מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

דיארמונד

"תסתכלי טוב בגביע הזה, מאג," דיארמונד העביר אצבעות חמדניות על החפץ העתיק וסובב אותו באיטיות "את רואה?"

אור ירח קלוש זהר על רצפת חדר המועדון השומם, חומק בעדינות בין פתיתי השלג הרכים שנטפו על החלונות החיצוניים; דיארמונד הידק את אחיזתו והתרכז, מוסיף לסובב את החפץ הגדול והבוהק. לרגע, לא התרחש דבר; אזי, כמו לפי פקודה נסתרת, נפערו חריצים נסתרים בדפנות הזהובות, כאילו חרטה עליו יד נעלמת רונות מסובכות, וצלמית זעירה של עוף חול שהילה בוהקת סביבו.

"אני אומר לך, שיצרו את זה בצד האחר של הערפל... כלומר, בבית," אמר בהשתאות, עיניו בולעות את עוף החול המפואר, "זה פשוט מדהים, איך האנשים בהוגוורטס, הם... פשוט לא יודעים מה מסתובב להם כאן בטירה, ממש מתחת לאף."

מאגנס משכה בכתפיה בביטול מעושה, והחליקה את אצבעה באי-נחת על עניבתה הירוקה.

"לא משהו מיוחד," הפטירה, כאב קלוש קורן בעיניה הבהירות; מאגנס לא הפסיקה לחשוב על ביתם הרחוק בתל בריילית', ולו לרגע אחד; דיארמונד הניח את הגביע על שולחן סמוך, מביט באחותו ברגשות מעורבים. גם הוא, ממש כמוה, לא שכח את ביתם שנגזל ואת אבא שנרצח בידי מלכים בוגדים ושרצי פומורי... ויום אחד, הבטיח לעצמו שוב ושוב, יום אחד הוא ישוב ויחצה את הערפל בכדי לנקום ולשים את כתר בריילית' על ראשו. אולם בינתיים... כיצד יכולה היתה אחותו להתעלם מכל הדברים המרתקים והנפלאים שהקיפו אותם מכל עבר?

הוגוורטס... זכר כיצד הרהר כאשר הובל בעיניים קרועות לרווחה דרך השערים, בואכה אל ההיכל הגדול. טירתו הגדולה של או'סלית'רין.

הטירה אפפה את ישותו מכל עבר, מפתה ולוחשת באוזניו על אלף סודות לחקור, אין-ספור מסדרונות נעלמים וחידות לפענח; כבר בלילו הראשון בטירה, הבחין כי בני-האדם ששכנו בה אינם מסוגלים להבחין באי-אלו דברים שהסתתרו בתוך המבוך העצום, שלובים בכשפים שנארגו בעדינות רבה אל תוך הקירות עצמם.

הימים והלילות רצו, רודפים זה אחר זה במהירות; דיארמונד התקשה להאמין, כי שבוע שלם חלף מאז הובילה ליידי אנדרומדה אותו ואת מאגנס אל תוך האולם העצום; ובעוד אחותו הפחדנית נצמדת אל אנדרומדה וכובשת את מבטה בקרקע, הביט דיארמונד בלב הולם במאות הדיוקנאות המכושפים, בחליפות השריון ובשאר שכיות החמדה, ונהנה מכל לחישת השתאות שנפלטה סביב ארבעת השולחנות הארוכים נוכח המחזה; שני נסיכים מן הטואטה דה-דנאן, אשר יחלקו עם אנשי-גייל הצעירים את ספסל הלימודים. דיארמונד זקר את ראשו, מניח לשערו השחור ליפול בחופשיות סביב פניו החיוורים.

יאמר מק-פאיל רפה-השכל מה שיאמר, אתה נסיך ויורשו של אבא, הרהר בגאווה כאשר צעד בעקבות אנדרומדה, מעלה חיוך בוטח על פניו.

דיארמונד היה כה מרותק אל המכשפים הצעירים ושאר הדברים סביב לו, עד כי כמעט ולא הבחין במצנפת המרופטת שהונחה על ראשה של אחותו, וצרחה כמעט מיד "סלית'רין!"

