"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

פרק שביעי: פלישות ודברים

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

"אלנדיל," אמרה גלורפינוון, "אתה יודע, כאשר חשבתי על זה שאני צריכה לבוא לארמון הייתי בטוחה שאני אפגוש שם אנשים מפחידים, קרים. אנשים שיסתכלו עלי מלמעלה ויבקשו ממני להשתחוות בפניהם. לומר את האמת, ממש הופתעתי כשהכרתי אותך."
"את יודעת," השיב אלנדיל, "בהתחשב באמא שלי... אני מניח שעדיין לא פגשת אותה, נכון"? גלורפינוון הנהנה לשלילה.
הייתה זו אותה הנקודה הקבועה. אותה המובלעת אשר בחצר הארמון. אורה האדמדם של השמש לפני השקיעה נגה על מגנו של אלנדיל. בזו הפעם היה מצויד אלנדיל במגן ובחרבו המלכותיים, אלה אשר הוא עטה ביחד עם חליפת שריון כבדה. בדרך כלל היה תפקידם של אלה סמלי ביותר; הנסיך היה עוטה אותם כאשר היה יוצא לסיורים צבאיים. על אף שלא השתמש בהם מעולם למטרתם המקורית של אלה, היה הנסיך בטוח כי אימוני החרב והקשתות שלו יהיו טובים דיים לעת הצורך, ואת זאת הוא הוכיח לגלורפינוון בסדרה ארוכה של תרגילים בהם נעץ את חרבו בחוזקה באוויר, שיסף את גרונו של אי-מי נעלם מעין או הוריד את ראשיהם של אויבים דמיוניים צמאי דם.
עתה, חמק אלנדיל במהירות שובת עין מאויב אימתני.
בחזה נפוח ומורם, הוא נעץ את חרבו באדמה ושאל, "ובכן, גלורפינוון עלמתי, איך הייתי"?
היא נעצה בו מבט מוזר ואמרה בקול חלוש "למען, האמת, לא ראיתי את התרגיל".
אלנדיל נעץ בה מבט תמה. "האם את רוצה, עלמתי," הוא אמר, "כי הנסיך אלנדיל ידגים לך את התרגיל בשנית?" הוא שלף את חרבו והחזיק בה בשתי ידיים.
כמו מתעלמת ממנו, שאלה גלורפינוון, "תגיד, אמא שלך, כלומר- המלכה, יודעת שאנחנו נפגשים"?
"טוב," אמר אלנדיל, הפעם ללא הגוון האבירי בקולו, "אני בטוח שחוליות המתכת של הדבר הזה שאני לובש כבר העירו חצי ארמון, והמגפיים את החצי השני. סביר להניח שאמא שלי טרחה לראות למה כולם מפהקים פתאום..."
"זה היה נכון אם כולם היו ישנים." העירה גלורפינוון. מעט הנפיחות שנותרה בחזהו של הנסיך ירדה.
"ועכשיו, ברצינות."

אלנדיל הניח את החרב על האדמה ואמר, "טוב, אני לא סיפרתי לה כלום, ואני מניח שגם את. אבל היא, אני בטוח, יודעת ממקורותיה שלה," הוא סרק לרגע את הגן בראשו, "ולא אתפלא אם מישהו כותב לה דו"חות מפורטים של כל תנועה שאנחנו מבצעים וכל מילה שנאמרת כאן. אני אגיד לך עוד משהו, אם היא היתה רוצה שנדע שהיא יודעת, כלומר- אם זה היה מפריע לה, אנחנו כבר היינו יודעים על זה בצורה ברורה מאוד, האמיני לי. חוץ מזה, אנחנו לא..." המשפט נותר תלוי באוויר.
הוא נאנח לרגע ואז המשיך: "ובכן, האם עתה עלמתי הנאווה חושקת בראות הנסיך מבצע את התרגיל וחומק מצבא האויב צמא-הדם?"
"הו," אמרה גלורפינוון, "אכן, העלמה חושקת".
