, הוא מתחיל להתרומם באיטיות, והמים נחצים מעליו בעודו מרחף למעלה,
הלבנים עדיין קשורות לרגליים שלו; ראיין, משתעל ויורק מים, נופל על ברכיו במה
שנראה כמו מרגלות של מבנה אבן גדול וחשוך מעוטר בעמודים ישנים, כאשר מולו הוא רואה
במעורפל דמות של אישה צעירה ורזה, בעלת שיער כתום, שרביט בידה האחת ומניפה עם
חריטות מוזרות באחרת; הקול שלה, מעודן ומעט מתחנחן, מלגלג עליו כ'אדון דג מקומי',
ומורה לו להיות בשקט, לא לפני שהיא רוטנת משהו כמו:
"אוי נו, באמת, הם חייבים, פשוט חייבים, לטבוע כאן דווקא כאשר אני עסוקה
כל-כך. איזה חוסר התחשבות; זה עלול להרוס את כל הערב, וכתמי דם קשים כל-כך להורדה
מהשמלות המסכנות שלי".
החבורה שמצטופפת בין העמודים הישנים, המפוסלים, מורכבת משלושה: הקוסמת הרזה וכתומת
השיער (נל); לוחם מבוגר יחסית, בעל חזות ומבטא קיידרהרצי בולט, שנראה כמי שמופקד
על שמירתה של הליידי הצעירה; ונערה בת שתים-עשרה בערך (ויקטוריה) שהיא אחותה
הצעירה של נל, בעלת רעמת שיער בלונדי-אדמוני שופע, שיכולה הייתה להיות יפה ביותר
אלמלא שיניה הקדמיות הבולטות מעט. נל עצמה, לעומת זאת, רחוקה מאד מלהיות יפהפייה;
רחוקה מלהיות מכוערת, אבל רחוקה מאד מלהיות היפהפייה הזוהרת שהייתה רוצה להיות.
לתסכולו של ראיין, נל מתעלמת מהניסיונות שלו להתחנף ולקנות את ליבה בכריזמה שלו,
ומתייחסת אליו בבוז מבודח. שומר-הראש הקיידרהרצי, וולפגאנג, מתייחס אליו בחשד רב,
כמי שמעורב בקרבות וניסיונות חיסול בעולם התחתון. באורח כללי, ראיין מבין שהטיול
הלילי של הליידי הצעירה לאזור האפלולי הזה ליד הכנסייה רחוק מלמצוא חן בעיניו,
וההיתר לו הושג לאחר שרימתה את הדוד שלה, ומסרה לו שהיא הולכת לטיול לא מזיק ליד
הכנסייה; בפועל, נל בודקת אותות וחריטות מוזרות בעמודים, ומנסה עליהם לחש הפעלה
שהיא מכירה; ככל הנראה גם היא עוסקת במה שעוסקים רבים כל-כך ברובע- נסיון להתחקות
אחרי רמזים ומזכרות מימי הקוסם-מעצב המטורף קרטרפליים (Carterflame)
ויקטוריה הקטנה, לעומת זאת, היא ילדה מפונקת בעלת קול צרוד (אבל לא טיפשה כלל
ועיקר), שכפתה את נוכחותה על אחותה באיום כי אם לא תיקח אותה, היא תרוץ לדוד
ותלשין; וזאת לאחר שהשתיים רבו בשל טענות של נל, שויקטוריה כרסמה את פשטידת
האוכמניות שלה. כאשר וולפגאנג מנסה לעמוד על כך שהן יחזרו הביתה, נל משיבה בקול
המעודן והמתחנחן שלה, משהו כמו:
"לאאא... נו באמת, וולפגאנג. אתה לא מבין... לא עכשיו, כשאני קרובה
כל-כך"
אגב כך, היא מפריחה כמה דברי זלזול באגודות הקוסמים העיוניים, שרובם לא מסוגלים
בכלל לקרוא את ה"קודקס מאגיום", והם משלים את עצמם שיש איזו מפה מכושפת
שתוביל אותם ישר לארמון של קרטרפליים, חפץ שלדעתה של נל כלל אינו קיים. ויקטוריה
דורשת גם היא לחזור הביתה, כי "קר כאן ובכלל משעמם לה", ונל משיבה לה
שהיא לא נחשבת בכלל.
