"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך ב'

פרק 23: "זכרונות מאתמול"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה.
שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר.
חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה.
גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. / לאה גולדברג


ענני האבק, שעלו משדה הקרב, ערפלו את ראייתו. הכאב היה חד מדי, מונע ממנו לזוז, אפילו לנשום נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אבל הכאב לא היה הדבר שהדאיג אותו, איתו הוא היה רגיל להתמודד. אחרי הכל, כשעובדים בשביל המסדר, לומדים להתרגל לכל מיני דברים מהסוג הזה. גם המוות לא הייתה אופציה גרועה כל כך, אם זה מה שהיה צריך לקרות, אבל לא כשעדיין היו זקוקים לו, לא כשכל חבריו היו עדיין אי שם, נלחמים על חייהם. הוא ניסה למצוא את שרביטו שוודאי היה בקרבת המקום, ידיו מגששות בעיוורון על הקרקע הלחה.

"מה קרה, בלק, נפלת ואתה לא יכול לקום?"

סיריוס נדרך, מנסה נואשות לאתר את מקור הקול, אבל זה היה חסר סיכויי. כל מה שיכל לראות דרך מסך הערפל, היה האבק החום והבזקי האור שחלפו מול עיניו. גם קולו נראה כמתאכזב ממנו, מונע תגובה כלשהי פרט לשיעול יבש.

"תראו, תראו, סיריוס בלק המפורסם שוכב חסר אונים על האדמה ומדמם," הטון המלגלג היה מוכר עד כאב, "אני לא יודע מה מסב לי יותר עונג, לדעת שאתה הולך למות או להיות זה שיגרום לכך."

"סנייפ," סיריוס חשף את שיניו, משחרר נהימה לא רצונית. הוא היה יכול להרגיש את הבן זונה מחייך את חיוך הניצחון שלו, עיניו השחורות נוצצות בעונג. כן, זה בדיוק מה שהוא היה צריך עכשיו, את סניוולוס האומלל, מוצא אותו דווקא כשהוא לא מסוגל להתגונן. לא שהוא היה צריך לצפות מאדם כמו סנייפ, לדעת מה זה כבוד.

"אני רואה שהמוח עדיין לא הספיק לנזול דרך החור הזה בראש שלך, מעולה, ככה אפילו יותר טוב,"

סיריוס מצמץ, מבחין ביד חיוורת המכוונת את שרביטו ישר אליו.

"אתה יודע, כדי להיות הוגן, אני אתן לך משאלה אחרונה," קולו של סנייפ נשמע משועשע מהרגיל. למעשה, סיריוס לא היה בטוח האם אי פעם שמע את סנייפ משועשע, הוא לא אהב את הרעיון.

"ובכן, זכית לבחור: האם אתה מעדיף להתפוצץ מפנים, איבר-איבר או להישרף לאט?"

"אותך, נאנס על ידי הדיונון הענק," סיריוס הצליח להרים מעט את ראשו, מספיק כדי לראות את פניו המכוערים של סניוולוס מרחפים בין ענני האבק, שנייה לפני שצנח חזרה לבוץ, מרגיש את הטעם המלוח של הדם על שיניו.

סנייפ צקצק בלשונו, "טוב, ההפסד כולו שלך, כנראה שאצטרך להחליט בעצמי," הוא אימץ את מצחו, מלמל שמות של מגוון קללות אפשריות. "אה, מצאתי!" שפתיו הדקות נמתחו לחיוך.

"אתה יודע מה זה אביסוס קאניס, בלק? לא? טוב, לא ציפיתי שתדע, תמיד היית אידיוט," סנייפ שפשף את ידיו בהנאה. "ובכן, אני חושב שזה רק הוגן לספר מה מצפה לך. אביסוס קאניס היא אחת הקללות העתיקות ביותר בעולם הקסמים, למעשה, אני חושב שרק מספר מצומצם של אנשים יודע על קיומה בימינו. הכל תודות לכסילים כמו מרלין, שחשבו כי השימוש בה הוא "לא הומני" הוא גיחך, "אין לי זמן לסיפורים ארוכים, הקללה המיוחדת הזאת היא בעצם קריאה לכלבי הגיהנום. כן, יצורים מעניינים ביותר, הייתי אומר, הם גוררים את הקורבן, במקרה שלנו, אותך, דרך מה שנקרא "שביל הסיוטים", אתה תגלה בעצמך מה הוא-"

"אתה לא מסוגל," סיריוס נזכר בספר שחור הכריכה שמצא פעם בספרייה המשפחתית, היה שם פרק שעסק בקללה קדומה, שעל פי האגדה קראה לכלבי הגיהנום לשוב לרוץ על אדמת החיים. הקללה נראתה מסובכת אפילו בשביל וולדמורט עצמו, שלא לדבר על טיפוס כמו סנייפ.

