Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה
פרק 9: לוציוס ואוכלי המוות
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
"שלום, אבא", אמר דראקו.
לוציוס עדיין נראה כאילו מישהו האכיל אותו בפלח
לימון בעל כורחו. "דראקו?".
"הוא באמת נראה כמוך, לוציוס", אמר
וולדמורט, נותן בדראקו מבט קצר. "במיוחד מסביב לעיניים", הוא עזב את
שרביטו. "כמה חבל שאצטרך לעקור אותן".
"אדוני", אמר לוציוס נואשות, מסתובב
אל וולדמורט. "אנא, תאמין לי---", לרגע פראי אחד, דראקו חשב שאביו הולך
להתחנן על חייו. "בבקשה תאמין לי, לא ידעתי כלום על העניין".
"באופן מוזר ביותר, אני מאמין לך,
לוציוס", אמר וולדמורט. "תמיד היית מאד טיפש, וזה לא מפתיע אותי שאתה לא
ידעת כלום על הפעילויות המוזרות של בנך. אבל זה לא משנה את העובדה שהוא בוגד,
וחייב למות".
"אפשר להציע הצעה, אדון?", אמר
לוציוס.
"אבא", דראקו קרא בהפתעה.
לוציוס התעלם ממנו.
"תעשה את זה מהר", אמר הלורד האפל.
"קללת ווריטס", אמר לוציוס בעדינות.
"זה אפשרי, כי יכול להיות שדראקו יודע איפה הארי פוטר האמיתי נמצא... אם זה
שיקוי פולימיצי, הוא חייב לשמור אותו קרוב אליו...".
וולדמורט חייך בקור. "רעיון מצוין".
הוא לקח את שרביטו, והצביע שוב על דראקו.
"אבא---", אמר דראקו שוב.
"ווריטס", לחש הלורד האפל.
בפעם השנייה בחייו דראקו הרגיש את שני ווי
המתכת קורעים את חזהו, והוא נחנק בכאב ובהפתעת הגילוי. מה שהוא לא עמד לומר, הוא
הרגיש שהוא יאמר את האמת.
וולדמורט התחיל. "מה שמך, ילד?".
"דראקו תומס מאלפוי".
"אחרי, לוציוס?", אמר וולדמורט,
"כמה יוצא דופן".
לוציוס חייך חיוך מעושה.
"ואיפה הארי פוטר?".
דראקו נשך את שפתיו בחזקה, אבל ללא תועלת.
"אני לא יודע", הוא שמע את עצמו אומר. זו הייתה הקלה, בכל מחיר. החוט
שקשר אותו להארי נשבר עם קסם הפיכת הכשפים, והוא לא ידע איפה הארי נמצא כעת.
"למה לקחת את מקומו, והפכת אליו?".
"אבא שלי רצה להרוג את הרמיוני", אמר
דראקו. "לא יכולתי לתת לזה להתרחש".
לוציוס נראה מופתע. "האם היא באמת החברה
שלך?".
"לא", אמר דראקו. "היא החברה
הכי טובה של הארי".
"ורצית לסכן את חייך האישיים בגלל חיים של
חברה של מישהו אחר?", שאל הלורד האפל. "למה?".
"אני אוהב אותה", אמר דראקו, וחש
עצמו מסמיק. הוא חשב שהוא יחוש מושפל, אבל זה לא קרה.
"או, כמה מביך", אמר וולדמורט, אבל
נראה משועשע. "למה לא תספר לי, מאלפוי הצעיר, איך הגעת לבית הזה, עם החברה
הכי טובה של הארי פוטר, שאתה... אוהב, והארי בעצמו, ככל הנראה, מתחזה
לך?".
"לא", אמר דראקו, נלחם לקום על ידיו
וברכיו. היה משהו רטוב על פניו, כשהוא הרים ידו לגעת בזה, היא הפכה אדומה. דם. הוא
נשך את שפתיו. "לא".
אבל הוא לא יכל לקום. הכאב בחזהו היה יותר מדי
עז, וההרגשה של הפתיחה בחזהו היה חזק. הוא נפל בחזרה לאדמה.
"אבא", הוא שמע את עצמו אומר, ונרתע
מכמה ילדותי הוא נשמע. "אבא, בבקשה".
לוציוס נע בקושי. "אולי עוד מנה מהקסם,
אדון?", הוא אמר.
"אמת", אמר וולדמורט, ועשה.
* * *
הם היו בקצה המדרגות, וכמעט הגיעו לחדר הציור,
כשהארי פלט צווחה, ונפל לרצפה. הרמיוני הסתובבה סביבו בדאגה.
"הארי!", היא קראה. "אתה
בסדר...?".
תשובתו הייתה עמומה. הוא ראה בכאב גדול שמשהו
שחור וגדול מצטופף עם ידיו על הרצפה. היא הסתובבה סביבו, והוא הרים את ראשו.
"הרמיוני? זו את?".
תשובתה לא באה מיד, וכשהאור משרביטה נפל על
פניו, היא הפכה לצווחה. היא הניחה את ידה על פיה, והתבוננה. "הארי", היא
התנשמה, "זה אתה".
"ברור שזה אני", הוא אמר בעצבנות.
"מי חשבת שזה יהיה, לוציוס? לא חשוב, אל תעני".
"שתוק", היא אמרה, "אני רצינית.
הארי, זה באמת אתה... חזרת, אתה מבין?".
והוא הבין. שיער שחור פרוע, עיניים ירוקות,
צלקת בצורת ברק, ועוד. הוא הניח את ידיו על פניו, ונתן לה חצי חיוך. "אני מין
ציור כזה", הוא אמר. "הכאב הנורא, והעובדה שאני לא יכול לראות
כלום".
הרמיוני לא יכלה להפסיק להביט בו. זה היה כל כך
מוזר לראות את פניו כפניו שוב; תווי פניו המוכרים, והחכמה ששכנה שם והשתייכה לשם.
היה רגע של שתיקה לא נוחה, כשהיא בהתה בו. לבסוף, היא אמרה, "זה עדיין כואב,
לא?".
הוא ניער את ראשו. "לא, אבל... "הוא
עקב במבטו. "אני רוצה לראות".
היא כרעה על ברכיה לצדו. "אני יכולה לתקן
את עיניך, הארי. אתה רוצה שאני אתקן?".
לרגע הוא היה בשקט, נושך את שפתיו. ואז,
באי-רצון, הוא אמר, "אני מניח שאת בסדר".
היא ידעה למה הארי לא נתן לה או לאף אחד אחר
לתקן את עיניו בעזרת קסם לפני: משקפיו הפכו למעין סמל של הארי פוטר, אם הוא יאהב
את זה או לא, ואם הוא יוריד אותם, מכשפים גם יעשו ככה. היו תמיד סיפורים איך הוא
חתך את שערו (בחדר האמבטיה, בעצמו, עם קוצץ ציפורניים) ומאיפה הוא קיבל את בגדיו
("נתתי להאגריד לאסוף אותם בשבילי") ואם הוא יוריד את המשקפיים, אז
החדשות יהיו משהו כמו הארי פוטר לא משתמש במשקפיים; האם הילד שנצל נהיה סנוב?
והארי שנא איך שזה ישמע.
"זה יהיה זמני", היא אמרה ברכות.