"למה מה אני, כבד קצוץ?"
"לאאא.. את זו שאוכלת אותו בדרך-כלל, בעיקר כשהוא לא שלך"
"אפשר לחשוב, כאילו את אף פעם לא אוכלת משלי-"
וולפגאנג נעשה קודר וחשדני עוד יותר נוכח
הופעתו של ראיין, ומנסה לשלח אותו כמה שיותר מהר לדרכו- אבל דקה קצרה לאחר מכן,
מופיעה חבורה שלמה של חותכי גרונות וסוגרת עליהם. אחד מראשי הבריונים חשד שיתכן
שראיין עוד לא מת לגמרי, והחליט לחקור את העניין, בתקווה להשיג
מ"המיילל" פרס שמן בדיעבד.
נל ממשיכה בשלה- להתרכז בעמוד שמולה עם קסם ההפעלה, ודורשת מוולפגאנג להגן עליה;
ראיין, שלא מוצא הפעם כל דרך מילוט, לוחם
לצד וולפגאנג בפושעים שמגיעים; חלקם מסתערים וחלקם יורים לעברם בקשתות, לא בכשרון
רב מדי; לאחר שנהדפת ההתקפה הראשונה וכמה מהתוקפים נהרגים או נפצעים ומוצאים מכלל
פעולה, מופיע המנהיג "טומי העבה"; ברנש שרירי להדהים וחסר צוואר, בעל
גוף של שור, מנופף במוט ברזל ענק שיכול להכות ימינה ושמאלה במהירות. אולם וולפגאנג
מתגלה כחייל מאומן מאד, ובעזרת ראיין מצליח לעמוד בפרץ, אגב כמה הערות מאד לא
מחמיאות על החוק והסדר ההידרוסטי;
ובעצם הקרב, ממש רגע לאחר ש'טומי העבה' סופג מכת מחץ, נל משלימה את קסם
ההפעלה, שמצליח הרבה מעבר למה ששיערה; אור כחול בוהק מתוך העמוד, יוצר קרן שמצטלבת
עם עמוד אחר ומקרינה על הקיר החשוך ביניהם, גורמת לו לזהור בכחול; וברגע הבא,
החבורה כולה נשאבת פנימה, אל מה שמתגלה כשער קסום חד-כיווני, שמשליך אותה עמוק אל
העלטה שמתחת לפני האדמה.
חלק שני: הסדנה הנטושה
הדמויות מוצאות את עצמן בסדנת אריגה אפלה, נטושה ורקובה למחצה, שעיקרה חדר אריגה
מלבני גדול, כעת מוצף למחצה במי אפסיים, שקילוח דלוח נופל לתוכו מהתקרה, ומסובב
באיטיות מספר גלגלים גדולים; שלפי נל היו פעם חלק ממכונות אריגה משוכללות הרבה
יותר מכפי שהן נראות במבט ראשון. מצפון, ממערב וממזרח צופה על חדר האריגה אכסדרה
אפלה, מלאה אצות וחזזיות, כמו גם כבלי ברזל שהוליכו והתחברו פעם אל הגלגלים, ורובם
נרקבו, החלידו ונקרעו למחצה מזמן. צלליות אפלות מרמזות על חדרים צדדיים שהפכו
לכוכים מרקיבים, לאחר שהרהיטים שבהם התפוררו והפכו למאכולת אצות, והדלתות שלהם
נרקבו ונפלו מציריהם.
נל מרותקת, ונפוחה מגאווה עצמית אנוכית; ויקטוריה אחוזת אימה, ודורשת בחצי בכי
מוולפגאנג להחזיר אותה הביתה.
