מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

אנדרומדה

עטלף צווח, חובט בכנפיו גבוה מעל ראשה; אחר טס הלאה ונבלע בעלטת המנהרה, הדי קולו עוממים בין לבני-הענק הטחובות; מלבד זאת, וכולם של מים נסתרים משקשקים במחשכים, לא הופרה הדממה אלא בקול הלמות ליבה החרד. הנתיב ירד מטה-מטה, מתעקל פעם ופעמיים בעודו חולף על-פני גרמי מדרגות גסים ופסלים שכוחים, בוהים נכחם כמפלצות עיוורות. מפעם לפעם, היה אור לפידה המבליח של אידיין גולש בכהות על רשתות עכביש לחות, או מחריד חיות קטנות ומאוסות מרבצן; זו האחרונה לא דיברה מטוב ועד רע, מרגע בו קרעה לרווחה דלת סתרים באחד מעמודי הטרקלין. אי-כה, חשה אנדרומדה כי היא יראה יותר ויותר מן הדממה.

בל...היא מסוגלת לקבור אותך בחשיכה הזו, ממש כפי שהיא מסוגלת להוליך אותך לאיזה אוצר אפל. הרהרה, מחשבותיה האפלות שבות וניצתות בה, כאשר התיישר המסדרון לפניה, עובר דרך תריסר קשתות נישאות.

"טאמג-הום, טאמג-הום" השיבו קולות נקישה מרוחקים, אי-שם מעבר לחומות האבן. שני לפידי-תמיד האירו גבוה מעל ראשיהן, אורן מנצנץ ומשחק על שערה השחור הסמיך של אידיין... ועל שערה האפור של אנדרומדה; פעם נוספת, ניצתה בה קנאה, דוקרת כסיכה בתוככי ישותה.

"בל... הוד-מלכותך..." החלה לומר. אידיין סבה אליה במהירות, מניחה אצבע חיוורת על שפתיה לאות שתיקה.

אנדרומדה כיווצה את גבותיה במרירות.

הו-כן, איך שכחתי שיש לך תירוץ מצוין להתחמק משאלות. הרהרה, מאלצת את עצמה לשוב ולכשול בעקבותיה. נמאס לי... נמאס לי כבר להגרר אחריה. ממש כמו ש... הכעס התמר כאד לוהט, מייסר את קרביה. כמו שכל החיים שלך את נגררת אחרי מישהו... קודם בל וסיריוס, אחר כך טד, ואפילו נימפדורה חשבה לעצמה שהיא...

ההדים רחשו, מעצימים את קולן של טיפות המים הדולפות ומלווים את הרהוריה כמקהלה יוונית קודרת; נמאס לי... נמאס לי... נמאס...

ואז, כבמעין-תשובה, נעצרה אידיין על סיפו של גרם מדרגות נוסף, מתון ורחב מקודמיו, מסמנת לאנדרומדה להצטרף אליה. מרירותה נמהלת בסקרנות, התקדמה בזהירות, מאמצת את עיניה בכדי לפלוח את העלטה.

מים... הרהרה, כאשר הצליחה להבחין בטיבו של המשטח האפל שליחך את תחתית המדרגות. נדמה היה, כי אגם תת-קרקעי גדול נקווה שם, ניזון משלושה פלגים לפחות; אנדרומדה יכולה היתה לשמוע את שקשוקם בבירור, בעודם נופלים אל תוך המשטח הכהה, המתנועע ברכות. אזי, קפא מבטה על כתם אור כסוף שנגה על המים, בעברה האחר של הנקבה.

מרלין, התנשפה, עוקבת אחר פתית שלג בודד שנשר באיטיות אל תוך הנוגה המרוחק, מסחרר פעם ופעמיים בטרם נשק למיים ואבד. דרך החוצה... כלומר... הרהרה, חשה עצמה לפתע עייפה ועצובה. כאן... כאן מתחילה הדרך הביתה. חזרה אל המציאות, אל נימפדורה ו... חזרה אל הזיקנה. החלום, חלום הפיאנה הישן שלה ושל בל, הזוי ומבעית כאשר היה, עומד להסתיים.

