"צל"
פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)
כרך א'
פרק
20: "סכנה"
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה
|
|
|
עמנואל פקחה את עינייה. החדר היה שרוי
עדיין בחשיכה מוחלטת, בדיוק כפי שהיה בעת שנרדמה. הרוח הוסיפה לשרוק וליבב בחוץ, מלווה
בקולות נפץ חזקים שכמו איימו לנפץ בכל רגע את הזגוגיות הרועדות. שנייה לפני שהחליטה לשוב ולעצום עיניים,
נפל מבטה על השעון העתיק למראה שעמד על השידה. המחוגים הכסופים הצביעו על השעה אחד
עשרה בבוקר, גורמים לעמנואל להזדקף באחת ולשפשף את עינייה. היא היתה רגילה לקום
בימי ראשון מוקדם מהרגיל על מנת לבדוק שהכל מוכן לשבוע חדש של לימודים, במיוחד
בתקופה הזאת שהיתה עמוסה במבחני הכנה לבחינות הכישופומטריות.
היא החליקה את רגליה אל תוך נעלי הבית
הרכות וניגשה לחלון. עזאזל, שהציץ החוצה מבעד הרווח שבין הוילונות בירך אותה ב
"מיאו" קצר וקפץ מהכסא להתחכך ברגליה. אחרי שפתחה את הוילונות, מאפשרת
למעט האור לחדור את תוך החדר, עמנואל הבחינה בערימת הבגדים המלוכלכים שעל הרצפה,
עדות לכך שליל אמש לא היה חלום רע. האירועים היכו בה כמו הקור שפרץ מהחלון הפתוח;
היעלמותה של לינדסי, סיריוס והאטימות שלו, סוורוס-
עמנואל בלעה את רוקה. האם היה סיכוי
שאורליה צדקה וסוורוס פשוט היה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון?
'אל תהיי טיפשה'. מלמלה לעצמה,
ושבה לסגור את החלון.
היא הכירה אותו כמו שהכירה את עצמה – סוורוס אולי היה הרבה דברים... אבל לא היה שום
סיכוי בעולם שהוא היה מסוגל להיות קשור למעשים שפלים מסוג המתאים לזה שאין לנקוב בשמו וחבורת
מאמיניו. היא עצמה את עינייה, לא יודעת מה עליה לעשות.
בסופו של דבר, הכריחה את עצמה להתלבש
וירדה למטה, לבדוק האם נשאר משהו מארוחת הבוקר למרות השעה המאוחרת.
להפתעתה, במקום הצבעים האופיינים לבתים
מעל כל שולחן, הדגלים היו שחורים. על השולחנות נחו להן מפיות ומפות שחורות גם הן,
מעניקות לאולם הגדול אווירה אבלה. מנחשת את הסיבה לשינוי, עמנואל סקרה במרירות את
התלמידים המעטים שעדיין אכלו. ליד השולחן של רייבנקלו ישבו מספר תלמידים אדומי
עיניים ושוחחו בינהם בשקט. שאר השולחנות היו ריקים כמעט לגמרי. תחושה עצובה, מבשרת
רעות אפפה אותה. היא הכירה אותה, דיברה איתה – רק לפני מספר שבועות ועכשיו...
"אנחנו צריכים לדבר." נשמע
קולו הצרוד של סיריוס מאחוריה. שיערו, שהיה מסודר בדרך כלל היה פרוע והזדקר לכל
הכיוונים. "בפרטיות.", הוסיף, אוחז את זרועה בחוזקה.
"יורד גשם בחוץ." עמנואל אמרה
בסתמיות, נמנעת מלהביט בעיניו.
"אני מכיר מקום אחר." הוא
הסתובב והחל ללכת לכיוון המדרגות, עמנואל הלכה בעקבותיו, מקווה שכל מה שהוא רוצה
זה להתנצל על אתמול. כאשר הגיעו לקומה השנייה, סיריוס פתח את את הכיתות והוביל
אותה פנימה, סוגר בשקט את הדלת אחריהם.
"אני לא רציתי לעשות שום דבר לפני
שאדבר איתך." הוא הודיע בטון מרוחק.
עמנואל לא אמרה דבר.
"אני ראיתי הכל, אותך, את
סוורוס-" הוא לקח נשימה עמוקה, "אני מתכוון ללכת לפרופסור דמבלדור בלא
שיהוי ולספר לו."