משום מה נדמה היה לאלנדיל, למגינת לבו, כי היא אומרת זאת בהתלהבות פחותה מן הרגיל.
וכך, המשיך אלנדיל להתחמק בעור-שיניו ממפלצות זוועתיות, אויבים צמאי-דם, רוצחים מבעיתים, שכירי-חרב חמומי מוח ופרשים רכובי על סוסים מהירים.
"...וכך," הוא אמר, משלים תנועה סיבובית מהירה בחרבו, "לא יהיה ליריב כל סיכוי לגבור עלי."
"נחמד מאוד", אמרה גלורפינוון עם חיוך הנראה מאולץ להפליא, "יפהפה."
השמש כבר שקעה, קרניה האחרונות האדימו את השמיים לכדי יופי מושלם.

"גלורפינוון?" הוא שאל, "משהו לא בסדר?"
"לא," היא אמרה. "הכל בסדר. זה רק..."
"זה רק מה?"
"כלום. זה כלום."
"לא," הוא אמר, "זה לא כלום, רואים את זה בעיניים שלך". הוא הרים את ראשה בעדינות והביט אל תוך עיניה. הוא חייך חיוך עמוק.
"לא, משהו מטריד אותך, עלמתי."
"עזוב." היא אמרה. גלורפינוון קמה.
"להתראות לך, נסיך שלי". היא אמרה זאת, חייכה חיוך רחב, וחזרה אל הארמון.
אלנדיל המאוכזב החל לפסוע באיטיות אל עבר הארמון, ונכנס מן הכניסה הצדדית. "אין טעם," הוא חשב לעצמו, "שכלום יראו אותי עם החליפה המטופשת הזו". בטוח כי במסדרונות הסמוכים כורים כולם אוזנם למשמע קרקושי המתכת הרבים, הוא עלה אל חדרו בנתיב ארוך יותר מן הרגיל. הוא סילק את כל המשרתים מלבד אחד, פשט את השירון ואמר: "קרא לקיריון לכאן, הבא לי גם בקבוק יין חם".

יום עבר. בחדר הפגישות של הנסיך טופף אלנדיל בעצבנות על שולחן העץ הכבד. הוא צפה בעצבנות בתמונות, תוהה אם אורחו עוד יגיע בזה היום. לבסוף, כאשר כמעט ואמר נואש, נפתחה לה הדלת סוף-סוף. ממוסגר במשקופי הדלת, עמד לו האורח. מדי הצבא הכבדים נחו על גופו, שיערו לא מסודר וכולו מגולח למשעי, כרגיל.
"ברוך בואך," אמר אלנדיל, "השר ארטמיר".
השר התיישב באיטיות בכסא המרופד והפליט אנחה ארוכה.
"אני מצטער, ילד, אבל לא אני קבעתי את האיחור הארור הזה". אלנדיל התרגל כבר להתעלם מהכינוי "ילד". "להציע לך כוס יין חם"? הוא שאל.
"בהחלט," הוא אמר, "זה לא יזיק". אלנדיל מזג אל הגביע את היין החם, וצפה באורחו.
"תודה, ברנש צעיר" הוא אמר, ולגם לגימה ארוכה מכוס היין.
אלנדיל התיישב זקוף במושבו והחזיר לקולו את הנימה העניינית הרגילה שלו.
"ובכן, ארטמיר, הגיע הזמן שנדבר סוף-כל-סוף על שלישיית האורחים שלנו" הוא אמר.
ארטמיר התמתח בכיסאו.
"ובכן," אמר ארטמיר, "דעתי ידועה לך, הלא כן?"
"ולהפתעתי הרבה הצלחת להסכים עם אארנדור על משהו, וזה, בפני עצמו, סימן מוזר."
"הפעם אני חייב להסכים איתו." אמר ארטמיר, לוגם עוד לגימה מן הגביע, "קשה מאוד לסתור את הטענות שלו בעניין."
"אבל עדיין," אמר אלנדיל, "ישנן מספר נקודות בעיתיות בנוגע לתיאוריות שלו. 'מרגלים'? בשביל מי? אם אחת מהממלכות סביבנו הייתה שולחת מרגלים היא הייתה טורחת להסוות אותם, אלא אם השולח היה טיפש להחריד."
