"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 14: "אחים"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

עמנואל נשכה את שפתיה בחוסר אונים. אולי זה בכל זאת רק חלום רע, והיא עומדת להתעורר במיטתה שבמגורי סלית'רין בכל רגע. פניו של סיריוס נראו כאילו פגש במדוזה האגדית והתאבן במקום; הבעתו הייתה שקטה ונוראית ושיקפה זעם וסלידה מעורבים בגועל.
רגולוס היה הראשון לדבר. "אני חושב ששכחתי את השיקוי שלי על הכירה. ברשותכם-" הוא חייך אל עמנואל ומיהר להימלט בצעד יהיר, סיריוס עוקב אחריו במבטו.
עמנואל הרגישה צורך עז להגיד משהו, אבל גרונה קפא, משאיר אותה אילמת. היא הכירה טוב מדי את הזעם השקט הזה: הוא הצטבר בפנים כמו לבה בלב הר געש, מחכה לרגע הנכון להתפרץ. אז יהפוך את כל מה שנקרה בדרכו לאפר שחור. כרגע, לא הצליחה להגיד בוודאות מי עמד לפניה: סיריוס בלק או אולי מישהו אחר, ממנו פחדה יותר מכל דבר אחר בעולם.
"עמנואל." קולו הנמוך של סילביוס סנייפ ריחף ברחבי הבית כרוח רפאים. "האם את מסוגלת להסביר לי כיצד בדיוק הגיע הזבל הזה לחדרך?"
עמנואל הביטה באביה באימה, לא מצליחה לגרום לעצמה לענות. היא ידעה כי היא חייבת לענות, היא לא יכולה להרשות לעצמה שלא לענות לו.
"ואת עוד מעיזה שלא לענות לי?" שפתיו של סילביוס אמנם נעו, אך לסתותיו היו חשוקות בכח. אביה החזיק בידיו את אחד הדברים היקרים לה ביותר – ערימת ספרים צבעוניים אשר היו- בדרך כלל- מוחבאים היטב באחת המגרות הנעולות שבחדרה. עמנואל החלה לרעוד בניגוד לרצונה, מהדקת בכח את אגרופיה.
היא חשבה כי מחקה מזיכרונה לנצח את מה שקרה לאחר מכן: את גרם המדרגות במורדו גרר אותה בכח כאילו הייתה סמרטוט חסר חיים; את הכאב הגופני והנפשי, ויותר מהכל, את להבות האש שאכלו את הנסיכים והנסיכות אחד-אחד, משסעים באכזריות את עולמה הדמיוני ככלבי הגיהינום.
עמנואל רעדה כאחוזת קדחת. היא נכשלה לגרום לסילביוס סנייפ להיעלם, נכשלה להשכיח מעצמה את מאורעות היום ההוא. עמנואל הביטה בו, גבוה ומאיים, והרגישה קטנה כל כך, ראשה בקושי מגיע לגובה מותניו.
אחרי כמה שניות של חוסר תגובה מצידה של עמנואל, הושיט סיריוס את ידו לנער אותה; עיניה התרחבו באימה, ומבלי לחשוב פעמים, ניתרה עמנואל לאחור כנשוכת נחש.
נוכח תגובתה הבלתי צפויה של עמנואל, סיריוס משך במהירות את ידו. "תירגעי, אפשר לחשוב שאני עומד להכות אותך." הוא לקח נשימה עמוקה והפנה ממנה את מבטו. "את יודעת, אף פעם לא חשבתי שאת טיפוס שנהנה לשחק באנשים," אמר סיריוס בקול יבש משך בכתפיו. "אני חושב שאני אלך עכשיו. היה נחמד להכיר אותך."

עמנואל הרגישה כי משהו אצלה בפנים התנפץ לרסיסים קטנים וחדים שננעצו בכל איבריה הפנימיים. סחרחורת ערפילית השתלטה עליה בשעה שגלשה לאי שם למטה, אולי במטרה להיעלם לתוך הרצפה הקפואה. הקור... הקור הזדחל דרך גלימתה כמו טפיל, עושה את דרכו דרך העורקים ישר אל ליבה. הדמעות החנוקות צרבו יותר מהרגיל, הן התגלגלו על הלחיים החיוורות, משאירות שביל כואב כאילו היו מורכבות מחומצה. כשעמנואל הביטה לבסוף לעבר השמיים, דרך מסך של דמעות, היה נדמה לה כי הכוכב המבריק ביותר נעלם- או אולי הפסיק להאיר עליה- והלך לחפש מישהו אחר לשמור עליו.