"אתה עקבת אחרי?" עמנואל
הרגישה את הדם אוזל מפניה.
"אני דאגתי לך-"
"ואתה הולך לספר לפרופסור דמבלדור
ש-"
"שאח שלך קשור ל-"
"סוורוס לא קשור לשום דבר!"
היא קטעה אותו בחדות. "אין שום הוכחות-"
"באמת?" סיריוס גיחך,
"אין לי שום הוכחות? אני הייתי שם, הוא כמעט הודה בזה בעצמו אתמול! את שמעת מה ג'יימס אמר, יש אוכלי מוות בהו-"
"לא אכפת לי מה ג'יימס אמר!"
דמעות החלו לצרוב את עינייה, היא לא נאבקה בהם הפעם. "אתם שונאים אותו! תמיד
שנאתם! אתה- זה מה שהוא אמר עלי, שכחת? גם לזה אתה מאמין? אתה חושב שאני אוכלת
מוות, סיריוס?"
"אל תיהי טיפשה." אמר סיריוס
בקול רך יותר, "דמבלדור חייב לדעת, הרגשות שלי כלפיו לא קשורים-"
"ברור שלא... זה בטח מאוד משמח
אתכם, סבר-מאוס סוף סוף יקבל את מה שמגיע לו, ככה אתם קוראים לו, לא?"
"אין לזה שום קשר!" נבח
סיריוס, קולו גובר על יבבת הסערה שבחוץ, "את יודעת- את יודעת מה הם עשו?
ההילאים היו צריכים שלוש שעות על מנת לאסוף את מה שנשאר ממנה! ההורים שלה באו היום
כדי לזהות את החתיכות-"
"אח שלי לא רצח אף אחד," היא
סיננה בשקט, ידייה רועדות. "הוא לא קשור ל-"
"את לא יודעת את זה! את לא יודעת
למה הוא מסוגל-"
"ואתה כן?"
"אני יודע שהוא לא חזר אתמול מהוגסמיד אם כולם, ושהחברים הארורים שלו
שיקרו כשזיבלו לכולם את השכל שהוא חולה, אני גם יודע שהוא חזר דרך היער ולא בדרך
המקובלת, מוודא שאף אחד לא יראה אותו!"
"מעניין למה! הרי ברור שכולכם ישר
יסיקו ישר שהוא אשם בהיעלמותה של הילדה !"
"אף אחד לא היה חושד בו אם הוא היה
חוזר-"
"מרלין סיריוס, הוא היה בהוגסמיד!
גם אנחנו לא ידענו שקרה משהו עד שהגענו לטירה!"
סיריוס צימצם את עיניו, "וזה בדיוק
העניין. למה הוא התגנב לטירה אם הוא לא ידע שקרה משהו, הא?"
עמנואל טילטלה את ראשה, דמעות של תיסכול
זורמות על פניה. "אני לא יודעת, אני לא יודעת למה! אבל אני יודעת שסוורוס לא
היה... הוא לא מסוגל לפגוע במישהו."
סיריוס נאנח, מכשף חתיכת גיר לממחטת נייר,
"אני רוצה להיות השופט, ובטח שלא התליין של אף אחד. אבל אני לא יכול להשאיר
את זה ככה, זה לא הוגן." הוא הסתובב ויצא מהחדר, משאיר את עמנואל לבהות בדלת
שנסגרה בחריקה.
* * *
"את לבד?" עמנואל דפקה מספר
פעמים על הדלת השחורה לפני שזאת נפתחה לכדי חריץ, ופניה המנומשים של אליזבת'
הופיעו בפתח הצר.
"דודה שלי סגורה בחדר שלה עם
הבחנים, אבל אני לא חושבת שיהיה אכפת לה אם תכנסי." היא פתחה לרווחה את הדלת,
מאפשרת לעמנואל להיכנס פנימה.
העיטורים הכסופים לא משכו את תשומת ליבה
הפעם, עמנואל אפילו לא הבחינה בנמר בעל עיניי הברקת שנהם עליה בעלבון על חוסר
תשומת הלב. אחרי שסיריוס עזב, היא הרגישה כיצד נשמטת הקרקע תחת רגליה. אחרי שלא
מצאה את אליזבת' בחדר המועדון של רייבנקלו, מצאה את עצמה עומדת מול הדלת הגדולה של
מורתה לשיקויים
"לא הייתי מסוגלת." אמרה
אליזבת' כאילו קראה את מחשבותיה. "הכל שם שחור וכולם בוכים... לכן אני...