"וולפגאנג, אני רוצה הביתה תכף ומיד. קר לי, הרגליים שלי כואבות ואני מפחדת
נורא"
"שוב היא מפריעה... אוף... קודם נדחפת לטיול שהוא לא שלה, ואחר כך רוצה
הביתה. תהיי בשקט, טוב?"
"לא רוצההה! וולפגאנג, אני רוצה הביתה, אחרת אני אבכה, אני אצרח, ואני ארקע
ברגליים!"
נל שולחת באחותה מבט ארסי.
"בטח שאת יכולה לצרוח. מי יודע? אולי יש כאן עכבישים גדולים ושחורים שישמעו
אותך... קראתי פעם על יצור מתוק, חצי אדם וחצי עכביש, שאוהב מאד למצוץ ילדות קטנות
ומעצבנות, בעיקר כאלו שהבטן העסיסית שלהן מלאה בפשטידות שהן לא שלהן".
ויקטוריה מפליטה התייפחות ונצמדת לוולפגאנג. נל, וגם ראיין, נוברים פה ושם כדי
למצוא דברים מעניינים; בפועל, נל מפעילה את הכישרון המיוחד של הדמות שלה שקשור
ברקמה, שמאפשר לה לבצע בדיקה של cloth
scavenging,
ושולה מתוך החדרים הקטנים כמה וכמה פיסות בד ישנות, שעד כמה שהן נראות מרופשות
ורקובות למחצה, משהו בהן גרם להן למעשה להשתמר יפה במשך כל השנים.
אלא שאגב תנועה נל עולה בטעות על מלכודת של כבל שמשתחרר, מפעיל גלגל שגורם לאבנים
ליפול מהתקרה; ולאחר האבנים, שפוגעות מעט בוולפגאנג, אבל לא מצליחות להסב פגיעה
חמורה מדי, מופיעים סטירז'ים מגעילים; ספק ציפורים וספק עטלפים מגעילים, בעלי
מקורים חדים וטפרים מאונקלים; מתעופפים סביב ומנסים להתקיף ולנעוץ את המקורים כדי
להגיע לדמן של הדמויות.
היצורים מהירים מאד, וקשה מאד לפגוע בהן עם החרב הדו-ידנית הכבדה של וולפגאנג;
אולם הקסמים של נל וההתקפות המהירות של ראיין מצליחות לפגוע בהם, להרוג את רובם
ולהניס את היתר לפני שהיצורים מצליחים להזיק; בנקודה אחרת, כאשר ראיין מתחרה בנל
על נבירה בתוך כוך הרוס עם שרידי רהיטים רקובים, יצור דמוי שדון קטן וגועלי מתגנב
אליו מאחור ומנסה לכייס אותו; ראיין מצליח להבחין בו ולעצור אותו, אבל היצור מצליח
לנוס אגב השמעת צווחות דקות, לפני שראיין מצליח לפגוע בו פגיעה קשה.
נל מוצאת, בסופו של דבר, מה שנראה כבלוק
ציור מתפורר, שרוב דפיו הרקיבו לגמרי, אבל אחד מהם שרד; וכאן היא מתקוטטת עם
ראיין, שרותח על האנוכיות שלה, כאשר היא מסרבת בתחילה להראות לו במה מדובר; בסופו
של דבר, הוא יצליח לסחוט ממנה הצצה, שתראה לו סקיצה ישנה שמישהו עשה בדיו מעודן,
שמראה ציור ראש יפהפה של אישה, שמסביבו שרבוטים בכתב כמעט בלתי ניתן לקריאה (אפילו
נל, שמתמחה בצפנים וכתבים, תצטרך אור מלא ומאמצים קשים בתנאים טובים בהרבה כדי
לנסות), כמו גם מעגל דקורטיבי של רונות ישנות שמקיף את הסקיצה. נל מבטיחה לעצמה,
שלמרות הכל היא תנסה לשחזר את הציור בחדר העבודה שלה.