"קסם נכונות. עד שנשיג את המשקפיים".
"זה בסדר", הוא אמר, ועצם את עיניו.
הרמיוני הוציאה את שרביטה, ונגעה קלות בכל אחת
מעפעפיו. ואז היא שמה את ידיה על רקתו. "תישאר רגוע", היא הציעה, והוא
החזיק את פרקי ידיה לקבע את עצמו. "אוקולוס", היא אמרה.
הוא קפץ על רגליו כאילו נעקץ, ופקח את עיניו.
עיניו לא הבזיקו בהתלהבות. "היי", הוא אמר. "תודה, הרמיוני".
* * *
זה נמשך רק רבע שעה, אבל לדראקו זה נראה כאילו
עבר נצח עד שוולדמורט סיים אתו. הוא הצליח לנתק את עצמו, ושמע את קולו מדבר כמו
מדרך רחוקה, מספר לאביו וללורד האפל הכל --- מהרגע שבו הוא תפס את מקומו של הארי,
להשערתו שהארי נמצא עכשיו בצינוק כדי לשחרר את סיריוס.
לבסוף, כשלא היה מה לספר, הלורד האפל לקח ממנו
את קללת ווריטס. השערתו הייתה נכונה, אבל הוא חש נקיפות מצפון.
"אז", הוא שמע את אביו אומר,
"אולי נחפש את ילד הפוטר בלשכה מתחת לבית, אדון?".
"אין צורך", אמר וולדמורט, נראה
מרוצה. "אנחנו צריכים לחכות. הארי פוטר יבוא אלינו. הוא יבוא לשחרר את
בנך".
לוציוס מאלפוי נראה מפקפק. "אבל אדוני...
הם אפילו לא חברים, דראקו אמר מספיק...".
וולדמורט ניער את ראשו. "אני מכיר את
הארי פוטר", הוא אמר. "הוא בדיוק כמו אביו. הוא יבוא בשביל בנך, לוציוס.
אני בטוח בזה".
* * *
כשהם נכנסו לחדר הציור, סיריוס חיכה להם בדמות
הכלב. הארי פתח את פיו לומר משהו, אבל סיריוס הניד בראשו מהר, וסימן להם לבוא
אחריו. הם פסעו אחריו במעברים לחדר העבודה של לוציוס, וסיריוס פתח את הדלת בכף
כלבית אחת.
נרקיסה ישבה מאחורי השולחן של לוציוס, בדיוק
כמו שהיא הייתה שם כשסיריוס מצא אותה, רק ראשה היה על ידיה, והיא בכתה.
סיריוס הפך לאיש כל כך מהר, שנשמע פופ קולני
שעשה זאת. הוא הצביע על נרקיסה באצבעו, וטלטל את סנטרו. "נאלצתי לספר לה
הכל", הוא אמר להארי והרמיוני בשקט. "היא מאד לא מרוצה". הוא קרץ
להארי. "השתנית בחזרה, מה? חשבתי שכך יהיה".
הארי נראה מופתע. "למה חשבת כך?".
הוא סובב את בהונו באדמה, נראה לא שמח.
"וולדמורט בא", הוא אמר, מסתכל בחרדה על הרמיוני כשדיבר. "הוא בא
למצוא את הארי...", סיריוס הצביע. "ובכן, אני מתכוון, הוא בטח ידע על
ההתחלה שדראקו זה לא אתה, לא? הוא בוודאי החליף את הקסמים".
הרמיוני נראתה מוכת תדהמה ודואגת; הארי, בכל
מקרה, לא הראה שום הפתעה, רק הצדקת הדין. "חשבתי שזה מה שקרה", הוא אמר
בשקט. "הצלקת שלי כואבת כבר לפחות שעה".
הרמיוני כעסה. "למה לא סיפרת
לי?", היא תבעה.
הארי סקר אותה במבט זועם, והיא נזכרה שלפני
שעה, היא והארי התנשקו בצינוק אחרי מה שהיא אמרה לו בלהיטות גדולה. זה בוודאי לא
נראה לו הזמן לספר לה שהצלקת שלו כואבת. "או", היא אמרה, מסמיקה.
"מצטערת".
הארי הסתובב בחזרה לסיריוס. "אתה חושב
שדראקו בסדר?", הוא ירה בחרדה מצביע על נרקיסה ומנמיך את קולו. "אתה
חושב שהוא חי?".
סיריוס משך
בכתפיו. "אני לא יודע. הלורד האפל יכול להרוג אותו כשהוא יכעס. ואז שוב,
דראקו הוא הבן של אחד מאוכלי המוות הקרובים והחזקים ביותר שלו. אם דראקו ישכנע אותם
שהוא היה תחת שיקוי הפולימיצי... אם הוא ייתן ללורד האפל מידע עליך...".
"הוא לא יעשה את זה", הרמיוני
התערבה בחדות.
"אולי לא", אמר סיריוס בזהירות, אבל
לא הוא ולא הארי הביטו בה.
"האם נרקיסה תהיה בסדר?", שאל הארי
לבסוף, שובר את השתיקה.
"אני מקווה", אמר סיריוס בזהירות.
"לוציוס..." הוא אמר את השם בשנאה עמוקה. "לוציוס החזיק אותה תחת
הרבה קסמים למשך זמן רב --- קסם קרוקישיוו, קללת אימפריוס לפעמים, היה אסור לה
להשתמש בשרביט, היה אסור לה לשקר לו, אסור אפילו לומר את שמו של לוציוס בלחש
מוות".
הרמיוני נענעה בראשה. "האם זה לא קל יותר
בשביל לוציוס להינשא למישהי שמחבבת אותו?", היא תהתה בקול.
"אנשים כמו לוציוס לא עושים דברים בגלל
שהם קלים", אמר סיריוס במרירות. "הם רוצים להראות עד כמה הם חזקים.
לוציוס רצה להינשא לבת היפה ביותר בבית הספר. והוא התחתן".
"הוא צריך להיות באזקבאן", אמרה
הרמיוני בכעס.
"ואנחנו נשחרר את דראקו", אמר הארי.
הרמיוני נרעדה.
"אני אלחם בו", אמר הארי, נראה
אכזרי.
"ומה תעשה, הארי?".
"אני אסחור", אמר הארי. "אני
אמכור את עצמי בתמורה לדראקו".
"או, כן", אמרה הרמיוני בכעס.
"כי וולדמורט ממש יודע לעמוד על מילה".
"אני חושב שמה שהרמיוני מתכוונת",
אמר סיריוס, "שהוא יהרוג אותך בכל מקרה. למעשה, אני בטוח שהוא מצפה שאתה תעשה
מה שחשבת לעשות".
"ובכן, אני לא יכול לנטוש אותו עם לוציוס
ווולדמורט", מחה הארי. "ולאוכלי מוות".
"אוכלי המוות לא אתם", אמר קול חלוש.
זאת הייתה נרקיסה, שהזדקפה ומחתה את דמעותיה. "הם למטה, במדרגות, מנסים לסדר
את קללת לוקרטוס".
סיריוס הלך אחורנית, והתיישב ליד נרקיסה, שם יד
אחת על כתפה. "זה בסדר", הוא אמר. "הוא יהיה בסדר". אבל הוא
לא נשמע בטוח בזה.
