"הטבעת השלישית", סיפור פרי עטו של שמעון נעים
כרך א': קריאתו של אדון

פרק שישי: תשובה

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

כאשר פתח לבסוף שי את עיניו, הדבר הראשון אשר בו הבחין היה הצבע הלבן והמתפורר של הקירות. הוא הרים באיטיות את ראשו מן הכר והביט באיטיות בחדר אשר בו הוא נמצא. ארונות מספר הותקנו בו, ישנים למראה. אור בקע דרך צוהר קטן אשר הותקן בחלקו העליון של אחד הקירות והאיר את החדר הקטן.
באיטיות ובכבדות הרים שי את גופו מן המיטה והתיישב במיטתו. מבטו היה מעט מעורפל ולכמה דקות סירב ראשו בתוקף לנסות להבין מה קרה.
מבטו התבהר והוא בהה במבט מזוגג באחד הארונות.
"איפה אני?" הוא שאל את עצמו. "איך הגעתי לכאן"?
תמונות החלו לרצד במחשבתו, לעיתים מטושטשות קמעה, והעלו את אירועי בר-המצווה. הוא חזר ושב על אירועי אותו הערב אשר נועד לכישלון. הוא נפל בשנית תוך שהוא רוקד עם נופר... רן ועידן עולים לברך אותו... הידידה המסיטיקנית עם קולה המוזר מוסרת לו ברכות לבביות, ברק עולה ונושא את נאומו.
ברק...
ברק...
"האם זה קשור אליו"? הוא הרהר. הוא ניסה לשחזר בראשו את הרגעים האחרונים. משפטיו של ברק החלו מהדהדים הלוך וחזור בראשו. הוא שב ונזכר באותו פרץ הרגשות שתקף אותו.
הוא זכר כיצד פיעם הכעס בעורקיו, כיצד הוא מילא כל ווריד ונים בגופו.
"האם יש קשר לכך?" הוא שאל את עצמו.
"האם זאת אחריותו של ברק? האם זה זה?"