ראיין, מצידו, שם לב ראשון לקיר הדרומי
המוזר, שכלוא בין שני עמודים גבוהים שהשתמרו בשלמות. זהו הקיר היחיד שאין בו
אכסדרה שצופה על המתפרה הישנה, אבל ראיין מגלה בו סדרה של חריטות מוזרות. אולם,
למרות מאמציו, הוא לא מצליח לגלות דפוס שיעיד על מיקומה של דלת סודית או משהו
דומה.
וולפגאנג, שמנסה לשווא לדרוש מנל לסייע לו
למצוא מוצא מהיר החוצה, מוביל בסוף לקומה השנייה של האכסדראות והחדרים שקרועים
בהם. כתם של אור ירח גורם לוולפגאנג להאמין, שיש בתקרה מקום כלשהו דרכו אפשר
לצאת...
המדרגות שעולות לקומה העליונה מסתיימות בעמוד מוזר שהכותר שלו הוא גביש ישן, שמתחת
לטינופת מתגלה שהוא מגולף באומנות כמו יצור שהוא ספק גרגויל וספק נץ, שמפנה את
פניו לעבר המדרגות, המתפרה והקיר הדרומי שנמצא מולו. אולם, עוד לפני שהדמויות
מצליחות לסקור היטב את האכסדראות ואת החדר הגדול שקרוע באכסדרה המרכזית, מעבר
למדרגות, ויקטוריה לוחשת באימה:
"נל, למה הרצפה שם זזה?"
ויקטוריה צורחת באימה, כאשר מתגלה, רגע אחד לאחר מכן, שזו לא הרצפה זזה; אלו
מקקים; נחיל שלם של מאות מקקים גדולים ורעבתניים, שמרצרצים לעבר החבורה במהירות,
ורבים מהם מזנקים לאוויר ופורשים כנפיים קרומיות מגעילות. וולפגאנג וראיין לוחמים
בחרקים בעזרת לפידים (מול יריב כזה, דווקא המכות המהירות והקלות של ראיין מתבררות
כיעילות בהרבה מהחבטות הכבדות והחזקות של וולפגאנג), ונל מצטרפת מאחור בעזרת לחש
של אש קסומה, ורדרדה-כתומה, שמתיז גיצים חורכים לאחר הפגיעה הראשונית שלו.
ובעוד הדמויות נאבקות בנחיל המצקצק והנושך, נופל עליהן מלמעלה ה'אדון' של היצורים;
מקק עצום, חום-שחור, שאינו נופל בהרבה במימדיו מסוס קטן; ועל הגוף העצום, הקרומי,
רוחשים עשרות מקקים אחרים, שמשמשים לו כמו שיריון חלקלק נוסף. כך, מתחיל השלב השני
והקטלני יותר של הקרב; אבל בסופו של דבר, בעזרת שילוב בין הכוחות של הדמויות,
ובסופו של דבר מכה קריטית אחת של החרב של וולפגאנג שפוגעת פגיעה קשה, היצור מוכרע,
מתהפך ומצקצק, בעודו מפריש סביבו שלולית נתעבת.
נל, הגם שהיא מתלוננת על השמלות שלה, חושדת במשהו, ולמרות צווחות הבעתה של אחותה,
רוכנת באדישות מעל המקק המת, בידה האחת פותחת בדייקנות את הבטן שלו, ובידה השנייה,
שעוטה מטפחת מוזרה, מחטטת בתוכו, אגב זהירות מהאד המצחין שרוחש מבפנים. ראיין
מפריע לה ומנסה להקדים אותה, ובסופו של דבר אחר שולה לפניה מה שמתגלה כגביש גדול,
מכוסה זוהמה; וכדי לאפשר לנל להתעסק בו, דורש ממנה שתראה לו את הציור; נל כועסת
ורוטנת, אבל מצייתת הפעם. את זעמה, היא פורקת על אחותה, ששואלת בחשש האם יתכן
שהמקקים יחזרו:
"בוודאי שכן. איך זה היה בספר ההוא? 'אין לנו מפלט, אין לנו מפלט. הם כבשו את
האכסדראות והסדנא, וזוחלים עכשיו במאותיהם מתחת לדלת, כדי לכרסם בהנאה את ויק
השמנה"
"אני-לא-שמנה!"