"אתה מאתגר אותי, בלק?" סנייפ נראה מרוצה, "תמיד חלמתי על הזדמנות לנסות אותה, אני חושב שהיום הוא יום המזל שלי, שני כלבים במכה אחת," הוא כיוון את שרביטו של סיריוס הישר אליו, עיניו מצטמצמות בריכוז-

"סוורוס, הנה אתה! חיפשתי-" רגולוס בלק נעצר במקומו, פניו מלבינים.

שריריו של סיריוס התכווצו למשמע הקול.

"מה אתה רוצה?" ירה סנייפ בעצבנות, מוריד את שרביטו.

רגולוס נראה המום, מבטו נע בין סיריוס, המוטל על האדמה לבין סנייפ. "כולם בורחים, ההילאים הגיעו ואני מפחד שהם רבים מדי, תפסו את מולסיבר ווילקס נפל-"

סנייפ משך בכתפיו, "אז לך. אני אדאג לעצמי."

רגולוס לא זע ממקומו, "מה אתה מתכוון לעשות?"

"איתו?" סנייפ הניע את ראשו לכיוונו של סיריוס, "לא עניינך, תעלם מעיני לפני שאעשה את אותו הדבר גם לך."

"אל תעשה שטויות, עזוב אותו-"

"לך לשחק עם החברים החדשים שלך," סיריוס הרגיש את איבריו הפנימיים מתכווצים מכאב עם כל הברה. אחרי כמה שניות הכל נעלם, כאילו נפל על ענק צמרירי והחל לשקוע לתוכו, התחושה הייתה דיי טובה.

"עדיין אכפת לך מאחיך הבוגדני?" סנייפ העניק לו מבט מאיים, "אני ביקשתי את עצתך? עוף מפה לפני שאני-"

"תחשוב על עמנואל!" רגולוס אומנם עשה צעד אחד לאחור, אבל לא ויתר, "היא לא תסלח לך אף פעם כשתגלה מה עשית-"

סנייפ קפא במקומו, "לך מפה."

"היא עובדת בקדוש מנגו, לא? רגולוס חייך חיוך קטן, מרפא את שריריו, "אני בטוח שהיא תגלה, אתה יודע שדברים כאלה-"

"תשתוק כבר," הוא נדרך, מקשיב לצללים שבאו ממרחק.

"אמרתי לך שההילאים-"

"שקט!" סנייפ צמצם את עיניו, מעניק לבלק מבט אחרון. כדאי מאוד שלא תגרום לי להתחרט על זה.

* * *

מבחנות השיקויים הקטנות ניצבו בסדר מופתי על המדף, בדיוק כמו שאהבה את זה. עמנואל אהבה כשהכל נראה כפי שהיה אמור להראות, ועוד יותר, את העובדה שהיא בעצמה גרמה לכך. משהו בסדר האידיאלי גרם לה נחת, סיפוק תימהוני, שנבע מהעובדה כי הצליחה לשמור על הסדר והארגון של משהו חשוב במיוחד. הבקבוק הירקרק עם כיתוב "ריר של דרקון" היה ריק למחצה, מה שאמר ינשופים נוספים לאיש המעצבן מרומניה, שתמיד שלח את סחורתו באיחור. עמנואל פרשה לפניה קלף נקי, תוהה איך עליה לנסח את המכתב בצורה שתבהיר חד משמעית שאינה מתכוונת לסבול זאת יותר מחד, ושלא תגרום לו להפסיק לעבוד עם הקדוש מנגו, רק בזכותה מאידך.

החולים מעולם לא הפסיקו להגיע. לשמחתה, המרפאים הבכירים קיבלו את המקרים הקשים באמת, מה שהשאיר אותה עם כוויות, איברים שנאבדו כתוצאה מהתעתקות לא נכונה ודברים נוספים, שלא הצריכו יותר מדי לילות לבנים. לא שהיא לא אהבה את עבודה, להפך, אבל עמנואל העדיפה להשאיר קצת זמן גם לעצמה, מה שהיה נדיר מאוד, אם אתה מרפא במשרה מלאה, במיוחד בתקופה הזאת.

