Draco Dormiens
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה
פרק 10: התפתחויות מחזוריות בתולדות הכישוף
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
חסר הכרה, הארי נפל, וכשהוא נפל
הוא חלם. בחלומו, הוא היה במסיבת גינה אצל הוויזלים. מר וגברת וויזלי היו שם, וכך
גם כל הילדים: צ'ארלי, נראה שרוף במקצת כרגיל, וביל עם פלר דלאקור, שאיתה הוא יצא
כבר שנה. פרד וג'ורג' ורון שיחקו טאקי מתפוצץ עם ג'יני על שולחן זרדים ירוק בפינה.
דראקו מאלפוי היה שם גם כן, עומד
מתחת לצל של עץ אלון פרוש-ענפים, לובש בגדי טניס לבנים ונראה מאד מרוצה עם עצמו.
הוא היה מדבר עם נערה עדינה בשמלה צהובה וכובע ענקי לבן.
האם אני מת? הארי תהה. האם זה גן עדן?
ואם זה אכן גן עדן, למה מאלפוי נמצא פה?
הנערה שדיברה עם דראקו הסתובבה
לפתע, והארי ראה שזאת היתה הרמיוני. היא באה לקראתו בחצותה את הדשא, מנדנדת
בשובבות מחבט טניס. הוא זיהה את השמלה הצהובה שהיא לבשה מחופשת קיץ שהוא בילה פעם
איתה ועם הוריה. הוא תמיד חיבב אותה. "היי הארי!" היא קראה.
"הרמיוני," הוא אמר,
מתקרב לקראתה. "אני חושב שאני נופל."
"באהבה?" היא שאלה,
רוטטת מהתרגשות.
"לא, אני מתכוון, ממש
נופל." הוא אמר. "כלומר, נופל דרך האוויר במהירות. בעצם, אני חושב שאני
הולך להקיא."
המבט הרוטט בהתרגשות נמחה מפניה,
כדי להיות מוחלף במבט של זעם. "אתה כזה אידיוט, הארי פוטר," היא אמרה,
הרימה את זרועה, והרביצה לו חזק בראש עם מחבט הטניס.
הארי צרח בכאב, "למה עשית
את זה?" הוא צעק. "בכנות!"
"הי," אמר קול באוזנו
-- קול שלא היה שייך להרמיוני. "הארי! תירגע!"
"אולי הנפילה שיבשה את המוח
שלו," אמר קול שונה, מודאג.
"הארי?" אמר הקול
הראשון שוב. "הארי, נו כבר, תתעורר." והפעם הארי ידע מי זה. הוא פקח את
עיניו ונעץ מבט המום.
הוא שכב במושב האחורי של מכונית,
ורון וויזלי התכופף מעליו, נראה חיוור מאד אבל מחייך כמו משוגע. ג'ורג' ישב בכיסא
הנהג, ופרד ישב לידו. שניהם הסתובבו במושביהם כדי ללטוש בו עיניים, וזאת היתה
יכולה להיות בעיה אם המכונית היתה נעה, אבל זאת לא היתה, בגלל שהמכונית היתה סתם
תלויה שם.
באוויר.
הארי התיישב זקוף כמו חץ.
"מה—מה?" הוא גמגם. "איך? אתם? כאן? מכונית מעופפת?"
"זה נכון," הסכים
ג'ורג'. "אנחנו. כאן. מכונית מעופפת."
"נראה שיש לו תפיסה מצויינת
של היסודות, לא?" העיר פרד.
הארי ניסה שוב. "איך
אתם--?"
"תפסנו אותך בשעה
שנפלת," הסביר ג'ורג' בהתלהבות. "זה היה הדבר הכי קולי בעולם."
"מזל שאבא שידרג את האוטו
למכונית עם גג פתוח," הוסיף רון.
"ואני תיקנתי את הזרוע
שלך," הוסיף גם ג'ורג', מסובב את השרביט שלו על האצבעות. "בלי
בעיות."
"אבל מה אתם עושים
כאן?" שאל הארי בפליאה. "אל תגידו לי שלקחתם את המכונית של אבא שלכם
לטיול חצות, ובמקרה הבחנתם בי נופל מעל צוק."
"לא ממש," אמר רון.
"ובקשר לזה..." הוא הושיט יד לכיסו ומשך משם פיסת נייר מקופלת, שאותה
הוא זרק לעבר הארי. "עמדתי ממש להשתולל עליך," אמר רון, "אבל
מכיוון שזה עתה נפלת מעל צוק גדול, אני אעזוב אותך בשקט."
הארי פתח את הנייר בהשתוממות.
זאת היתה איגרת, מופנית להארי פוטר, והוא היה צריך לעבור עליה פעמיים לפני שתוכנה
נקלט בראשו. "זה מכתב הכופר," הוא אמר, נדהם. "זה שזנב-תולע שלח לי
לבית-ספר. הוא כתב שסיריוס נמצא פה." הוא התבונן אל רון בפליאה. "איך
השגת את זה?"
"הארי, טיפש שכמוך,"
אמר רון בשאט-נפש. "פתחתי את הדואר שלך, כמובן. מה חשבת שאני הולך לעשות? אתה
והרמיוני נעלמתם, ואז קיבלתי את הפתק המטורף הזה ממנה – תזכיר לי להראות לך אותו –
שאומר שהיא הולכת איתך לאיזשהו סוג של משימת חילוץ, ולא להגיד לאף אחד. ובכן, מובן
מאליו שהבנתי שמשהו מוזר מאד קורה פה, אז כשציפור שחורה שנראתה די מסוכנת-למראה
הגיעה למחרת עם מכתב בשבילך, כמובן שפתחתי אותו."
"ואיזה דבר טוב שהוא עשה,
מה?" הפריע פרד.
"אז הראיתי את זה לפרד
וג'ורג' מיד, והסתערנו הביתה כדי לקחת את המכונית החדשה של אבא שהוא קנה בכסף שיש
לנו מחנות הבדיחות, שכמובן הוא כישף שתוכל לעוף – וסחטנו אותו כשאמרנו שנספר לאמא,
אז הוא היה צריך לתת אותה לנו – ואז עקבנו אחרי ההוראות שבמכתב הכופר, ובאנו
הנה." רון קרן. "ובשארית הזמן, עליי להוסיף – פשוט עפנו מעל האדמות
וכשהסתכלנו למטה, ראינו אותך, מתנדנד מעל קצה של צוק עם הרמיוני מחזיקה בך שלא
תיפול. היינו בהלם, אני אומר לך. ואז אתה השתחררת ונפלת, פשוט התעופפת למטה, בחיי,
זה היה באמת מפחיד. אז ג'ורג' לחץ על הדוושה, ונורינו למטה כמו טיל, ופנינו בדיוק
מתחתיך כדי לתפוס אותך." רון נאנח בסיפוק. "זה היה יותר טוב מתרגיל
ורונסקי."
הארי לא חלק את התלהבותו של רון.
במקום זאת הוא שם את ידיו על פניו. "הו," הוא יילל. "הרמיוני, הו
לא."
"המשכת לצעוק אליה כל הדרך
למטה," אמר ג'ורג' בטון של מישהו שמוסר מידע חשוב מאד.
"היה לי חלום שהיא מכה בי
עם מחבט טניס," רטן הארי בין אצבעותיו.
"בטח," אמר רון,
שבבירור לא האמין לו.