"את כן"
"אני לא!"
(וולפגאנג נאנח ביאוש, ורוטן שלפעמים הוא מתגעגע לחזית).
בסופו של דבר, לאחר בדיקה של החדר המרכזי
בקומה השנייה, מתגלה מנגנון משוכלל, שהיה חבוי מתחת לאבק ולזוהמה; מה שנראה בהתחלה
כשולחן, הוא למעשה מראה שהזדהמה, וכאשר מנקים אותה מהטינופת ומסובבים אותה
באיטיות, היא לוכדת את אור הירח שחומק מתוך פיר בתקרה, ומקרינה אותו לעבר פסל
הגרגויל שצופה על סדנת האריגה; זה מפצל את הקרן לשניים, ומשליך אותה לשני הצדדים
של האכסדרה הגבוהה, מעל לראשי העמודים שמחפים על הקיר הדרומי. הצבת הקריסטל שנשלף
מהבטן של המקק הענקי על אחד העמודים, גורמת לאחת הקרניים להשתקף כלפי מטה, ולהכות
בקיר הדרומי, באורח שמאיר חלקים ממנו בכחול, אולם מאומה לא קורה.
הקריסטל השני חבוי בחדר צדדי בצד האכסדרה העליונה, בתוך תיבה נעולה וממולכדת
שמוגנת בין היתר בלחש העלמת חפצים, והפכה לבלתי-נראית; אלא שראיין מממש ומוצא
אותה. אלא שבשמחתו על הגילוי, וניסיונו לפתוח אותה, הוא מפעיל את המלכודת על
המנעול, שמשחרר קסם להט נורא שגורם לדמויות לאבד נק"פ באורח הדרגתי (לחש
חולשה שיוצרת פגיעה מקוללת של נזק הלם, שלא ניתן לריפוי מיידי, גם לא במנגינות
הריפוי של ראיין); גרוע מזה, הלחש מתגבש באיטיות לצורת כלב שאול בעל שני ראשים...
ראיין ונל נאבקים בלחש, ובסופו של דבר מצליחים לגבור עליו ולהכריע אותו לפני שהוא
מתגבש, לא לפני שספגו נזק חולשה מציק; הקריסטל שנשלף מבפנים משלים את המנגנון כאשר
הוא מוצב על העמוד השני, משולש קרני הירח מכה בקיר הדרומי, חושף את כל האותות
הזוהרים – שבין היתר, מכילים, בכתב עתיק וחלקו לא מובן, איום של "כל הנכנס,
דמו יבער", שנראה כאילו הוא פרי כוחו המטורף של קרטרפליים או למצער אחת השוליות
שלו.
נל מתעלמת במפגיע מהאזהרות והחשש של
ראיין, שהופכות נרגזות ואלימות יותר ויותר, ומתייחסת אליו בביטול וזלזול מופגן.
מה שנחשף מעבר לקיר הוא מדהים; מכשיר ישן שהשתמר במלואו, שנראה כמו כבשן מכושף,
בעל שני סדנים מעוצבים כמו כנפיים עדינות, וכעת אור הירח זוהר ונופל ממש עליו,
גורם לו להבהב ולרטוט, באורח שמבליט את הצורה המוזרה שלו. מעבר לו, בקיר יש נקבות
רבות מסורגות, מטפטפות ודולפות נוזלים שמנוניים, דוחים.