רק מגעה של שליטת הטירה, או המנהלת, כפי שנהגו שוכני המקום לכנותה, ניער אותו מהרהוריו. זוקר את גבותיו בתמיהה, הניח דיארמונד למכשפה בעלת השער החום-אפור להוביל אותו קדימה, ולהניח את המצנפת על ראשו.

"ובכן, מה יש לנו כאן?" שמע דיארמונד קול קטן מדבר בתוך ראשו "אתה בטוח שלא נפגשנו כבר פעם?"

"אה... אני לא חושב שזה אפשרי, גבירתי," מלמל דיארמונד במבוכה, "כלומר... אלא אם היית פעם בצד השני של הערפל, התכוונתי."

"לא," החזיר הקול, "לא באלף השנים האחרונות, בכל מקרה. ובכל זאת, אני עדיין חושבת שאתה מוכר לי מהיכנשהו... בוא ונראה, לא מעט שאפתנות ועורמה, ומצד שני, כשרון טבעי להתחבר לאחרים... ואומץ, הרבה אומץ, אפילו למעלה מן הרצוי לך, אני משערת. כמו אז... כמו אז, אבל מסובך יותר. מה לעשות איתך?"

חיוך עלה על פניו של דיארמונד.
"כן, אני אמיץ מאד," אמר, עוצם את עיניו למחצה, "ויום אחד, בני מק-אלן ואלאיל המנוול ילמדו את זה בדרך הקשה. אני אוביל את אנשי בריילית' נגדו, גבירתי, ואת הראש המרושע שלו אני אתקע על מוט חזירים. אני נשבע בלוך..."

"בהחלט, בהחלט מעל ומעבר לרצוי לך, עכשיו כמו אז... ואם ככה, עדיף שתלך לגריפינדור!"

"אולי השתמשו בזה לכשף יין מתובל, לא יותר מזה," דבריה של מאגנס ניערו את דיארמונד מהרהוריו. אחותו נטלה את הגביע מן השולחן, מסובבת אותו מול אור הירח הקלוש; הקירות החזירו הד-רך, כמעט בלתי נשמע. רובם המוחלט של הנערים האחרים הסתלק לחופשה ארוכה, פחות מיומיים לאחר שמוין לביתו של גודריק או'גריפין... או גריפינדור, כשמו בקרב בני האדם.
"אם נצליח לכלוא קצת אור ירח בפנים ולכשף אותו" הוסיפה מאגנס בקול מהורהר "אולי אז..."

"מי בדיוק הרשה לך להכניס סלית'ים למועדון הזה, מק-רויך?"

צמיד הארד על זרועו של דיארמונד בהק, כפי שעשה בכל פעם בו דיבר מישהו בשפתם של אנשי גייל; המנהלת היא שכישפה עבורו ועבור מאגנס את הצמידים, עד שיתקדמו היטב די הצורך את שיעורי השפה שנאלצו לקחת בכל ערב.

דיארמונד קפץ על רגליו, בעוד זוקרת את סנטרה בבוז לעבר התלמיד החסון שקרב לעברם, מביטה בו כאילו לא היה יותר מזבוב מזמזם. אלא שלדיארמונד היה כבר די והותר מן החטטן היהיר הזה, שהתעקש שלא להבין אל מי הוא מדבר.

"זו אחותי, המילטון," נהם, "אם לא הצלחת להבין עדיין..."

תלמיד השנה השלישית שכונה בריאן המילטון עיווה את פניו בבוז, מעביר יד בוטחת בשערו השטני.

"נדמה לי שאתה זה שעוד לא הבנת משהו, נסיכון," החזיר, מתייצב מול דיארמונד באגרופים קמוצים; המילטון נפל מדיארמונד אך במעט בגובה, אולם פיצה על כך בלא ספק ברוחב הכתפיים. עיניו הכחולות-ירקרקות ננעצו בלא פחד בעיניו האפורות של יריבו.

"הנאמנות היחידה כאן היא לבית שלך, וכדאי שתכניס את זה טוב-טוב לראש. ומצידי, שתלך כל המשפחה המלכותית שלך לכל ה..."

"מילה אחת על משפחת מק-רויך, שלשול סוסים שכמוך, ואתה באמת תצטער על זה. הבטחה שלי."

המילטון הפליט צחוק קצר, מכוער.

"לא נראה לי, מק-רויך. גם ככה פרופסור לונגבוטום לא ממש מת עליך. שלא תחשוב שלא שמתי לב, ו... הי, מה זה בדיוק הגביע הזה?"