אידיין הוסיפה לעמוד במקומה, מביטה במיים במבט מהורהר משל עצמה. דומה, כי שעה ארוכה חלפה בטרם פתחה בדברים.

"לייידי אימר ואנשיה יגיעו לכאן בכל רגע" הפטירה בקול רך "אזי... תגיע שעתנו להפרד, חוששני".

אנדרומדה נשכה את שפתיה.

לא תהיה לך עוד הזדמנות ... להתעמת איתה. אם היא חושבת לעצמה, שהקסם שמחק את אזקאבן ואת הגיל מפניה מספיק כדי... אלא שפיה קפא, כאשר חשה את עיניה הירוקות של אידיין סוקרות את פניה. משהו בתוכה רעד... מעולם לא חוותה מבט כזה, כה עגום ו... קרוב, ועם זאת מרוחק בדרך כה מוזרה. מה... מה עשו לך הטואטה דה-דנאן, בל?

מתיקה את עיניה ממנה לבסוף, שלפה אידיין צרור קטן מתוך גלימתה, הופכת את תכולתו אל תוך כף ידה; אנדרומדה זקרה את גבותיה בסקרנות, נוכח הבקבוקון בעל הצורה המוזרה, והנוזל הירוק-פניני הממלא את גופו העגלגל; אחריו, בקע צרור גדול למראה, זורם כנהר של כסף רך סביב אצבעותיה של אידיין. אנדרומה הביטה בו במבוכה, מחשבותיה חוזרות כהרף-עין אל סיריוס ו... ג'יימס פוטר.

"אממ...זו גלימה?" שאלה בקול חנוק "גלימת העלמות?"

אידיין חייכה.

"לא" אמרה, פורשת את הבד הכסוף-כהה על כתפיה של אנדרומדה. תחושה מוזרה חלפה בה נוכח המגע המלטף "זכרי את המילים הללו, אנדי" הוסיפה, מקישה באצבעה שלוש פעמים על כתפה הימנית "סְקֶנְטְלֶן וֶנְדוֹ אָקָרֶה".

אנדרומדה נאנקה, חשה כאילו חצה אותה ברק, גורם לה להשתעל ולהתנודד כשיכורה; המשקל על כתפיה וראשה גבר, מלווה בצינה מוזרה, מלטפת.

"הו!" הפליטה ברגע הבא, בוהה בתדהמה במעטה המתכת הנוצץ שהקיף את חזה, יורד עד ברכיה בליפוף עדין של טבעות כסופות. הגלימה עצמה, גונה השחור-כחול נלחץ ברכות על המתכת הבוהקת, גלשה לאורך גבה, נעה באיטיות חרישית כאילו ניחנה בחיים משל עצמה. פחד והשתאות נאבקים בתוך ישותה, הורידה אנדרומה אצבעות מהססות, לגעת בניצבה הזהוב-כהה של החרב; זה עוצב ביד אומן, בוהה בעיני ספיר כחולות מעל מקור מאיים.

הגריפון. הרהרה בקדחנתנות, נאבקת בפחד הגובר בתוכה. הגריפון המוזהב של... בית בלק.

"ואימרי זאת באותה צורה ובסדר הפוך, כאשר תרצי להחזירו לצורת אריג" התחייכה אידיין "חשבתי שהסמלים וה...מימרה החרוטה על להב החרב יהיו... הולמים".

בוודאי שחשבת כך, הרהרה אנדרומדה בדי-כעס, בעוד אידיין מוסיפה "חפצים אלו כושפו עבור בית מק-רויך מאות שנים לפני ימיו של או'סלית'רין. ואני... ערכתי בהם התאמות קטנות בעבורך. רצוני הוא כי תקחי זאת כתשורה בכדי ש..." שפתיה של אידיין רעדו קלות "תזכרי אותי לטובה לאחר כל ה...רשע והיסורים שנאלצת לעבור בבריילית' ו... במקומות אחרים".