"אנחנו חייבים לחזור אל
השביל," אמר הארי בדאגה, "הרמיוני וסיריוס, סביר להניח שהם חושבים שאני
מת. ומאלפוי—הוא ברח—"
"זה מזכיר לי שאלה נוספת
שהיתה לי," אמר רון. "היו המון שטויות בפתק המטורף של הרמיוני על מאלפוי
– מה לעזאזל היא זממה שם, הארי?"
"פשוט תביא את המכונית
בחזרה למעלה." אמר הארי. "אני אסביר בדרך."
* * *
לקח להם זמן לעלות בחזרה למעלה לראש
הבור. בדרך, הארי תיאר את האירועים של הימים האחרונים לשאר הדיירים של המכונית.
פרד וג'ורג' היו קהל מאד טוב, צועקים בוז ומריעים וצועקים בכל המקומות הנכונים.
רון, בכל מקרה, היה עניין אחר.
"הרמיוני נישקה את
מאלפוי?" הוא תבע כשהארי גמר לדבר. "דראקו מאלפוי?"
"בדיוק, זה האיש," אמר
הארי. "עד כמה שאני יודע," הוא הרים את גבתו.
"הרמיוני נישקה את
מאלפוי?" שאל רון שוב.
"הזכרתי את הזרוע השטנית
הענקית והמבהילה?" שאל הארי.
"כן," אמר רון,
"אבל הרמיוני—"
"הו, תסתום רון, אנא,"
התחנן ג'ורג'. "אתה גורם לי לכאב ראש."
"זה פשוט לא דומה לה,"
אמר רון בתדהמה, "תמיד חשבתי – כלומר, אתה יודע – היא ואתה," הוא אמר,
וקולו התנדף למול המבט על פניו של הארי. "או שלא," הוא הוסיף בחופזה.
"הגענו," אמר ג'ורג',
ואכן הם היו באותו גובה של שביל ההליכה. הוויזלים קפצו מהמכונית, והארי שרגליו היו
עדיין לא יציבות, הלך אחריהם.
בהתחלה זה נראה להם כאילו רק אדם
אחד יושב על הנתיב. ואז, כשהם נעו קדימה, קרוב יותר, הם הבינו שזה היה סיריוס,
מחזיק בהרמיוני, שהתייפחה לתוך כתפו.
הרמיוני בכתה לעיתים נדירות,
והארי מעולם לא שמע אותה בוכה ככה. זה היה צליל איום ואבוד. הוא זינק קדימה, אבל
לא הצליח לגרום לרגליו לעבוד כמו שצריך. הוא מעד, וג'ורג' תפס אותו. "זהירות
שם, הארי," הוא אמר.
כשהוא שמע את ג'ורג', סיריוס
הרים את מבטו. עיניו התרחבו כשהוא ראה את הארי, ואז חיוך החל להתפשט על כל פניו.
בעדינות, הוא הניח את ידיו על כתפיה של הרמיוני ודחף אותה ממנו. "אה,
הרמיוני," הוא אמר. "הרמיוני," והוא שם את ידו מתחת
לסנטרה וסובב את ראשה. הרמיוני עקבה אחרי מבטו וראתה את...
רון?
היא אפילו לא עצרה לחשוב איך רון
הגיע הנה, רק התנשמה פעם אחת והתרוממה על רגליה, מטילה את עצמה עליו, מתייפחת
בהיסטריה על קדמת חולצתו. "רון, הו רון, הארי מת, אני כל כך מצטערת, זאת
אשמתי, באמת שניסיתי—"
רון טפח על ראשה. "מת,
אמרת?" הוא אמר, לא נשמע אפילו קצת עצוב. "טוב, זה היה מוכרח
לקרות."
הרמיוני משכה את עצמה לאחור
והתבוננה אליו באי ביטחון. "מה?"
"ובכן, הוא ניהל כזאת דרך
מסוכנת של חיים," אמר רון, מתעלם מהמבט ההמום שעל פניה, "את לא חושבת?
אני מניח שהדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא להקדיש את שארית חיינו כדי להבטיח שזכרו
של הארי לעולם לא יישכח מהזיכרון של עולם הקוסמים. אולי מצבת זיכרון גדולה ונוצצת
היא הדרך הנכונה לעשות זאת. איזה גוש ענק של שיש עם פסל של הגמד במשקפיים האהוב
שלנו בדיוק למעלה. אפשר שפרד וג'ורג' יממנו את הבניה." כשהוא ראה את ההבעה
שלה, רון גילה רחמים והשתתק. "הרמיוני, טיפשונת שכמוך," הוא אמר בחיוך.
"תסתכלי מאחוריי."
היא סובבה את ראשה וראתה את פרד
וג'ורג' וויזלי עומדים מאחוריו, מגחכים כמו משוגעים. ובין שניהם, כרגיל מראהו לא
הכי מסודר בעולם, כששערו מזדקר בכל דרך אפשרית, משקפיו מעוקמות, אבל מאד בחיים,
היה... הארי.
ברכיה של הרמיוני לא החזיקו
מעמד, והיא התיישבה בחוזקה על הקרקע.
שניה אחרי זה, הארי דחף את רון
(די בגסות) מהדרך, והתיישב לצידה על הקרקע. "הרמיוני," הוא התנשם, מניח
את זרועותיו מסביבה, "אני מצטער... אני מצטער... רון הוא אידיוט." הוא
הסתובב ונעץ מבט זועם ברון. "רון, אתה אידיוט!" רון גילגל את עיניו.
"אני בסדר," הארי המשיך, "אל תבכי."
אבל היא לא באמת בכתה – יותר התנשפה
בנשימות ארוכות ומרעידות, כאילו שהיא לא יכולה לקבל מספיק אוויר. הארי החזיק אותה
והיא נצמדה אליו, חסרת נשימה, קוברת את ראשה בכתפו. הארי הביט מעל לראשה ברון והגה
ללא מילים נואשות: מה עליי לעשות?
רון חיקה ליטוף של ראש של מישהו
בלתי נראה, והארי עשה כמוהו.
התנשפויותיה של הרמיוני נרגעו
במידת מה.
עכשיו רון ביטא באמצעות
פנטומימה, כאילו שהוא מטה את המישהו הבלתי נראה ומנשק אותו בלהט.
הארי נעץ בו מבט זועם. לא
עכשיו, מטומטם! הוא הגה בשפתיו.
התאומים הוויזלים צפו בהארי
והרמיוני נצמדים אחד לשני כאילו שזה סוף העולם, והנידו בראשיהם.
ג'ורג' נאנח. "תסתכל
עליו," הוא אמר בקול שקט, "יש לו אחת משורות הפתיחה הכי גדולות בכל
הזמנים שהוא יכול לומר, 'הי, חזרתי מהמתים', והוא לא משתמש בזה!"
"הוא מפגר," הסכים
פרד.
"אני שמח שהוא בחיים, בכל
זאת," אמר רון שהקשיב.
"גם אני," אמר ג'ורג'.
"יש לנו משחק נגד סלית'רין בשבוע הבא, ואנחנו מחוסלים בלעדיו."
* * *
אף אחד לא רצה להמשיך על השביל
ממנו הארי נפל (אפילו אם הוא היה בסדר), במיוחד לא הרמיוני, אז הם עלו על המכונית
ונסעו למעלה אל פסגת הצוק, שם הם חנו במרכזה של חורשת עצים, וסיריוס הכריז הכרזה
די מדהימה.
"אנחנו לא עוזבים,"
הוא אמר.
