מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הרמיוני

"אהה... היכן?"

האנקה הרכה אופפת אותה כהילה, טלטלה הרמיוני את ראשה בכדי לנער את סבך השער החום-מאפיר מעיניה. אחר, חשקה את שפתיה ונאבקה להתיישב. האור הירקרק-עמום ליטף בצינה את תווי פניה, כאשר מצמצה במבוכה, נאבקת להבין היכן היא... ולהיכן בשם מרלין נעלם מאלפוי הפחדן?

ברגע הבא, התלכדו האורות המרצדים באיטיות לצורתם של מיטה וחדר שקט... שקט מדי.

מי... מה המקום הזה? הרהרה, שבה ומטלטלת את ראשה כמו ביקשה לאלץ את זכרונותיה הקרועים להתלכד. אלא, שהקול היחיד אשר ענה לתהיותיה היה לחשושן הקלוש של להבות ירוקות באח, ונחרתם השקטה של שני גברים ואשה בחלוקים בגוני הלימון, שניים מהם השתרעו על ספה סמוכה, ראשם שמוט מטה בארשת גולמנית, ואילו השלישי היה מוטל בפלג גופו העליון על שולחן עמוס בקבוקונים; קדרה מתקררת הפיצה עדיין קולות בעבוע קלושים, מפיצה סביבה ניחוח מנטה עדין.

"בית... המוסד על שם הקדוש מנגו?" התפלצה באין-קול, ידה מגששת לשווא אחר שרביטה. אי-כה, במעומעם, יכולה היתה לזכור מעט מן התופת בסמטה ההיא: שאגותיה של מפלצת נוראה... צחוקים לעגניים ושריקתן של קללות, ו... הוא ברח, נזכרה לפתע, כאשר הכה הבזק מכאיב נוסף אל תוך ישותה. המנוול הפחדן ברח והפקיר אותי לבד, אחרי... אחרי שניסיתי לעזור לו.

נדמה היה לה כי היא מסוגלת להזכר בדמותו המעומעמת נסוגה... קול נפץ של התעתקות מהדהד סביב; אלא שמכל אשר קרה לאחר מכן, לא הצליחה לזכור מאומה; רק זעקות כאב, ואפלה... אפלה נוראה, חובקת-כל.

ככל שהתאמצה, לא יכלה הרמיוני לזכור כמה זמן היא שוכבת כאן; רק קרעי-חלום הוסיפו לצוף בישותה: צריחיהם של מבצרים אפלים, וצרחות מעונים מתמרות אל תוך הלילה חסר-הכוכבים... סוהרסנים משייטים בדממה מעבר לחרכיו של תא אפל, דומים לפצעים כהים ופועמים בתוך העלטה; מוות... מוות ויסורים, יסורים כה רבים; ומעל הכל, יכולה היתה לשמעו שוב ושוב: צחוק גבוה וקר, פולח כליות בלב. שם, בתוך האפלה היתה כולה שלו... שלו בגוף ונפש.

"האם השתטית לחשוב כי הינך כאן בגלל עינייך היפות, שוטה?" זכרה אותו לועג לה, בעודה מוטלת מתייפחת, עפר לרגליו. "אין שעתי פנויה להקשיב לתרוצייך הבכיניים, ועוד פחות מזה לעצותייך. לכי להרוג ולההירג. הסתלקי!"

"וו..ולדמו..רט" הרהרה בפחד, עודה נאבקת להזכר בסופו של הקרב בסמטה. בן-דודו המוגל של הארי היה שם... מה עלה בגורלו? שאלה עצמה. ומי הביא אותי לכאן, אם מאלפוי נמלט?

אזי, בעודה פוכרת את אצבעותיה ומגניבה מבט במרפאים הישנים, נדמה היה לה כי מישהו... מישהו אמיתי בא לבקרה בעודה מוטלת חסרת אונים.

"ברנארד... בראנרד קארתניי" מלמלה. המילים זרמו לתוכה, מחזקים ומזרימים חיות בנימי הזכרון הקלושים. סגן שר הקסמים בא לבקרה, מדבר רבות על הוגוורטס ועל אינספור דברים שלא יכלה לזכור. והיא... ליבה נצבט. היא רק בהתה בו בעיני עגל חומות, נוקשת בשיניה או מלמלמת שטויות חסרות פשר.

