"הסוד"

פאנפיק פרי עטה של "Mסטיק ורוד"

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG
שיפ: נרקיסה מאלפוי/OC

פרק 5

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)

הרגשתי סחרחורת קלה ונאחזתי בזרועות הכיסא כדי לא ליפול. "מה.. מה זאת אומרת?"
"את יודעת מה זה אומר." עורה נהיה חיוור ואישוניה התרחבו.
"לא.. אין סיכוי שהיא יודעת." חשבתי לעצמי. "מה את יודעת?" שאלתי לאט, מדגישה כל מילה.
"ש... שאת לא נישאת ללוציוס מאהבה!" היא קראה ברגש.
נאנחתי בהקלה גדולה. זה לא הסוד. "אממ.. כן.. נכון." אספתי את תיקי והתכוונתי ללכת.
"אל תדאגי, אני לא אספר." מארשה אמרה.
"אני בטוחה..." חייכתי חיוך קצר והלכתי משם במהירות.
הרגשתי הכי טוב שיכול להיות. מארשה לא גילתה את הסוד שלי.

"לא הייתי צריכה לחשוב שהיא גילתה אותו מההתחלה." אמרתי לעצמי וגיחכתי. "היא בסך הכל מכשפה שצריכה קצת מטבעות, כאילו אף אחד לא ידע שאני ולוציוס שונאים אחד את השני." המשכתי לחשוב בחיוך.
הסתכלתי על השעון הגדול והכסוף שהיה באמצע אוהל הקרקס. עוד חמש דקות אני צריכה להיפגש עם דראקו ואין לי מושג איפה אני! עשיתי לחש כיוון והגעתי לדוכן העוגיות. דראקו כבר חיכה לי שם.
בזמן שהוא סיפר לי את חוויותיו עם חבריו, על הקוסמים שהם ראו, על הקסמים שהם למדו, על איך שהשוויץ על המטאטא החדיש שלו ועל איך שכישפו את הארי פוטר וחבריו כאשר פגשו אותם בדוכן קסמי החיות, אני חשבתי על כמה טיפשה הייתי שבכלל הלכתי למגדת עתידות מלכתחילה. הייתי צריכה להשאיר את מחשבותיי לעצמי. לא רציתי לחשוב על מה היה קורה עם היא הייתה מגלה את סודי האמיתי. היא בטח הייתה רצה לספר לכל מי שהיא מכירה.
אם הייתי גמדון בית, הייתי מטגנת את אוזניי בשמן עמוק, בגלל הטעות שכמעט עשיתי.

כאשר חזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים, לוציוס עדיין לא היה בבית לכן הלכתי להתקלח.
אחרי שהתקלחתי וכבר הייתי מוכנה לשינה, לוציוס חזר הביתה.
"יש לי חדשות מרגשות!" הוא אמר בחיוך גדול, בלי לומר שלום או לשאול על יומי.
"מה?" אמרתי ונשכבתי במיטה. בדרך כלל אני לא מקשיבה כל כך לחדשות שלו, בגלל שאני יודעת שזה קשור לאוכלי המוות או לאדון האופל. צדקתי.
"אנחנו מוציאים את התוכנית לפועל!" הוא לחש, מחשש שדראקו ישמע.
"איזו תוכנית?" שאלתי בעייפות. מבטו התחלף ממבט שמח, למבט כועס.
"את לא זוכרת את הפגישה שהייתי לפני כמה חודשים?!" הוא לחש כועס.
נזכרתי. "אה כן. על איזו תוכנית אתה מדבר? העלו באותה פגישה כמה רעיונות."
"הרעיון של ההשתלטות על הוגוורטס!" הוא אמר כאילו זה היה מובן מאליו.
"אבל חשבתי שאמרת שזה רעיון גרוע." אמרתי בתקווה שהתוכנית תתבטל.
"דיברנו עם אדון האופל, הוא בטוח שזאת תוכנית טובה. עם המורים אין כל כך בעיה להתעמת. אולי עם מקגנוגל יהיה קשה, אבל חוץ ממנה- אין בעיה."
שתקתי.
"מה יש לך להגיד יפתי?"
"זה קשור למכתב שהיה לך לפני כמה ימים?"
"בדיוק. אז יש לך קצת שכל מאחורי הפנים היפות שלך." הוא חייך חיוך מגעיל.
בערתי בתוכי. מה הוא חושב לעצמו? רציתי לבעוט בו ולברוח, אבל הבלגתי.
"אבל מה עם דראקו?"
"את חושבת שאני טיפש? אני אוציא את דראקו ואת כל סלית'רין לפני..."
"איך?"
הוא שתק.
"לדעתי, התוכנית לא מתוכננת מספיק טוב."
"לא שאלתי את דעתך!" הוא שאג. "גם זאת רק הבסיס של התוכנית! ניפגש עוד כמה ימים אם אדון האופל, אצל הזוג אייברי ונסכם את הכל."
"באיזה יום?"
הוא הביט עליי במבט קר. "את באמת חושבת שתבואי? אחרי כל הבושות שעשית לי פעם שעברה?"
שתקתי. ידעתי שאני לא טובה בנושאים האלה.
"מילא להביך אותי לפני זוגות אחרים, אבל מול אדון האופל אני לא ארשה לך!" הוא המשיך.
"טוב..." הרגשתי הקלה מפני שאני לא אצטרך להשתתף בעוד אחד מהאירועים האלה. "לילה טוב." אמרתי במהירות, התכסיתי בשמיכה ונרדמתי.