הירח הטיל את אורו הכסוף על הילדה המכורבלת, כאילו חשב שיש באורו את היכולת להעניק נחמה. עמנואל ייחלה להישאר כך, מצונפת על הרצפה הקרה. החום הפתאומי של היד החזקה שתמכה בה ועזרה לה להתרומם על רגליה בלבל אותה. היא לא רצתה שיראו אותה ככה- מייבבת על רצפת האבן המלוכלכת, כמו חתול שבעטו בו. קול קטן ומנדנד אי שם במעמקי נשמתה המשיך לנדנד בקולו הצייצני כי היא אינה ראוייה לחום הזה, והיא הרגישה צורך פתאומי לדחות את היד.
"חזרת?" עמנואל הופתעה לגלות כי גרונה היבש מסוגל להפיק צללים כלשהם. היא העבירה את ידה במבוכה דרך שיערה הסבוך אשר נדבק לפניה, לוקחת צעד אחד אחורה.
"אל תפחדי, אני לא אפגע בך." אמר סיריוס בקול מרגיע.
עמנואל שהיתה תשושה מדי על מנת להמשיך להתנגד, ואיפשרה לו להוביל אותה לאחד מספסלי העץ ששימשו אותם בשיעורי האוסטרונומיה. היא היתה יכולה לחוש את ההיסוס כאשר הוא הושיט את ידו על מנת לקרב אותה אליו, מניח לה לשקוע בתוכו. עמנואל הרגישה זרמי חשמל קטנים מתפשטים בגופה, החל מהנקודה בה אצבעותיו שיחקו בעדינות עם שיערה ועד לקצה בהונותיה. זה לא היה מגע מאיים, מהסוג שגרם לה לרצות לברוח, כמו האנשים בהוגסמיד שמשום מה הרגישו צורך עז להתחכך בה.
"אני- אתה לא-" עמנואל ניסתה נואשות לומר משהו אבל משום מה זה רק גרם לדמעות לפרוץ שוב. "ששש... אל תבכי, אני כאן." סיריוס נשק למצחה ואחז בה כך במשך מה שנראה לה כמו נצח, לא אומר דבר ולא שואל שאלות.

עמנואל היתה רגילה לבכות לבד, מכורבלת מתחת לשמיכה בחברת הצללים והשדים של הלילה. אפילו סוורוס מעולם לא ראה אותה בוכה. היה משהו מוזר ומשחרר בלתת למישהו אחר לחלוק את הכאב. עמנואל פיתחה לעצמה אין ספור שיטות על מנת להחזיק את הדמעות בפנים ולא לתת להן לפרוץ החוצה, לא משנה עד כמה הקוצים דקרו את גרונה. ועכשיו... עמנואל הרגישה כל כך טבעי להתכרבל בזרועותיו של סיריוס כמו חתלתול מוכה.
עמנואל ניתקה את עצמה ממנו במבוכה, לאחר שהבינה כי הכתימה בדמעות את גלימתו. "אני... מצטערת..." היא מילמלה ומשכה באפה. הטבעיות הקודמת התחלפה במבוכה ואי נעימות מסויימות, אשר גרמו לה לתהות האם זה היה צעד טיפשי אחרי הכל.
"זה בסדר." הוא מחה בעדינות את הדמעות שעדיין ניצנצו על פניה כמו טיפות של גשם. הרוח יבבה והקור החודר צרב את העור החשוף בשעה הוא הסיט את קבוצת השיער הרטובות מדמעות שנדבקו למצחה. סיריוס העביר את ידו לאורך גבה, מה שגרם לצמרמורת קלה לעבור בגופה. למרות שפניהם היו רק סנטימטרים ספורים זה מזה, זה נראה כמו נצח עד ששפתיהם נפגשו ברפרוף קל.
הנשיקה התחילה בעדינות, מגע אקראי שהפך לנועז יותר ויותר, שולח זרמים חמימים לאורך כל הגוף. סיריוס שירטט שביל של נשיקות קטנות במורד צווארה מה שגרם לעמנואל להרגיש חוסר שליטה מוחלט.
"אני חייבת... אני רוצה להסביר." עמנואל התנתקה ממנו בחוסר רצון ולקחה נשימה עמוקה.
רגולוס ואני...זה לא...."
"אני יודע." הוא אמר קצרות והידק את זרועותיו סביב מותניה. "הייתי צריך לדעת שהוא ינסה משהו שפל. רגולוס חייך אתמול באופן מחשיד למדי בכל פעם שראה אותי. חשבתי שזה בגלל גלימת הנשף שההורים שלחו לו לפני כמה ימים לקראת יום האהבה. הוא אוהב להשוויץ בדברים כאלה, זה גורם לו להרגיש נעלה יותר." עיניו של סיריוס הבזיקו בזעם. "אני מניח שהוא יודע על הוגסמיד?"