דלת העץ אשר נעמדה על ציר חלוד נפתחה באיטיות, ומתוכה הגיח לו ראש אדם לא מוכר. הוא העיף מבט חטוף בשי, ושב וסגר את הדלת. דעתו של שי לא הייתה פנויה ברגע זה לעסוק באדם אשר נכנס, מבטו המשיך לבהות באחד מהארונות.
"ועכשיו," הבזיק הרעיון במוחו, "תכנס אמא שלי לחדר ביחד עם קובי המעצבן... 'שיק'ה שלי! אני מחכה כבר כמה ימים ליד המיטה!' קובי פולט חיוך מפגר... 'הרופאים אמרו שתהיה בסדר... או, בשעה טובה התעוררת... אתה יודע, אתה תהיה בסדר. ואגב, גם החברה שלך נופר מחכה בחוץ...' הדלת נפתחת. נופר נכנסת. 'היי' היא אומרת בביישנות.
קובי ואמא של שי יוצאים מהחדר. רן ועידן נכנסים... סוף-סוף התעוררת! לא הפסקנו לדאוג... כל הזמן הזה היית מחובר למכשירים.' הם שולחים בן מבט בוחן..."המחשבה המוזרה מקטעה באשו כאשר שם לב לכך שאין שום מכשיר הנשמה המחובר לקנה שלו, והוא אינו נראה כמו איש-צינורות.
"באמת ראית יותר מדי סדרות בתי-חולים בטלוויזיה" הוא אמר לעצמו, וקם מן המטה. הדלת נפתחה בשנית.
כשבגדיו הם בגדי לובן ושיערו נח על ראשו בחוסר סדר, נכנס רן אל החדר, ואחריו עידן, לבוש גם הוא בגדי לובן וגם שיערו אינו מסודר כלל, אלא נראה כי נזרק על ראשו בחוסר התאמה.
"שי!" קראו שניהם כמעט בתיאום מושלם.
"כבר שלושה ימים אתה שוכב כאן מעולף. אני, כלומר, אנחנו כל כך שמחים שאתה בסדר!" עידן התיישב על קצה מיטתו של שי.
"איך אתה מרגיש? טוב? כואב לך משהו"? קרא רן.
"אתם נשמעים כמו זוג שחקנים גרועים מסדרת בית חולים זולה". אמר שי וחייך.
"חזרת לעצמך..." אמר עידן, והפליט חיוך רחב.
"יש לכם מושג מה אנחנו עושים פה"? שאל שי. רן ועידן שתקו.
"זה גם מה שאנחנו רוצים לדעת. אתה יודע, אני התעוררתי פה לפני שלושה ימים, בערך בשעת בוקר. רן התעורר בערך בערב. שנינו התעוררנו ומצאנו את עצמנו בלי הבגדים הרגילים, ובלי החפצים שלנו, לבושים בבגדים הלבנים האלה".
"אם כבר בגדים לבנים, 'תה יודע, מאוד מתאים גם לך הלבן, אתה ממש... מגיב סוף סוף בלי כל השחור שאתה כל הזמן לובש."
"די עם השטויות," אמר עידן, "תהיה רציני".
עידן השתתק מעט ואז אמר, "הפגישו אותי ואת רן אתמול, ניסינו ביחד לשחזר את הרגעים האחרונים, אבל לא יצא מזה כלום. אנחנו בטוחים שלקחו את הבגדים והחפצים שלנו..."
הם השתתקו שוב בשנית, ואז אמר רן "אתמול גם הובילו אותנו לחדר שלך. אחרי זה לקחו אותי למשהו שנראה כמו חקירה... איזה בנאדם שמן ומכוער התחיל לשאול אותי כל מני שאלות. איך הגעתי לכאן, דברים כאלו."
"ומה ענית להם"? שאל שי.
"אני בעצמי לא יודע, אין לי מושג אפילו איפה 'נחנו..." רן העביר באיטיות את אצבעותיו בתוך שערו.
"אני חושב שאנחנו במשהו שמזכיר טירה..." אמר עידן, "גם אותי לקחו לחקירה, או משהו כזה. זה לא נראה מקום, כאילו, חדש, 'תה מבין?"
"מה עוד שאלו אתכם"? שאל שי.

הדלת נפתחה וקטעה את שיחתם.
שלושה אנשים, מדיהם הבוהקים צבועים שחור וכסף, נכנסו אל החדר. אחד מהם, אדם נמוך ומשופם אשר בידו חנית מלחמה ארוכה נכנס אל החדר. כאשר חודה של חניתו כלפי מעלה, הוא רקע עמה על הרצפה ואמר "בואו". שי, רן ועידן החלו להתקדם לעברו. הוא הצביע על שי ואמר "לא אתה".
רן ועידן הלכו אחריו, מגניבים מבט אחרון דרך הדלת הנסגרת לאיטה.
שי עמד במקומו, מבולבל.
הארונות אשר בחדר נפתחו זה אחר זה, חושפים לראווה גביעי שתייה ישנים, סכו"ם וכלי מטבח שונים. הו היתה הפעם השישית בה נסגרו הדלתות. שי שב והילך לו חדר הלוך ושוב, מדי פעם קרא הוא בקול את מחשבותיו אל תוך האוויר, מקבל מענה חלוש בדמות שתיקתם של הקירות סביבו.
"מה עם רן ועידן? האם הם נחקרים בשנית? לאן ה נלקחו"? הוא העלה בראשו תמונה מזוויעה בה רן ועידן נחקרים תוך שהם מוכים ומעונים על ידי אותם לובשי השחור והכסף.
"אסור לך לחשוב ככה" הוא אמר לעצמו. "יותר הגיונו לחשוב שלקחו אותם לחדרים שלהם. אם היו רוצים שוב לחקור אותם, היו לוקחים גם אותך" הוא אמר לעצמו.
"ואולי, הם רוצים ממך משהו? אולי בגלל זה הם לא לקחו אותך"? הוא שמע מעין קול ערמומי בתוך ראשו, "אולי בכלל הם כן חוקרים אותם... אולי הם מחכים שיעבור עוד זמן לפני שיחקרו אותי? אולי הם חושבים שאני אזכר עד אז בעוד פרטים..."
שי שב והעלה בזיכרונו את אותו הערב הארור. הוא בחר להתמקד דווקא בפגישתם של ברק והשר אברהמי.
לאחר כמה שניות התפוגג הזיכרון העמום ושי שב לעסוק בשני חבריו.