בבוקר הגמדונת העירה אותי.
"גברתילי, גברתילי, כבר עשר בבוקר. את צריכה לקום."
קמתי בשלומיאליות והתלבשתי. היום הייתי צריכה ללכת לסדר כמה עניינים בגרינגוטס ואז לקנות לזוג אייברי מתנה, לכבוד האירוח.
מפני שידעתי שהולך לי להיות יום לא כל כך ארוך, אכלתי ארוחת בוקר גדולה, התקלחתי, התלבשתי והכל לאט, לאט.
לבסוף, ב-11, הייתי מוכנה ליציאה. לבשתי שמלה תכלת שהדגישה את צבע עיניי, וגלימה שחורה. הלכתי להעיר את דראקו כדי שלא ידאג איפה אני.
"דראקו?" טפחתי על כתפו בעדינות.
"מ..מה?" הוא אמר בעוד עיניו עדיין סגורות מהשינה.
"אני הולכת לגרינגוטס, טוב?"
"טוב." פיהק ונרדם שוב.
נכנסתי לאח העתיקה שלנו, לקחתי אבקת פלו וכעבור כמה שניות הייתי בסמטת דיאגון, שוב.
הלכתי לעבר הבניין הצח כשלג, המפואר והמוכר. נכנסתי. בפנים היה קריר לכן, בעזרת שרביטי הבערתי אש כחולה, אשר חיממה אותי במקצת.
נגשתי במהירות לגובלין גורק, אשר היה אחראי על אוצרות משפחת מאלפוי. בירכתי אותו בשלום קצר וביקשתי ממנו כמה טפסים לגבי האוצרות שלנו בגרינגוטס, כדי לחתום.
בזמן שגורק הלך להביא את הטפסים, העפתי מבט על גריגוטס הענקית.
היו כמאה שולחנות קטנים, שליד כמה שולחן עמד גובלין, כל גובלין עסק במשהו אחר.
אחד שקל על מאזניים אבנים כחולות, אחד בדק שטרות לא מוכרים (כנראה של מוגלגים) ואחד ספר ערימות, ערימות של אוניות זהב.
גורק חזר ובידיו ערימה קטנה של טפסים, חתמתי על כולם במהירות. נזכרתי שכמות הזהב בארנק שלי נגמרת, לכן ביקשתי מגורק שיוביל אותי לכספת שלי ושל לוציוס.
"אני לא יכול." הוא אמר בקולו הדק.
"למה? אני יודעת את המספר ויש לי את המפתח."
"אין לי את המפתח. רק לאדון מאלפוי יש."
"זה לא כולל אותי, מפני שאני אישתו" והראיתי לו את טבעת הנישואין המהודרת שלי.
"קיבלתי פקודה מאדון מאלפוי לא לתת לאף אחד גישה לכספת מלבדו. אפילו לא לאשתו."
הרגשתי את הזעם מפעפע בדמי. לוציוס לא מרשה לי להתקרב לכספת? למה? הוא לא בוטח בי?
בלי להגיד שלום יצאתי מהבנק בזריזות, בעוד אני רואה את פרצופו של לוציוס מרחף מולי, שחיוכו המלגלג מרוח על פניו.
רציתי להירגע לכן החלטתי ללכת ל"קלחת הרותחת" כדי לשתות כוס גדולה של ויסקי אש צונן, אך כאשר הגעתי לדלת הפונדק, הצצתי פנימה וראיתי כמה אוכלי מוות (שכמובן, אני היחידה ב"קלחת" שידעה שהם אוכלי מוות), יושבים בשולחן באמצע ה"קלחת", כולם שיכורים ומרעישים.
החלטתי לוותר על ה"תענוג" ולחזור ישר הביתה, להתעמת עם לוציוס, בלי לקנות לזוג אייברי מתנה.
כאשר לבסוף חזרתי הביתה, הבית היה ריק חוץ מביטאריס שהייתה עסוקה בלנקות כתם עקשן באסלה.
"איפה דראקו?" שאלתי בעצבנות.