אנקת תיעוב נפלטה מעומק חזה. לא היה דבר אותו שנאה יותר מלהיות... כל-כך טפשה וחסרת-מילים; כשלון.

נדמה היה לה, כי סגן השר התיישב לצידה, מדבר אליה ברכות ומלטף את שערה הפרוע. אי-כה, נדמה היה לה כי החל מדבר אודות דראקו מאלפוי... כמה נוראים היו מעשיו, וכמה חשוב כי יתפס ויתן את הדין על הדרך בה תקף אותו.

כעת, בעודה הופכת את הדברים בדעתה שוב ושוב, נדמה היה לה כי ניסתה לדבר ו... להתווכח. דראקו תולעת שפלה, אבל ה... המינוטאור הוא זה שתקף אותה ואותו, לא להיפך. הרמיוני נזכרה כיצד הנהן קארתניי בראשו, שב ומלטף את שערה בחיוך סלחני.

"כמובן, כמובן יקירתי... אבל חוששני שעודך עייפה ומבולבלת... נדבר שוב לאחר שתבריאי" הפטיר, רוכן לנשק את מצחה ואזי מתרומם באיטיות; נדמה היה לה כי שמעה את קולו בוקע בתקיפות מתוך הערפל, מצווה לזכותה בסמי-המרפא הטובים ביותר ו... להגביר את המינון. אזי, שבה הרמיוני ושקעה בסיוטיה; רון קרא לה, מבעד לשדה קרב מוגלגי נורא, אפוף באש ורעם תותחים... אולם היא נסחפה ממנו והלאה, נופלת אל מערבולת שחורה שאין לה ראשית וסוף, מסתחררת... מסתחררת... רק הצחוק הקר, צחוקו של וולדמורט, הוסיף להלום סביבה.

"אני...חייבת לצאת מכאן" מלמלה לעצמה, סוקרת את השידות לצד מיטתה בעודה מחפשת לשווא את חפציה. "חייבת לחזור להוגוורטס".

האש הוסיפה ללחשש בתשובה, זוהרת סביב בגונה המוזר, כאילו הדליק אי-מי תריסר נירות של בדולח; נוגה רך, מלאכי, התפשט לאורך הקירות והסדינים, מרצד ומלטף בעדינות את מצחה הקודח. קריר ונעים, הרהרה, מתרפקת עליו ושואפת אותו אל קרבה... מעורר גוף ונפש.

סוגרת את חלוקה מעל חזייתה, הציבה באיטיות את רגליה על רצפת החדר. אחד המרפאים זע קלות, ממלמל דבר-מה עמום מתוך שנתו.

האם קרא לי? שאלה את עצמה, מביטה בתמהון על סביבותיה. אי-כה, יכולה היתה להשבע כי היא שומעת קול רך, חלוש אולם עיקש, חוזר וקורא לה שוב ושוב, מתמזג להפליא עם זוהר הבדולח העמום המציף את חדרה.

'ה-ר-מ-י-ו-נ-י... ה-ר-מ-י-ו-נ-י...'

"אני עדיין מעורפלת, כנראה" מלמלה בקול, מאמצת את שריריה הרפויים בכדי להזדקף. לרגע, אחזה בה סחרחורת חריפה, גורמת לה להאנק ולהתנודד כשיכורה.

"אני צריכה את השרביט ושאר החפצים שלי" אמרה בקול יציב ככל שיכלה; נדמה היה לה כי המילים מחזקות אותה, מרחיקות אותה אט-אט מלפיתת הערפל המחליא. אזי, אימצה את כוחה ועשתה צעד אחד לעבר דלת היציאה המוגפת.

"אני... צריכה לקרוא למישהו" אמרה, מתכוננת לעשות צעד נוסף.