"הו, נכון," אמר פרד,
"אנחנו פשוט נסתובב פה קצת, למה לא, נעשה לנו קומזיץ. נצלה כמה מרשמלו. נחכה
לשליט האופל שיבוא להרוג את כולנו."
"אנחנו לא עוזבים,"
סיריוס הבהיר, "בלי דראקו."
"נו באמת, סיריוס!"
אמר רון, נשמע מזועזע. "במשך שש שנים זה היה החלום שלי להשאיר את מאלפוי נטוש
על ערבה חשופה ופראית, מלאה עכבישים ענקיים, ולבסוף יש לי את ההזדמנות ואתה רוצה
לקחת אותה ממני?"
"הם העכבישים הענקיים שלו,
רון. הם לא יפגעו בו." הצביע הארי על העובדה.
"טוב, אתה לא יכול לקבל הכל
בחיים, נכון?" אמר רון.
"סיריוס צודק." אמרה
הרמיוני.
"כמובן שאת חושבת כך,"
אמר רון בזעם. "את נישקת את מאלפוי בכל המקום, זה רק טבעי שתרצי להציל את
העור המתקלף שלו. את—את ילדה רעה, הרמיוני. את נשקנית הרוע."
הרמיוני גילגלה את עיניה.
"רון! בכנות!"
סיריוס שילב את ידיו על חזהו.
"אני לא עוזב בלי דראקו." הוא אמר שוב.
"הוא נישק אותך, גם?"
שאל ג'ורג'. "בחור פיקח, הדראקו הזה."
הארי הסתובב והסתכל הרחק מהם,
בחזרה בכיוון של האחוזה. "הוא לא יבוא, סיריוס." הוא אמר.
"אתם תצטרכו להאמין לי שזה
דבר מאד לא-נכון לעשות, לפחות תנו לו את ההזדמנות." אמר סיריוס.
"לא-נכון?" אמר רון
בכעס. "בהזדמנות הראשונה שנקרית לפניו הוא מסתובב ודוקר את כולכם בגב."
"זה היה רק בגלל שוולדמורט
השתמש עליו בקללת הוריטאס," אמר סיריוס בחדות.
הארי והרמיוני התחילו שניהם לדבר
באותו זמן, וסיריוס הושיט את ידו.
"דראקו לא אמר לי,"
הוא אמר. "ניחשתי. ולא הלכתי לומר לכם, כי הבנתי שזה ענינו, אבל כדאי מאד
שתדעו. ואני הייתי רוצה לראות אותך, רון," הוא אמר בהבזק של כעס לכיוונו של
רון, "נאבק בזה חזק כמו שהוא נאבק."
הארי והרמיוני הביטו אחד בשני,
בהבעות דומות של אימה ואשמה. ואז הם הסתובבו בחזרה אל סיריוס. "למה הוא לא
אמר לנו?" תבעה הרמיוני. "הוא אמר שוולדמורט לא עינה אותו כדי לגרום לו
לדבר."
"קללת הוריטאס היא לא
עינוי," אמר סיריוס. "מבחינה טכנית."
"הוא כל כך עקשן,"
אמר הארי ברוגז.
"כמו מישהו אחר שאני יכול
להזכיר," אמר סיריוס.
הארי הביט בנעליו. "לך תביא
אותו, סיריוס," הוא אמר.
"תהיה מעשי," מחה
ג'ורג'. "איך אנחנו אמורים למצוא אותו?"
סיריוס הקיש על אפו. "אתה
שוכח שאני כלב." הוא אמר. "אני יכול לעקוב אחרי הריח שלו. אני ארדוף
אחריו לשם."
"זה די דוחה ומגעיל."
אמר ג'ורג'. "אתה יודע את זה, נכון?"
"אבל מאד יעיל." אמר
סיריוס. "אתם חמשתכם תחכו כאן. אני אחפש אחריו עשרים דקות ולא יותר. יש לי
הרגשה שהוא לא הלך רחוק."
* * *
"יש לי שאלה אליך,
הארי." אמר רון. הארי והוויזלים (אולי עוד שם של להקה?...) הצטופפו ליד
המכונית, שחנתה על שפת התהום. ג'ורג' טען שהמכונית עושה רעשי טחינה מצחיקים, והוא
ופרד התעסקו בנושא מתחת למכסה המכונית, מנסים לברר מה זה היה. הוויזלים הביאו איתם
אוכל, אז הארי היה עסוק כעת בלמלא את הפה שלו בסנדוויצ'ים של ריבה, בין לגימות של
מיץ דלעת.
"כן?" שאל הארי, בפה
מלא סנדוויץ'.
"אתה אי פעם הולך להגיד
להרמיוני איך אתה מרגיש כלפיה?"
הארי נחנק בתוך מיץ הדלעת.
"מה?" הוא העיף סביבו מבטים עצבניים. הרמיוני, באומרה שהיא מותשת, פרשה
עם סנדוויץ' ומיץ אל הקצה של קרחת היער, ושכבה על הדשא במרחק מה משם.
"שמעת אותי." אמר רון.
"טיפש מטופש שכמוך, זה כתוב על הפרצוף שלך, אתה הולך להגיד משהו אי
פעם?"
פרד וג'ורג' הציצו מתחת למכסה
המכונית, והקשיבו בהתעניינות גדולה.
הארי הביט במיץ שלו. "כן
אמרתי לה." הוא אמר.
"מתי?" תבע רון.
"כשנפלתי מהצוק," אמר
הארי. "ממש לפני שהשרוול שלי נקרע. אמרתי לה שאני אוהב אותה."
"זאת הדרך לומר
את השורה הסופית," אמר פרד, נשמע מתרשם עמוקות.
"כן, זה כמעט חבל שהצלנו
אותך." אמר ג'ורג'. "כל החיים שלה, היא אף פעם לא תשכח אותך, אם זה היה
הדבר האחרון שאמרת לה מעולם."
"נכון. זה איך שאני רוצה
שהרמיוני תזכור אותי לשארית חייה." אמר הארי. "הבחור-מהבור-ללא-תחתית."
"יותר טוב
מהבחור-שאיחר-יותר-מדי." אמר רון. "יותר טוב
מהבחור-שפשוט-עומד-בצד-וצופה-בה-הולכת-עם-מאלפוי."
הארי הפך את מיץ הדלעת.
"אתה לא עוזר." הוא אמר. "בכל מקרה, אני לא בטוח שהיא בכלל שמעה
אותי."
"יש רק דרך אחת לגלות את
זה, מה?" אמר רון.
* * *
סיריוס דהר במהירות לאורך
המדשאות המוכספות-אפילות, עוקף כל דבר שנראה כאילו הוא מכשול מאיזשהו סוג. אפילו
שהוא היה בטוח למדי שהוא בטוח כל עוד הוא בצורת כלב, הוא גם לא רצה לרוץ לתוך משהו
שיגרום לו להאט.
חשדותיו שדראקו לא התרחק יותר
מדי התאמתו כשהוא התקרב למצבור קטן של עצים, מעורפלים ודומים לרוחות רפאים בחשיכה.
סיריוס הפך שוב לאדם והתכופף מתחת לענפים החיצוניים.
דראקו ישב שם, גבו שעון אל גזע
של עץ. רגליו היו מקופלות, ראשו על ברכיו. הוא הזכיר לסיריוס את נרקיסה באופן
מוזר, אולי בגלל שהוא נראה כל כך פגיע, ואולי בגלל שבאור הירח שערו נראה לבן כסוף
כמו השיער שלה.