הארי הסתכל על הרמיוני לעזרה, אבל היא נראתה
לגמרי מהורהרת. היא הלכה לצד השני של החדר, והורידה ממדף ספר ירוק ועבה -- מגפת
המעבדים של הכשפים.
סיריוס הסתובב אחורה, והביט בה. "הרמיוני,
מה את עושה?".
"ששש", אמר ה, ושם את אצבעו על
שפתיו. "עזוב אותה".
הרמיוני התחילה לדפדף בדפים במהירות. "אני
רק חשבתי... אולי... אם רק נוכל לגרום לזה להצליח... זה יכול להיות...".
סיריוס נראה מבולבל. גם נרקיסה נראתה מבולבלת.
אבל הארי רק עמד שם, צופה בה קוראת, ומנסה להיות בשקט. לבסוף היא הניחה את הספר
בצד, ופנתה אל סיריוס. "יש לי רעיון", היא אמרה.
סיריוס נראה שהוא מפקפק בכך.
"זה דבר טוב", הארי הרגיע אותו.
"להרמיוני יש רעיונות טובים".
"אבל אני אצטרך את עזרתך, נרקיסה",
הרמיוני הוסיפה.
עכשיו אפילו הארי פקפק באמינות הרעיון. אבל
נרקיסה התיישרה בכיסאה. "מה אני יכולה לעשות?", היא אמרה.
* * *
וולדמורט ציווה על לוציוס לשמור על בנו, ואז
חצה את החדר, ונעמד ליד החלון, מתבונן החוצה. זה הותיר את דראקו ואביו להיות ביחד.
אם דראקו ציפה שלוציוס יתנצל על המעשה הנורא שהוא עשה לבנו, הוא התאכזב. הוא רק
התבונן בו מעלה מטה ואמר, "אכזבת אותי, ילד".
חרף עצמו, דראקו הרגיש שהוא צריך להרשים את
אביו בעצב. הייתה הפסקה. "אולי היית צריך לקרקע אותי", הוא הציע.
לוציוס הזעיף פנים. "וקצת חוש ההומור שלך
לא יציל אותך", הוא אמר. "אם תתחנן לסליחה, אולי הלורד האפל יסלח לך. יש
לו תקווה אחת בקשר אליך, דראקו. הוא יכול להיות רחמן. ואם באמת היית תחת
השפעת השיקוי הפולימיצי הזה...".
דראקו טלטל את ראשו. "אני חושש שאצטרך
לאכזב אותך שוב, אבא", הוא אמר. "אני לא רוצה להצטרף ללורד האפל. אני
חושש שאני יכול לראות מה שאתה לא רואה. לא הבחור היציב. לא הברנש החזק, גם",
הוא הוסיף, אחרי מחשבה קלה.
"אני לא רואה מה אתה יכול לקוות על ידי זה
שתזלזל בי, דראקו", אמר לוציוס, נשמע כמו ההורה הרגיל של בני העשרה, שמתגלה
לו שבנו גנב את המכונית, ופילס דרכו בגוש שלג.
"אם אתה לא יודע, אבא", אמר דראקו
בקרירות, "אז אני לא אסביר".
"ואם לא תפסיק לזלזל בי", אמר לוציוס
ביותר קרירות מדראקו, "אני לא אהיה אביך יותר".
אחרי זה הם השתתקו.
* * *
הארי, הרמיוני וסיריוס ישבו בעצבנות בחדר
העבודה, לא מסתכלים אחד על השני. נרקיסה עזבה את החדר לחמש דקות. כשהדלת נפתחה
לבסוף, והיא נכנסה, סוחבת חבילה, סיריוס הפך לכלב, ואז לאדם, ואז לכלב שוב במהירות
רצופה.
"תירגע שם, סיריוס", אמר הארי, גם
הוא נרגש. "יותר מדי התרגשות לא טובה בשבילך".
נרקיסה הניחה את החבילה על השולחן, כשהארי
הרמיוני וסיריוס (בצורתו האנושית שוב) הצטופפו סביבה. "אמרתי להם שאני לוקחת
את זה ללוציוס", היא אמרה, נשמעת מרוצה. "המגן שלי, הקלות
שקיבלתי", היא פסעה אחור. "אני מרגישה כאילו אני יכולה לומר את שמו
שוב".
הארי, הרמיוני וסיריוס חזרו חזרה במהירות.
"אבל אני לא רוצה", היא הוסיפה.
הרמיוני ניגשה לשולחן, הרימה את החבילה, ואז
עצרה את נשימתה. זרוע מתכת גדולה שכבה מולה, דוחה, מגעילה ונוראה. כל אחת משבעת
האצבעות נגמרה בלהב מתכת, וצורה מוזרה של קסם אפל צוירה במעלה הגוף המתכתי. חרף מה
שהיה בפנים, זה נראה מוצק וכבד להפליא.
הארי צפה בזה, מתקומם. "האם זאת יד
הלוקרטוס?".
"זה נורא, לא?", אמרה הרמיוני,
מצביעה.
"ובכן, זה דבר טוב שדראקו לא עומד ללבוש
את זה", אמר הארי. "אין שום סיכוי לשכנע את דראקו ללבוש דבר כזה.
ובכן", הוא הוסיף, בגיחוך קל. "אולי אם תגידו לו שזה כלי נשק".
"אוה, שתוק הארי", אמרה הרמיוני
בהיסח הדעת. "נשארו עוד כמה דקות עד שנרקיסה תצטרך להביא את זה לאתה-יודע-מי.
תן לי לעבוד על זה".
* * *
כשהרמיוני עבדה על היד, סיריוס משך את נרקיסה
לפינת החדר. "עשית דבר טוב מאד, טוב מאד", הוא אמר לה. "אנחנו
יודעים עד כמה זה קשה לך---".
"אני עושה את זה בשביל דראקו", היא
אמרה, מעט בחדות.
"אני יודע", אמר סיריוס.
"וכשכל זה ייגמר", היא אמרה,
"אני אשאר פה. אני לא רוצה אתגר בחיים שלי. לא כל עוד יש לאבא
של דראקו את התליון הזה".
"אבל לוציוס לא חשב עוד על---".
נרקיסה נענעה בראשה. "הוא לא יחשוב על זה,
לא שפעלתי נגדו, לא אחרי שבע עשרה שנה. אבל אם אני אברח אתך---".
סיריוס נראה לא מאושר. "אני מבין".
נרקיסה חייכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא
חייכה מזה שמונה-עשרה שנה. זה הזכיר לו את הילדות שלו. "הכל יהיה בסדר,
סיריוס", היא אמרה.
"כן", הוא אמר. "אולי".
* * *
אם כל גופו לא היה כואב, דראקו היה נרדם איפה
שהוא היה, בחדר הסיוף. הוא היה מותש. הוא בקושי שמע את נרקיסה נכנסת לחדר.
היא הלכה לקראת לוציוס. "הם אמרו לי להביא
לך את זה", היא אמרה, ובלי גינונים מיותרים הביאה לו את יד הלוקרטוס.
לוציוס נראה מופתע. "מה – למה?".
"הארי פוטר בתוך הבית", אמרה נרקיסה
בשמץ אמת. "הוא בא הנה כרגע".