אנדרומדה רעדה. מעטות משפחות הקוסמים בעולם היכולות להתפאר באוצר המתקרב לזה... באל-כורחה, חשה כיצד ליבה פועם בחמדנות, מתחנן בפניה להותיר את המתת ברשותה; משקלן של חליפת השיריון והקסדה היה קל לאין ערוך מחפציה הקודמים, שכושפו עבורה בסמטת קוהולין... נדמה היה לה, כאילו היא נושאת עליה את משקלו של מעיל כבד במיוחד, הא ותו לא. והחרב הזו... כזו מלאכת מחשבת קטלנית לא ראיתי בשום... ומה בכך, אם תשאי להב עם המימרה המטופשת של בית בלק? האם אינך עונדת את הטבעת במשך שנים. התווכחה עם עצמה ביאוש. ומצד שני, זו היתה משאלתה האחרונה של נרקיסה, זה שונה...

"איני יכולה לקחת ממך אוצר כזה ה... הוד מלכותך" לחשה בקול נשבר. אלא, שאידיין השימה עצמה כלא שומעת; פעם נוספת, החוותה תנועה באצבעה, גורמת לשני גביעים נוצצים להופיע, ולחרף בהבזק כחול מול פניהן.

"הדרך חזרה עשויה להיות מסוכנת... אפילו בחברתה של קוסמת מוכשרת כאימר רייבנקלו" הפטירה. "נדמה לי שהם קרבים. האם תחלקי עימי כוס יין, אנדרומדה?" שאלה, נועצת בה מבט מוזר... גאה, ועם זאת כמעט מתחנן. הבקבוקון המריא מתוך ידה, שופך את תכולתו המבעבעת אל תוך הגביעים "זהו היין העתיק, דם חייה של איניש גלורי, והברית שכרתו האלים בין ילדיהם לבין אדמתה הירוקה".

אנדרומדה שילחה בה מבט נפחד.

"והאם אין... איסור על הגשתו לבני אדם?" שאלה, עודה נאבקת בינה לבינה. שוב הוא משתלט עלייך, בית בלק הארור ועתיק היומין... אולם... האם את יכולה באמת ובתמים להשתמט ממנו? האם טד עצמו לא כינה אותה תמיד... נסיכת בלק יפה ויקרה שלי? הזכרון גרם ללחלולית להקיף את עיניה. רגע, עמדה מול אידיין כעלה נידף. אזי, שלחה יד רועדת לאחוז בגביע המרחף. חום קרמי, נעים, מילא אותה כאשר הוריקה את תכולתו אל תוך גרונה; נדמה היה לה, כי הנוזל מתערבל בתוכה, צלול ועז יותר מכל אותם שיקויי נעורים מפוקפקים בעבורם שילמה הון-תועפות במהלך השנים; נדמה היה לה, כי הוא מפעפע ומתפשט באין-מעצור, משלח כוחות טהורים אל כל איבר מאיבריה.

מגניבה מבט אל המיים האפלים, חשה כיצד רוטט ליבה מהתרגשות; הדמות הגבוהה שנשקפה אליה, זוהרת בשחור וכסף, דמתה לאחד הגיבורים מספריה של נרקיסה, לא לאישה זקנה ובודדה, שצללים סוגרים עליה מכל עבר.

אזי, בעוד התרגשותה חוברת לחמדנות בכדי לחנוק את שארית התנגדותה, עלה קול טפיחת משוטים רך, גורם לה להרים את ראשה בזהירות.

"האם נגיע עוד מעט, ליידי אימר?" שאל קולה הדקיק של מאגנס מתוך העלטה "אני רוצה לחזור למיטה, ו... אם אנו הולכים לחזות בכוכבים, מדוע לא עלינו למעלה, אל ראש התל?"

"משום שיש אותות, בהן ניתן לחזות רק במקומות מיוחדים, ילדתי" ענה קולה השליו של אימר.