אל החדר נכנסו ללא התרעה, תוך שהם קוטעים את מחשבותיו של שי, שלושת לובשי השחור והכסף. האדם הנמוך והמשופם קרא אליו "אחריי" . שי עמד לרגע ללא ניע, עיניו משירות מבט בלתי ממוקד אל עבר האדם המשופם.
"אחריי!" קרא שוב הגבר משופם, מכה בחניתו על הרצפה. צעד אחר צעד הוא החל להתקדם בזהירות ובדריכות אחרי האיש המשופם.
הם עברו במסדרונות אפלוליים אשר הוארו באור לפידים עמום. האיש הנמוך עמד בראש, השניים האחרים הלכו מאחוריו. הם עברו מסדרון נוסף, אפלולי כקודמו, ועוד שניים זהים. ריח לא נעים עמד באוויר ומעט החלונות אשר היו במסדרון לא האירו אותו בכהוא-זה אלא באור ירח קלוש. נשימות איטיות נשמעו משאר השומרים. לבסוף, לאחר שעצר הגבר המשופם מול דלת עץ כבדה באמצעו של אחד המסדרונות, הוא פנה אל שי ואמר "כנס".
שי הניח את ידו על המתכת הקרה אשר שמשה כידית ופתח את הדלת הכבדה. היה זה חדר קטן, ובו הונחו שני ארונות עץ קטנים, שולחן עץ נמוך ושני כיסאות לא תואמים ישנים למראה. מספר לפידים הותקנו בקירותיו של החדר והפיצו אור בוהק. המקום עורר אצל שי תחושה מוזרה, נדמה היה לו שהוא כבר ראה פעם מקום דומה. הוא המשיך לסקור באיטיות את החדר עד שלבסוף נפתחה הדלת.
האדם אשר נכנס אל החדר התיישב על הכסא הקדמי והביט בשי עם מבט מתמשך.
"שב" הוא אמר ולא הפנה את מבטו אף לא לרגע מפניו של שי.
הוא טפח על כרסו השמנה.
"שמע," הוא אמר, "עלי לדבר אתך, אדוני הנכבד."
"מה ברצונך"? שאל שי.
"לשאול אותך כמה דברים. לדוגמא: מה אתה עושה פה? איך הגעת לכאן? כמה שאלות פשוטות. אני מצפה, כמובן, לשמוע ממך את כל האמת. שנינו יודעים, אדוני, שאנשים לא מופעים סתם כך באמצע הארמון. דבר," הוא אמר, "אני מקשיב".