זה העיר את דראקו. הוא התיישר והביט באמו. היא
לא החזירה לו מבט. משהו מוזר קורה פה, הוא היה בטוח בזה. זה לא נראה לו שאוכלי
המוות יאמרו לנרקיסה לקחת דבר בעל עוצמה כזה אל לוציוס בלי ליווי. לא פלא שהיא לא
הסתכלה עליו.
לוציוס נראה חשדן, אבל לא רצה לומר כלום בחברת
וולדמורט. הוא הראה פעם אחת שהוא לא יכול לשלוט במשפחתו, ולא היה להוט להראות זאת
שוב. במקום, הוא הרים את שרוול ידו השמאלית וקירב אותה אל פניו, "זנב-תולע.
מקנייר. בואו. תביאו את כולם".
ואז אוכלי מוות התחילו להופיע: זנב-תולע,
מקנייר, זביני, רוזייר, פרקינסון, ורבים אחרים. אנשים שדראקו הכיר מאז שהיה ילד,
שביקר אותם, ושיחק עם ילדיהם. אף אחד לא הביט בו, יושב על הקרקע, אומלל וחסר
אונים.
וולדמורט הסתובב מעל החלון. "הארי פוטר
פה", הוא אמר, מותח את אצבעותיו הארוכות. "הוא מחוץ לחדר".
קולו הכה באוכלי המוות כמו שוט. הם עמדו
מוכנים, מביטים סביב. דראקו ראה את נרקיסה עוזבת את המעגל ויוצאת מהכניסה האחורית.
נשמעו צעדים מהמסדרון בחוץ, ברורים למדי.
הדלתות הכפולות נפתחו. תחילה אחת, אחר כך השנייה. דראקו הצמיד את ידיו בחזקה, לא
מבין מה קורה.
סיריוס בא ראשון, בדמות הכלב. אחר כך באה
הרמיוני, נראית חיוורת ולא שמחה. ואחר כך --- אחר כך בא הארי.
המיה של מלמולים עלתה כגל מאוכלי המוות, כמו
רוח שנושבת בענפים.
הארי היה אפילו יותר חיוור מהרמיוני, צבע אפרפר
על פרצופו, אבל הוא נראה תקיף. הוא לא הרכיב את משקפיו, מה שגרם לו להראות צעיר
יותר מגילו. היה דם יבש על ידו, ועל גלימתו --- חלק שלו, וחלק של דראקו.
"אני פה", הוא אמר.
וולדמורט עמד בפינה של המעגל של אוכלי המוות
וצחק. "ואני יודע למה", הוא אמר. "באת בגללו", והוא הצביע על
דראקו.
"נכון", אמר הארי.
"הוא לא שווה את זה, הארי פוטר", אמר
וולדמורט. "מה אתה חושב שהוא עשה כל הבוקר כששחררת את השותף הכלבי שלך? הוא
גילה לנו הכל. אפילו כששברתי את הקשר ביניכם – ואני מאד רוצה לדעת איך זה קרה, מאד
מתוחכם – הוא שר שיר קטן".
"אני לא מאמינה!", נשפה הרמיוני,
"אתה משקר! אתה יכולת למצוא את הארי בלי שדראקו יספר לך כלום!".
וולדמורט הסתובב אליה עם מבט ארסי על פניו.
"את בוודאי נהנית מהשהייה בארון עם מאלפוי הצעיר", הוא אמר. "את
מצאת אותו בוודאי חזק".
צבעים התחלפו בפניה של הרמיוני. דראקו ניסה
לתפוס את עינה, אך היא לא הסתכלה עליו. "אז – אז אתה עינית אותו", היא
אמרה, אבל יותר בפקפוק.
"אני לא הייתי צריך לענות אותו כדי לשמוע
ממנו את המידע שהוא בילה בארון חצי שעה עם ילדה טיפשה", אמר הלורד האפל.
"הוא סיפר לי בשמחה, הוא סיפר לי הכל".
הרמיוני שתקה, אבל דמעות החלו לזלוג בשתיקה
במורד לחייה.
"זה כל כך כואב, בכל מקרה", אמר
וולדמורט, מסתובב חזרה אל הארי. "יש לי את כל הקלפים, לך אין כלום. יכולתי
להאמין בקושי שתהיה טיפש ללא תקנה שתבוא ותוכל להילחם בי. הכרתי את אביך, ילד...
וזה אחד מהדברים שהוא היה עושה.
יותר אידיוטי מטיפשי, שניכם עשיתם".
הארי הרים את שרביטו. "יש לי את זה",
הוא אמר. "אתה לא תעז להזמין אותי לדו קרב כשיש לי את זה".
"לא", אמר וולדמורט בהסכמה, ומתח את
אצבעותיו. חבלים הבזיקו מהאוויר ונכרכו סביבו, מהדקים את יד השרביט שלו לגופו.
וולדמורט התקרב אליו, שלף את שרביטו מידו, וזרק אותו לרצפה. "ועכשיו אין לך
את זה יותר", הוא עמד והתבונן מתוך מחשבה על סיריוס והרמיוני. "אני יכול
להרוג את החברים שלך", הוא אמר ברכות לתוך אוזנו של הארי. "אבל זה יהיה
יותר כיף לתת לך לעשות את זה".
וולדמורט מתח את אצבעותיו שוב, ויד הלוקרטוס
התעופפה מאחיזתו של לוציוס, ונכנסה לידו המושטת. בניגוד לזה שהוא היה כל כך רזה,
הלורד האפל היה חזק. הוא סחרר את הלוקרטוס ביד אחת כאילו הייתה שרביט, ואז אחז בידו
של הארי – האחת שלא הייתה מהודקת לצדו – ודחף את הלוקרטוס דרך שורש כף ידו, וזה לא
נראה יותר מכפפה מגעילה ודוחה.
הארי צרח בקול. החבלים הדקו אותו, והוא נפל,
מתקפל לרצפה, לא צועק יותר, אבל מתנשם כאילו ידו נשרפה. דראקו יכל לראות איך היד
נקרעת ומסתחררת, כאילו מתכווצת אל תוך עורו של הארי, מבזיקה כמו ברקים קטנים.
דראקו הצמיד את ידו לזרועו בכאב אוהד. הוא לא
ידע שהוא עושה זאת, אבל הוא עשה בדיוק אותו הדבר.
לבסוף הארי התיישב, ואפילו אוכלי המוות התרחקו
בנשיפה. ידו של הארי נראתה כמו להב מתכת דוחה. הכסף של יד הלוקרטוס התפשטה מספיק
כדי לכסות את צדו השמאלי של חזהו. היה מין הבזק שחור מסביבו – הילה מכה, נוצץ
ושחור. עורו היה חיוור תחת האור השחור; עיניו נצצו כמו אזמרגדים. הוא נראה לא
אנושי.
דראקו שמע את הרמיוני נשנקת במעין התייפחות.
"הארי", אמר הלורד האפל בנהימה.
"מה אתה?".
"אני כלי הנשק שלך", אמר הארי, בקול
מוזר ומרוחק. "אני כלי הנשק שלך".
הלורד האפל גיחך והסתובב ללוציוס. "אני לא
בטוח שצריך אפילו את קללת אימפריוס", הוא אמר. "אבל עדיף את זה
מכלום".
הוא הרים את שרביטו, מצביע על הארי. "אימפריו!".
הארי הוריד את ראשו כשסילון אור ירוק הכה בו.