"לא הייתי עושה את זה לו הייתי במקומך, בוצדמית" עלה קול סרקסטי מאחוריה, גורם לה להפליט קריאת הפתעה ולהתנודד קדימה ואחורה. אזי, איבדה כליל את שיווי משקלה, נופלת על ברכיה לצד מיטתה. זכרון מפחיד ניצת במוחה, גורם לה למהר ולשלוח יד אל חזה, אל המקום בו ענדה את תליון בתולת-הים. אלא שמן התליון לא נותר זכר... מלבד כאב עמום שפעפע בעורה נוכח המגע העדין. לרגע נדמה היה לה, כי היא זוכרת כיצד הוא נשמט מגופה וכלה בלהבות ארסיות... אולם אם כך, הרהרה, מנסה לחשוב בקדחנות, מהיכן היא...

"בלאטריקס" לחשה, מביטה בחשש על סביבותיה, ואזי פעם נוספת אל המרפאים חסרי התנועה. "היכן את?" חרחרה "מה... מה עשית להם?"

צחוקה של בלאטריקס היה יבש וצולפני.

"הביטי אל תוך האש, גריינג'ר. ובאשר להם... מובן שעשיתי, כלומר... הרדמתי את בולי העץ המטומטים. או שמא, תינוקונת מתוקה שלי, את מעוניינת בעדים שירוצו לספר כי חברתו היקרה של פוטר מפטפטת עם טיפוסים מפוקפקים כמוני?"

המנוולת נהנית לשחק בך... הרהרה, כל חושיה מורים לה להזהר. תתעשתי הרמיוני - ומהר, או שיהיה רע.

מסתובבת ונועצת את עיניה באש הירוקה, הצליחה כעת להבחין בתווי הפנים המוכרים והלא-חביבים מרצדים לעברה מבין הלהבות... ממש כפי שעשה סיריוס, לפני שנים רבות כל-כך. מעורפלת... ואי-כה שונה במעט מן הדמות שזכרה... אולם בהחלט בלאטריקס לסטריינג'.

"מה קרה שם, בסמטה?" תבעה לדעת, כורעת על ברכיה לפני הלהבות. "איך... איך יצאת מהתליון?"

קול גיחוך שקט בקע מתוך האש.

"דווקא ממך, לא הייתי מצפה לשאלה מטופשת כזו" החזירה בלאטריקס "מעולם לא הייתי בתליון... לא באמת. כל שאחזת בידך הוא צרור זכרונות" אמרה, קולה שליו באורח מוזר "זכרונות שאי-מי ארז יפה והשליך למקום הרחוק והמוגן ביותר שיכול היה להעלות על דעתו, בכדי לוודא כי יוותרו הרחק ממני" שפתיה המעורפלות התעקלו בחיוך "ואין ספק, כי עשה עבודה טובה... עד שאת עצמך נטלת את הזיכרון והוצאת אותו אל מחוץ לכישוף המגן של הוגוורטס. אזי" הוסיפה בשקט "לא נותר אלא לחכות כי ערפילי איניש גלורי יעמדו במצב המתאים בכדי שנתחבר, הם ואנוכי" עיניה של בלאטריקס הבהיקו "וכמסתבר, לא קרה הדבר ולו שניה מוקדם מדי".

מבוכתה של הרמיוני גברה; מאז שזכרה עצמה, לא היה דבר שנוא עליה יותר מלעמוד בפה פעור, שרויה בספק ובלא ספרים להעזר בהם.

"אממ, אני" הרמיוני נלחמה בשפתיה, כל מילה פוצעת אותה כמדקרות פגיון "אני... לא ממש מבינה".

"ככל הנראה לא" החזיר הקול מתוך האש "אולם אין שעתי פנויה להסברים ארוכים, לא הלילה" נדמה היה להרמיוני כי אוכלת-המוות המפחידה מתנשפת מתוך האש "כך או כך, היה עלי לרקוח קסם חזק במיוחד, ולהאבק במשך שעות ארוכות בכדי לחדור ולהגיע אלייך".

הרמיוני חשה כיצד נוקשות שיניה בפחד. האם לא ידעת, שוטה שכמוך, שלא יצאו מזה אלא צרות? קוננה בליבה. האם לא ידעת זאת, מן הרגע הראשון בו הנחת ידיים על אותה תמונה מקוללת?