"גברתילי, הוא לא אמר לי, הוא רק השאיר לך פתק..." היא אמרה בקול רועד והצביעה על פתק שהוצמד לדלת חדר השינה שלי. לקחתי אותו בזריזות וקראתי אותו:
"אמא,
הלכתי לחברים, אני אחזור יותר מאוחר.
דראקו."
הרגשתי אומללה. דבר ראשון, אין לי מושג מתי דראקו יחזור ואיפה הוא (למרות שיכולתי לאתר אותו בעזרת קסם פשוט( ועכשיו אני אהיה בודדה בבית, מבלי אף אחד לדבר איתו.
פתאום, כאילו מישהו קרא את מחשבותיי, פעמון הדלת צלצל.
רציתי לרוץ לעבר הדלת, לראות מי הבן אדם שעומד מחוץ לדלת ופשוט לדבר איתו, אך עקב היותי מאלפוי, הייתי חייבת לחכות שביאטריס תפתח את הדלת ולהראות אדישה לאותו אדם שבא לבקר אותנו.
ניגשתי לסלון, התיישבתי על הספה הלבנה, לקחתי את המגזין "המכשפה" וקראתי בו, בזמן שביאטריס ניגשה לדלת ופתחה אותה.
שמעתי קול מוכר שעורר בי חלחלה.
"אדונילי, אדונילי, חזרת מוקדם מהרגיל היום.." גמגמה ביאטריס.
"יש לך בעיות עם זה גמדונת טיפשה?" שמעתי את לוציוס צועק ובועט בה. "איפה נרקיסה?"
"ב..בסלון." היא ייבבה.
כעבור מספר שניות שמעתי קול צעדים מתחזק וקרב אליי.
"שלום יקירתי."
"תראו, תראו את מי רואים כל כך מוקדם... יש איזו סיבה?"
"כן. את חושבת שהייתי חוזר הביתה מרצוני?" הוא שלח אליי מבט קר.
החזרתי לו אותו מבט.
"אדון האופל ציווה עליי לחזור לביתי, בזמן שהוא יעבוד עם האחרים..." הוא אמר וקנאה נשמעה בקולו.
"יש לך מושג ל..." הוא קטע אותי וענה, "אין לי מושג למה הוא עשה את זה... איך היה היום שלך?" הוא התיישב על הספה לידי, לקח עיתון שהיה מונח על השולחן והתחיל לעלעל בו.
באותה שנייה נזכרתי מה שקרה בגרינגוטס באותו בוקר.
"הלכתי לגרינגוטס. אם אנחנו כבר מדברים על זה, קרה משהו מוזר היום."
"מה?" הוא שאל בעודו מביט בדוגמנית מעיפה אליו נשיקה מהעיתון.
"גורק נתן לי לחתום על מספר טפסים, וכששמתי לב שהארנק שלי מתרוקן וביקשתי מגורק להוביל אותי אל הכספת שלנו, הוא אמר לי משהו מאוד מוזר.
"מה?"
"שאתה לא מרשה לי לגשת לכספת שלנו!" צעקתי בזעם.
"נכון." הוא אמר באדישות, לא מרים את ראשו מהעיתון. האדישות שלו הרתיחה אותי. ציפיתי שהוא יכחיש, ינסה להסביר...
"מה זאת אומרת נכון?" הנמכתי את הטון שלי.
"אני לא מרשה לך לגשת לכספת." הוא סוף סוף סגר את העיתון והסתכל עליי.
"למה?" שאלתי.
"אוי נרקיסה, אל תשחקי לי אותה תמימה!" הפעם הוא צעק. "אל תחשבי ששכחתי את העבר המלוכלך שלך!!!"
התחלתי לרעוד ואגלי זיעה התחילו להופיע על מצחי. לא.. זה לא בגלל זה...
"אין לך מה להגיד אה?!" הוא המשיך לצעוק עליי בלי רחמים. "אני עדיין לא בוטח בך נרקיסה, אני לא שוכח לך את מה שעשית!"