זוקרת את ראשה, שילחה אנדרומדה מבט על פני המים; אזי, כאילו חיזק המשקה המוזר את עיניה, הצליחה להבחין בצורתה המטושטשת של סירה ארוכה, שחיילי שי אוחזים במשוטיה הכהים; ראשה הזקוף של אימר נישא מעל החרטום, דומה ממרחק לכוכב זהוב ונוצץ. אידיין עשתה צעד קדימה, מתווה אות בלפיד שנשאה בידה.

"ליידי בלק! ליידי בלק!" עלה קולו הנרגש של דיארמונד מתוך העלטה.ברגע הבא, חדרה הסירה במהירות אל תוך המים הרדודים; טיפות מיים כהות ניתזו לכל עבר כאשר קרבה אל אבני המדרגות, מאפשרת לדיארמונד הנרגש לקפוץ החוצה; הלה, מנער בפראות את שערו הרטוב, נראה כמי שכמעט ולא הבחין בנוכחותה של אימו.

"הו!" הפליט בקול נשנק, שולח אצבעות חמדניות ללטף את טבעות השיריון "זה... אגדי!"

באל-כורחה, חשה אנדרומדה כיצד מתפשט חיוך חמים על פניה.

מאגנס באה בעקבותיו, מרימה בעדינות את קצות שמלתה; שולחת מבט קר באחיה ובאנדרומדה גם יחד, מיהרה אל אידיין וחיבקה אותה בכח.

"גם את באת לצפות בכוכבי החורף, אמא?" שאלה בקול עמום, מסתתרת למחצה בתוך כנף גלימתה של זו האחרונה "ומה... מה המוגלגית עושה כאן?"

אידיין כרכה סביבה את זרועה החופשית, אולם רגע ארוך חלף עד שהשיבה תשובה. נדמה היה לאנדרומדה, כי היא מחליפה מבטים רבי-משמעות עם אימר, כאילו שתיהן משוחחות בקולות סודיים, נעלים מחושי-אדם. משכיווצה אידיין את גבותיה, מתבוננת במי האגם ובקומץ האנשים החמושים המטפסים מהסירה, היתה אנדרומדה מוכנה להשבע כי שאלה 'האם את בטוחה לחלוטין כי לא עקבו אחריכם?'

"עוד שאלה מטופשת לאוסף, מאג" סנט דיארמונד לעבר אחותו, מעביר ידיים משתאות על ניצב החרב "הלוואי וגם לי היתה אחת כזו... והלוואי שאחותי הטיפשה היתה מפסיקה סוף-סוף לילל. היא לא חדלה מאז..."

"דיארמונד" הפטירה אידיין בקול מתרה,נסוגה צעד לאחור ומשחררת את מאגנס.

"למה המוג...ליידי בלק כאן, אמא?" שבה מאגנס ושאלה, מביטה על סביבותיה בעיניים כחולות מלאות חשש "אנחנו... לא באנו באמת כדי לצפות בכוכבים בפתח המערה, נכון?" הוסיפה בקול שקט יותר.

אידיין הנהנה.

"בואו לכאן, ילדים" אמרה, מלטפת בהיסח יד את שערה של מאגנס "את ילדה חכמה, יקירתי" אמרה מקץ רגע, בעוד דיארמונד רוטן דבר-מה, ומרפה באי-חשק מופגן מניצב חרבה של אנדרומדה "אכן, לא הובאתם לכאן בחשאי בכדי לצפות בכוכבים. כעת, למעני ולמען אביכם, אנא חדלו מלריב ו... היו אמיצים".

מאגנס הרימה את עיניה במבט נפחד. דיארמונד נחר, מציב ידיו על מותניו בארשת עליונות כמתריס 'ומתי איני אמיץ?'

"אני ואביכם החלטנו" אמרה אידיין בקול עצור "כי על שניכם לצאת לחופשה בקימבריה, ולבלות כמה חודשים באי היפה של הליידי אימר. כך טוב וראוי יותר, כל עוד אביכם המלך שוהה רחוק מכאן, במרדף אחר בן-דודכם הבוגד או בלוכלאן".

דיארמונד העלה חיוך מרוצה על פניו.

"הו, מסע שלם ו... מלא הרפתקאות אל קימבריה!" הפליט "ליידי בלק תבוא איתנו, נכון?"