"ומה את רוצה עכשיו" צלפה בקול נוקשה יותר משהתכוונה "מלבד, כמובן, לסבך אותי בצרות חדשות?"

שריקת זעם עלתה מתוך הלהבות.

"אוה, יש לך דרך מוזרה להודות לי, בוצדמית" החזירה בלאטריקס "הייתי יכולה שלא לסבך אותך בכלל, כלומר... להסתכל מהצד ולהניח לך להקצץ לחתיכות על קצה גרזינו של מינוטאור, ועוד אחרי שהיית כה טפשה בכדי להשליך את יהבך על הבוגד-בדם, הטינופת מאלפוי... חשבת ברצינות כי יהיה נאמן לך יותר מאשר היה נאמן לאדון האופל?"

הרמיוני נשכה את שפתיה, זעמה מתגבר בה; אי-כה, חשה כי אין היא מסוגלת להשאר חייבת. לא כעת... לא כלפיה.

"שוב אנו חוזרות לדון באדון האופל היקר שלך" הצליפה בארסיות "אני בטוחה כי היה מאושר מאד לו ידע על מעשייך..."

לרגע, ריצדו הלהבות בזעם, כמאיימות להתפרץ החוצה ולחרוך את פניה. אלא שאז, להפתעתה, פרצו הפנים המעורפלות בצחוק מוזר, קליל ומשוחרר למשמע אוזן.

"אדון האופל? סביר להניח שהיה מטגן אותי באיטיות על שיפוד אם ידע שאני מתרועעת איתך... אין ספק"

העיניים הירוקות ריצדו לעברה, צלולות וחודרות להפתיע; כעת, לא נותר עוד ספק בליבה של הרמיוני כי קלסתרה של בת-שיחה אכן השתנה, מאז הביטה בפעם האחרונה בתמונה שעל קיר המשרד.

"אבל לא נדבר עליו עוד הלילה, גריינג'ר" מיהרה להוסיף "יש לי..." נדמה היה להרמיוני, כי היא נאבקת על כל מילה ומילה "דאגות דוחקות יותר כרגע מכדי ליבב עליו, אחרי ששלח אותי למ..." הלהבות לחשו בארסיות מאיימת, גורמות להרמיוני להרתע לאחור. "לא משנה" מיהרה להוסיף בקול מעשי יותר "כך או כך, כדאי שנזדרז, אם ברצונך לעזוב את המקום הזה בחיים".

אני חייבת להבין איזה משחק היא משחקת עכשיו, הרהרה הרמיוני, משלבת זרועות וזוקרת את גבותיה באדישות מעושה.

"סליחה?" החזירה בשמץ גיחוך "האם עומדים להרוג אותי, לדעתך? ואם כבר מדברים, בלה יקירתי" הוסיפה בסרקסטיות "מדוע את טורחת עבור חברתו של הארי פוטר?" השם העלה בה כאב עמום, אולם הרמיוני התעלמה ממנו. "מה את באמת רוצה?"

בלאטריקס עיקמה את שפתותיה בבוז.

"לדאוג לרווחתם של גמדוני הבית ולהפוך לגזברית אלרג"ה, מה חשבת?" הטיחה "עכשיו, הפסיקי לשם שינוי להתווכח ופתחי את האוזניים. חברייך המרפאים בישלו אותך יפה-יפה בסמים שלהם, עד שהיה עלי להפעיל את כל כח הכשפים שלי בכדי לשאוב ממך את הטינופת שלהם ולהביא אותך למצב בו תוכלי לשאול אותי שאלות טפשיות, כאילו את מצויה בשיעור השיקויים של סוורוס המטונף... כך או כך, היה עליהם להמשיך רק ימים מעטים בכדי להכניסך למצב סופני"

אגרופיה של הרמיוני נקפצו. אלרג"ה... עוד כשלון אחד לאוסף. הרהרה בעצב. מהיכן היא יודעת את כל הדברים האלו? הכל כאן...מגוחך, פשוט מגוחך.