עמנואל הרגישה כעט כל כך מוגנת. כמעט כמו הנסיכה זהובת השיער מספר האגדות שלה, כשהנסיך הציל אותה מחיי בדידות נצחיים במגדל הגבוה. "הייתי צריכה לספר לך, אני מצטערת. חשבתי שתריב איתו והוא... הוא יספר לסוורוס וזה רק יסתבך – אבל כשראיתי אותך הערב, אתה – הייתי צריכה לספר לך." היא מצאה את עצמה משלבת את אצבעותיה עם שלו, במין רעב נואש לעוד מגע.
סיריוס חייך חיוך עקום וליטף את ידה. "זה היה כמו לחלום חלום בלהות ולהתעורר רק כדי לגלות שהוא אמיתי. אחרי הכל, הוא סלית'ריני – כמוך. בטח יש לכם הרבה יותר נושאים משותפים מאשר איתי, אחרי הכל, אני מיררתי לך את החיים במשך-"
עמנואל כמעט פרצה בצחוק "נושאים משותפים עם רגולוס? בחייך הוא... ובכן..." היא לא הצליחה למצוא את המילה המדוייקת לתאר את רגולוס מבלי לפגוע בו אחרי הכל, סיריוס עדיין אחיו.
סיריוס משך בכתפיו. "אני יודע. בגלל זה כשהצלחתי להרגיע את עצמי מעט הבנתי שכנראה התגובה שלי היתה מוגזמת ו... פרנואידית מעט."
"אני עדיין לא מבינה לגמרי למה הוא רוצה שאני אבוא איתו לנשף." עמנואל הירהרה בקול. "מעולם לא הראתי שום סימני חיבה כלפיו. אני לא חושבת שאי פעם פניתי אליו באופן ישיר."
"אני חושב שזה חלק מהרצון של רגולוס 'להוכיח את עצמו'." סיריוס קימט את מצחו. "לא הרבה יודעים את זה, אבל רגולוס הוא לא באמת 'קנאי לטוהר הדם' וכל השטויות האלה כמו שהוא נותן לכולם להאמין. אני מתכוון, יש את הדברים שהוא שמע בבית, ויש כמובן את כל הדברים החדשים שהוא צבר כבר בהוגוורטס אבל למען האמת – מה שהוא רוצה יותר מהכל זה להיות מקובל על ידי האחרים, להיות שייך." סיריוס ראה את המבט המבולבל מעט של עמנואל והמשיך, "הוא ראה כילד את היחס שאני קיבלתי מההורים שלנו והוא למד. הוא רצה להוכיח להם באופן תמידי שהוא הבן שהם תמיד רצו, שרק הוא המתאים להיות היורש. הבעיה היא, שבהוגוורטס הכל התהפך. כשהוא התחיל את שנתו הראשונה הוא לא הצליח בלימודים כל כך, ולא היו לו הרבה חברים. ולכן הכל רק החריף. אני חושב שזה הפך למעין שיגעון אצלו. שמעתי שהוא ניסה להתקבל לנבחרת הקווידיץ' – כחובט. ונכשל כמובן. רגולוס מעולם לא התעניין בקווידיץ'."

עמנואל התחילה להבין, היא כמעט שכחה שסיריוס ורגולוס היו בעצם אחים. הדרך בה הוא תיאר את רגולוס היתה כמעט... אכפתית. "אז מה שאתה אומר הוא, שרגולוס רוצה להוכיח לעצמו שהוא יותר טוב ממך? ובכך שאני אלך איתו לנשף הוא חושב שהוא יקלע את הקוואפל?"
סיריוס הינהן. "אני מניח שהוא רוצה את הסיום הגדול שלו לפני שאני עוזב את הוגוורטס. לא נשארו לא הרבה הזדמנויות להוכיח את עצמו."
"ומה עכשיו?"
סיריוס נשאר שקט במשך דקות ארוכות לפני שדיבר שוב. "את חושבת שיהיה אפשר להסתיר מסוורוס את העובדה שאנחנו ביחד לנצח? תמיד יהיה מישהו שיגלה לו בסופו של דבר, ואני חושב שהוא יעדיף לשמוע את זה ממך."