* * *

אארנדור התיישב על הכסא המרופד באיטיות.
"מלכתי," הוא אמר תוך שהוא מגניב מבט אל עברו של אלנדיל, "לאחר הופעתם הבלתי מוסברת של האנשים האלו, ליתר דיוק- השלישייה הזו ערכתי אני את הבדיקה שלי והגעתי למסקנה אחת אשר מועלית באופן הגיוני מן ה... מידע אשר נמצא בידינו. מלכתי, ברשותך," הוא אמר ועצר לרגע, "אציג בפניך את כל המידע אשר יש בידינו בכדי שתוכלי לעשות צדק בעניין אשר ביקשת... אהמ... לקחת לטיפולך."
המלכה הרכינה את גופה לעברו. אלנדיל תופף באיטיות עם אצבעותיו על שולחן העץ.
"לפני מספר ימים, כידוע לכם, מצאנו את אחד מהם שוכב מעולף באחד ממרתפי היין שלנו. לאחר שסרקנו בקפידה את כל האזור מצאנו את השניים האחרים שוכבים גם הם בחדרים אחרים במרתף. הם לבשו בגדים מוזרים-"
"ראיתי את הבגדים" אמרה המלכה, הם בהחלט עונים על ההגדרה 'מוזרים'."
"אז כמו שאמרתי," חזר אארנדור, "הם לבשו בגדים מוזרים למראה. כמו כן, שיערם סודר בצורות מוזרות ולא מוכרות לנו. כידוע לך, לקחנו מהם את הבגדים והשכבנו אותם, מסיבות ידועות לך, בחדרי אפסון ישנים בקומה השלישית של הארמון.
כפי שידוע לך הם נשאו על גופם מיני מכשירים מוזרים שכמוהם לא ראינו מעולם. את ראית את המכשירים, מלכתי, ודומני כי הסכמתך נתונה לכך שהם אינם מוכרים לנו. כידוע לך, הלבשנו אותם בבגדים ישנים משל הארמון."
אארנדור עצר לרגע.
"לפני שלושה ימים התעורר הראשון מביניהם בשעת בוקר. השני התעורר בערב. האחרון, כידוע לך, התעורר אתמול בשעת צהריים. שלחתי את אנשיי..." הוא עצר לרגע וברר את מילותיו, "לדובב אותם."
"ומי נתן לך את ההסכמה לעשות את זה?" שאל אלנדיל בזעף, "בינתיים אמי הסכימה שתטפל בעניינים המעשיים, אך לא דובר מילה על חקירה. דומני שזה העניין כבר בתחומו של השר ארטמיר."הנסיך אלנדיל," החל אארנדור לענות, אך נקטע באמצע כאשר אמרה המלכה, "עזבו את זה, זה לא חשוב כרגע. אני רוצה לשמוע את השאר." אארנדור שחרר חיוך קטן כאשר ראה את אלנדיל שוקע שוב בכיסאו.
"הם טוענים שאינם יודעים כיצד הגיעו לכאן ומה הם עושים כאן. הם רק אומרים כי זכורה להם איזו עבודת פולחן, מעין טקס שבו הם רוקדים, נושאים ברכות ואוכלים מנות אוכל גדולות. חוקריי, ליתר דיוק," הוא הוסיף, "אנשי, הם העדיפו שלא לשאול למטרת הטקס, מסיבותיהם שלהם. כפי שאמרתי, הם דיברו עם חוקרי על טקס כלשהו, כשדבר אחד הפליא אותם: עם חוקרי דיברו השלושה בשפתינו שלנו, אך כאשר הושמו ביחד, לבדם, הם נשמעו מדברים בשפה בלתי מובנת. כל זאת, מלכתי מוביל למסקנה אחת ויחידה אשר נובעת מתוך הבנת העובדות האלו, וזו, כמדומני, המסקנה ההגיונית היחידה שהגעתי אליה, ושאליה הגיעו אנשיי."