כשהוא הרים את ראשו שוב, עיניו נראו עוד יותר לא ממוקדות.
"עכשיו", אמר וולדמורט. "עכשיו.
הארי, סובב את ידך ל... אליה", הוא הצביע על הרמיוני. "החברה הקטנה שלך.
לך קדימה. תעשה את זה".
הארי הסתובב. הוא הרים את זרועו, שטפריה נסגרו
לאגרוף, והצביע על הרמיוני, שהתבוננה אליו בעיניים פקוחות. ואז היא אמרה:
"ואתה אמרת שאני הייתי
הטיפשה".
הוא הסתובב שוב, והפעם הלוקרטוס הייתה מכוונת
אל וולדמורט, וקומץ אוכלי המוות הצטופפו סביבו. הוא התחיל ללכת מסביבם, באיטיות,
כעושה מאמץ אדיר. הם כולם פתחו פה לעברו.
"אתה יודע שקללת אימפריוס לא עובדת
עלי", אמר הארי. "ואתה בטוח יודע יותר טוב שהזרוע על האויב היא כלי נשק
קטלני".
"זה בקושי קטלני בשבילי", אמר
וולדמורט בחדות. "אתה ילד אידיוט".
"אולי", אמר הארי. "ואולי
לא".
והוא פתח את ידו.
הלהבים הבזיקו, ומתוך כף ידו פרץ סילון של אור
כחלחל. עוצמתו הייתה כל כך חזקה, שהיא הדפה את הארי אחורה. דראקו הפיל את עצמו
לקרקע, וקרן האור עברה מעל לראשו, פוגע בקיר מולו, ודופק על ספרים של לחשים
עתיקים, מפיל אותם מטה ברעש והמולה.
הארי נפל על ברכיו, אבל עדיים כיוון את האור
לעבר לוציוס ואוכלי המוות. דראקו ראה את האור פוגע בראשון, ואז אוכלי המוות האחרים
צרחו כשהאור הכחול פגע בהם, ונכרך סביבם כמו שהחבלים של וולדמורט נכרכו סביב הארי.
אחד אחרי השני הם קפצו על רגליהם, כולל לוציוס – יללו ונעלמו.
וולדמורט היה האחרון ללכת. הוא נראה מוחזק
במקומו רק בגלל השנאה שלו להארי. אבל הארי הרים את זרועו והצביע על הלורד האפל,
והוא, גם, הסתחרר ונעלם.
האור הכחול נעלם אתו. והארי התמוטט לקרקע כאילו
נורה.
דראקו התאמץ לעמוד על רגליו, והחל לרוץ לכיוון
הארי. הרמיוני הגיעה לשם לפניו, והטילה את עצמה על הקרקע לפניו. הוא נראה חסר הכרה.
היא אחזה ביד המתכת המגעילה והתחילה להריץ את שרביטה בטירוף על זרועו.
דראקו הושיט את ידו כדי לייצב את זרועו של
הארי, אבל הרמיוני, נראית לבנה ומיואשת, נשפה, "אל תיגע בו!".
דראקו משך את ידו.
היה הבזק של אור לבן מקצה שרביטה של הרמיוני,
ויד המתכת נעלמה. הארי התחיל לזוז.
כתפיה של הרמיוני שקעו בהקלה. "אני
מצטערת", היא אמרה בשקט, לא מסתכלת על דראקו. "זה רק --- הזרוע שאבה את
כוחו, הוא היה מת תוך דקה. הוכרחתי להוריד את זה ממנו".
"זה לא היה קללת הלוקרטוס",
אמר דראקו ברכות. למה היא לא מסתכלת עליו?
"לא", אמרה הרמיוני, עדיין מתבוננת
בהארי. "לא. שינינו את זה. אבל הזרוע עדיין כלי משנה נורא, ושימוש בה יכול
לגרום למוות".
דמעה גדולה נשרה במורד אפה וצנחה לפניו של
הארי. הארי פקח את עיניו.
"צאי מזה", הוא אמר בקול צרוד.
הרמיוני גיחכה לעברו. הארי החזיר גיחוך.
"היית מדהים, הארי", היא אמרה.
"באמת היית".
סיריוס, שפסע לעברו, התיישב ליד הארי ולקח את
ידו. "זה היה מושלם", הוא אמר. "באמת מושלם, הארי,
איחולי".
הארי התיישב באיטיות. הוא עדיין היה מאד חיוור,
אבל הצבע החל לחזור לפניו. "אנחנו עדיין צריכים לצאת מפה, אתם יודעים",
הוא אמר בקול עובדתי. "הרמיוני, את אמרת שהלחש לא היה תמידי?".
היא נערה את ראשה. "זה היה קסם חזק של
ערבול, במקום ההריגה שהלוקרטוס עושה בדרך כלל", היא אמרה. "זה לא הורג
אותם בכלל – אבל זה שומר אותם בחיים הרבה זמן. וזה משתק אותם לכמה זמן. אני מקווה
שוולדמורט נפל לבריכה של דגי פירנה בגן החיות", היא הוסיפה בכעס.
דראקו חשב שהוא צריך לומר משהו, אבל לא ידע מה.
הוא צריך להודות להארי שהציל את חייו. אבל הארי והרמיוני רק גיחכו זה לזו כמו
אידיוטים, והיה גם סיריוס, שהתייחס אל הארי כמו אל גיבור. ובכן, דראקו הודה, הארי היה
סוג של גיבור. כמובן, שאם הוא לא היה שותה את השיקוי הזה הוא לא היה צריך להציל את
חייו, וגם לא את חייה של הרמיוני. היא הייתה צריכה להודות לו. למעשה, היא לא הכירה
בכך.
רגשות שלא היו בו הרבה זמן, שחשב שהדחיק, פרצו
החוצה. קנאה ותשוקה ופחד כוסס. אפילו הארי והרמיוני לא הביטו בו – הם חשבו שהוא
בגד בהם – הם נגעלו ממנו –
"פוטר", הוא אמר בקצרה. הוא שלח יד
לכיסו, שלף משם את משקפיו של הארי לתוך חיקו. "המשקפיים שלך".
הארי הרים את מבטו לשנייה. "תודה,
מאלפוי", הוא אמר. אבל עיניו היו זהירות.
זה הגביר את כעסו של דראקו. "קדימה",
הוא אמר. "תשאלו אותי".
"לשאול אותך מה?", אמר הארי, ועיניו
עוד יותר זהירות ממקודם.
"אם וולדמורט עינה אותי כדי להסגיר את
מקומך", הוא אמר. "אתה בוודאי תוהה. אז תשאל".
"לא", אמרה הרמיוני בחדות. אבל אף
אחד מהם לא הקשיב לה. הם התבוננו אחד בשני, עיניים ירוקות באפורות.
"ובכן", אמר הארי. "האם הוא
עינה אותך?".
"לא", אמר דראקו.
הייתה שתיקה ארוכה.
דראקו אמר, "הצלת את חיי, פוטר". הוא
הצביע עם סנטרו על הרמיוני. "אבל אני הצלת את חייה. לדעתי, אנחנו
שווים".
הייתה שתיקה נוספת.
"אוקי", אמר הארי לבסוף. "אנחנו
שווים".