כשסיריוס התקרב אליו, ידו של
דראקו נורתה למעלה, מחזיקה בשרביט. "אל תבוא קרוב יותר."
"זה אני," אמר סיריוס
בקול רגוע.
"אני יודע מי זה," אמר
דראקו, מרים את ראשו, "ואמרתי לא לבוא קרוב יותר."
סיריוס הושיט יד אל כיסו, הוציא
את השרביט שלו, והציג אותו על האדמה. דראקו צפה בו בזהירות.
"יש לך רפלקסים
מהירים," אמר סיריוס, מזדקף. "אתה בקבוצת הבית של סלית'רין, נכון? באיזה
תפקיד אתה משחק?"
"מחפש." אמר דראקו.
"אתה צריך להיות
חובט," אמר סיריוס. "אתה די חזק, גם כן."
"אתה האדם השני שאומר לי את
זה ביומיים האחרונים." אמר דראקו בצליל חדגוני. "למה אתה פה, בכל אופן?
לא עקבת אחריי עד לכאן כדי לדבר איתי על ספורט."
סיריוס התיישב והשעין את גבו על
גזע עץ מול דראקו, שעדיין החזיק בשרביט שלו. "אני חושב שרציתי לומר לך,"
אמר סיריוס, "שאתה מזכיר לי מישהו שהכרתי כשאני הייתי בהוגוורטס."
"באמת." אמר דראקו,
בלי הרבה עניין. "מי? אבא שלי?"
"לא," אמר סיריוס.
"אני."
דראקו צחק בקצרה. "אני לא
מאמין לזה," הוא אמר. "אתה? אתה היית החבר הכי טוב של אבא של הארי, אבא
שלי סיפר לי הכל עליך ועל ג'יימס פוטר. אתה היית בבית של גריפינדור, ועשית מעשים
טובים, והיית בדיוק... כמו... הארי." אמר דראקו, בהדגשה.
"אולי ג'יימס היה,"
אמר סיריוס, "אבל אני הייתי תמיד הילד הרע, ודווקא עשיתי 'מעשים רעים'.
ההורים שלי... טוב, אתה לא רוצה לשמוע על זה. מספיק שאני אגיד שלא היו לי חיי
משפחה מאושרים כמו של ג'יימס. היינו חברים לחדר בשנה הראשונה שלי, בגריפינדור,
ושנאתי אותו."
"אתה שנאת אותו?"
דראקו התעניין עכשיו, נגד עצמו.
"בטח, שנאתי אותו. הוא היה
תלמיד מצוין, נחמד, שחקן קווידיץ' גדול, כולם אהבו אותו, ונראה שהוא יכול להיות
טוב בלי לנסות. בעוד שאני הלכתי תמיד אחרי הדחף הראשוני שלי, שבדרך כלל היה מוטעה.
ותמיד הסתבכתי בצרות בגלל שהלכתי מכות. הרבצתי לסוורוס סנייפ יותר פעמים משאתה
יכול לספור, לפעמים בלי שום סיבה. אוקיי, תמיד בלי שום סיבה, אלא אם כן אתה מחשיב
את זה שהוא היה דפוק קטן ומעורר סלידה, ותיעבתי אותו. דמבלדור התייאש ממני."
עכשיו דראקו נראה נדהם.
"היית בצרות עם דמבלדור?"
"כל הזמן," אמר
סיריוס.
"עכשיו אל תאמר לי,"
הפריע דראקו. "ואז יום אחד ג'יימס הציל אותך מגורל נורא, ואתה הבנת איזה ברנש
נחמד הוא היה אחרי הכל, והייתם חברים לנצח נצחים."
"לא." אמר סיריוס.
"למעשה, יום אחד הצלחתי סוף סוף לגמור אותו כמעט באופן מושלם, והוא נתן לי
בוקס. הרבצתי לו בחזרה, כמובן. בעצם, נתנו מכות אחד לשני כמו מטורפים. דמבלדור לא
הרשה למדאם פומפרי לתקן את כל החתכים והמכות שלנו, אז היה עלינו להתרפא בדרך הישנה,
נעולים שנינו ביחד באגף המרפאה. כשיצאנו החוצה, היינו חברים, ונשארנו חברים."
"אתה מציע שאני אתן מכות
להארי כמו מטורף?" שאל דראקו, עם צל של חיוכו הישן, "בגלל שזה סוג העצה
שאני ממש יכול להסתדר איתה."
"אם אתה רוצה חברות איתו,
זאת הדרך הלא-שמרנית ללכת בה. אבל זה מה שאתה רוצה?"
"לא." אמר דראקו.
"הו, לעזאזל," הוא הנמיך את השרביט שלו. "אני לא יודע."
סיריוס היה מאד שקט. "למדתי
המון דברים על עצמי באזקבאן." הוא אמר. "גם חשבתי על ג'יימס הרבה. הבנתי
שחלק מהסיבה שהיינו אויבים כל כך גדולים ואחרי זה חברים כל כך טובים, היה בגלל
שאנחנו כל כך דומים. גאוותניים. עקשניים. נחושים..."
דראקו חייך שוב, קצת יותר ברור
הפעם. "ממתי איש הכלב הפך לאיש העצות?" הוא אמר.
"מרגיזים." הוסיף
סיריוס. "שכחתי מרגיזים."
"אני רואה למה אתה
חותר," דראקו הודה. "אבל אני לא דומה להארי. אני צריך לדעת. כששיקוי
הפולימיצי פעל... זה היה כאילו מישהו הדליק אור בתוך הראש שלי ויכולתי לראות כל
חלק של הראש שלי, ידעתי למה עשיתי דברים, ידעתי מה אני רוצה, ידעתי מה הדבר הנכון
לעשות, ורציתי לעשות אותו. ועכשיו..." הוא נקש באצבעותיו. "זה
נעלם."
"מה שאתה אומר," אמר
סיריוס ברכות, "זה שכשהיה לך את הארי בתוכך, היית יכול להיות טוב בלי להתאמץ.
עכשיו פשוט תצטרך להתאמץ. כמו ששאר האנשים עושים."
"אל תטיף לי," אמר
דראקו. "אני שונא את זה." אבל הוא לא נראה כועס. הוא נראה עצוב, ואפילו
יותר דומה לנרקיסה, עם אותו יופי חיוור של מרה שחורה. "עדיין אין שום נקודה
בכך שאני אלך איתך." הוא אמר. "הם שונאים אותי עכשיו."
"לא, הם לא. הארי לא שונא
אותך, והרמיוני בהחלט לא שונאת אותך."
דראקו הביט בסיריוס במהירות.
"האם היא אמרה – משהו?"
"אם אתה רוצה לדעת מה
הרמיוני חושבת, תצטרך לשאול אותה." אמר סיריוס. "תבטח בי בנושא הזה. היא
הסוג הזה של נערה."
"למה אתה מנסה להיות כל כך
נחמד אליי?" שאל דראקו, פוזל למעלה אל סיריוס.
"אמרתי לך." אמר
סיריוס. "אתה מזכיר לי את עצמי. וחוץ מזה, אני חושב שהארי צריך אותך."
"הארי לא צריך מישהו
כמוני."
"זה איפה שאתה טועה."
אמר סיריוס. "נו, בוא," הוא הושיט את ידו, ודראקו לקח אותה. סיריוס עזר
לו לקום על רגליו. "אני צריך לומר לך שהוויזלים פה." הוא אמר.