המלחמה התפרצה במלוא העוצמה מספר שבועות אחרי עזיבתה. פרופסור מגנוס כתבה לה על המתרחש באופן קבוע, עד הרגע בו בעצמה עזבה את בריטניה. לדבריה, משפחות שלמות נמחקו מן העולם, ביחד עם תלמידים רבים, אותם עמנואל ראתה מדי יום בזמן לימודיה בהוגוורטס. היא הרגישה מחנק נוראי בזמן שקראה את השמות המוכרים, כתובים בכתב מסולסל על הנייר, מפחדת לגלות שמות מוכרים מדי. אפילו בצרפת קהילת הקוסמים התכנסה בתוך עצמה כמו שבלול מפוחד. לפעמים, בערבים הקפואים, היה נדמה כי העולם נעשה אפור יותר, זר יותר, כאילו הפסיק להאמין במין האנושי וסגר בפניו את שעריו. עמנואל חשבה רבות על חזרה לבריטניה, מקום אותו הכירה ואהבה, מקום שהיה זקוק לה יותר מתמיד.

היא חזרה לגלות מקום שונה לחלוטין ממה שהכירה. אנשים מפוחדים שהסתגרו בבתיהם, זאטוטים מבוהלים, שצרחו בהתנגדות, בזמן שהוריהם גררו אותם לתוך הבית, ברגע שהופיעה ברחוב ודברים אחרים, שהעידו על השינוי הגדול שעברה המדינה.

הוגסמיד, שתמיד הייתה שוקקת חיים ומלאה בצבעים – הפכה למקום אפרפר ושומם. נדיר היה לראות קוסם או מכשפה עוברים ברחובות, ואלה שכן חלפו על פניה בצעדים מהירים, הביטו באימה לכל כיוון לפני שנעלמו בחשיכה.

מבט חטוף ב"הנביא היומי" גילה כי המצב לא נראה יותר מדי טוב. משרד הקסמים השקיע את כל מאמציו בהכשרת הילאים חדשים ומלחמה באוכלי המוות, אבל לא נראה היה שהמאבק נושא פרי. שמות אוכלי המוות שנתפסו היו ספורים, והיה נדמה שעל כל אחד שנתפס, ההוא שאין להגיד את שמו מגייס עשרה חדשים.

אבל היה זה סוורוס שהדאיג אותה מכל. מכתביו הלכו והתקצרו עם הזמן, עד שלבסוף, בחודשים האחרונים שבילתה בצרפת, לא קיבלה ממנו דבר. לא היה מפתיע שהדבר הראשון שרצתה לעשות עם חזרתה לבריטניה, היה לבקר אותו ולבדוק מדוע לא כתב לה. ביקור חטוף בבית הוריה גילה לה כי סוורוס עבר לגור לבדו, אי שם בסמטת דיאגון בלונדון. עמנואל חיפשה מספר ימים את ביתו החדש של אחיה, עד שלבסוף מכשפה רחבת כתפיים, אותה פגשה במקרה בשיטוטיה בסמטה, גילתה לה את המקום המדויק, בו העביר את ימיו.

למרות שנראה שמח לראותה, משהו בו היה שונה לחלוטין מסוורוס, אותו הכירה. אולי היה זה המבט שהשתנה, נעשה מעורפל יותר, כאילו הסתיר סודות רבים מאחורי השחור שלו, או הדרך בה שפתיו התעקלו לחיוך אכזרי מעט בשעה שדיבר. הוא אמר שמצא עבודה זמנית באחד הבארים המקומיים, עבודה לילית, בדיוק כפי שהוא אוהב. אבל כששאלה אותו לשמו של הבאר, הוא העניק לה מבט מוזר והתחמק מלתת תשובה. עמנואל הצליחה להוציא ממנו הבטחה שישמור על עצמו, למרות שבליבה לא הייתה בטוחה כלל כי הוא התכוון לזה באמת.

בית החולים על שם הקדוש מנגו היה צריך עזרה באופן נואש. לא רק שמרפאים רבים נפלו קורבן למלחמה, אלה שנשארו, לא הצליחו להתמודד עם קצב הפגועים, שהגיעו מדי יום לשערי בית החולים, כדי לקבל עזרה.

ההתחלה הייתה קשה מן המצופה, עמנואל קיבלה מטופלים עם בעיות קשות מדי, הרבה מעבר לכישוריה, מה שהשאיר אותה חסרת אונים ומבולבלת, שלא לדבר על כך שלא נשארו לה אפילו שעות בודדות בשבוע, כדי לבקר את אחיה ולבדוק כי אכן הכל בסדר איתו. היא למדה להכין שיקויי מרפא ולפתח אותם, לטפל בפצעים מינוריים ודברים קטנים אחרים. אבל כאן המצב היה שונה. הרבה מהמטופלים הגיעו כשהם סובלים מסימפטומים לא מוכרים, כתוצאה מקללות שונות ומשונות, כישופים לא ידועים ופגיעות אחרות, עליהן מעולם לא שמעה. היה עליה לאלתר טיפול, אפילו אם זה אמר לנסות את התרופות על החולה עצמו, בלי לדעת באמת לאן זה יוביל. ולעיתים התוצאות היו הרסניות, כמו בפעם ההיא, בה הצמיחה בטעות פרווה ורדרדה לקוסם מזדקן שנפגע מקללה משונה, שהשאירה עליו אבעבועות איומות. עכשיו, לשמחתה, המצב התמתן מעט, רוב החולים הקשים לא הגיעו אליה, מה שהשאיר אותה רוב היום במעבדת השיקויים עם הנוזלים ומבחנות הזכוכית.