אארנדור לקח אוויר וראה את המלכה ואת אלנדיל מושכים את גופיהם קדימה.
"המסקנה אשר אליה הגעתי היא כי השלושה מרגלים".
"איך הגעת אל המסקנה הזו?" שאל אלנדיל, פליאה ניכרת בקולו.
"בצורה פשוטה מאוד". אמר אארנדור, "הם נראים לי מרגלים מארץ אחרת, כנראה אחת מאויבותיה של גונדור. ואיך אני מסביר את זה? הם מדברים בשפה אחרת, אבל גם יודעם את השפה המקומית. הם היו לבושים אחרת, אין צורך להסביר את צורת השיער המוזרה שלהם.. השיער של שניים מהם עמד כמו מדקרות, סביר להניח על ידי שימוש בידע נסתר שלא ידוע לנו. המכשירים אשר הם נשאו עמם מיועדים, כפי הנראה, למטרות ריגול גם כן".
"אם כך," שאל אלנדיל, "והם מרגלים, מדוע הם מופיעים כך בבגדים ותספורות כה משונות? אין זה מיטיב עם ההיגיון, כי באם הם באמת מרגלים, הם יעדיפו להראות כמו אנשי ממלכת גונדור? ובנוסף לכך, איך תסביר, השר אארנדור, את הופעתם באמצע הארמון בצורה כה מוזרה? אין זה מן ההיגיון כי אנשים אשר כה בולטים במראה שלהם יוכלו לחדור כך אל הארמון מבלי שאיש יראה אותם. ואיך תסביר את כך שהופיעו פה מעולפים?"
"כנראה," אמר אארנדור בהיסוס, "הם השתמשו בסוג מוזר של ידע נסתר והגיעו לכאן הישר מן המקום שממנו נשלחו, עוד עם הבגדים והחפצים של המקומיים. המקומיים, דומני, לא הצליחו להשיג בגדים של גונדוריאנים. כנראה הם הגיעו לכאן עם איזה סוג של קסם. אני מציע, מלכתי, כי הם יעמדו למשפט המלך באשמת ריגול." שקט נפל לכמה דקות. "אמי ומלכתי," אמר לבסוף, אלנדיל, "ההסבר לא נשמע לי משכנע. אני מציע שתשקלי גם אפשרויות אחרות".
"כמו מה?" שאלה המלכה בנחרצות, "יש לך רעיונות אחרים?"
"לא." אמר אלנדיל. "אך הרעיון של השר אארנדור נראה מוזר".
"לשם כך," אמר אארנדור, "קיים משפט המלך. משום שהעניין אינו ברור, על המלכה לשמוע בעצמה את דבריהם של הזרים ולהחליט."
"תודה," אמרה המלכה, "השר אארנדור. עזרת לי מאוד. אתה יכול ללכת". השר אארנדור קד קידה עמוקה, ויצא מן החדר. בדרך לחדרו, שלחו לו כני המתכת של הלפידים הכבויים חיוכים עקומים.