"אוקיי, אני יודע שהם
שונאים אותי." אמר דראקו בסופיות.
"לא, הם לא." סיריוס
התחיל, ונעצר. "טוב, הם כן. אבל כמו שאיש חכם אמר לי פעם, אם אתה שואף
לפופולריות עולמית, אתה הולך להיות פה המון זמן."
* * *
"הרמיוני." זה היה
קולו של הארי. היא פקחה את עיניה והביטה למעלה. הוא עמד מעליה, הארי מעורפל
ומוצלל, מואר מאחור על ידי כיפת כוכבים. לרגע היא רק חייכה אליו – זה היה כמו הרבה
חלומות שהיו לה, והיא חשבה שהיא לא בדיוק ערה לגמרי. בחלומותיה, מצד שני, הארי לא
נראה כל כך מודאג.
"הארי," היא אמרה,
מתיישבת. "הכל בסדר?"
"כן," הוא אמר, מביט
אליה בהבעה מצחיקה. "האם תלכי איתי?"
"לאיפה?"
"רק מרחק קצר," הוא
אמר. "אני לא רוצה להיות בטווח האזנה."
"אוקיי," היא אמרה,
קמה על רגליה והולכת אחריו. הוא הלך הרחק מהמכונית, לאורך שפת התהום.
"רציתי להודות לך,"
הוא אמר. "על שהצלת את חיי."
"אני לא, הארי, אתה
נפלת." היא הצביעה על העובדה בצער.
"אם לא היית מחזיקה אותי
מספיק זמן כמו שבאמת עשית, רון והשאר לא היו מצליחים להגיע אליי בזמן. האם שמעת מה
שאמרתי לך?"
"מה?" היא השיבה,
נדהמת משאלתו הפתאומית. "מתי?"
הוא עצר ללכת והסתכל אליה. פניו
באור הירח היו כהים, תחומים בצללים כסופים, הפנים הכי מוכרים לה בעולם, ועדיין
איכשהוא הכי לא ידועים. היא הביטה עליו והיתה לכך אותה השפעה כמו תמיד: כל דבר אחר
בעולם הפך ללא מציאותי. "כשכמעט נפלתי," הוא אמר. "האם שמעת
אותי?"
"חשבתי שאמרת שאתה אוהב
אותי." היא אמרה, מסתכלת הצידה. "אבל אולי לא."
היתה שתיקה ארוכה. ואז הוא אמר,
"זה נכון."
ליבה החל להלום והיא הביטה למטה
על הדשא. "אני יודעת שאתה אוהב אותי, הארי." היא אמרה. "אני החברה
הכי טובה שלך. זה מה שהתכוונת?"
"את יודעת שלא," הוא
השיב, מנמיך את קולו.
"אמרתי לך," היא אמרה.
"אמרתי לך שאני לא הולכת לדבר איתך את השיחה הזאת שוב פעם."
"אז אל תדברי," הוא
אמר. "רק תקשיבי לי."
היא הרימה את ראשה והביטה בו
שוב. היה לו את המבט הזה על הפנים. המבט הנחוש של הארי. המבט שהיה לו כשהוא היה
צריך לחשל את עצמו לעשות משהו נורא, כמו להתמודד נגד זנבקרנית הונגרית, או להביס
את שליט האופל, או להגיד לה איך הוא מרגיש כלפיה.
"אני אוהב אותך," הוא
אמר. "ואני לא רק אוהב אותך, אני מאוהב בך. כבר עידנים."
הרמיוני פשוט עמדה שם. היא
הרגישה כאילו היא עזבה את הגוף שלה, והרמיוני האמיתית צפה איפהשהוא מעל ראשה, צופה
בהתרחשות בהתעניינות בלתי אישית.
הארי נראה מודאג. "זה אמור
להיות הקטע שבו את נהיית מאד שמחה ומנשקת אותי," הוא אמר.
"עידנים?" הרמיוני
שמעה את עצמה אומרת. "מה אתה מתכוון עידנים?"
הארי נראה נבוך. ברור שהוא לא
התכונן לחקירה. "א-אני חושב, כלומר, אני ידעתי את זה בערך שנתיים... גם לפני
זה כנראה שזה היה נכון אבל פשוט לא ידעתי את זה. אני זוכר מתי הבנתי בפעם הראשונה.
היינו בחופשה עם ההורים שלך ואת לבשת את השמלה הצהובה הזאת – היא לא יפה כמו השמלה
שאת לובשת עכשיו, אבל-" הוא חייך חיוך מודאג. "את היית כל כך יפה."
הרמיוני זכרה. היא לבשה את השמלה
הצהובה כי זאת היתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את הארי אחרי חודשיים של חופשה, והיא
קיוותה שהוא יאהב את זה, אבל הוא לא אמר שום דבר, שום דבר בכלל.
"שנה שעברה," היא אמרה
באיטיות, "אמרתי לך שאני אוהבת אותך. ואתה אמרת שאין לך שום רגשות כלפיי חוץ
מידידות."
"לא רציתי לאבד את הידידות
שלי איתך. אני חושב שפחדתי."
"פחדת?" היא חזרה כהד.
"אתה יודע מה זה עשה לי, הארי? אתה יודע דרך מה העברת אותי? לשמוע אותך אומר
שאתה לא אוהב אותי, היה הדבר הכי נורא שקרה לי מעולם. אני לא יכולה להאמין שאתה
פשוט –" היא היתה כל כך כועסת עכשיו, שקולה נסדק. "שיקרת
לי, הארי. ובקשר לדבר כזה!"
הארי נראה נדהם. "מעולם לא רציתי
לפגוע בך," הוא מחה. "אני פשוט – אני לא חשבתי שזה יעבוד איתנו, אוקיי?
חשבתי שאנחנו יותר מדי שונים. וחשבתי, אם אני אוכל לגרום שזה יעבוד עם צ'ו–"
"זה ההבדל בינך לביני," קטעה אותו
הרמיוני. "אני מעולם לא הייתי מנסה שזה יעבוד עם מישהו חוץ ממך."
"אני מנסה איתך עכשיו." אמר
הארי, עושה מאמץ ברור לעין להישאר רגוע.
"אתה מעולם לא היית מנסה, בכל אופן, אם זה
לא היה בגלל דראקו. אם לא היה פה את דראקו, מעולם לא היה מתגלה לך שאתה יכול לאבד
אותי. אתה חשבת שאני פשוט אשב שם, ואחכה לך שיום אחד תגלה בי עניין, כמו -- כמו
מטען עזוב."
"מטען?" הארי היה לבן מהלם.
היא שילבה את זרועותיה ונעצה בו מבט זועם. היא
היתה מלאה בכעס חסר-סיבה, והיא ידעה שהוא חסר-סיבה, אבל זה לא עזר. המבט על פניו
גרם לה להיות אפילו יותר כועסת. הוא היה כל כך בטוח בה. כל כך בטוח.
"את לא חייבת לומר את כל זה," הוא
אמר לבסוף. "זה יהיה מספיק לומר לי שאת פשוט לא אוהבת אותי יותר."
"אבל אני כן אוהבת אותך, הארי," היא
אמרה. "אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר. אני אוהבת אותך כל כך שזה מבהיל
אותי."
"אז למה?"
היא הנידה בראשה. "אני לא רוצה להיות
מבוהלת יותר." היא אמרה, והתחילה לנוע הרחק ממנו, בחזרה לקראת המכונית.
"הרמיוני!" הוא קרא אחריה, נשמע
מיואש.