נל כעת עיוורת להכל, זולת הכבשן המוזר, שהיא טוענת ששימש ליצירה של מה שהיא מכנה
'בדי ירח' (Mooncloth).
כאשר ראיין משתולל מזעם ומחשש, טוען שהיא
תהרוג את כולם, וממש מנסה לעצור אותה, היא מטילה בו, בהפתעה נבזית, לחש של Crowd control שלוכד אותו והופך אותו לכמה דקות (ארוכות מאד) לצפרדע קטנה,
מקרקרת וזועמת (עם תבונה אנושית, עדיין, שכרגע רוחשת שנאה לנל ושוקלת מאד ברצינות
לפגוע בה פיזית או לפחות להמם אותה ברגע הראשון שיחזור לעצמו – תוכנית שנגנזת נוכח
התובנה, שבמקרה כזה, וולפגאנג יתקוף אותו על מנת להרוג).
ובעוד ראיין קופץ ומקרקר בכעס, וולפגאנג
מודאג אבל מרותק בעצמו למחזה, וכמוהו גם ויק, נל מציבה את הבדים שמצאה על אחד
הסדנים המוכספים, מכוונת את השרביט שלה, ומתחילה עם כישוף ההפעלה; הבדים מתחילים
לזהור ולהסתחרר באיטיות בתוך הסדן, טובלים ונוגהים כולם בקרני הירח שסדרת הגבישים
מעצימה. אבל באותה עת, החדר כולו מתחיל לרעוד, לרטוט ולבעבע בקולות מפחידים;
הטיפות שנוזלות מבין הסורגים החשוכים מתחילות להתגבר, הופכות לשלוליות שנעות על
הרצפה, ואילו מתגבשות ליצור מזעזע, שנראה כמו ספק-אנושואידי (לפחות מהטורסו ומעלה)
שכולו גוש מבעבע של פלסמה רקובה, מעין תערובת בין שעווה מוזרה שנרקבה, אצות
וזוהמה. היצור צווח ושורק, כשהוא גולש לעברם.
בלית ברירה, נל משחררת את קסם שינוי הצורה, וראיין שב לעצמו; לא בלי היסוס, הוא
מחליט לדחות את הנקמה שלו בנל, ולסייע לוולפגאנג להדוף את היצור, מה גם שבתוך
הפלסמה הרקובה, הוא מזהה זהרורים מוזרים, שנראים לו כחשודים בהכלת אבקה של אבנים
יקרות (מה שהולם את הכשרון הראשי של הדמות הזו, שהוא עבודה עם אבנים יקרות ואבקות
שלהן, בתוספת prospecting, היכולת לנפות ולסנן אותם
מתוך אבנים וחומרים אחרים).
היצור הולם בזרועות הדביקות שלו, ומסוגל לתקוע בתוכו חרבות וכלים דומים; אבל בסופו
של דבר, לאחר שנל מסיימת את הלחש שלה ומצטרפת לקרב, הוא מוכרע ומתמוסס בחזרה
לפלסמה חסרת צורה; ראיין מבצע ניפוי מתוך השרידים שלו, מצליח יפה, ושולה שני
גבישונים קטנים, ירקרקים-כהים שנראים לו בעלי פוטנציאל עבודה לא רע.
נל, לעומת זאת, חובקת כעת גליל קטן וצפוף
של בד כחול-כהה, זוהר חלושות בשוליים, ומדברת אליו בחיבה ממש כאילו היה ילד:
"בוא חמוד, בוא קטן, בוא יפהפה שלי. כשאני רק אגזור ואתפור אותך- אוי, איך
שרובין סילקברידג' הכלבתא תקנא, העיניים שלה יצאו מקנאה- בת ארורה של חנווני
שהתעשר..."