הרמיוני הביטה מאחד לשני. הארי היה עדיין חיוור
ורועד, אבל דראקו נראה שלו ורגוע כאילו לא קרה לו כלום חוץ מתספורת; למרות שבגדיו
ופניו היו מכוסים בדם.
"דראקו", היא התחילה, אבל הוא אפילו
לא הסתכל עליה.
"אני לא רוצה אפילו לשמוע ממך,
גריינג'ר", הוא אמר בקצרה.
דראקו התכופף מטה והרים את שרביטו שהיה על
הרצפה כשנפל. הוא התיישר ודחף אותם לתוך כיסו – הוא עדיין לבש את בגדיו של הארי,
גלימות שחוקות וכל אלה. הוא לא הסתכל על הרמיוני וראה את פניה העצובים והאומללים.
"נתראה בבית ספר, אז", הוא אמר, והלך משם.
הרמיוני תפסה את זרועו של הארי. "הארי –
הוא לא יכול ללכת—".
הארי רק נראה עייף. "תני לו ללכת לאן
שירצה, הרמיוני".
היא טלטלה את ראשה באלימות. "לעולם לא נצא
מכאן בלעדיו --- יש שבע עשרה קסמים על הדלת הקדמית, ורק הוא יודע לפתוח אותם
–".
הארי פנה אל סיריוס. "תביא אותו",
הוא אמר.
סיריוס הפך לצורה הכלבית שלו, ורדף אחרי דראקו.
הוא התנגש בגבו, והפיל אותו לרצפה. דראקו התגלגל, צורח, וסיריוס התיישב על חזהו.
הארי קם על רגליו, עוקב אחרי הרמיוני, שהלכה אחריו באיטיות.
"תקרא לכלב שלך, פוטר", אמר דראקו,
מסתכל על סיריוס בשנאה. "אני שונא כלבים".
"תהיה נחמד קצת למי שהציל את חייך",
אמר הארי.
"חשבתי שאנחנו שווים", ענה דראקו.
"אני לא מתכוון אלי", אמר הארי.
"אני מתכוון לסיריוס".
"אוה, שתקו, שניכם", הרמיוני קטעה את
הוויכוח. "אנחנו צריכים ללכת דראקו --- אתה חייב לבוא אתנו, אחרת בחיים
לא נצליח לעבור את המדשאות".
"וזאת הבעיה שלי בגלל...?".
דראקו דיבר באיטיות. הדיבור האיטי שהרמיוני
שנאה כל כך.
סיריוס חזר לדמותו האנושית, קם על רגליו, וסחב
את דראקו על רגליו. "אני אגיד לך למה זאת הבעיה שלך, ילד", הוא אמר,
ונקש באצבעותיו. חבלים דקים הופיעו מהאוויר, כמו אלה של וולדמורט, וכרכו את עצמם
סביב ידו השמאלית של דראקו, וידו הימנית של סיריוס. לפני שדראקו יכל להתנגד,
סיריוס שלח את ידו, שלף את שרביטו מכיסו, והכניס אותו לכיסו שלו. "בגלל שאני
הפכתי את זה לבעיה שלך".
דראקו כעס כל כך, שעיניו הפכו שחורות מרוב כעס.
ואז הוא גיחך לעבר הארי והרמיוני. זה היה גיחוך נטול שמחה. "אם זו הדרך שאתה
רוצה לשחק איתי", הו אמר. "בסדר".
"למה שלא תבוא אתנו כי אתה רוצה לבוא?",
הציעה הרמיוני בקול משונה. "אנחנו לא עושים כלום, רק מנסים לעזור
–".
"אבא שלי אמר שהוא לא אבא שלי יותר",
אמר דראקו. "הלורד האפל רוצה שאמות, וכשאגיע לבית ספר, קרוב לוודאי שאגורש.
אם המשמעות של זה היה להראות עד כמה אומלל אתה, זה עבד".
עיניו של הארי הבזיקו בכעס. "אף אחד מאלה לא היה אתה,
מאלפוי, במקום הראשון".
דראקו נראה כמי שציפה שהארי יאמר זאת.
"כמובן שלא", הוא אמר בלעג. "בגלל שהכל בשבילך, לא, פוטר? אף אחד
מחיינו לא היה שווה, אם זה לא היה קשור בך".
"הארי לא יכול להיות אף אחד אחר חוץ
מעצמו", אמרה הרמיוני בקול רועד.
"אולי לא", אמר דראקו. "אולי
הוא יכול לסמם את חבריו שיסתובבו סביבו שוב ושוב. מה תעשה, פוטר, כשתטעה, ואחד מהם
ימות? זה רק עניין של זמן, השאלה היא אם זה יהיה וויזלי, או איש הכלב פה, או אפילו
גריינג'ר ---".
"סתום את הפה, מאלפוי", אמר הארי
בקול קטלני.
"אני לא חושב שגריינג'ר צריכה הרבה עידוד
כדי למות בשבילך", דראקו המשיך, עיניו מנצנצות. "שמעתי אתכם בצינוק, את
שניכם: 'תגיד את זה, הארי, תגיד את זה' – ".
"סתום את הפה!", צעקה
הרמיוני, ודראקו צחק.
והוא הלך. בחצי הדרך לדלתות הוא נעצר, התכופף,
והרים את אחד מספרי הכשפים העתיקים שנפלו מהמדף. הוא תחב אותו לחגורתו, ואז הסתובב
והביט בשלושתם. "אנחנו הולכים", הוא אמר. "עכשיו".
* * *
הם הלכו בחצות, והשמיים מעל אחוזת מאלפוי היו
שחורים עם כוכבים קטנים מנצנצים. הקרקע הייתה שחורה וכסופה וקטלנית. כמובן, אם
דראקו לא היה אתם, הם היו נהרגים מיד. כמה כועס ונקמני שהוא היה, הוא עדיין היה
מאלפוי, וידע לעבור את הקרקע.
סיריוס הלך בראש, דוחף את דראקו לפניו. הארי
והרמיוני הלכו מאחוריהם. הארי היה תשוש ושקט. הם עברו כמה מכשולים, שדראקו הצביע
עליהם, וסיריוס סילק בשרביטו.
הרמיוני הרגישה עלובה. זה לא היה בגלל שהם הלכו
באחוזת מאלפוי המפחידה, או בגלל שהארי נראה חולה וחיוור והיא פחדה מקסם הלוקרטוס,
אפילו קסם השינוי, זה השאיר נזק מתמשך לכמה סוגים של אנשים – זה היה בגלל שדראקו
לא דיבר אתה.
היא רצתה להודות לו על זה שהציל את
חייה, אבל לא יכלה, כי לא דיבר אתה. כשניסתה למשוך את תשומת ליבו, סילק אותה
מדרכו. למען האמת, הוא לא דיבר לאף אחד מהם, לשאול אם נרקיסה בסדר. אף אחד מהם לא
העיז לספר לו על קללת הקשירה, אפילו עכשיו, כשסיריוס לא יכל לתת לו כל כך הרבה
תשובות בנוגע לנרקיסה. זה, בוודאי, לא עודד את דראקו.
הרמיוני הביטה בדראקו בחשאי מקצה עינה. איך היא
יכלה כל כך לטעות לגבי כולם? היא הייתה כל כך בטוחה, חיובית, שזה לא היה
שיקוי הפולימיצי, זה לא יכל להיות שיקוי הפולימיצי... אבל הדרך שהוא הביט
בה, דיבר אליה, בחזרה בחדר הסיוף, זה נראה כאילו השבוע שעבר לא קרה והוא שנא אותה
שוב.