בדיוק כשעמנואל הניחה את הנוצה על הדף במטרה להתחיל את המכתב, נשמעה דפיקה בדלת. היא נאנחה, כנראה שתאלץ לדחות את העניין עם מר ג'ורדן ליום אחר. "כן, פתוח!"

"אממ עמנואל, אני מקווה שלא הפרעתי לך או משהו," רוזי ראקל, נערה עגלגלה עם עיניים ענקיות בצבע דבש הביטה בה במבוכה, למרות שנראתה לא יותר מבת חמש עשרה, היא כבר מזמן סיימה את לימודיה וכעת עבדה בקדוש מנגו במשרה מלאה.

"זה בסדר," עמנואל סימנה לה להיכנס, "קרה משהו?"

"כן, למעשה, ביקשו ממני להגיד לך שמטופל בחדר 34B, שלך," היא העניקה לה מבט מתנצל, "אני יודעת, אני יודעת, אבל שון שוב נאלץ לעזוב לתקופה לא ידועה וכל השאר כל כך עסוקים עם הפצועים מהתקרית ש... ובכן, אין אף אחד אחר."

"כרגיל," עמנואל חייכה, מקווה לעצמה שהחולה לא במצב אנוש. "עד כמה זה נורא?"

רוזי נשכה את שפתה התחתונה ופניה האדימו, "אמממ, לפי מה שהספקתי לראות, לא משהו. אבל הוא בקומה שלנו, מה שאומר שכל איבריו במקום."

"והלן לא יכולה לעשות את זה? היא עובדת כאן שנים, ורק אתמול אמרה ששניים מהחולים שלה השתחררו-"

"הו לא, הלן קיבלה הבוקר את המקרה עם הראשים המתחלפים!"

עמנואל הרימה גבה, "היא מה?"

"לא שמעת?" עיניה הגדולות והעגולות של רוזי נפערו לרווחה, "כולם הלכו לראות את זה בהפסקת הצהריים, שתי תאומות שיחקו כנראה עם השרביט של ההורים ורצו להחליף ראשים-"

"אוי"

"כן," רוזי צחקקה, "ומכיוון שהן רק בנות שמונה ובקושי הצליחו לקרוא את מילות הלחש מהספר, התוצאה הייתה איומה: ראשיהן מתחליפים כל כמה שניות- זה נורא."

"אני מתארת לעצמי," עמנואל דמיינה את הלן הקטנה והנירוטית מנסה להתמודד עם זוג תאומות בנות שמונה עם ראשים מתחלפים. "בסדר, אני אקח אותו."

"נהדר!" רוזי חייכה, חושפת שתי גומות חן, "כמו שאמרתי, החדר הוא 34B."

עמנואל הנהנה וסגרה אחריה את הדלת. כנראה שתאלץ לזנוח את המחקר על התועלת של ריר הדרקון ולצאת לראות את המטופל שלה. היא נכנסה לחדרון הקטן בו התגוררה, מוציאה מתוך הארון חלוק לבן, שהדיף ניחוח קל של לבנדר.

"עמנואל!" אדריאן איליוס, המרפא האחראי על מחלקת 'נזקי כשפים' יצא מהחדר B34, אליו עמנואל התכוונה להיכנס, "אני שמח שהסכמת לקבל אותו, אני יודע שזה לא תפקידך, אבל המצב כרגע לא קל, כפי שאת יודעת, אני באמת מצטער. השארתי לך הוראות מפורטות על הקלף הרפואי, אם יהיו לך בעיות-"

"לקרוא לך," עמנואל חייכה.

"בדיוק. ועכשיו סלחי לי, אני חייב לזוז," הוא התרחק בצעדים מהירים, מפנה לה את הכניסה לחדר.

עמנואל נכנסה לחדר וניגשה כרגיל אל הקלף, שהיה מונח ליד מיטתו של החולה, לבדוק אילו הוראות השאיר לה אדריאן. שנייה לפני שהחלה לקרוא את הרשימה, עיניה חלפו על האדם ששכב במיטת החולים, רגע אחרי זה הקלף נשמט מידיה ונפל על הרצפה. לא... לא יתכן...

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.