היא עצרה בלי להסתובב.
"הוא לא אוהב אותך כמוני," הוא אמר
לגב שלה. "הוא לא מכיר אותך כמוני."
"לא," היא אמרה. "והוא לא יכול
לפגוע בי כמו שאתה יכול."
והיא הלכה משם.
**** קראק! (זה אמור להיות הצליל של הלב של
הארי נשבר לאלפי חלקיקים קטנטנים) ****
"אני לעולם לא אקח את העצה שלך שוב."
הארי אמר לרון.
הוא הלך והתיישב במכונית עם הוויזלים. הרמיוני,
שעדיין סירבה לדבר אליו, נעמדה במרחק מה משם, נועצת מבט בכיוון האחוזה.
החיוך הרחב של רון התחיל לדעוך.
"מה...?"
"היא שונאת אותי," אמר הארי,
בסופיות.
רון פרד וג'ורג' נראו לחלוטין ולגמרי נדהמים.
ללא ספק, הם היו בטוחים ברגשות של הרמיוני אפילו יותר מהארי.
"הרמיוני לא שונאת אותך," אמר
ג'ורג', לבסוף, בטון המום.
"היא כן," אמר הארי.
"מה אתה עשית?" תבע רון. "אתה
בטח עשית משהו."
"תודה, רון, על הצבעת האימון." אמר
הארי בקול עמום.
"אני רק התכוונתי—"
"קח קצת מיץ דלעת." הציע פרד, הודף
כוס לכיוונו.
"אני לא רוצה מיץ דלעת." הארי אמר.
"אני רוצה וודקה. יש לכם וודקה?"
רון נענע בראשו בצער. "רק מיץ דלעת,
באמת."
"ושמן מנוע." אמר ג'ורג'. "אתה
רוצה קצת שמן מנוע?"
"זהו זה," אמר הארי באותו קול עמום.
"הגעתי לתחתית הבור."
"הי, תראו," אמר פרד, מצביע.
"סיריוס חוזר. ויש לו את מאלפוי איתו."
"טעיתי," אמר הארי. "יש מקום
אפילו יותר נמוך."
הוא הזדקף באי רצון. סיריוס ודראקו באמת באו
לקראתם, סיריוס בצורתו האנושית ודראקו נראה דומה מאד לפעם האחרונה שהארי ראה אותו.
הוויזלים קפצו אל מחוץ למכונית כשסיריוס ודראקו
התקרבו. הארי הלך אחריהם יותר באיטיות. בפינת עינו הוא יכל לראות את הרמיוני
מתקרבת לקראתם מקצה קרחת היער.
קרוב יותר, דראקו נראה – שונה. הארי לא היה
בטוח איך, בדיוק. הוא פשוט נראה שונה.
רון פרד וג'ורג' שילבו כולם את ידיהם על חזם.
הם הסתכלו על דראקו כאילו הוא פצצה שעומדת להתפוצץ.
"מאלפוי," אמר רון, מהנהן אליו
בזהירות.
"הלו, וויזלי." אמר דראקו.
"וויזלים," הוא הוסיף, מסתכל על פרד וג'ורג'. ואז הוא הסתובב אל הארי,
והושיט את ידו.
רציתי להודות לך שהצלת את חיי." הוא אמר.
הארי לטש בו עיניים. דראקו המשיך לעמוד שם בשקט
עם ידו מושטת. מעל ראשו של דראקו, הארי יכל לראות את סיריוס נועץ בו מבט חודר.
הוא הושיט את ידו, לקח את ידו של דראקו, ולחץ
אותה. "בבקשה," הוא אמר.
כל אחד הרפה מהיד של השני במהירות. ואז דראקו
פנה אל הוויזלים. "תראו," הוא אמר. "אני יודע שאתם לא מחבבים אותי.
הרבה אנשים לא מחבבים אותי."
"אני בהחלט מוכן להאמין לזה," אמר
רון.
"ואני..." דראקו קימט את מצחו.
"שיט, וויזלי, שברת את שורת המחשבות שלי."
"היית באמצע להגיד לנו כמה שאף אחד לא
מחבב אותך." אמר פרד בצורה מועילה.
"לא אמרתי אף אחד," אמר דראקו,
שאווירת השלווה שלו התחילה להתפזר. הוא הסתכל אל סיריוס.
"כדאי להפסיק כשאתה עדיין שולט
במצב." ייעץ סיריוס.
ג'ורג' נקש באצבעותיו, נזכר במשהו.
"סיריוס," הוא אמר. "אתה יכול לבוא הנה ולהסתכל במכונית לשניה? היא
עושה קולות טחינה משונים... וחשבתי, בגלל שהיה לך את האופנוע המעופף הזה..."
"בוודאי." אמר סיריוס.
הוא הלך אחרי הוויזלים אל המכונית. הארי, שרצה
להיות כמה שיותר רחוק מהרמיוני, הלך איתם. זה השאיר את דראקו לבד עם הרמיוני,
שהיתה שקטה מאד במהלך חילופי הדברים.
"היי," אמר דראקו.
היא הביטה אליו, וכמו הארי, חשבה שהוא נראה...
שונה איכשהוא.
"אני כל כך מצטערת," היא אמרה.
"סיריוס סיפר לי על קללת הוריטאס. הייתי מוכנה כל כך לחשוב את הדבר הרע ביותר
עליך ושפטתי אותך לגמרי לא נכון ואני מצטערת."
דראקו הניע בראשו. "לא שפטת אותי לא
נכון." הוא אמר. "חשבת שאני מטומטם, ואני באמת מטומטם. וסביר להניח שאני
תמיד אהיה."
"אולי," אמרה הרמיוני. "אבל אתה
מטומטם מוסרי. זה נשמע הגיוני?"
"לא ממש." אמר דראקו.
"כוונתי," הרמיוני הסבירה,
"שאפילו שאני לא סומכת עליך שתגיד את הדבר הנכון – תמיד – אני כן סומכת עליך
שתעשה את הדבר הנכון. תמיד."
דראקו גיחך. "האם זה אומר שההזמנה לבלות
את החגים אצל הגריינג'רים עדיין פתוחה?"
"כן," אמרה הרמיוני. "ואני
חושבת שההורים שלי יחבבו אותך, אחרי הכל, בהתחשב בכך שהצלת את חיי."
"את יודעת," אמר דראקו. "אומרים
שברגע שהצלת את חייו של מישהו, אתה אחראי לאדם הזה לנצח. אז אני אצטרך לשים עלייך
עין מעכשיו והלאה."
"זה נראה לי כמו חוק לא הוגן," אמרה
הרמיוני.
"כל חוק שאומר שאני צריך לבלות יותר זמן
איתך הוא חוק טוב בספר שלי." אמר דראקו.
הרמיוני הסמיקה. התגלה לה ששני הבנים היחידים
בעולם שהיו מסוגלים לגרום לה להסמיק רק על ידי כך שהסתכלו עליה, עמדו שניהם פה,
בראש הצוק. כמובן, אחד מהם לא דיבר איתה.
דראקו נראה כאילו הוא מסוגל לקרוא את מחשבותיה.
"את חושבת על הארי." הוא אמר.
"היתה לנו שיחה," היא השיבה.
"היא לא הלכה טוב."
"הוא נראה נורא," אמר דראקו.
"גם אתה היית נראה ככה, אם היית נופל
מצוק." אמרה הרמיוני בהתגוננות.