פשוט ברחתי."
עמנואל הינהנה.
"זה נורא. פרופסור דמבלדור נכנס
בארוחת הבוקר ושינה את כל הדגלים לשחור. אחרי זה הוא אמר ש- שלינדסי-" היא
הוציאה מכיסה ממחטה וקיחנה את אפה.
עמנואל התיישבה על מיטתה הרחבה של אליזבת', "הם יודעים מי- מי עשה את זה?"
"פרופסור דמבלדור לא אמר על זה
כלום. הוא רק אמר שעלינו להיזהר מעכשיו ולא לשוטט לבד. אני לא מבינה איך מישהו
בכלל היה מסוגל לעשות דבר כזה. אני מקווה שהם יתפסו אותם מהר ו... הלוואי שיזרקו את כולם ישר לסוהרסנים!"
עמנואל נזכרה בכתבה שקראה בנביא
היומי על הזוועות באזאבאן והתחלחלה.
"אני לא מאמינה איך זה קרה,
זה היה יום כל כך מושלם בהוגסמיד, צחקנו ונהננו בזמן ש- בזמן שהיא-"
"אף אחד לא חשד שמשהו כזה
עלול לקרות-"
"לאף אחד לא היה
אכפת!" אליזבת' יבבה, "עכשיו הם אומרים שמשרד הקסמים ידע- הם חשדו שיש
סכנה ולא הזהירו אף אחד. איימי, לא אכפת להם מאיתנו! לא אכפת להם להקריב עשרות
תלמידים, העיקר שהציבור לא ידאג."
עמנואל נאנחה, "אני חושבת
שפרופסור דמבלדור דואג מדי לתלמידים שלו מכדי-"
"זאת הבעייה לצערי."
נשמע קולה העמוק של פרופסור מאגנוס, אליזבת' ועמנואל פנו להביט בה. היא נכנסה בלי
לדפוק, דרך הדלת הפתוחה, גלימתה השחורה החליקה את הרצפה כסוג של זנב.
"פרופסור דמבלדור לא מסוגל לקחת את הפרחחים האלה בידיים ולהזכיר להם את
מקומם. הוא מתעקש לתת לכל חוליגן היזדמנות שנייה כשלרובם זה בבירור לא מגיע. אחר
כך שלא יתפלאו- שלא יגיד שלא הזהרתי אותו!" היא נהמה בבוז, "ליקוי החמה
המתקרב יגרום ליצורי הלילה לצאת ממקומות מחבואם- אני אמרתי לו-"
אליזבת' נרעדה בצמרמורת,
"את לא באמת מאמינה שליקוי חמה יכול לגרום לכל מני... אירועים מזעזעים,
נכון?"
שפתיה התעקלו בחיוך, "לא,
אני לא מאמינה שליקוי חמה גורם לדברים להתרחש, הוא רק... סמל, סוג
של סימן מזל לאלה שמאמינים בכוחו. כמו אות מבשר-רעה בשבילנו."היא יצאה מהחדר
והוסיפה: "אליזבת', אני חושבת שזה הזמן לחזור- את לא חושבת?"
אליזבת' עיוותה את פניה,
"אני מעדיפה להישאר כאן."
"מחר יום שני ועלייך
להתכונן למבחן בשיקויים. קדימה, אני בטוחה שהעלמה סנייפ תשמח לארח לך לחברה גם
בספריה."
"טוב." אליזבת' נאנחה.
"אני לא רוצה לחזור לשם!" לחשה לעמנואל בעינים לחות בשעה שדודתה התרחקה.
"אין לנו ברירה."
עמנואל התרוממה באיטיות מהמיטה "אני אעזור לך להתכונן למבחן. שיקויי מרפא זה
הנושא האהוב עלי."
***
עמנואל ניכנסה לחדר המועדון
בכוונה למצוא את סוורוס. השעות אותן בילתה עם אליזבת' בספריה רק חיזקו את החלטתה
להזהיר אותו, גם אם פירוש הדבר היה להודות שסיריוס חושד בו וזה כמובן – יגרום
לאחיה לחשוד מיד שהיא זו שפנתה אליו מיוזמתה.
"אני צריכה לדבר
איתך."