"אתה צודק בהחלט, אלה נקודות חשובות, אך אין שום תיאורית-נגד מגובשת. יש לך רעיון אחר?"
אלנדיל שתק.
לרגע שתקו שניהם. אלנדיל הביט ממושכות בארטמיר. הוא, מצידו, נראה כחושב על מהו.
"הגעתי למסקנה מעניינת." אמר ארטמיר, "אולי הבעיה שלך היא לא עם התיאוריה של אארנדור?"
"מה כוונתך?" שאל אלנדיל. הוא כיווץ מעט את עיניו.
"אולי הבעיה שלך היא לא עם התיאוריה עצמה."
אלנדיל הביט בארטמיר עם מבט משתומם.
"אז עם מה 'יש לי בעיה' לפי דבריך?"
"עם אארנדור. פה קבור הכלב."
"אתה רוצה להגיד שכל הנושא בעצם לא מעניין אותי ואני רק מחפש סיבות לאי-הסכמה עם אארנדור?"
"הבנת אותי, ילד" אמר ארטמיר, ולגם עוד לגימה מן היין שלו.
"תקשיב, ילד. גם אני לא בדיוק מחבב את הבחור."
"רק חבל שאמא שלי מתה עליו".
"המלכה בחרה בו לתפקיד שלו, וזו הבחירה שלה. למרות זאת, אני חייב להסכים עם הצד ההגיוני שבדבריו. השר אארנדור הוא לא טיפש, והוא יודע מה הוא עושה."
"אארנדור יודע טוב מה הוא עושה, והוא יודע לעשות דברים שמתאימים לו. אם זה יתאים לו מאוד באותו הרגע, הוא יצור קנוניה מגובשת, אני אוכרז כבוגד, ראשי ייערף ויתלה על דלת הארמון."
ארטמיר נעץ באלנדיל מבט ממושך. "למרות שגם אני לא מחבב את השר אארנדור, אני חייב לומר שיצאת מגדר ההיגיון, הנסיך אלנדיל."
"אתה יכול להודות שאתה לא סובל אותו. אין פה עוד אף אחד מלבדנו, וגם אני לא אומר כלום אם תוריד מהשם שלו את התואר 'השר'."
ארטמיר שתק שתיקה ארוכה וגמר את היין מן הגביע.
"נחזור לנושא שלנו" אמר ארטמיר. "אהיה צודק אם ארהיב עוז ואומר שאין לך שום תיאוריה חלופית? כבר חשפתי יותר ממרגל אחד בשורתינו ו—"
"ואף אחד מהם לא הופיע פתאום באמצע מרתפי היין במצב של עילפון, נראה כמו זר גמור, התנהג ככזה והכריז על עצמו כלא מרגל בעליל.
כל מרגל שעיניו בראשו ינסה להיטמע בקהילה ולרגל בשיטות קצת יותר סמויות ולא יכריז על עצמו בראש חוצות כזר גמור, הלא כן, השר הדגול ארטמיר?"
השר ארטמיר מזג לעצמו עוד יין חם, לגם ממנו ושתק. הוא שקע בהרהוריו. אלנדיל לא התיק ממנו את מבטו.
"יש משהו בדבריך, ילד, אבל עדיין נותרו מבואות סתומים ברעיון שלך. הלוך-הלכת על דרך השלילה והותרת לנו, באם הצדק עמך, רק חוסר ידע גדול יותר."
"זאת אומרת שהשתכנעת?"
"זאת אומרת שעלי לחשוב. לילה טוב לך, הנסיך אלנדיל". הוא יצא מן החדר באיטיות. הדלת נשרה פתוחה.
"פגישה קצרה" אמר אלנדיל לעצמו, "אבל אולי יצא ממנה משהו..."