"אמרו לך כבר שאת מטורפת לגמרי?"

"אלף פעמים" החזירה היא "אבל האם את סבורה באמת ובתמים, כי ידידך הטוב קארתניי היה מניח לך לצאת מכאן ו... לפטפט קצת, לאחר שסיפר לכל העולם כי המינוטאור המתוק שלו רק ניסה להגן עלייך מפני מאלפוי הרשע" עיניה של בלאטריקס יקדו "אם כן, את מטורפת יותר ממני".

הרמיוני פערה את פיה, מוצאת עצמה לפתע נטולת מענה.

"כמה שמכאיב עבורי להודות בכך, בוצדמית יקרה שלי..." הוסיפה בלאטריקס בקול עמום "אנחנו דומות במובנים רבים... ובין היתר, בכך שסיפור המעשה שיסופר לדורות הבאים יהיה מתוק ופשוט יותר אם שתינו פשוט... נרד מהבמה, לאחר שהשלמנו את תפקידנו במחזה. את בתור חברתו הגיבורה של פוטר, ואני בתור המפלצת המטורפת של יריבו המובס. קארתני החמוד שלך" הוסיפה בקול נוטף בוז "אוהב מאד סיפורים פשוטים".

הרמוני חשה לפתע כחיה במלכודת; זכרונו העמום של בראנרד ליד מיטתה שב וצף בתוכה. אבל... הוא איש טוב, הוא ידיד... הוא לא מסוגל לכאלו... ואז, עלה בה הרהור נוסף, קר ומפחיד. כן, ממש כשם שאבי-אבותיו ביגברוס היה מגן הילידים האציל, ולא רב טבחים, הו אלוהים!

מנסה לעצור את הרעידות שאחזו בה ולשמור על מקצת כבודה, שבה והזעיפה פנים לעבר הלהבות.

"גם אם נאמר שאת... צודקת לגבי קארתניי, הרי שמדוע את טורחת לעזור לי?" הקשתה, "ובבקשה, אל תנסי לספר לי שחזרת למוטב לאחרונה, ושאר מיני קשקוש רגשני. איזה משחק את משחקת עכשיו, לסטריינג'?"

לרגע, השתררה שתיקה, מופרת אך ורק בפצפוצן הכועס של הלהבות ובנקישת רגליהם של שומרים רחוקים.

"כמה חבל" החזירה בלאטריקס מקץ רגע, קולה נוקשה ומר "כמה חבל שאין לי עכברוש קטן משלי לשלוף מהכובע ולהטיל בו את כל האשמה, כפי שעשה בן-דודי היקר. רוצה שאתרפס בפנייך ואתחנן בהכנעה לסליחה ומחילה?" הוסיפה, זוקרת את סנטרה בגאווה "אני מסרבת. אחת מן השתיים: או שתקבלי את ידי המושטת לעזרה, או שאשאיר אותך להתמודד לבד עם הקארתנים, ו...אהה כמעט שכחתי" הוסיפה בחיוך מעוות "אני רוצה דבר-מה בתמורה לעזרתי".

הרמיוני הביטה בלהבות בעיניים קרועות לרווחה. אוך, את... והנה, הנה יוצא המרצע מהשק. אבל אני... לחייה התלהטו, כמו שארע תמיד בעת שהחליטה לעמוד על שלה. לא יכולה... לא יכולה לשקר לה.

"תקשיבי, בלאטריקס" לחשה; הצעדים העמומים קרבו מעברה האחר של הדלת. נדמה היה לה, כי קולות נישאים שם, מתווכחים בלשון זרה. "אינני יכולה לארגן לך חנינה, אם לזה את מתכוונת. משרד הקסמים לא יסכים לעולם, ואינני מדברת על מה שיעשה נוויל..."

"לונגבוטום" סיננה בלאטריקס "תהיתי מתי יגיע השיחה לאותו יצור קטן ומתוק..."

"שלא תעזי ללעוג לו בנוכחותי!" לחשה הרמיוני בכעס "יש לו את כל הסיבות לרדוף אותך עד..."