דראקו חייך אליה. "זה לא מה שהתכוונתי,
ואת יודעת את זה." הוא אמר. "פשוט אין לך מושג מה את רוצה, נכון?"
"תמיד חשבתי שאני רוצה את הארי." היא
אמרה. "עכשיו אני לא יודעת יותר." היא נאנחה. "הוא פשוט מרתיח אותי
מזעם."
"מספיק עם הנושא של הארי." אמר
דראקו. "אפילו שאני אוהב לדבר עליו, אבל, משהו התגלה לי."
"מה?"
"מעולם לא נישקתי אותך כשהייתי בתוך הגוף שלי."
אמר דראקו.
הרמיוני חשה שהיא מסמיקה שוב. "האם זה יהיה...
שונה?"
"יש רק דרך אחת לגלות." הוא אמר,
מחייך אליה חיוך עצל, חיוך חתולי.
"הרמיוני!"
זה היה סיריוס שקרא לה. היא הסתובבה וראתה שהוא
מצביע עליה ועל דראקו ואז בכיוון המכונית. הוא והארי והוויזלים כבר ישבו בתוכה,
מוכנים ללכת.
היא הסתכלה בחזרה על דראקו, שנראה לא מודאג.
"זה בסדר," הוא אמר. "יהיה לנו שפע של זמן במשך החגים."
נורא בטוח בעצמו, לא? הרמיוני חשבה כשהם התקדמו
לקראת המכונית. בדיוק ההפך מהארי. הארי, שישב במושב האחורי, ליד רון, בוהה מבלי
לגרוע עין בבור חסר התחתית.
דראקו נכנס פנימה והתיישב ליד הארי, שלא הסתובב
אליו. זה לא השאיר אף מקום להרמיוני לשבת.
"אין מספיק מקום?" שאל ג'ורג'
בעליזות. "הרמיוני, את פשוט תצטרכי לשבת על הברכיים של מישהו."
גם הארי וגם דראקו הסתכלו אליה. הארי הביט
הצידה בחופזה. הרמיוני נעצה מבט זועם בג'ורג', ואז התיישבה על הברכיים של רון.
"לא יכולתם לעשות את המקום הזה גדול יותר
בעזרת קסם?" היא שאלה את ג'ורג'.
"והנקודה שלך היא?" הוא שאל בקלילות,
והתניע את המכונית. היא נורתה קדימה ולמעלה ב'באנג' קולני, ג'ורג' צעק בעליצות,
ורון התלונן בקול באזני הרמיוני שהיא מוחצת לו את הרגל, ומעל כל הרעש, היא שמעה את
הארי עושה קול שנשמע כמו צרחה של כאב.
היא חגה סביב וראתה את הארי מתרומם ממושבו.
בעצם, הוא לא התרומם אלא נראה כאילו הוא מורם בידי ידיים בלתי נראות, נמשך
בצווארון חולצתו ונגרר לאחור, מחוץ למושב שלו. הוא הושיט את ידיו לגרונו, מנסה
למנוע מהחולצה לנתק את הספקת האויר שלו.
"ג'ורג'!" צרחה הרמיוני. "תעצור
את המכונית!"
הם היו בערך תשע רגל מעל הקרקע עכשיו. ג'ורג'
הסתובב, ראה את הארי, לטש עיניים, ולחץ על הברקסים בחוזקה. התוצאה של זה היתה
שהארי התרומם אל האויר, התעופף ליד ירכתי המכונית, וצנח עד לקרקע.
ג'ורג' לחץ על דוושת הגז שוב, סובב את המכונית
במעגל, והניע אותה בחזרה אל הקרקע. הם נחתו בחבטה שוברת עצמות, והחלו להישפך החוצה
מהדלתות.
הדבר הראשון שהרמיוני ראתה כשהיא נדחקה החוצה
כדי לצאת מהמכונית, היה הארי, מתכופף על ברכיו על האדמה. ידיו היו מאחורי גבו.
הדבר השני שהיא ראתה היה לוציוס מאלפוי, עומד
קצת יותר רחוק מהארי. הוא החזיק את שרביטו בידו המושטת, וכיוון אותו ישירות לליבו
של הארי.
"כולכם," הוא אמר, לא מביט בהם.
"תישארו איפה שאתם."
* * *
"איך הוא מצא אותנו?" הרמיוני לחשה
אל סיריוס.
"קמיע החיים," סיריוס לחש בחזרה. הוא
הסתכל בחרדה על לוציוס. "זה מתנהג כמו מכשיר איתור."
לוציוס פסע קצת יותר קרוב אל הארי, שומר את
שרביטו מכוון אליו. "הארי פוטר," הוא אמר. מראהו של לוציוס היה נורא.
השיער שלו עמד בפראות, ועל כל הראש שלו והגלימה שלו, איפה שהם לא היו קרועים
וחתוכים, הם היו מרוחים בדם ובוץ. "גרמת לי צרות צרורות." הוא הרים את
ראשו והביט אל האחרים, שעמדו ליד המכונית בפה פעור בזעזוע. עיניו התעכבו על דראקו.
"כולכם גרמתם לי צרות צרורות."
"תניח לו, לוציוס." נהם סיריוס.
"למה לי?" אמר לוציוס, עכשיו מביט
בחזרה על הארי. נראה היה, הרמיוני חשבה, שהוא שם כישוף קשירה מסוג כלשהוא על ידיו
של הארי. היא יכלה לראות חבלים סביב פרקי ידיו.
"בגלל שאתה לא יכול להרוג את כולנו,"
אמר סיריוס בחדות. "ואם אתה נוגע בהארי –"
"מי אמר שאני לא יכול להרוג את
כולכם?" אמר לוציוס, נראה די מטורף. "אני מאלפוי! בעורקיי זורם דם של
סלאזאר סלית'רין!"
"לא נכון," אמר הארי לפתע.
"דמבלדור אמר לי שאין צאצאים של סלית'רין שנשארו בחיים חוץ מוולדמורט."
לוציוס הניד בראשו ונעץ מבט בהארי. "זה
מעבר להשגתי איך כל מאמצינו להרוג ילד מטופש וקטן נגמרו בכישלון." הוא אמר.
"אבל לא עוד. אדוני קיווה שיהיה לו את התענוג להרוג אותך, אבל הוא יצטרך
להסתפק בתענוג לצפות בגופתך המתה מוצגת לפניו."
הוא הצביע בשרביטו על הארי. "אבדה—"
ונעצר. בגלל שדראקו זינק קדימה ומיקם את עצמו
בין שרביטו של לוציוס והארי. הוא התייצב מול אביו, מתנשם קלות, מביט אליו ביציבות.
לוציוס קימט את מצחו. "צא מהדרך,
דראקו." הוא אמר באי סבלנות.
"לא," אמר דראקו, נראה מאד חיוור.
"אם אתה רוצה להרוג את הארי, תצטרך להרוג אותי קודם."
לוציוס נראה זועם. "אל תהיה טיפש,"
הוא אמר.
מאחורי דראקו, הארי התאמץ לעמוד על רגליו. הוא
עשה משהו בידיו, אבל הרמיוני לא יכלה לראות מה.
"אני יודע שהיית נותן לשליט האופל להרוג
אותי," אמר דראקו, עדיין מביט באביו. "אבל אני לא יודע אם אתה יכול
לעשות את זה בעצמך."
"אני מבטיח לך שאני יכול." אמר
לוציוס. "ואני גם אעשה. זוז מהדרך."
"תהרוג אותו ותאבד גם את נרקיסה."