הערב הגיע. היה זה חדר ההתכנסויות בארמונה של ממלכת גונדור. השר ארתורן, השר האחראי על הקשרים עם אצילי הממלכה, קד קידה עמוקה בפני באי ההתכנסות. "סליחותיי נתונת לך, מלכתי, על האיחור המצער. מרכבתי נתקעה באמצע הדרך..." הוא קד בשנית.
"לא משנה," אמרה המלכה בקול המרמז בבירור כי אין בדעתה להמשיך ולשמוע את הסיפור מפיו של השר המשעמם והאפרורי.
אלנדיל טפף שוב על השולחן, כפי שעשה לפני יומיים כאשר חיכה לבואו של השר ארטמיר לחדר הפגישות שלו.
"היום," אמרה המלכה, "יצטרף אל ההתכנסות שלנו האדון הנכבד קלמקיל תורנוגיל השני, האדון הנוטר של אדמות 'שמורת העשב'."
האדון, אדם גבוה בעל מבט חולני במעט הנהן בראשו. בנו, שפניו היו מלאות פצעים ואדומות מטבען, האדים עוד יותר.
"הוא עומד להשתין במכנסיים" ציין לעצמו אלנדיל, והצטער על כך שקיריון לא אתו באותו הרגע.
"טוב," אמרה המלכה, "ארתורן, כולנו כאן מחכים לשמוע אותך."
"כן." אמר השר הרזה בעל השיער המכסיף, "אה... הרגע, חזרתי מפגישה עם האדון אשר..."
אלנדיל הפנה את מבטו לעבר החלון והחל לבהות בו במבט מזוגג. הוא ידע שההתכנסויות הן בדרך כלל משעממות, במיוחד אלה שבהן משתתפים כל מני רוזנים ואדונים משעממים רבי מעלה. אלה, מגיע תורם לדבר, והם מתחילים להתרפס ולהתחנף בפני המלכה, או להתחיל להרצות בשעמום מיגע על בעיותיהם בבקשות עזרה נואשות עד כדי דמעות. לא רק זאת, בישיבות האלה לא מועלה שום נושא סודי, ואלה בדרך כלל המעניינים יותר, אם בכלל. פניה של גלורפינוון עלו בזיכרונו... הוא מצא את עצמו חוזר על הנחתות החרב המהירות ומציל את חייה של העלמה זהובת השיער מפי דרקון אימתי, כמו בסיפורים העתיקים ההם.
צליל כלשהו קטע את דמינו. אחד השרים השתעל. הוא זכה למבט נוזף מאמו, והבין מייד את המסר.
אם אתה משועמם, לפחות אל תכריז על זה...
אלנדיל, שכבר למד על בשרו את השעמום הכמעט מוצק שבהתכנסות, הזדקף במושבו והחל לעטות הבעה של קשב רציני. אחרי כל כך הרבה סבל, הוא כבר למד איך להסוות את בהיית השעמום שלו תחת מחסה טוב...

ארטמיר הרים את קולו וקטע את דמיונותיו של אלנדיל.
"אני בהחלט לא מסכים אתך, השר פיריאל. אין זה הגיוני כלל וכלל. אני בספק רב בשאלה האם ההסדר שאותו קבע קודמי בתפקיד עוד תואם את המציאות החדשה שנוצרה מאז."
"קודמך," ענה לו השר פיריאל, "עשה, בשעתו, מעשה נבון מאין כמוהו, ואינני רואה שום סיבה לשנותו. אדרבא, היום הוא מתאים יותר מתמיד."
"בשעתו לא סבלנו מהפלישות של כנופיות קטנות מהדרום, כבוד השר פיריאל."
"דווקא בשם כך עלינו להמשיך בהסדר. האם יש צורך לחזור באוזניך, כבוד השר, על התפקיד אשר ממלא ההסדר הישן והטוב?"
"דעתי," אמר לפתע השר אארנדור בקול גבוה וכמעט צפצפני, "היא כי הצדק הוא עם השר פיריאל. הרי זה ברור—"
"אין כאן דבר ברור." אמר ארטמיר. "כבוד השר, לא ביקשנו את דעתך, וחששני, כבוד השר, כי העניין הזה ראוי שיוכרע ביני לבין השר פיריאל כיוון שהעניין נמצא בתחום הסמכות שלנו, לא שלך, כבוד השר."