"אני יודעת" החזירה בלאטריקס בצינה "אבל טעית, גריינג'ר. אני בת אמיתית למשפחת בלק ו..." עיניה ירו זיקים "אין לי כל כוונה... אמממ.... לרדת על ארבע ולהתחנן בפני אפסים וטינופת" אזי, בלא התרעה, דעך הזעם הקטלני בעיניה "לא הרמיוני" הוסיפה בקול אחר, צלול ועצוב "אני רוצה ממך תמורה אחרת לחלוטין. דבר-מה שאת ורק את, מנהלת הוגוורטס, יכולה להעניק. האם לא היה זה אלבוס דמבלדור היקר שלכם שאמר פעם, שאין להטיל על בנים את חטאי אבותיהם?"

הרמיוני הנהנה.

"בוודאי. שמעי, אם מדובר בבקשה הגונה, אשמח..."

רעש עז שיסע את דבריה; מישהו צעק בגרון ניחר, באותה שפה זרה, מיהרה ומתנגנת למשמע אוזן. קול נשי מוכר השיב, באותה שפה עצמה. כל ישותה של הרמיוני נדרכה כהרף-עין.

"זו צ'ו" לחשה, מביטה בפראות בדלתות "אממ... צ'ו צ'אנג, היא..."

הפנים באש הנהנו.

"עוד דקה אחת. איני יכולה לחבר אותך לרשת הפלו, לא מהמקום בו אני נמצאת. יש דרך אחרת ש... קחי שרביט מאחד האפסים ועכבי אותם, מהרי!"

הרמיוני הנהנה, חשה כיצד הולם ליבה בפראות בתוך חזה. עוד רגע, וצ'ו תפרוץ אל תוך החדר... תפרוץ ותראה הכל. אגלי זעה גולשים על פניה, מיהרה וחטפה את אחד השרביטים מן הספה. תחושה מוזרה ובלתי-נינוחה מילאה אותה, כאילו היא נאלצת לנעול נעל ימנית הדוקה על רגל שמאל. מאמצת את כוחה, הניפה את השרביט והתוותה תנועה תקיפה לעבר דלת המוצא.

"סאלמאריוס!"

רגע, נהמו הדלתות וחרקו במחאה. אחר, נסגרו בחוזקה.

"קלייר, אנדרסון!" צעק קולה של צ'ו מהעבר האחר "מה... מה לכל הרוחות קורה שם?"

הלהבות ריצדו בחוזקה, עולות ומתמרות מעל האח; גוונים ירוקים עזים פשטו סביב, בעוד השטיח נחרך ומעלה עשן חריף.

"קלייר?" הפעם, היה הקול רם וחשדני עוד יותר.

"אני מחברת את המפתח" לחשה בלאטריקס בבהילות "לחש צינון להבות, מהר!"

הרמיוני הנהנה, נאבקת בכבדות ובכהותו המרגיזה של השרביט הבלתי תואם.

"אלוהומורה!" הורה קול גברי מן העבר האחר. הדלת חרקה והטלטלה במחאה, אולם קסמה של הרמיוני החזיק מעמד; נדמה היה לה, כי היא שומעת חבטות כבדות, כאשר ניסה אי-מי להטיח עצמו בדלת ולפורצה לרווחה. נאבקת להתעלם מהכל, החלה ממלמלת את מילותיו המורכבות של לחש צינן הלהבות. אור כחול רך עלה מהשרביט, מתפשט לאט... לאט מדי לאורך זרועה.

"הרמיוני גריינג'ר!" צעקה צ'ו, קולה רם ומבוהל למשמע אוזן "את... פתחי את הדלת! פתחי אותה עכשיו, אמרתי!"

פעם נוספת, הוטחו גופים כבדים בדלת. לחשים הוטלו בזה אחר זה, לקול צעקות שדמו באוזני הרמיוני ל-"צ'יו יאנג זי!". הדלת השמיעה קול צווחה, כאשר החלה נכנעת ונדחקת באיטיות לאחור.

