"הסוד"

פאנפיק פרי עטה של "Mסטיק ורוד"

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG
שיפ: נרקיסה מאלפוי/OC

פרק 6

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)

ישבתי בכיסא שבאמצע הסלון, רועדת כולי.
לוציוס נרגע ועכשיו כבר לא צעק, אלא דיבר בלחישה מקפיאת דם. "לך אין שום זכות לבוא אליי בטענה, למה אני לא מרשה לך לקחת כסף מהכספת, ועוד אחרי מה שקרה לפני 14 שנה... זוכרת?" תהיתי למה עד היום הוא לא נתן לי להוציא כסף מגרינגוטס, עכשיו אני מבינה למה.
הוא חייך אליי חיוך רשע. הוא יודע עד כמה אני זוכרת את זה, הוא לא צריך לשאול. בלעתי את רוקי. ידעתי שהוא רוצה להוציא ממני למה עשיתי את המעשה הזה לפני 14 שנה, אך לא התכוונתי לספר לו.
"אז אני מבין שאת לא זוכרת נכון?" הוא דיבר אליי בקול מתגרה וגועלי. "אולי אני אזכיר לך? ובדרך גם לדראקו?" את החלק האחרון במשפט הוא אמר בלחישה מצמררת שגרמה לאוזני לצלצל ולאגלי זיעה לנוח על מצחי.
הנדתי את ראשי בשלילה במהירות, מתפללת למרלין שהוא כבר יעזוב אותי.
"אז את זוכרת?" הוא אמר בחיוך קטן של ניצחון. "ועכשיו את לא תבואי אליי יותר בטענות ותעשי בשקט כל מה שאני מבקש ממך ברור?" הוא אמר כל מילה כאילו היא מצופה בדבש. "או שאני עלול לפלוט את הפאשלה הקטנה שלך מלפני דראקו ושאר חברייך." הוא אמר והלך לחדר השינה, משאיר אותי לבדי.

אחרי השיחה הזאת החלטתי להתאוורר קצת במרפסת, לקרוא את הספר הישן והטוב שלי "דימונה סטריפ והכלבלב". הספר מספר על מכשפה חביבה ומצחיקה עם שניים עשר ילדים שכל ספר בסדרה מספר על ילד אחר שלה, עליה, בעלה והכלבלב שלה. הייתי כולי מרוכזת בפסקה שבו היא ובעלה רודפים אחרי כלבם בחצר שלהם , כאשר שמעתי קול מוזר מהשער כניסה. נדרכתי, סגרתי את הספר והלכתי לבדוק מה זה הדבר הזה, כאשר ידי מושטת קדימה בבטחה, אוחזת בשרביטי.
לאחר כמה צעדים גיליתי שמדובר בעצם בדראקו שהסתבך עם שער הכניסה.
"הו דראקו, זה אתה." חשתי הקלה ומיהרתי לפתוח לו את השער. "איפה היית היום?"
"סמטת נוקטורן, עם כמה חברים." הוא ענה בסתמיות.
"איפה?!"
"סמטת נוקטורן."
"מי הרשה לך ללכת לשם?! אתה יודע כמה מסוכן המקום הזה?!" זעמתי.
"אבא הרשה לי." הוא חייך אלי חיוך ניצחון קטנטן ונכנס הביתה, מותיר אותי מבולבלת. החלטתי לחפש את לוציוס ולברר איתו את העניין הזה.
"לוציוס, למה הרשת לילד ללכת למקום הנורא הזה?! " מצאתי אותו בחדר אוכל. עשרות ניירות פרושים על שולחן האוכל וכוס קטנה של ויסקי אש מונחת לידו. הוא היה עסוק בלשרבט משהו על הדפים.
"כי הוא כבר גדול." הוא המשיך לכתוב על הדפים.
"אציו עט." אמרתי. "אתה לא מבין מה היה יכול לקרות לו שם?!"
"תביאי לי את זה חוצפנית." הוא שלח לי מבט יורק אש. "והוא בסדר גמור. עובדה."
האדישות שלו הרתיחה אותי. "אבל..."
"את סתם פרנואידית." הוא קטע את דברי והמשיך לכתוב. "וחוץ מזה," הוא המשיך, "שכחת את השיחה הקטנה שלנו?" הוא הרים את ראשו ושלח לי חיוך ערמומי.
רתחתי.
"אז עכשיו אתה תסחט אותי?" שאלתי.
"כן." הוא אמר בפשטות ובעזרת קסם אסף את כל דפיו. "עכשיו עם תסלחי לי, ואני בטוח שאת תסלחי, יש לי דברים לעשות." הוא יצא מחדר האוכל וכעבור מספר שניות שמעתי את דלת הכניסה נטרקת.
הרגשתי אובדת עצות, כאילו הגעתי למבוי סתום. עד שאני אמות אני אשרת את לוציוס, רק בגלל טעות אחת קטנה שעשיתי?
כאשר מחשבות מתרוצצות בראשי נכנסתי לחדר השינה, נכנסתי למיטה ונרדמתי.