ביחד? עמנואל הרגישה מוזר עם המילה הזאת. 'מוזר' מהסוג הטוב והלא מוכר, שגרם לחמימות נעימה להתפשט בכל איבריה. יחד עם זאת היה את סוורוס. סיריוס צדק, היא לא יכלה לצפות שהעניין לא יתגלה באחד הימים. היו לפניה רק שתי אפשרויות: או לספר הכל לסוורוס בעצמה, או להגיד לסיריוס כאן ועכשיו שהיא לא מוכנה לקחת את הסיכון ולאבד את האדם הקרוב אליה ביותר במשך שישה עשר שנים. עמנואל בלעה את רוקה. "סוורוס... אני לא חושבת שהוא יקבל את זה טוב. הוא יראה את זה כפגיעה אישית ואני- סיריוס, אני מפחדת שהוא לא ירצה כל קשר אלי אם אספר לו!" היא הרגישה את עצמה נקרעת לשניים. איך לכל הרוחות היא צריכה לבחור בינהם? "הוא לא יכול לצפות לנהל לך את החיים לנצח, להגיד לך עם מי-"
"אל תדבר עליו ככה!" עמנואל אמרה קצת יותר בכעס מכפי שהתכוונה. למרות שהיא ידעה כי לא תצליח לגרום להם לאהוב אחד את השני, או 'להסתדר'- רק למענה – היא לא התכוונה לתת לאפשר לו לדבר על אחיה בצורה לא הולמת בנוכחותה. "הוא האדם הקרוב אלי ביותר ואכפת לי ממנו מאוד." היא נאנחה.
"אם אכפת לו ממך כפי שאכפת לך ממנו הוא יבין." אמר סיריוס בעקשנות.
עמנואל לא השתכנעה. היא ישבה בשקט, פורמת את אחד החוטים מגלימתה.
היא נזכרה בימים בהם סוורוס לא היה כל כך... מרוחק. חד המולד האחרון בו עמנואל בילתה באחוזת סנייפ היה עוד כשהייתה בשנה השלישית- מאוחר יותר היא מצאה תירוצים שונים ומשונים להשאר בהוגוורטס. אותו בוקר, כשבועיים לפני החג, היה זכור לה יותר מכולם.

"תתעוררי כבר... עמנואל!"
היא פקחה את עיניה לגלות כי סוורוס קילף ממנה את השמיכה וכעת ניסה למשוך מתחתיה את הכרית.
"מממ..." היא פיהקה והביטה בחוסר רצון מהחלון מעל מיטתה לגלות כי השמש עדיין לא זרחה. "סוורוס לך לישון." היא התהפכה לצד השני, מניחה לו לקחת את הכרית. "נו... קומי כבר!" הוא לא וויתר.
"מה?!" עמנואל התיישבה בזעם על מיטתה אחרי שהנידנודים לא פסקו. "חד המולד עוד שבוע. אני לא חושבת שסנטה יקדים השנה."
סוורוס גילגל את עיניו השחורות בלגלוג. "הבאתי לך משהו." הוא הושיט לה בהתלהבות חבילה עטופה בנייר חום.
"ואתה חייב לתת לי אותה בשעה כזאת?" היא קרעה במהירות את העטיפה כדי לגלות ספר דק על משהו שנראה כמו תולדות הקסם באי מדגסקר. "מה זה?!"
סוורוס שלף את שרביטו ובהניפו מעל הספר אמר, "תה ירוק, עלה תילתן, תגלה את סודך ספר עתיק ותחמן! היי, אל תסתכלי עלי אני לא המצאתי את הלחש, הוא הופיע באחד הספרים בספרייה…"
אישוניה של עמנואל התרחבו בהפתעה בשעה שהספר השתנה. כריכתו הירוקה הפכה לתמונה ציבעונית של סוס חום ואצילי ועליו נסיך שחור שיער מחזיק בחרב כסופה ונוצצת. "סוורוס, זה-"
"חשבתי שהם יחסרו לך אחרי..." אמר סוורוס בחיוך מבוייש. "עכשיו אף אחד חוץ ממך לא יצליח לנחש מה הספר הזה באמת. נכון שזה רעיון גאוני?"
"זאת המתנה הנהדרת ביותר שקיבלתי אי פעם." עינייה של עמנואל נתמלאו בדמעות. איך ידע שהסיפור הזה חסר לה יותר מכולם?
סוורוס נמלט מהחדר, כנראה הרגיש כי אחותו עלולה לחבק אותו או משהו אף גרוע מזה.  

"מצטער." סיריוס שבר את הדממה. "אני אבין אם תחליטי שלא נתראה יותר." הוא אמר בקול יבש.