הם הגיעו לגשר גדול. דראקו עצר מללכת. הארי,
שלא שם לב, היה במרחק של פסיעה מהגשר כשדראקו שלח יד ותפס אותו בשרוול.
"לא הייתי הולך על זה אם הייתי אתה,
פוטר", הוא אמר באיטיות.
הארי הסתובב במהירות והביט על דראקו בחשד.
"למה? מה יקרה?".
"אלו ההליכים", אמר דראקו, "זה
לקפוץ חמישים צעדים לאוויר, ולהשליך את עצמך לשטח פתוח, כשאתה צורח בכל
ריאותיך".
הארי הסתכל עליו, ודראקו גיחך את צחוקו השחצן.
לרגע, זה נראה שהארי ידחוף אותו, וייתן לו אגרוף בעין. דראקו קיווה שזה מה שיקרה,
אבל התאכזב.
"נכון", אמר הארי, לוקח נשימה עמוקה.
"אז זה פצצה".
"לא הבנתי מה אמרת", אמר דראקו, נראה
משועמם. "אני לא מדבר מוגלגית".
"זה סוג של קסם של חומר נפץ, בוא נגיד
ככה, הארי", אמרה הרמיוני, נראית לא מרוצה בעליל.
"לא", אמר הארי, מתבונן בגשר
בהתעמקות. "תן לו את השרביט שלו, סיריוס".
סיריוס נראה מפקפק בעניין.
"הארי---".
"תן לו אותו", אמר הארי. הוא הסתובב
והסתכל בדראקו. "תוציא את הקסם, מאלפוי".
"ואם אני לא?".
"אז כולנו נלך קדימה וניקח סיכון",
אמר הארי. "ואתה יכול ללכת ראשון".
דראקו הזעיף פניו. סיריוס הוציא את שרביטו ודחף
את זה בגסות לידו של דראקו, שומר על קשר יציב.
דראקו הצביע בשרביטו על הגשר. "רפטוס
רגליטר", הוא אמר.
היה הבזק של אור. סיריוס לקח את השרביט, והם
הלכו אל הגשר, סיריוס דוחף את דראקו לפניו. שום דבר לא קרה, אז הארי והרמיוני הלכו
אחריהם.
סיריוס לא אמר כלום מאז שהוא אמר שלחצות את
הקרקעות היא הבעיה שלו גם. עכשיו, בכל מקרה, הוא הסתובב ואמר, "במה הם השתמשו
עליך? וריטסרום?". לא עומד על המשמר, דראקו מעד. "מה?".
"ראיתי את הפנים שלך כשהוא נכנס לחדר,
ושוב כשהארי עבר על הגשר", אמר סיריוס. "אתה לא אמרת ללוציוס הארור
כלום, אתה יותר מדי גאה להתחלה. אם שכחת, אני הייתי כשוולדמורט היה בשלטון והשקה
אנשים בשיקוי וריטסרום והם נראו כאילו הם שתו שיקוי חריף. אני יודע איך קסמים
אפלים נראים", הוא הרים את ראשו של דראקו מעלה. "נשכת את השפה,
מה?", הוא הוסיף, נשמע מרוצה. "טוב מאד".
דראקו משך את ראשו בחזרה. "מה זה
בשבילך?".
"לא הרבה", סיריוס הודה. "אבל
זה יהיה משהו בשבילם", הוא הצביע על הארי והרמיוני מאחוריהם על השביל.
"הם לא יאמינו לי".
"נסה אותם", הציע סיריוס.
"לא", אמר דראקו. "הם חושבים
שברגע שהקסם הוסר, הפכתי להיות אני ובגדתי בהם", הוא הוסיף במרירות.
"הרמיוני נראית כאילו היא עומדת לירוק עלי. הם אפילו לא שאלו".
"אתה לא בדיוק הצעת, גם".
"אם הייתי הארי", נשף דראקו,
"היא לא הייתה שואלת, היא הייתה יודעת".
"אתה לא הארי", אמר סיריוס ביושר.
"לא עוד".
דראקו הסב את ראשו הצידה, כך שסיריוס לא יכל
לראות את פניו. "הארי הגיבור", הוא אמר בקול מתוח. "הוא הולך הביתה
עם הרמיוני, ואני קשור לאיש הכלב".
"אז קח עצה מאיש הכלב", אמר סיריוס.
"אתה לא עוזר לעצמך בהרבה כרגע. רק אמור להם את האמת, מאלפוי".
"אני לא בטוח שאני מאלפוי יותר", אמר
דראקו. "ואני גם לא הארי יותר. אני לא יודע מה אני".
* * *
הרמיוני התחילה לאבד תחושה של זמן כששמעה לפתע
את הארי פולט נשיפת התפעלות. היא שלחה מבט חטוף מעלה, והביטה במה שהביט --- תהום
עמוקה שחצתה את הקרקעות מולם. זה היה צר, לא יותר משלושים צעדים אורך, אבל נראה
מאד, מאד עמוק. זה הסתובב סביבם והתפתל על הקרקעות כמו נחש ארוך. לא הייתה בברור
שום דרך מסביבו.
"זה בור עמוק מאד", אמר דראקו, מסתכל
בלא קלות. "או תהום ללא סוף, אני לא בטוח. לא... אני כמעט בטוח שאבא שלי אמר
לגנן לעשות בור עמוק", דראקו משך בכתפיו. "בכל מקרה, אני לא ממליץ לפול
פנימה. אולי אין לזה תחתית, אבל אתה תיפול הרבה זמן".
"סמוך על המשפחה שלך שיהיה לה בור עמוק,
מאלפוי", אמר הארי בקדרות. "לרוב האנשים יש גדר שיחים. לך יש בור
עמוק".
"יותר שימושי מגדר שיחים", אמר
דראקו.
"תפסיקו לריב", אמר סיריוס בחדות.
"איך נעבור את זה?".
"אתה לא יכול", אמר דראקו. "אם
יש לך דם של מאלפוי, תוכל ללכת על האוויר שם בלי גשר. אבל אתה לא יכול", הוא
סובב את ראשו להארי. "ובכן, אולי אתה תוכל, פוטר, רוצה לנסות?".
הארי, שלא היה לו מושג עם הדם המעורב עבר אליו,
ולא רצה ליפול לחשכה אינסופית, נענע בראשו. "לא, תודה".
"כמובן", אמר דראקו, "אם היה לי
את השרביט שלי...".
סיריוס נתן לו אותו, והחזיק בשרשרת כשהוא ביצע
את הקסם. לא היה שום הבזק של אור, אבל גשר הופיע – יותר צר משביל, אמיתי, שהעביר
אותך לצד השני של התהום. זה בקושי הספיק לשני אנשים לעבור ביחד.
"אני לא אוהב איך שזה נראה", אמר
סיריוס.
דראקו משך בכתפיו. "זה מה שיש לנו כשאנחנו
צריכים להעביר משהו שאין לו דם מאלפוי", הוא אמר. "זה בטוח מספיק. זה
חוצה את הגשר עמוק יותר בבור".
"אתה ראשון", אמר הארי לדראקו, והם
הלכו.