מבטו של המילטון נפל באחת על הגביע שהוסיף להבהיק על השולחן.

"זה לא ממש עניינך, המילטון."

"את זה עוד נראה..." עיניו של הנער נצצו, "אף פעם עוד לא ראיתי כזה, אני חושב שאני...אוי!"

בזווית עינו, הצליח דיארמונד לקלוט את החיוך הקטן והנבזי שהסתמן על פניה של מאגנס. ברגע בו לפתו אצבעותיו של המילטון את הגביע; אד כחול התמר למעלה, הופך להרף רגע לעוף קטן, שנדמה היה כאילו נוצק ממים קפואים; זה האחרון הפליט ציוץ מרוצה, נופף בכנפיו והמריא כלפי מעלה, סוחב את הגביע ואת המילטון לעבר תקרת המועדון.

"תו... תורידו אותי מכאן... בני כל..."

"מוגל מטומטם," מלמלה מאגנס בבוז; הגביע עשה שני סיבובים באוויר, מטלטל את המילטון המבוהל, שנדמה היה כאילו אצבעותיו נדבקו אל הגביע. אחר, השמיעה הציפור המכושפת צווחה דקה, וטסה במהירות הבזק לעבר חור היציאה מן המועדון.

"למה חייבים להפריע לי דווקא באמצע הל-" האשה השמנה בפורטרט קטעה את נזיפתה, פוערת את פיה בתדהמה כאשר הטלטל המילטון המבועת באוויר, חולף על פניה וממשיך בטיסתו לעבר המסדרון החשוך בעבר השני. דיארמונד ומאגנס, מגחכים ומתנשפים, אצו בעקבותיו בכל המהירות שיכלו רגליהם לגייס.

"תחזיר את זה, המילטון!"

"תורידו אותי!"

ט - ר - א - ח

המילטון הפליט אנקת כאב, כאשר התנגש בעוצמה רבה בתמונה גדולה של רועה חזירים הניצב על שפת ביצה; החזירים המצויירים נחרו באימה והתפזרו לכל עבר; תריסר מהם שעטו אל תוך התמונה הסמוכה, מקפיצים זוג אצילים יהיר ממשחק הקלפים שלו. אלו האחרונים החלו לצעוק ולגדף, מנסים לשווא לגרש את הבהמות הנפחדות מאולם הנשפים שלהם. ברגע הבא, היה המילטון שכוב על בטנו מתחת לתמונה הפגועה; הגביע נשמט מידו בצלצול עמום, והתגלגל מספר מטרים הלאה משם, לעבר אחד מגרמי המדרגות.

דיארמונד החיש את ריצתו, מתייצב מול המילטון בארשת מאיימת. יריבו התנשם בכבדות, והצליח להזדקף לישיבה, נאנח ומשפשף את אבריו הכואבים.

"חתיכת..." התנשף, "זה היה הדבר... הכי... הכי..." ואז, בלי התראה, פרץ בצחוק, "הכי מרתק שהיה כאן מאז נגמרו הצרות עם השד ההוא ביער האסור. קנית אותו מהויזלים, נכון?"

דיארמונד הביט בו במבוכה.

"אה... אני לא חושב," הפליט, חש כיצד שפתיו מתעקלות מעלה באל-כורחן, הולכות ומדביקות אותו בגיחוכו של המילטון, "ומה זה בכלל 'ויזלים'?"

המילטון הביט בו כאילו נפל מן הירח.

"לא שמעת בחיים על חנות ההוקוס-מוקוס, מק-רויך? וואו, זה באמת חור בהשכלה," פרץ צחוק נוסף בקע משפתיו, "אם לא מהם, אז יש לך... כשרון טבעי לדברים האלו? בחיי, אולי בכל-זאת אני אתחיל לחבב אותך בסוף, הוד-מעלתו..."

"כמה נוגע ללב."

דיארמונד זינק לאחור, מסתובב כנשוך-נחש לעבר המדרגות; הדמות בגלימות השחורות החליקה לעומתו, כהה וחרישית כצל.

המורה הזה לשיקויים... נדמה היה לדיארמונד, כי עוד בליל בואו, נעץ בו הלה עיניים אפלות וחורשות-רעה.