"דווקא חשבתי כי אנחנו תומכים כאן בשמיעת כל הדעות של כל השרים, הלא כן?" אמר אארנדור, בקולו פליאה סתמית ומכוונת.
המלכה ומספר שרים הנהנו.
"כפי שאמרתי," אמר ארטמיר, "אין זה מעניינך. עניין הכספים- שמור הוא לך, והצבא- הוא שלי".
"הצבא הוא שלך?" שאל אארנדור. "שלך, פרטי? אני בספק. הצבא, ארטמיר, הוא צבאה של גונדור. לא של גנרלים וקצינים, גם לא של שר כלשהו. כיוון שהצבא הוא של גונדור, זכותו של כל שר, או אף אומר חובתו, לדאוג... אהמ... לפעילות תקינה של הצבא, וכיוון שמדובר בעניין שהוא לא רק עניינו של תפקידך, על אף אחת כמה וכמה".
"אתה מאשים אותו בפעילות 'לא תקינה'!?" פני השר השזופות האדימו מכעס. "וממתי אתה, אתה נותן לשאר השרים להעיר על הפעילות המתבצעת בתחומך- שלך? או שמא הכסף, בניגוד לצבא, שייך לך, ולא לממלכת גונדור? סבורני, כבוד השר, כי מן הראוי שתדיר רגליך מן הוויכוח הזה. אין לך עניין בו."
"אין לי עניין בו?" הפעם היה זה תורו של אארנדור להאדים.
"כבוד השר אארנדור," אמר אלנדיל, "מן הראוי שתירגע. הצדק עם השר ארטמיר בעניין הזה."
"אל תתערב" זרק השר מזווית פיו.
"אתה הרגע התערבת בעצמך בעניין לא לך".
"עזוב את כבוד השר." אמר ארטמיר. "העניין סגור. אני והשר פיריאל נדון בינינו בארבע עיניים בזה העניין ונחליט אם יש צורך להסדר חדש."
"סליחה!?" אמר השר אארנדור בפליאה, "אני חושב שזה עניינינו של כולנו, ולא מן הראוי שתחליטו עליו לבדכם בסודיות".
"שום סודיות." אמר ארטמיר בהחלטיות. "אנחנו נדווח למועצה על החלטתנו."
"לא מקובל עליי!" שאג אארנדור מזעם. "הדבר צריך להיות גלוי לכולנו!"
"חדל, אארנדור." אמרה לבסוף המלכה בקול עמוק ואיטי. "אין זה מן הראוי להקים כאן צעקות, והוויכוח," אמרה המלכה, והפנתה את פרצופה אל עבר האציל ובנו שנראו כאילו ורצו להיעלם מהמקום, "לא מוסיף לנו כבוד. אני סבורה כי ההצעה של השר ארטמיר הוגנת ביותר, ואוסיף ואומר שבמידה ויהיו לאי-מי מהנוכחים הערות," היא הפנתה את פניה לאארנדור, "נשמח לשקול אותן. עכשיו," היא אמרה ולקחה נשימה עמוקה, "בחזרה לעניין שבו עסקינן, רבותי".
ההתייעצות שבה למסלולה הרגיל, אך ניתן היה להבחין מדי פעם בחילופי מבטים קשים בין ארטמיר לאארנדור. כשהסתיימה ההתייעצות, הם היו הראשונים ללכת, מסרבים לתת למבטיהם להיפגש. הם יצאו בזעף מן האולם.
אלנדיל יצא ועלה לחדר הפגישות שלו.
"איזה התכנסות", הוא אמר לעצמו, "כבר הרבה זמן שלא זכינו בארמון להצגה כזו". הוא התיישב אל מול שולחן העץ ולקח נוצה וחתיכת קלף.
"מחר" הוא כתב על פיסת הקלף, "בשעה הקבועה, במקום הקבוע." הוא חתם את הקלף וכתב "לעלמה גלורפינוון". הוא הפקיד את הקלף בידי המשרת, ופנה אל חדר המגורים שלו.