אארנדור חזר לחדרו ורכן על אחד בקלפים. היה כבר מורגל בעשיית המלאכה המייגעת של כתיבת ההוראות הכספיות האחרונות. עט הנוצה שלו עבד במרץ וכתב שורה אחרי שורה, דף אחרי דף, שעה אחרי שעה. השמש החלה להאדים את הרקיע כאשר סיים אארנדור את האחרונה בהוראותיו הכספיות, חתם אותה והניח אותה במקום, עד שתימסר זו בבוקר יום המחרת. הוא הוציא את ראשו דרך החלון אשר ניצב בחדרו והשקיף על הגן המלכותי אשר לשם שינוי, לא היה היום ריק.

בתוך גומחה קטנה אשר מבין השיחים ישבו להם הנסיך אלנדיל והעלמה זהובת השיער אשר זימנה המלכה לארמון בצוותא עם האיכר ההוא.
"...וכך," היא אמרה, "כמו שאמרתי, סתרתי לו והלכתי מהמקום, ומאז לא ראיתי אותו שוב. קשה לי להאמין שהוא עוד יעז אי פעם להתקרב."
הנסיך אלנדיל שקוע היה בצחוק מרומם וארוך, נדמה היה שגם העלמה החליטה לצחוק אתו ביחד, צחוקה מאולץ.
"חייב אני להתוודות," אמר לבסוף הנסיך תוך שהוא מדבר ומצחקק באותו הזמן, "שמזה זמן רב לא שמעתי על מהתלה טובה מזו, בי נשבעתי. לא כל יום זוכים לשמוע דברים כמעין אלה בארמון." גלורפינוון חייכה.
"את יודעת," אמר הנסיך תוך שהוא קם ממקומו, "הרבה זמן לא פגשתי עלמה מצחיקה כמוך". גלורפינוון קמה גם היא.
"בצער רב, כמו שאת יודעת, עלי ללכת ולמלא את חובותיי הנסיכותיות. בשמחה הייתי נשאר כאן עמך גם עד לאמצעו של הלילה, אך חובותיי קוראות לי".
"גם אני," אמרה גלורפינוון, "הייתי שמחה להישאר כאן אתך, הנסיך".
"כבר אמרתי לך לקורא לי אלנדיל, הלא כן"? אלנדיל חייך חיוך רחב וחושף שיניים. הוא לקח את ידה של גלורפינוון ונשק עליה.
"כולי תקווה שניפגש בשנית." אמר הנסיך.
אארנדור הוציא את ראשו מן החלון.
"ובכן," מלמל אארנדור לעצמו, "איזה אושר ולבביות. אני ממש עומד להקיא בכל רגע." אארנדור צחק לעצמו.
"תמיד חשבתי," הוא אמר לעצמו, "שכדאי להתחיל לכתוב עוד לדברים חוץ מהוראות כספיות".
הוא לקח חתיכת קלף וכתב עליה כותרת "הנסיך ובת האיכר".
"בקרוב," הוא חשב לעצמו, "אהיה גם הסופר המלכותי. מעניין אם המלכה אוהבת מלודרמות..."
אארנדור רכן אל מוך הקלף והחל לכתוב במהירות. הוא סיים את הכתיבה והקריא לעצמו בקול חרישי את אשר כתב. הוא חייך כאשר הגיע לסופו של הקלף.
"נחמד," הוא אמר לעצמו. הוא גלגל את הקלף והשליכו אל האח. הלהבות החלו שורפות באיטיות את הקלף, משמיעות מדי פעם רחש פצפוץ חרישי.

* * *

קמטים של אדם המנסה להתרכז בכח הופיעו על פרצופיהם של רן ועידן.
"יש לי תחושת בטן רעה" אמר עידן.
"אתה עומד להקיא? א'נלא חושב שיש להם משהו נגד שלשולים, אתה יודע". הוסיף רן.
"מצחיק מאוד," הגיב עידן. "קרעת אותי".
"מה נראה לך הולך לקרות מכל זה"? שאל רן.
"מ... מה"? שאל שי, מנותק.
"שאלתי מה נראה לך קורה כאן." עידן נופף בידיו באוויר.
"אני לא יודע" אמר שי, "אבל נראה לי שמתבשל פה משהו מסריח".
"מסריח? אתה מריח את עידן".
"אתה ממש אינפנטיל" ענה לו עידן, נזעם.
"באמת? מאיפה אתה בכלל מקיר את המילה הזאת? אל תגיד לי שקראת פעם ספר! הרי זה לא יתכן!"
"סתמו שניכם," אמר שי, "לפי מה שאמרתם, החוקרים לא הכירו כלל את התרבות שלנו, זהו גם הרושם אשר קיבלתי אני בחקירה הזו. הדבר הזה רק מחזק את הרושם שלי שאנחנו במקום מאוד מוזר".
"אתה יודע," אמר עידן בקול מהוסס, "אני בטוח שאנחנו לא בארץ, כלומר- בישראל, איפה אנחנו באמת? אנחנו בתוך מה שנראה בערך כמו טירה עתיקה מימיי הביניים".
"אולי אנחנו באיזה טירה עתיקה מאירופה?" היה זה שי אשר תהה בקול עכשיו.
"אולי," אמר רן, "סיממו אותנו וחטפו אותו. אחר כך העלו אותנו על ספינה ולקחו אותנו לכאן? כאן בטח חיכו שנתאושש או שהזריקו לנו סם נגד. השאלה רק מה הם כבר יכולים לרצות מאתנו"?
"אתה יודע," אמר שי, "כמה שזה נשמע מופרך, זה מתחיל להראות הגיוני."
"נראה לי שאתם שניכם בסרט," קבע עידן נחרצות, "זה נשמע כמו איזה פרק מספר ריגול, ולחיים שלנו ולפרשיות ריגול אין יותר מדי קשר הגיוני. חוץ מזה, מי זה 'הם'?"
"יש לך הסבר אחר"? שאל רן.
השלושה השתתקו.