"אכן" אמרה אימר, מביטה במחזה בחיוך; אלא שאנדרומדה יכולה היתה לחוש בקדרות העצורה מתחת לו.

רעידותיה של מאגנס גברו; מתנשפת, שבה והתרפקה על אידיין, כורכת סביבה את זרועותיה חזק ככל שאך יכלה.

"אני... אני חייבת ללכת?" שאלה "אני לא... אני לא רוצה לעזוב אותך" עיניה נמלאו דמעות.

"אין זו פרידה לנצח, מאגנס" התערבה אימר "הרי את ליידי קטנה. הגיעה העת שתחלי בחניכות ראויה ו..."

אלא שהילדה לא הטתה לה אוזן. ליבה של אנדרומדה כמעט ונקרע בקרבה, נוכח המבט המתחנן שתלתה באימה.

"משהו... משהו רע מאד קרה, נכון אמא?" שאלה "בבקשה... תני לי להשאר..."

ילדה מסכנה. הפרידות האלו הן... תמיד נוחתות עליך בזמן הלא נכון, הרהרה, נזכרת בפרידה אחרת, ברוח שורקת בין פנסי הרחוב בלילה אחר, ודמותה של בלאטריקס המביטה אחריה בכעס, כאשר הכניסה בחפזון את התיקים אל המכונית שהובילה אותה אל האירוסין... ואל החופש.

"הוא לא שווה את מה שאתה עושה לעצמך, הבוצדם הזה" נהמה בלאטריקס בכעס, כאשר נסגר תא המטען בטריקה. רק שבועיים קודם לכן התפרעו שתיהן כאילו היו ילדות קטנות, מפעילות את הכישוף ההוא שקנו מג'יימס פוטר, שגרם לכל הכריות להתעופף ממקומן ולרדוף אחרי נרקיסה וקריצ'ר בכל רחבי הבית. שתיהן צחקו עד דמעות, למראה גמדון הבית האומלל הנאחז בשוליה של כרית אדומה שטסה במעגלים פרועים סביב הסלון, עד שנשבע בכל היקר שלו, שלא יעז להלשין לגברת בלק על הדרך בה הן ממשיכות להפגש בסתר עם בנה המנודה וחבורתו המפוקפקת.

"יש לו מזל, שאת אוהבת אותו כל-כך" הוסיפה בלאטריקס לפרידה, משלבת את זרועותיה "אחרת הייתי מכאיבה לו... מכאיבה לו עד שהיה יוצא מדעתו".

לצידה, המשיכה אידיין ללטף את שערה של מאגנס, אנחה שקטה ומרה בוקעת מפיה.

"לא אשקר לכם" אמרה לבסוף "שלומכם אינו מובטח, כל עוד אביכם ומק-פאיל הזקן רחוקים מכאן. שמעתם כיצד ההינו דיוריק מק-אלן ואנשיו היהירים לשלוף חרבות לעברי בלב ארמוני. "ולא עוד, אלא שרבים מאנשינו ניצבו לצידו".

"זה רק בגלל המוגלגית" התווכחה מאגנס, מלכנסת אל אנדרומדה מבט רושף מעיניה הלחות.

"לא, לא רק בגללה" החזירה אידיין, מוחה ברכות את דמעותיה של בתה "מטרותיהם של בני מק'אלן הן... מרחיקות לכת הרבה יותר, ולגימת דם אחת אינה מרווה את הבאנשי" הוסיפה "איני רוצה שילדי יהיו נתונים לחסדיו של דיוריק ואחיו".

דיארמונד רקע בכעס, בועט בגוש אבק גדול אל תוך המים.

"אבא היה צריך להרוג את כולם, את כל החזירים מבית מק-אלן" נהם, בקול שכמעט ודמה לנהמת כלב משחר לטרף "להרוג ולשרוף את התל המסריח שלהם. רק בגלל שהם נשבעו איזו שבועה מטופשת לדרואיד, הם חושבים כאילו הם כבר המלך העליון והכל מגיע להם. הם..."