אלא, שהבעבוע רק גובר, ושלוליות חדשות נשפכות ומתקדמות לעבר הדמויות; וולפגאנג
מזהיר, שיצורים נוספים, רבים יותר ויותר עלולים לכתר אותם, והפעם נל מצייתת,
והחבורה נסוגה במהירות לעבר סדנת האריגה; נל מפעילה לחש נעילה קסומה שטורק את
דלתות הקיר הדרומי בחזרה למקומן, אבל היצורים הפלסמתיים השורקים והצווחים מתחילים
לנסות להזדחל דרך הסדקים (לחש הנעילה של נל לא חזק כמו הנעילה המקורית, רחוק מזה)
הדמויות נסוגות במהירות במעלה המדרגות,
חזרה לחדר עם המראה הגדולה; וולפגאנג משליך חבל למעלה, מסייע לויקטוריה לטפס, כאשר
נל מרחיפה את עצמה; ראיין עולה גם הוא, כאשר וולפגאנג מחפה על הנסיגה, והיצורים
המבעבעים, המון של יצורים מבעבעים וזרועות לחות ודביקות, קרבים והולכים, רוחשים
בלהיטות לאורך הסדנה למטה ובמעלה המדרגות...
סצנת הסיום:
שוב, מבזיק אור כחול; ראיין מסתחרר בעלטה, ואז – כאילו כל הסדנה הייתה חלום מוזר –
מוצא את עצמו מושלך בתוך מסדרון תת-קרקעי שקשור לרשת התעלות של פאתי רובע המשי.
אולם, הסדנה לא הייתה חלום, משום שהשלל שלו ושל נל עדיין אצלם. ראיין ממורמר, שוקל
כמה דרכים נבזיות לפגוע בנל, אבל היסוס וחוסר הזדמנות מספיקה חוברות כדי שידחה
אותן.
הדמויות צולעות לעבר סוף המעבר התת-קרקעי, במקום בו מדרגות אבן מחברות אותו לרחוב.
"וולפגאנג, עכשיו אפשר ללכת הביתה? אני רוצה לחדר שלי, אני רוצה דייסה חמה,עם
תותים"
קר, קר מאד, וחושיו של ראיין מזהירים
אותו... ובצדק; משום שפעם נוספת, הצל מאחוריו מתגבש לצורה ומנסה ללפות אותו, כשהוא
משמיע צווחה מצמררת. אלא שהפעם, הוא לא לבד, והחבורה מחזירה לצל מכה אחת אפיים;
אמנם, החרב הכבדה של וולפגאנג עוברת דרך הצל בלא להזיק לו, אולם האש הורודה-כתומה
של נל מסבה ליצור נזק כבד, וכך גם התקפת הלפיד של ראיין; הצל אמנם מצליח לפגוע
בראיין פגיעה של קור והלם, אולם מוכרע במהירות, צורח כשהוא מחפה על ראשו הלא מוחשי
מהלהבות המאכלות, ומתמוסס לאיין שנוטף אל תוך החריצים בקיר.
הדמויות ממשיכות הלאה, כאשר מן הרחוב
עולים קולות שנדמים לקולות של קרב; מאחר ודרך המנוסה פתוחה, מלבד כמה גופות של
בריונים, וולפגאנג מצווה על שתי הבנות לרוץ; וכל השלושה נמלטים מהר ככל האפשר.
ראיין, לעומת זאת, סקרן למרות הפחד שלו,
ועולה למקום גבוה בכדי לצפות על מה שנראה כסערת צללים מתערבלת באמצע הרחוב, מלווה
בצלצולי קרב; ובסופו של דבר, הוא רואה קרב קטלני ניטש בין 'המיילל' והצללים שלו,
לבין אישה חיוורת כסיד וכהת שיער, שלוחמת במהירות מסחררת עם חרב בידה האחת, ופגיון
בוהק בכחול בידה האחרת. הוא מזהה אותה כקפטן קארינה האפלולית, הרפתקנית בעלת שם
בעולם הצללים של פאתי רובע המשי, שמפעם לפעם מעבירה לטארה וולסטר (ידידתו התמימה
והמנוצלת למדי של ראיין) שיעורים בלוחמת חרבות.