השמש החמימה קידמה את פניי וגופי כאשר קמתי . העליתי את השמיכה מעל ראשי וצללתי אל תוך המקלט הפרטי שלי, מהדקת את השמיכה סביבי. כעבור מספר דקות קמתי מהמיטה וחטפתי משהו קטן בחדר האוכל בעוד אני קוראת בנביא היומי. הכתבה שהתפרשה על העמוד הראשון צדה את עיניי מיד:

"משרד הקסמים בכוננות.
כמו שכולנו יודעים אתם-יודעים-מי חזר לכוחו וכל עולם הקוסמים משקשק מפחד. מקורות ראשונים הביאו דיווחים ל"נביא היומי" שכבר אתם-יודעים-מי אסף אליו תומכים רבים והוא כבר תכנן תוכנית כיבוש חדשה על עולם הקוסמים. בינתיים אין אנו יודעים על משהו ספציפי אך כאשר נדע, נעדכן.
לכל הקוראים המודאגים, לא לדאוג. ממשרד הקסמים מסרו שהם כבר בשלבים מאוחרים של תוכנית למניעת התקפות מצד אתם-יודעים-מי ותומכיו."

למשרד הקסמים אין מושג מה מתחולל ברגע זה במוחו של וולדמורט. אף אחד לא יודע.
לבשתי גלימה אביבית ויצאתי למורד רינגטון, רחוב ארוך וחביב שהיו בו כמה חנויות עלובות, היו גם מספר סוחרים שהתהלכו במורד וניסו למכור מאכלים מוזרים וקרמים זולים. רינגטון בהחלט לא יכול להשתוות לסמטת דיאגון במבחר החנויות והמוצרים, אך מבחינת קפה, אין כמו במורד.
הגעתי למורד בתקווה שאני ישכח לשעה תמימה את צרותיי. החלטתי לקנות כמה בקבוקי בירצפת שיהיו בבית. לאחר שקניתי את הבקבוקים, הלכתי לבית הקפה הידוע "קפה ברינגטון". בעלת הבית של הקפה, אמיליה, קיבלה אותי בחום והושיבה אותי על יד החלון והגישה לי כוס גדולה של בירצפת.

לפתע המראה הכה בי. לעולם לא הייתי מפספסת את כתם הלידה הזה, כתם הלידה שראיתי וליטפתי ונישקתי כל כך הרבה פעמים... רק לו יש כתם לידה בצורת נמר על העורף.
ג'יימס!
דפיקות ליבי הואצו וכל גופי רעד מהתרגשות. לא ראיתי את ג'יימס נואב 20 שנה.
לגשת אליו? לדבר איתו? לחבק איתו? להתעלם ממנו? כל כך הרבה שאלות התרוצצו בראשי.
נזכרתי ברגע הפרידה שלנו, בו הודעתי לו שאני נישאת ללוציוס, הרגע ששינה את חיי וכאשר נזכרתי הרגע הזה, הייתי בטוחה שהוא לא ירצה אפילו להביט בי.
זה היה יום אפור וקר, מתאים למצב רוחי ולהודעה המרה. ישבנו על הדשא ב"גן הירוק". הגן שלנו, קראנו לגן הזה. בגן המטופח הזה עברנו את כל הרגעים הטובים והרעים שלנו: הריב הראשון, הפיוס הראשון, הנשיקה הראשונה, מילות האהבה, הפעם הראשונה שלנו... גם השיחים בפארק היו מצוינים למחבואים שעשינו עם לוציוס.
ג'יימס ידע שאני גרה עם לוציוס וחיה איתו, והוא האמין לי כאשר אמרתי לו שאין בינינו שום מגע מיני, ובאמת לא היה. הוא נשאר נאמן וסבלני, וכל מפגש שלנו בגן, בבית שלי כאשר לוציוס לא היה, בבית שלו, בבית קפה, היה בשבילנו גן עדן אין סופי, הרגשה שאנחנו מחליקים על הרים של קצפת מתוקה ודובדבנים, מגלשה שאף פעם לא תיגמר.
אני זוכרת איך לא ידעתי איך לבשר לו את הבשורה, היה לי קשה, מאוד קשה.
"ג'יימס, אני נישאת ללוציוס." אמרתי לבסוף, אחרי לבטים קשים, בקול שבור עם דמעות בעיניים. ג'יימס הביט בי במבט אטום, מבט מאשים. הוא לא אמר כלום, הוא קם בכבדות והלך מהגן שלנו, ויותר לא ראיתי אותו יותר.

התעשתי והחלטתי לגשת אל ג'יימס בבית קפה, הרי לא כל יום פוגשים את ג'יימס והיו לי מלא שאלות לשאול אותו.
קמתי הכיסא, כולי נרעדת ונגשתי. שמתי לב שג'יימס היה לבדו ושמחתי. הוא עמד ליד הקופה ופטפט עם אמיליה. הוא נשאר יפה תואר כמו לפני 20 שנה, גבוה, זיפים עטרו את החלק שמעל שפתו העליונה וסנטרו, הוא לבש גלימה פשוטה ושערו היה חום-אדמוני, חלק ומבריק, כמו פעם.
"ג'..ג'..ג'יימס?" לחשתי. החסרתי פעימה כאשר הוא הסתובב והסתכל עליי. הוא היה כל כך מרשים. נראה כאילו גם הוא היה מאוד מופתע לראות אותי.
"נרקיסה?" הוא גם לחש, כלא מאמין.
חייכתי אליו את החיוך הישן שלי, החיוך שהיה מוקדש אך ורק לו.
"מה.. מה את עושה פה?"
אמיליה הביטה על שנינו בגבה מורמת ואמרה "שתשבו?" התפללתי בכל ליבי שהוא יאמר כן אז שלחתי אליו חיוך מצפה ומבט שואל וג'יימס מיד ענה. "בשמחה." חייכתי בהקלה והודיתי בלי קול לאמיליה שהושיבה אותנו באגף נפרד ושקט.
ידו החסונה עטפה את ידי השברירית בלי לשאול וברגע זה ידעתי שהשיחה הזאת לא הולכת להיות קלה.