השמש שקעה וזרחה מחדש מאז נשלח הקלף אל העלמה גלורפינוון. הנסיך אלנדיל סידר את שיערו, ישר את בגדיו ויצא את החדר. הוא עבר את המדרגות וחצה את המסדרונות המובילים אל יעדו. החלונות המאובקים שבאגף אשר שימוש לא נעשה בו זמן רב עמעמו את האור ושיוו למסדרון מראה אפלולי למחצה גם בשעות היום.
הוא המשיך לחצות את המסדרונות באיטיות עד אשר נעצר ליד זוג שומרים.
"אדוני הנסיך, קיבלנו פקודה מפורשת מהשר אארנדור לא לתת לאיש לעבור ללא אישורו" אמר אחד השומרים.
"טוב ויפה." אמר הנסיך. "ואני פוקד עליכם לתת לי להיכנס ולהביא את השניים האחרים".
"אבל השר—"
"אמרו לי, שניכם, וממתי מסרבים לפקודתו של הנסיך? רק המלכה, והיא לבדה, יכולה לתת פקודות אשר מעל לנסיך. עכשיו עשו מה שאמרתי." מבוכה התפשטה על פני השומרים.
"פן יבולע לכם" הוסיף הנסיך בקול מאיים. השומרים קדו קידה ופנו אל המשך המסדרון.
אלנדיל הניח את ידו על הידית, הסס לרגע ארוך, ואז נכנס.
היה זה חדר קטן ובו ארון אפסון. זה זמן רב, ידע, שלא השתמשו בסכו"ם הישן אשר נח לו בארונות.
בחדר היה אדם רזה וגבוה. עיניו ושיערו שחורים-משחור, מבטו חולמני מעט. הוא לבש, כצפוי, בגדי לובן ישנים אשר שמשו את כל באי חסות המלכה שלא היו להם בגדיהם שלהם.
האדם הביט בו במבט מסוקרן, אפוף בהילת מיסתורין דקה שכמעט וניתנת לראיה. עיניו נראו לו לרגע אמוצות באופן מסתורי. לרגע ארוך הביט בו האיש כמנסה לעמוד על טיבו, ולבסוף נעץ בו מבט כמחכה לשמוע מה בפי האדם שבא לבקרו.
"שלום לך. אתה יודע מי אני?" הוא שאל, סוקר את העציר שלו. לרגע הוא נזכר באותה תקרית אומללה בעירה מינס אלסר בה הפך הוא לעציר לרגע, ורעד דק אחז בו לרגע.
"אתה," אמר העציר לאט, "היית במשפט שלי. קשה לי לזכור באיזה תפקיד..."
"לא ציפיתי שתזכור אותי" אמר אלנדיל, "אני צריך לדבר אתך ועם השניים הנוספים. הם עוד רגע יגיעו." לרגע עמדו השניים אחד מולן השני, מבוכה רבתי ביניהם. הדממה הופרעה כשנפתחה הדלת ואל החדר הוכנסו שני העצירים הנוספים.
"שבו" אמר אלנדיל, "זה בסדר, אני אעמוד". לרגע עמדו השלושה בדממה, הנסיך ניחש כי הם תוהים אם עליהם לקבל את ההזמנה.
"זה בסדר," הוא אמר, "שבו", והם התיישבו באיטיות על המיטה והחליפו מבטים תוהים. הוא נעץ בהם מבט, ונדמה שגם הם סורקים באיטיות את מחלפותיו האציליות, את פניו הנאות ושיערו שארך לו עד לכתפיו וברק באור אשר בקע דרך הצוהר בקיר החדר.
"אה... אהמ..." פתח הנסיך, מנסה למצוא מילים בכדי לפתוח את השיחה. "אני אלנדיל, בנה של המלכה." נראה כי שני העצורים אשר הוכנסו מקודם אל החדר החליפו מבטים מופחדים קמעה. "אל תדאגו, לא באתי להרע לכם" הוא אמר.