הדלת נפתחה בקול רם. לובש שחור וכסף אשר עוטר בשפם גדול ורחב נכנס אל החדר. הוא היה מוכר לשי ולא לטובה, היה זה האדם אשר לקח אותו אל חדר החקירות ובחזרה ממנו. הוא קרא מתוך קלף בקול משועמם להפליא "שלושת העצורים מתבקשים להגיע לאולם הגדול בכדי לשמוע את החלטתה של המלכה בעניינם. העצורים יובאו בליווים של אנשי משמר הארמון. אנשי משמר הארמון רשאים להשתמש בכח במקרה של הפרת סדר. על החתום, קצין המשמרת של הארמון".
הוא גלגל את הקלף והגניב מבט אל שאר לובשי השחור והכסף אשר מאחוריו ואז הביט בסלידה בשי ובחבריו.
"שמעתם, בוגדים קטנים? בואו אתי עכשיו בלי לעשות צרות, ברור"? השלושה החליפו מבטים ופנו החוצה עם השומרים. הם הובלו במסדרונות ארוכים וירדו בגרם המדרגות הגדול עד אשר הגיעו אל אולם אשר לפתחו לקחו אותם השומרים. הם התיישבו על ספסל קטן ששומרים היו מאחוריו ומצדדיו. על שולחן ארוך וגדול ישבו להם שלושה אנשים. האחד, גבוה ורזה אשר לבש בגדים הדורים המזכירים במעט את בגדיהם של אצילי אירופה ממאות עברו. שערו היה שחור וקצר, עיניו הכחולות הביטו בהם במבט בוחן. לצידו, ישב לו אדם שמנמן, שיערו המאפיר נשר בחלקו והחל ליצור כיפה קטנה וריקה במרכז ראשו. הוא הביט בשעמום באחד מהלפידים על הקירות. אחרון ישב לו אדם אשר לבש בגדים הדומים לאלו של לובשי השחור והכסף, אך בצבעי האדום. בשני צידי האולם היו מדרגות מגודרות דמויות טריבונות אשר נראה כי היו מיועדות לקהל. מספר אנשים ישבו בהן.
נדמה היה כי כל הנוכחים מחכים למישהו שאמור היה להגיע. לובשי השחור והכסף אשר מילאו את האולם והוצבו ליד כל הכניסות והיציאות, התלחששו לרגע. לאחר דקות רבות וארוכות נפתחה אחת הדלתות ומתוכה יצאה אישה אשר לבשה גם היא בגדים הדורים. שיערה המאפיר נאסף מאחורי ראשה בעזרת סיכה והיא התיישבה על כיסה גבוה אשר עמד ליד השולחן. כל הנוכחים עמדו. מבטים ננעצו בשלושה. שי קם גם הוא ונתן מכה קטנה עם מרפקו לעידן שקם גם הוא. בסוף, כאשר גם רן קם, לאחר התלחששויות ומבטים מוזרים אשר ננעצו בהם, קרא אי מי אשר לבש גם הוא בגדים אדומים, כנראה הכרוז בקול רם