"פנימה, לפתי את שני המוטות של האח, עכשיו!" צעק קולה של בלאטריקס, ברגע בו נפרצה הדלת לרווחה. עיניה השחורות של צ'ו ירו ברקים כאשר הסתערה בשרביט שלוף, נועצת מבט מאיים בדמות הכורעת אל תוך הלהבות הירוקות. שומרים, סינים ואחרים, רצו בעקבותיה, צועקים ומתווכחים בכעס.

"עד כאן, הרמיוני גריינג'ר" לחשה צ'ו, שערה מתנופף בפראות סביב פניה "הארי היה יורק עלייך אם... שתק!"

פרץ זיקים ולהבות רושפות שאג והסתחרר בתשובה, כאשר עטה הרמיוני קדימה, מתעלמת מן הלהט האופף אותה מכל צדדיה. קרן אדומה שרקה קרוב... קרוב מדי אל רגליה, משלחת בה פרץ עז של חולשה וכאב... כאב שנפל אך במעט מזה ששילחו המילים הנוראות אל תוך ליבה. אזי, חשה כיצד היא נורית קדימה כפגז, צפה חסרת אונים בתוך מערבולת ירוקה מסתחררת... אזי, חשה חבטה לחה, והעולם השחיר מול עיניה.

* * *

בוץ... מגעם המזוהם של גרגירי הבוץ המזוהם בין שיניה היו הדבר הראשון אותו חשה הרמיוני, כאשר פקחה את עיניה, מוצאת עצמה מוטלת על בטנה ברפש; כוכבים מעטים זהרו בשמיים הפתוחים מעליה, מעירים באורם הדועך את גגו של מגדל אבנים בלה מזוקן.

נאנקת בכאב, החלה מתיישבת באיטיות ומנסה לנער את הזוהמה משערה ופניה; חרמש ירח חיוור נטה לשקוע, שופך אור צהבהב ומבליח על צורתן הכהה של גרוטאות מחלידות וביתני חווה חורקים; מאי-שם, לאטו ענפיהם של צמחים ברוח איטית של שלהי-הלילה.

ראשה כואב עד להתפקע, נאבקה לקום ולהתנודד על רגליה.

להיכן... שלחה אותי? הרהרה בחשש, מזדקפת ונועצת מבט חוקר על סביבותיה; טיפות גשם בודדות נשרו מן הרקיע החשוך, זולגות על פניה כדמעות. אני חייבת להתנער מהטירוף הזה, חייבת... לחזור להוגוורטס, או למחילה.

עושה מספר צעדים קדימה, שלחה מבט ספקני בצריח העתיק ובבית העץ המוזנח המשתרע למרגלותיו, מוקף בגדר זמורות; מעבר לה, נפלה הקרקע במתינות אל עמק ערפילי, מכוסה לעייפה בגפנים רוחשות. אי-שם במרחק, נדמה היה להרמיוני כי היא מסוגלת להבחין בצורתה של עיירה רחוקה, חבויה למחצה בתוככי העלטה הנקלשת. נאבקת בפעימות הכאב, הוסיפה להתקדם, שולחת יד חלושה ללטף את עלי המשוכה.

"את שם!"

הקול הנוקשה ומבשר הרעות הדהד מפתח בית החווה; מסתובבת במהירות, הבחינה הרמיוני בצללית מוצקה המתקדמת לעברה בצעדים גדולים, נושאת רובה דו-קני דרוך ומוכן לירי. צורות נוספות, נמוכות ומאיימות עוד יותר, שעטו בעקבותיו, חושפות שיניהן ונובחות בפראות.

"מה את עושה כאן?" שב ורעם לעברה "יש לך פה?" רגע ארוך חלף, עד אשר הבינה הרמיוני כי הגבר הזועף דובר אליה בצרפתית. כעת, משקרב אליה, יכולה היתה להבין בתווי פניו; ראשו הקרח וחרוש הקמטים בהה בה בתיעוב, מעל כתפיים רחבות העוטות חליפת ציידים ישנה. הכלבים שבו ונבחו, לוטשים אליה ניבים מעוקלים ומפחידים למראה.