"אני דווקא רציתי לשמוע מה יש לכם לומר... אתם יודעים."
השלושה שתקו ונראו מובכים.
"זה בסדר, אני לא באתי לחקור אתכם, בסך הכל, הרי מגיע לשמוע גם את הגרסא שלכם."
"אנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים כאן, אנחנו נשבעים" אמר אחד מהם אחרי שהיה קצרה.
"באמת שאנחנו לא יודעים, אחרת... כבר היינו מספרים" הוא אמר, ודמעה קטנה נוצרה בקצה העין שלו.
"קודם כל, אני רוצה לדעת איך קוראים לכם" אמר אלנדיל, "לי קוראים אלנדיל, ואני בנה של המלכה ארנדיס".
"אני שי" אמר אחד מהם, זה שאל חדרו נכנס הנסיך, "ואלו רן ועידן".
"נעים להכיר," אמר אלנדיל, "רק חבל שבנסיבות כאלה."
אחד מהם, זה ששמו היה שי, פלט חיוך קצר.
"הנסיבות כאן באמת מצערות" הוא אמר.
"נראה לי שכדאי באמת שנספר גם לך את כל מה שקרה". אלנדיל כרה אוזן, והתיישב בקצה השני של המיטה.
"אני מאזין".
"הכל," אמר שי, "התחיל במסיבת בר המצווה של אחי קובי."
"בר מצווה?"
"זה טקס שאנחנו עושים כשילד מגיע לגיל שלוש-עשרה".
"מעניין" אמר אלנדיל. "המשיכו."

* * *

אלנדיל חזר אל חדר השינה שלו. "אין סיכוי" הוא אמר לעצמו בדרך, "שאלה מרגלים". הוא עלה לחדרו והחל להתכונן אל הפגישה הבאה עם העלמה גלורפינוון. הוא פשט את בגדיו, בגדי היום יום של הנסיך, ולבש את בגדי הטקס.
היום תוכננה לו פגישה עם העלמה גלורפינוון, ובזו הפעם הוא התכוון לספר לה את אחד מסיפורי המעשה הרבים שלו עם קיריון. "אולי הסיפור עם זנב סוס?" הוא חשב לעצמו. הוא החל לעטות על עצמו את גלימת הטקס, מספר לעצמו את הסיפור, מכין משחקי מילים לבדר את העלמה גלורפינוון. הא פתח את אחת המגירות והוציא מתוכה אבן שחורה ומבריקה. "זה בשבילך" הוא אמר, וכרע על ברכו. הוא העביר את ידו בשיערו הגלי. הכול מוכן. הוא טחב את האבן השחורה אל בתוך גלימתו והחל לרדת אל עבר אולם הכניסה רחב הידיים, ממנו התכוון לצאת אל הגן המלכותי.
הוא עבר את האולם והתחיל להתקדם אל עבר היציאה אל הגן.
הוא הבחין כי ליד דלת היציאה הרחבה, דלת כפולה שהייתה פתוחה עתה כלפי פנים, הייתה התקהלות רבתי.
מלמולים עזים נשמעו מכוון ההתקהלות. המשרתים התקהלו במעגל סביב דבר מה, זעו באי שקט. אלנדיל התקרב לראות על מה ההתקהלות.
"לא יתכן" שמע את אחד המשרתים אומר, "פה בארמון..."
"ועוד לאור היום..." ענה אחד המשרתים.
אלנדיל פילס לו דרך בתוך ההתקהלות. הוא נעצר ונחרד. הוא הרגיש את הצבע אוזל מפני באחת.
המשרתים התרחקו מן המקום כאשר הגיעו המלכה ואתה השר אארנדור, מלווים באנשי משמר הארמון, בכדי להבחין בעניין בעצמם.
ליד גופת הנרצחת נותרו אלנדיל, אארנדור והמלכה.
עומד דום, הביט אלנדיל בהשתוממות בגופתה של גלורפינון. שני חיצים היו תקועים בבטנה, ואחד בגרון, באזור פיקת הגרגרות.