"התכנסנו כאן היום על מנת לשמוע את דינה של המלכה מתוקף סמכותה אשר הואצלה עליה מטעם החוק הגונדוריאני. הנוכחים באולם: המלכה ארנדיס בת טרנון מלכת גונדור, הנסיך ויורש העצר של ממלכת גונדור אלנדיל בן אלדריון, אארנדור טורמבר שר הכספים של ממלכת גונדור וימינה של המלכה ארנדיס והלדיר בן ארגורן נציגו של ארטמיר תורנוגיל שר הצבא של ממלכת גונדור אשר ממנו נבצר להגיע לזה הדיון. העצורים אשר בעניינם נערך הדיון יזדהו בשמות שי, רן ועידן. נוכחים הנוכחים כי שלושת העצורים נמצאים ונוכחים בדיון בעניינם.
את העצורים מייצגים עתה הם עצמם על פי החוק הגונדוריאני.
זה הדיון נערך על פי הדין הגונדוריאני המורם בחסותו של האחד, הרי הוא ארו, ובשם הצדק והאמת המקודשים לדין הגונדוריאני.
הדיון נפתח בדבריה של המלכה אשר תכריע בעניינם של השלושה".

דממה נשתררה לרגע באולם, ואז פתחה המלכה בדיבור. קולה היה איטי ונוקשה, נדמה היה כי כל מילה אשר יוצאת מפיה נדמית בעיניה כדבר מה יקר ערך.
"השלושה אשר עומדים לפני הדין הגונדוריאני מואשמים בריגול, בהתחזות ובקשירת קשר כנגד הממלכה וכנגד הכתר. מתוקף הסמכות אשר הואצלה לידי מפיו של האחד ומפי כוחו של החוק הגונדוריאני עלי לקבוע אם יעמדו השלושה למשפט המלך, או שמא אין הנסיבות מאפשרות כך ותינתן להם הזכות לשוב אל חייהם כאזרחיה של ממלכת גונדור. במידה ויודו עתה העצירים באשמה, יערך להם משפט מהיר על פי דין המלך ויוקל עונשם. באם לאו יערך להם משפט מלא לפין הדין הגונדוריאני המקודש, ובו אם ימצאו אשמים הם עשויים לזכות במלוא חומרת הדין בעונשם. יעמדו העצורים אחד אחר השני ויאמרו אם מודים הם באשמות אשר מוצגות בפניהם."
שי קם ראשון. "אני כופר בהאשמות המיוחסות לי" הוא אמר. נראה כי המשפט זרע מבוכה רבתי באולם. התלחשויות נשמעו. בשולחן הארוך, זה אשר נראה כנסיך הרכין קדימה את גופו. האדם אשר דמה להיות שר הכספים נעץ בשי מבט ממושך.
הכרוז הביט בשי ואז קרא "על פי הדין הגונדוריאני יש על העצור לומר את אחד מהדברים הבאים בלבד 'אני מודה בהאשמות המיוחסות לי ומקבל על עצמי את עונשו של המלך', 'אני מודה בהאשמות המיוחסות לי ודורש דיון בחומרת העונש' או לחליפין 'אינני מודה בהאשמות המיוחסות לי'. יאמר העצור את אשר בחר".
"אינני מודה בהאשמות המיוחסות לי" אמר שי, והתיישב. אחריו קם עידן שאמר את אותו הדבר, ולבסוף רן.
המלכה האזינה לדבריהם ושלחה מדי פעם מבט אל השולחן הארוך.
"לאחר ששמעתי את דבר העצורים, האם ישנו עוד מישהו בזה אולם, פעוט כגדול אשר רוצה להביא בפני הכס את דבריו קבל עם ועדה"? לאחר כדקה של שקט קרא הכרוז "יקומו הנאשמים לשמוע את החלטתה של המלכה". הנסיך דרך עצמו, ונראה שכך גם אארנדור.
"לאחר ששמעתי את דברי העצורים ואת כל הדורשים לתת את דברם, החלטתי בסמכותי כמלכת גונדור כי שלושת העצורים יועמדו למשפט המלכה בעוון ריגול, התחזות ובקשירת קשר כנגד הממלכה וכנגד הכתר."