אנדרומדה לא האזינה עוד. עיניה קרועות לרווחה, הביטה במאגנס הבוכיה ובדיארמונד הזועם.

שבועה מטופשת, הרהרה, נזכרת באימה במילים העזות והנוראות שנלחשו בכל רחבי בריילית'.

"לקטול בחץ ובחרב, בכישוף וברעל, כל אשר ישוב לחלל את דמם ולמסור את סודותיהם של הטואטה דה-דנאן, מות יומתו, מזקן ועד עולל; חמושים בקרב, או משוועים לרחמים על ברכיהם..."

הרעד שחלף בה היה כה עז, עד כי כמעט ומעדה את תוך מימי האגם. כל שיהין לחלל את דם הטואטה דה-דנאן... אם אידיין היא בלאטריקס, אזי ילדיה... הו מרלין!

לרגע, כמעט ויכולה היתה לראות בדמיונה את עיניו הקרות של דיוריק ואת חיוכו בעודו מנחית את חרבו; הצרחות... הדם הניתז לכל עבר...

ליבה הלם כמחשב להתפקע.

הו לא, מק-אלן. התנשפה, חשה כיצד מלבינות לחייה. אתה... לא תגע בילדיה של אחותי, אתה וחבורת המנוולים שלך. שלח יד לפגוע בהם, ואקצוץ לך אותה. שום דבר שעשתה אימם אינו מצדיק...

ידה של אידיין נגעה בעדינות בכתפה. מתנערת מהרהוריה, הבחינה אנדרומדה באנשיה של אימר, המובילים את שני הילדים לאורך הגדה החשוכה, לעבר המקום בו נגהו קרני הירח השוקע.

"את באה, ליידי בלק?" שאל דיארמונד, מטה את ראשו לאחור.

"חושבני, שאין צורך כי אסביר לך את הסכנה, אנדי" לחשה.

"לא" החזירה אנדרומדה. דברים כה רבים היה בדעתה לומר לה... וכעת מצאה עצמה נטולת מילים. זהו מחירם של השיריון והחרב, אם כן. הרהרה בעצב. ושל... בית בלק האצילי ועתיק היומין. האם נגבה ממנה תשלום זה בעבור שכיות החמדה שעטתה, או בעבור הדרך בה נטשה את יעודה וברחה עם טד טונקס? על כך, לא ידעה אנדרומדה לענות... מה גם, שלא נותרה לה משמעות רבה, לתשובה זו; לא עוד.

"אני..." אצבעותיה התדהקו על זרועה של אידיין "אני מבינה את הסכנה, ואני נשבעת לך" החזירה בלחש "אגן עליהם בחיי".

"אני אסירת תודה" אצבעותיה של אידיין טפחו בחיבה על שורש ידה, עולות ונוגעות בקלילות בטבעת הענודה על אצבעה; נדמה היה לאנדרומה, כי סמל האבירים והאותיות העתיקות ריצדו וזהרו קלות נוכח מגעה.

"ובכן... כפי שהיתה נפש יקרה אומרת לו נכחה כאן" הוסיפה אידיין, חיוך דקיק עולה על שפתיה "הטבעת יורדת דרומה, הלא כן? עודך זוכרת את השיר ההוא?"

לרגע, ניצבה אנדרומדה ובהתה בה בתדהמה. אזי, כמו מכוחו של כישוף נסתר, נמוגו הכעס והפחד לרגע, מפנות את מקומם לצחוק נמוך וקליל. כיצד יכלה לשכוח את אותו שיר ישן-נושן, שהביא את נרקיסה פעם אחר פעם להתפרץ בזעם? שפתיה נעו כמאליהן, בעוד היא ואידיין לוחשות ביחד:

טבעת למשוך בם ולאתרם,

טבעת למשול בם ולשדכם,

אל ממלכת בית בלק,

שם טהור הוא הדם.

אזי, דעך החיוך בפניה של אידיין, ואחיזתה רפתה.

"השחר קרוב, ושעת הפרידה הגיעה" לחשה, נסוגה לאחור "לו יאיר אור כוכבים את דרכך... אחות".

.