הקרב בין הגנול אורג-הצללים לבין קפטן קארינה מרתק, ומלווה בין השאר גם בהטחת
עלבונות הדדיים.
קארינה לועגת לאורג-הצללים 'נכשלת, מפלצת'.
הוא עונה לה 'מפלצת? אני גאה בקלאן שלי ובמסורת אבותיי. אני לפחות- קארינה- (המילה
האחרונה בנהמת בוז מטפטף) לא מעמיד פנים שאני מה שאני לא. היכן הזיכרונות שלך,
קארינה? הצללים לוחשים לי, והם יודעים-"
ובאותו רגע, אורג הצללים משחרר את הלחש החזק ביותר שלו, שמקיף את קארינה במעגל של
צללים שלובשים צורה ודמות; דמות של ארבע נשים איומות למראה, שזועקות לעברה בקול
מזעזע, ומטיחות בה דברים שראיין לא מבין; אולם אין ספק, שהדברים והצללים פוגעים.
קארינה קורסת באיטיות, כוח ההתנגדות שלה נקרע ממנה, והגנול קרב אליה, מכין את
מהלומת המוות.
ראיין שוקל ברצינות להימלט על נפשו, אולם תערובת של רגשות חיוביים יותר, הכרת תודה
למי שבלמה את אורג הצללים, בתוספת הוודאות שהיא עומדת להיהרג אם לא תקבל סיוע, ואז
אורג הצללים יחזור לצוד אותו, מביאים אותו להחליק ממחבואו ולתקוף את מעגל הצללים
הצווחים; בכל פעם, שראיין מסיח את אחד הצללים מקארינה, הצל משנה צורה, ומצילה של
אישה זועקת, הוא הופך לגנול רפאים שחור, שלוחם בראיין במהלומות גרזן; אולם הצללים
הללו פגיעים הרבה יותר מקודמיהם להתקפות שלו; וככל שהוא מסיח יותר מהם, כך הכוח
המשתק סר מקארינה, והיא נעמדת על רגליה ושוב בולמת את אורג הצללים;
ואז, לאחר שבעה סיבובי קרב, כאשר ראיין קטל את אחד הצללים הזועקים והסיח שני אחרים,
קארינה משליכה בפניו של הגנול אבקה כהה וצורבת, נעלמת בהינף של גלימה, ומופיעה
במהירות מסחררת מאחורי יריבה; אז, במהלומה מסיימת מהירה, היא חודרת את ההגנות של
אורג הצללים ונועצת את הפגיון הבוהק שלה בנעיצה אכזרית לעומק ("תמסור דרישת
שלום בתופת, גנול"). אורג הצללים משמיע צרחה, מתיז דם כהה, ונעלם בענן שחור;
ברגע הבא, רק הגלימה הקרועה שלו מוטלת על רצפת הרחוב.
קארינה מתנשפת בכבדות, אולם לצד הכרת תודה
מסויגת, היא מקדמת את ראיין בציניות קרירה- גם אם בלא האנוכיות בנוסח נל.
קארינה אומרת לראיין, שמזלו שהחברה שלו טארה דאגה לו (עם שמץ רמז לכך שזה יותר
מכפי שראוי לו); למרבה הצער, אורג הצללים לא נהרג ממש, אולם היא השביתה אותו מלשחר
לטרף למשך זמן-מה.
"פארנוייל- אני מקווה שזה יהיה חומר הולם למחשבה עבורך, לפני הפעם הבאה שתכנס
לצרות שהן, איך לומר, גדולות בהרבה ממידת נעלי הנוכל הקטנות שלך. שמור על הגב, לא
תמיד אהיה כאן, ופנויה ל... גמילות חסדים"
ובכך, היא מסחררת את הגלימה שלה, ונעלמת בבת אחת לצדדים, מותירה את ראיין מותש
ומהורהר, עומד לבדו ברחוב החשוך והמגואל בדם.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.