סוורוס שישב באחת הקורסאות וקרא
ספר, הרים את עיניו. "כמה נחמד שקפצת לבקר, דברי." קולו היה שקט ורגוע.
"לא כאן."
הוא הביט סיביבו, "טוב, אם
את כל-כך מתעקשת אז... נלך לחדר."
עמנואל פסעה אחריו דרך גרם
המדרגות הצר למסדרון וממנו לחדר. עמנואל לא הופתעה מהסדר הכמעט אובססבי שנשמר
בקפידה בחלקו בחדר הגדול. בניגוד למיטות המבולגנות של שאר הדיירים, מיטתו של
סוורוס היתה מוצעת באופן מושלם וספריו מסודרים על המדפים.
"אני מקשיב," הוא אמר,
ידיו שלובות על חזהו.
"ובכן... זה בקשר לאתמול."
עמנואל נשמה עמוקות, "אנשים יודעים- יש- יש סיכוי שזה יוודע לדמב-"
"בלק?" לחשש; הבעת פניו לא
השתנתה למרות שעמנואל יכלה להבחין ברעד קל שעבר בעינו השמאלית.
"אני לא סיפרתי לו, באמת ש-"
הוא צימצם את עיניו כאילו ניסה להתרכז
בדבר מה ופסע לעבר מיטתו, "זה בסדר, אין לך מה לדאוג." הוא אמר לבסוף.
"אבל סוורוס, אם דמבלדור-"
"אם דמבלדור מה? יגלה שהתעכבתי
בהוגסמיד? את חושבת שזאת הפעם הראשונה שמישהו חזר מאוחר? אם את לא תפסיקי להתרוצץ
ברחבי הוגוורטס כפי שאת עושה את באמת תגרמי לכולם לחשוב שעשינו משהו."
"אבל אני דואגת לך! מה יקרה
אם-"
"אז עדיף לטובתך שתפסיקי," הוא
קטע אותה, מעביר אצבעות דקות בשערו הארוך והשמנוני. "אמרתי לך, הכל בסדר, אין
לך שום סיבה לדאגה. אני אסתדר."
עמנואל התלבטה, "סוורוס, מה עשית
בהוגסמיד כל כך הרבה זמן? אני לא ראיתי אותך בשום מקום."
"היו לי עינינים אישיים לסדר. ואני
מניח שלא ראית אותי כי היית עסוקה מדי עם ה-"
"סוורוס-"
הוא נאנח, "אין לי כח לזה עכשיו.
אבל אם אבא יגלה- כשהוא יגלה, אל תצפי ממני שאני אתערב."
נדמה היה לעמנואל, כי לא נותרו עוד דברים
רבים לאמרם.
"לילה טוב, אח. תשמור על
עצמך." מלמלה ויצאה מן החדר; הדלת נסגרה בחריקה שקטה מאחוריה.
* * *
כמו לפצות על כל העייפות של השבוע, הלילה
עמנואל נרדמה מיד לשינה עמוקה וחסרת חלומות. אפילו האור שהתחיל להתגנב מבעד
לוילונות.
מה שהעיר אותה לבסוף היה רעש מוזר של ולא
ברור שבא מכיוון החלון. עמנואל אולי לא היתה שומעת גם אותו אלמלא צעקה חדה ומבוהלת
שהתלוותה אליו, עולה מאחת המיטות הסמוכות. היא פקחה בזהירות את עיניה, מנסה להתרכז
על הדבר שיצר את הרעש. אחרי רגעים ספורים מבטה נפל על הצורה האפורה שחבטה את עצמה
כנגד החלון. מה לכל-
היצור המכונף הצליח להכניע את כנפי החלון
ולפרוץ אותן לרווחה, טס כמו קואפל ונחבט הישר בסדיני מיטתה.
מתעלמת מהצעקות שעלו כעת משתי המיטות
השכנות, עמנואל הרימה את הציפור ההמומה למחצה כדי לגלות מכתב קצר המוצמד אל רגלה.
המכתב היה ממוען אליה.
על פיסת קלף ישנה היה כתוב בכתב עקום ולא
ברור:
"עמנואל, אני אפגוש אותך
שמה מאחורי הבקתה, ליד הקצה של היער.
זה מאד דחוף.
האגריד"
|
|
|
כמו כן, ניתן
לכתוב ביקורת בבלוג של
סיריוס.