למרות שהסווה זאת היטב, עמנואל הבחינה בהבזק קצר של כאב עובר בעיניו. "לא אמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות." עמנואל נאנחה. "אני... אני לא יודעת. מצד אחד, זה יהיה מאוד טיפשי להניח שסוורוס פשוט יקבל את זה כעובדה ולא ייקח את זה קשה. מצד שני, צדקת במשהו, הוא מכיר אותי והוא תמיד היה שם בשבילי... בצורה זאת או אחרת, ואני מאמינה שעם הזמן הוא יצליח להסתגל את הרעיון."
סיריוס פתח את פיו להגיד משהו, אך לפני שהספיק להוציא מילה אחת מהפה ינשוף חום גדול למראה נחת על כתפו. עמנואל הציצה בסקרנות לעבר הציפור בשעה שסיריוס התיר מרגלה חבילה קטנה עטופה בנייר כסף. "שכחתי מזה לגמרי." הוא אמר ותחב את החבילה לכיס גלימתו.
"אל תדאגי.... מה שזה לא יהיה, אני איתך." הוא הרים מעט את סנטרה והביט לתוך עיניה. "יהיה בסדר, אני מבטיח." סיריוס נישק לאפה וחייך חיוך מלא ביטחון.
"אני מקווה." עמנואל חייכה קלושות.
"עכשיו זה הזמן לחזור לטירה." אמר סיריוס אחרי שהביט בשעונו. "פילץ' יתחיל עוד כמה דקות את הסיבוב הלילי שלו."
עמנואל נאבקה בדחף לשאול מה פשר החבילה המסתורית, אבל החליטה לא לחטט. היא נפרדה מסיריוס בנשיקה קלילה באומרה כי תנסה לדבר עם סוורוס- אם הוא עדיין ער. אחרי כעשר דקות, עמנואל מצאה את עצמה יורדת במדרגות האבן המוכרות לעבר חדר המועדון, מדקלמת ומסתרת בראשה את הדברים אותם היא תגיד לסוורוס.  

"איחרת." קולו של סוורוס גרם לעמנואל לקפוא במקומה.
"אני אר.. סוורוס, אנחנו צריכים לדבר." היא גמגמה. עמנואל לא ציפתה למצוא אותו מחכה לה, לא עם המבט הזה בעיניים. להמציא תירוצים עכשיו היה מגוחך. "קרה משהו? אתה נראה מוטרד." היא שמה לב לעזאזל, ששכב ליד האש הבוערת והביט עליה כאילו רצה להגיד משהו.
"את יודעת שאני לא אוהב רכלנים." אמר סוורוס ונעץ את מבטו בלהבות המרצדות, "ואני אוהב עוד פחות אנשים שמרכלים על בני משפחתי." הוא עשה הפסקה קצרה ואז המשיך: "מישהו בא אלי לפני זמן מה וסיפר לי עלייך מעשיות מעניינות ביותר."
עמנואל בלעה את רוקה, לא יתכן כי רגולוס רץ ישר לספר הכל לסוורוס? "מי- מה בדיוק סיפרו לך?" היא התיישבה באחת הכורסאות ליד האח.
"עלייך ועל בלק." הוא אמר ביובש. "אמרו לי שאתם נפגשים מאחורי גבי... בלילות." סוורוס הביט עליה במבט שואל, "אבל זה שקר, נכון? את לא... באמת יוצאת עם הבוגד המסריח הזה?"
"כן, נפגשתי איתו כמה פעמים." עמנואל אמרה בהיסוס, "ואני מתכוונת להמשיך להיפגש איתו, אם זה מה שאתה שואל."
"כמה נחמד מצידך ליידע אותי." הוא אמר בקרירות. "אני באמת תוהה האם היית חושבת אפילו על לספר לי אילולא השרץ הזה, בלק ג'וניור. אני בטוח שהוא גם ניסה להוציא ממך משהו תמורת המידע."
"ברור שהייתי מספרת לך. אני פשוט... ידעתי שאתה לא תאהב את הרעיון-"
"לא תאהב את הרעיון..." סוורוס אמר בלעג וקם ממקומו. "איך לעזאזל יכולת לעשות לי את זה?!" הוא צעק בפתאומיות.
"סוורוס, אני לא נפגשת איתו בכוונה לעצבן אותך-"
סוורוס סילק בכעס את ידה מכתפו ונסוג אחורה. "אני לא רוצה לשמוע למה החלטת להרוס לי ולעצמך את החיים, לילה טוב-"
עמנואל קפצה על רגליה במטרה לא להניח לו להתחמק למגורי הבנים, "חכה רגע, אתה אפילו לא נותן לי הזדמנות להסביר-"
"את וההסברים שלך לא מעניינים אותי יותר." הוא אמר בשקט מצמרר ועלה במהירות במדרגות האבן לעבר חדרי המגורים.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.