הם היו באמצע השביל, הולכים שניים שניים על
השביל הצר, כשהם שמעו את זה. זמזומים ודפיקות נשמעו מעליהם. הרמיוני, שולחת מבט
חטוף מעלה, מנסה לראות את עשר הצעדים לסלע מעליה, ראתה שהאחרים עושים אותו הדבר.
"מה זה?", היא אמרה.
"לכו מיד לצד של הסלע, כולם", אמר
סיריוס בחדות, והם השליכו עצמם אל מתחת לסלע. אחרי כמה דקות, הם שמעו שהרעש נחלש,
והתחילו ללכת, יותר לאט.
"זה נשמע כמו... כמו הליקופטרים",
אמר הארי בשקט להרמיוני. "אבל זה לא יכול להיות. לא כאן".
"זה לא יכול לעבוד", היא הסכימה.
"יותר מדי קסמים באוויר".
"כמה מפלצות מעופפות?", אמר הארי
בדאגה.
"זה לא נשמע כמו שום חיה – ".
היא עצרה כששמעה את הרעש המהדהד חוזר שנית
מעליהם, הפעם מואר בהבזקים של אור. מה שזה לא היה, הוא חזר. הם התחבאו שוב מתחת
לסלע. ואז משהו נחת מעל לראשיהם – משהו גדול – אם הרמיוני לא הייתה יודעת, היא
הייתה אומרת שזה היה הליקופטר או מטוס, אבל זה לא יכול להיות ---
"תחזור לפה", אמר סיריוס בנוקשות,
והרמיוני הבינה שהוא מדבר אל דראקו, שעמד על השביל, רחוק מהצללים. האור נשבר על
שערו, גורם לו להראות חסר צבע. הוא עשה משהו עם ידיו – אבל ידו השמאלית הייתה
קשורה... מה זה?
"סיריוס!", אמר הארי בחדות. "יש
לו את השרביט שלו-".
סיריוס הכה סביב. דראקו קפץ בחזרה, משוחרר
מהחבל. איכשהו, בכל המהומה, הוא הצליח לקחת את שרביטו, ושיחרר את עצמו. הוא סילק
את החבלים המכושפים מעליו, והעיף אותם לקרקע. הייתה לו הבעה מאד משונה על פניו ---
חצי ניצחון, חצי אכזבה.
"אתם יכולים ללכת מפה בלעדי", הוא
אמר, מסתובב, ורץ בחזרה בדרך שהם עברו.
סיריוס עטה על עצמו את דמות הכלב, ורדף אחריו.
מספר דברים קרו בעת ובעונה אחת.
דראקו, שומע את סיריוס מאחוריו, בלם, שינה
כיוון, ורץ הצידה, הרחק מהדרך לתוך האוויר. הוא לא שיקר, הוא יכל ללכת על האוויר
מעל לתהום. בכל פעם שרגליו פגעו בקרקע היא פלטה הבזקים לבנים, כמו סכין שמכה על
מתכת.
סיריוס, נדהם, צעק בתדהמה, והתחיל לבלום לעצירה.
הארי, רואה את הבהלה של סיריוס, התחיל לרוץ.
לפתע מעד, רגליו פוגעות בכריכה שדראקו השליך. הוא נזרק בשקט, מסתובב, והחליק לקצה
של הגשר, מחוץ לתחום.
ליבה של הרמיוני הפסיק לפעום.
"הארי!", היא צווחה, רצה בצד הגשר,
וצווחת בפראות. "הארי!".
"אני פה", אמר קול חלוש מעליה.
"אבל אני חושב ששברתי את היד".
הרמיוני נפלה על ברכיה, קרובה לקצה, והסתכלה
סביבה. בהתחלה היא ראתה רק חשכה, שהתפלגה לצללים חשוכים יותר, וצללים חשוכים פחות.
היא ראתה את פניו החיוורים של הארי, מופנים לשלה. הוא החזיק בסלע אחד ביד אחת. ידו
האחרת הייתה תלויה בזווית משונה לצדו. רגליו הדלדלו לתהום, עמוקה מאי פעם.
"הארי", היא התנשמה. היא הטילה את
עצמה על בטנה והתקדמה בסנטימטרים ספורים עד שיכלה להושיט יד ולתפוס בידו האוחזת
בסלע. היא תפסה אותו עם שרשרת, וקשרה בחזקה. "אתה בסדר", היא אמרה
בטירוף, "רק תחזיק מעמד, הארי---", היא סובבה את ראשה לאחור, מסתכלת
נואשות בסיריוס, שהיה במרחק של שלושים צעדים משם, צופה בדראקו שרץ באוויר לצד השני
של התהום. "סיריוס!", היא צרחה. "סיריוס, בוא מהר!".
היה רעש של משהו נשבר, ופיסה מהסלע שהארי החזיק
נפלה. הוא נפל למטה על שתי רגליו, מפיל את הרמיוני אתו. היא שלחה את היד שלא
החזיקה בהארי מסביב לסלע, והצמידה ברכיים. החצץ קרע את עורה, אבל הפסיק לנשור.
היא הסתכלה למטה על הארי שוב. שום דבר מכוחה לא
החזיק אותו, והיא תפסה בפרק ידו כל כך חזק, שהיא יכלה לראות את הציפורניים שלה
נתקעות בבשרו. "תחזיק מעמד", היא אמרה, קולה נשבר בצורה מפחידה,
"רק תחזיק מעמד, הארי, סיריוס מגיע---".
היא ראתה את סיריוס דוהר על ארבע כפות רגליו,
מתקרב לקצה הצוק, ולא יכול להתקרב יותר.
"אני לא יכול", נשמע קולו של הארי
מתחתיה.
היא הסתכלה שוב על הארי. הוא נראה מאוד חיוור, והלכלוך
והשריטות נראו בבירור על פניו הלבנים, אבל הוא נראה רגוע באופן מוזר. "אני לא
יכול", הוא אמר שוב, והיא ראתה שהוא צודק, ידו החליקה משלה – היא זינקה
קדימה, היא הייתה במעלה הדרך לשביל עכשיו – ותפסה את שרוולו, אוחזת בה בלפיתת
מוות.
"הארי", היא אמרה. "הארי בבקשה".
אבל היא ידעה שזה היה חסר תועלת. הוא לא יכל
למשוך את עצמו עם זרוע שבורה. היה חיוורון של מוות בקצה זרועה, וכתפה ייסרה אותה
עכשיו. היא הייתה מודעת לזמזום שהיה מעל ראשה, אבל לא התייחסה לזה.
"הרמיוני", אמר הארי.
הוא חייך. איך הוא יכול לחייך במצב כזה?
"אני אוהב אותך, את יודעת", הוא אמר.
לרגע היא לא קלטה מה הוא אמר. הזמזום התחזק
באוזניה, והיא לא הייתה בטוחה במה ששמעה.
"מה?", התנשפה הרמיוני, חסרת
תחושה ונדהמת. "מה אמרת?".
הארי פתח את פיו כדי לענות. היה רעש של שרוול
נקרע, והוא החליק מידה, כמו שהיא ידעה, כמו שהיה צריך לקרות. היא ראתה את עיניו
נפקחות באימה --- ואז הוא נפל, נפל רחוק ממנה, מסתחרר אל החושך הבלתי חדיר שלמטה.
|
|
|