אוי, איך שאני נראית, הרהרה בפחד, שולחת יד קדחנית לסלק גושי טינופת נוספים משערה, ומנסה להזכר במעט הצרפתית שידעה. אין פלא שהוא חושב אותי ל...גנבת מטונפת.

"אוה, כן... כן, כמובן..." גמגמה במבוכה, שולחת מבט מפוחד אל עבר הכלבים.

"כמה טוב לשמוע" לעג לה, ארשת מרושעת מבליחה בעיניו "מסיגת גבול, ועוד אנגליה בנוסף. עכשיו, כדאי שתסבירי יפה יפה מה את עושה באדמות שלי, ומדוע שלא אתן אותך לכלבים, אה?"

הרמיוני נשכה את שפתיה, מנסה לחשוב מהר ככל שיכלה. לכי ותסבירי לחוואי מוגל על מפתחות מעבר ועל...

אלא שהצורך נחסך ממנה; עוד היא ניצבת בשפתיים רועדות, והכלבים מגבירים את נביחתם וקרבים לעברה, ניצת הבזק ירוק בתוך הגרוטאות מאחוריה; מנורת ארד ישנה הבהיקה באור מפחיד; הכלבים יבבו ונסוגו לאחור.

"נו-נו-נו, אנגרן" עלה קולה המלגלג של בלאטריקס מתוך המנורה. "אז החלטת לבלות את שארית ימיך בעבודת-אדמה. כמה סנטימנטלי מצידך. לרגע כמעט והאמנתי שאתה אכן מוגל אמיתי..." הצבע אזל באחת מפניו של החוואי; הרובה רעד בידו כעלה נידף "איזה שק דוחן נפל על ראשך, לפני שזרקת את מפתח המעבר לתוך הבוץ?" הוסיפה וסנטה ב "וככה מקבלים אורחים בימינו?"

לרגע, נראה החוואי אומלל ומפרפר כדג שנשלה מן המים.

"אא... ב...בלא..טריקס..." גמגם, רועד כעלה נידף "אם רק ה...הייתי יו...דע ש..ש..שאת שלחת אותה..."

"אני בטוחה" החזירה בלאטריקס במתיקות מזוייפת "עכשיו, תרחיק מכאן את הגורים החמודים ההם שלך, ופעם אחת בחייך התנהג כג'נטלמן. ידידתי הצעירה כאן צריכה מקום מנוחה בטוח לכמה ימים, עד שתחלים לחלוטין וכמו כן" פרץ גיצים חדש ניתז מהמנורה, ממריא בשריקה אל מעל גגות העץ המשופעים "אם לא קשה לך, טרח וחפש לה ציוד לכשפים. אני בטוחה שרודולפוס הצליח להסתיר כאן כמה שמונצים קטנים בסביבה, לא?"

הרמיוני רצתה למחות, אולם שפתיה חדלו להשמע לה, נסגרות ונפתחות בלא להפליט מילה; מצבו של החוואי, לעומת זאת, לא נראה כטוב בהרבה משלה.

"אהה... כל מה שתרצי, בלה" נאנק, מנסה לשווא לזייף חיוך "כלומר... תמיד היה לי ל...עונג רב להשביע את רצונה של... אשת אחי המ...מהוללת".

רודולפוס... כמה שמונצים... הרמיוני לא האמינה למשמע אוזניה; הרטיבות שפשתה בפניה כעת לא היתה טיפות גשם - כלל וכלל לא.

עכשיו... עכשיו את באמת בידיה, ולכי תדעי כמה... כמה אנשים עונו ונרצחו במקום הזה. הרהרה, כאשר לפתה זרוע חסונה את מרפקה, מצעידה אותה אל עבר הדלת הכהה. לפתע, חשה כי אולי עדיף היה לה לסיים את חייה על קצה גרזינו של מינוטאור. ואולי... אולי צ'ו צדקה ו... הארי היה באמת יורק עלי עכשיו. הרהרה בלב נשבר.

החוואי לא אמר דבר, שקוע בהרהורים קודרים משל עצמו. רק קולה של הרוח ענה לתהיותיה, מיבב באין מעצור על קירות המגדל החשוך.

.