אמר סיריוס.
"תשתוק, בלק." אמר לוציוס בזעף. ידו
הושטה אל צווארו ונסגרה מסביב לקמיע ששם. הוא הרים אותו מעל לראשו. דראקו הביט בו,
נבוך.
"אתה הוא בני היחיד ויורשי היחיד."
אמר לוציוס לדראקו. "בפעם האחרונה, האם תזוז מהדרך?"
דראקו הניע בראשו. "לא."
"אה, טוב," אמר לוציוס. "אני
עוד צעיר. אני יכול להינשא שוב. יהיו לי עוד ילדים."
והוא הידק את ידו מסביב לקמיע שבאגרופו, חופר
בציפורניו פנימה.
דראקו צרח והתמוטט לקרקע כמו עץ נופל. כשהוא
נפל, הוא התנגש בהארי, שנהדף לאדמה כשדראקו מעליו. פניו של דראקו היו כחולות, אך
הוא עדיין נשם.
לוציוס שיחרר את אחיזתו ההדוקה בקמיע, והרמיוני
ראתה אותו נוצץ בתוך אגרופו – פגום, אבל לא שבור.
עדיין לא.
לוציוס נע בצעדים ארוכים לאורך הדשא לקראת הארי
ודראקו. הרמיוני הביטה הצידה וראתה שרון ג'ורג' ופרד – כולם הוציאו את שרביטיהם
ועמדו לכוון אותם אל לוציוס.
"לא עכשיו!" היא לחשה אליהם.
הם הסתכלו אליה כאילו שהיא משוגעת.
"חכו!" היא לחשה.
לוציוס הגיע לדמויותיהם המקופלות של הארי
ודראקו. הוא התכופף ולפת את אחורי חולצתו של דראקו ביד אחת, ובמשיכה חזקה שלף אותו
מעל הארי. הוא דחף את גופו הרפוי של דראקו הצידה.
הארי שכב על הקרקע שכשידיו מתחתיו, והסתכל
למעלה אל לוציוס.
"להתראות, פוטר," אמר לוציוס, מרים
את שרביטו.
"היי, לוציוס." אמר הארי והתיישב.
הרמיוני ראתה משהו כסוף מבזיק בפתאומיות
ובבהירות בידו הימנית. זו היתה החרב שהוא לקח מחדר הסיוף שם באחוזה. הוא הצליף
איתה, וחתך את שרביטו של לוציוס לחצי. הארי קפץ על רגליו כשלוציוס צעק ונפל לאחור,
אצבעות ידו הימנית שותתות דם, ידו האחרת עדיין לופתת את קמיע החיים.
הארי סובב את ראשו לכיוון הרמיוני והיא ידעה
מיד מה הוא רוצה שהיא תעשה. "הרמיוני!" הוא צעק. "עכשיו!"
הרמיוני הצביעה בשרביטה. "אציו!" היא
קראה, וקמיע החיים נורה החוצה מידו השמאלית של לוציוס ועף דרך האויר לקראתה. היא
תפסה אותו מאד בזהירות, והסתובבה אל הוויזלים, ששרביטיהם היו עדיין מכוונים אל
לוציוס.
"קדימה," היא אמרה.
"שתק!" צעקו רון, פרד
וג'ורג'.
אור לבן נורה משרביטיהם ופגע בלוציוס ישר בראש.
הרמיוני ראתה לפני כן מה כוח מאוחד של מספר לחשי הימום יכול לעשות, אבל זה לא היה
פחות מרשים הפעם. לוציוס נהדף הצידה ועף דרך האויר, נוחת כנגד גזע של עץ, ושם הוא
שכב דומם בלי לנוע.
הארי צנח על ברכיו ליד דראקו, עדיין אוחז בחרב.
הרמיוני וסיריוס רצו כדי להצטרף אליו, כשהוויזלים מיהרו לבדוק אם לוציוס עדיין
בהכרה, ולכן מסוכן.
כורעת על ברכיה, הרמיוני הניחה את ידה על כתפו
של דראקו. הוא עדיין נראה כחלחל, אבל נשימתו נראתה סדירה. היא הביטה למעלה אל
סיריוס בדאגה.
"האם הוא יהיה בסדר?" היא שאלה.
"אני חושב שהוא התעלף בגלל הכאב."
אמר סיריוס בשקט.
דראקו נע, ועיניו נפקחו. "אני לא,"
הוא אמר. "אני לא מתעלף."
"הו, זה נכון," אמר הארי. "פשוט
החלטת לנוח קצת באמצע כל המהומה."
דראקו הביט אל הרמיוני. "אבא שלי?"
"הוא בחיים." היא אמרה במהירות.
"הממנו אותו."
דראקו נראה לפתע מאד, מאד עייף. "זה
טוב."
היו צללים שחורים מתחת לעיניו. הרמיוני הושיטה
יד, וברכות נגעה בפניו. "היית מדהים," היא אמרה. "באמת."
דראקו הביט אל הארי. "איך הורדת את החבלים
האלה?" הוא אמר.
הארי הרים את החרב. "חתכתי אותם לחתיכות
בעזרת הלהב של זה," הוא אמר, והרמיוני ראתה שפרקי ידיו היו חתוכים ושרוטים
במקצת. "ואתה יודע מה עוד?" הוא הוסיף, וסובב את החרב לצד שני.
"אני חושב שאבא שלך צדק בקשר לזה שאתה קרוב משפחה של סלית'רין." הוא
סובב את הלהב כדי שהאחרים יוכלו לראות את המילים שהיו חרוטות על הידית, בדיוק מעל
אבני החן הירוקות: "סלאזאר סלית'רין".
"תמיד ידעתי שאני מיוחד," אמר דראקו,
ועצם את עיניו שנית.
הארי הסתכל לעבר הרמיוני. הוא לא נראה עוד
כועס. רק עייף, ומודאג, ועצוב.
"לחש זימון טוב, הרמיוני." הוא אמר.
"תודה."
היא הנהנה לעברו, לא בוטחת בעצמה שתוכל לדבר.
ברגע הזה, רון פרד וג'ורג' התקרבו. רון הלך
מקדימה, פרד וג'ורג' גררו את לוציוס בין שניהם. סיריוס הביט אליהם.
"שימו אותו באחורי המכונית." הוא
אמר.
אפילו שסיריוס התכוון ללא ספק שהם ישימו את
לוציוס במושב האחורי, הוויזלים התחילו לדחוף אותו לתוך תא המטען במקום זאת. סיריוס
הסתכל עליהם, משך בכתפיו, והסתובב שוב לדראקו.
"ומתי שאנחנו חוזרים בחזרה לבית
הספר," אמר דראקו, פונה להביט בסיריוס, "אתה הולך להגיד לי מה העניין
הזה עם הקמיע?"
"בוודאי." אמר סיריוס, נראה מודאג.
"ופוטר, אתה הולך להביא לי את החרב בחזרה?
בגלל שהיא לא שלך, אתה יודע. היא במשפחה שלי כבר שנים."
"מאלפוי," אמר הארי, ללא שנאה,
"אתה אפילו לא הבחנת בה מעולם, עד היום, נכון?"
"אולי, אולי לא." אמר דראקו. הוא
חייך למעלה אל הארי, שפניו, להפתעתה של הרמיוני, נסדקו בחיוך מאד עייף ולא מתלהב.
"מה שתגיד, מאלפוי," הוא אמר.
"מה שתגיד."
|
|
|