"צק-צק-צק," הפטיר הלה בקול חלקלק, "מסתבך בצרות כבר בשבוע הראשון, מק-רויך? תואיל לסלוח לי אם לא אהיה מופתע."

דיארמונד נסוג עוד צעד לאחור, בוהה בחוסר חיבה בשערו האפור והשמנוני של הגבר שניצב מולו. מאגנס לא נראתה בשום מקום, כאילו בלעה אותה האדמה... אם כי נדמה היה לדיארמונד כי הבחין בזוית עינו בקצה זנבו של חתול לבן, מצטנף בשקט מאחורי אחת מחליפות השיריון.

"וגם אתה, המילטון? אני חושב שעשר נקודות מגריפינדור בשביל כל אחד מכם יהיה תמורה הולמת לחוצפה הזו."

"עשרים נקודות, אבל אדוני, זה לא היה-"

"כמדומני, לא ביקשת את חוות-דעתך המלומדת, המילטון. אולי גם עונש ביחד יעשה לכם טוב... לחגוג בדרך הולמת את החברות החדשה שפרחה ביניכם. ועכשיו, מהיכן השגתם את הגביע הזה?"

דיארמונד חרק בשיניו. הטיפוס המאוס הזה חיפש אותו, לא היה כל ספק בכך.

"נדמה לי ששאלתי שאלה, מק-רויך. אלא אם כן אתה רוצה ל..."

"מצאנו אותו במועדון," הזדרז המילטון לענות, קם בדי עמל ומנער את האבק מבגדיו, "אולי מישהו שכח אותו כשיצא לחופשת חג המולד..."

"היה סמוך ובטוח שאברר את זה," לחשש המורה... סוורוס סנייפ, נדמה היה לדיארמונד שזה היה שמו; ראש הבית אליו שובצה מאגנס המסכנה. כיצד יכול בית שנושא את שמו של או'סלית'רין להיות מונהג בידי יצור כזה?

"ועכשיו, תסתלק בחזרה למועדון שלך, וקרא לאחותו של מק-רויך," הוסיף סנייפ,משלב את ידיו על חזהו, "המנהלת רוצה לראות את שניהם."

המילטון הפליט "כן אדוני" נמוך ונראה כמאושר מאד לפתוח בריצה ולהותיר את סנייפ מאחורי גבו. ברגע בו נעלם מן העין, עשה המורה הזקן צעד קדימה, רוכן לעבר דיארמונד וסוקר אותו בעיניים שחורות וקרות כקרח.

"ועכשיו, מר מק-רויך..." לחשש, "או שמא עלי לומר, בלק? עצתי היא שתפנים זאת כבר כעת. אני עומד לעקוב אחריך מאד מקרוב... ואם אתה יהיר די הצורך לטעות וחשוב שתפיק תועלת מתארי האצולה הריקים מתוכן שלך, או משם-משפחתו של הטואטה דה-דנאן שהצליח להיות שוטה די הצורך בכדי להתאהב באימך האצילית... תלמד בדרך הקשה שטעית. אם רק תחשוב לגדל לי כאן דור שלישי של עושי צרות..."

דיארמונד חשק את לסתו בחוזקה בכדי שלא לצרוח בזעם, אלא שעיניו יקדו משנאה.

הרגע התחלת מלחמה, סנייפ או איך שלא תקרא, הרהר, נושך את שפתיו עד כאב. עוד אמצא דרך... רק חכה, מר שיער שמנוני ומאוס, רק חכה.

* * *

המדרגות התעקלו, מוליכות מעלה-מעלה-מעלה; דיארמונד היה כה שקוע בהרהוריו, מוחו עובד על חיפוש דרכים לנקום בפרופסור סנייפ בלא להתפס, עד כי בקושי שם לב לגרגויל הגדול שזז הצידה למשמע סיסמה שלחש הפרופסור השמנוני.

רק קולה של דלת נפתחת, ואשה שפרצה מתוכה בפנים סמוקות מזעם, ניערו את דיארמונד מהרהוריו.

"שמעתי די והותר, אמא," נהמה האשה, שולחת מבט קטלני לאחור. נדמה היה כי לא שמה לב כלל ועיקר לנוכחותם של דיארמונד ומאגנס, או לחיוך הדק והלעגני שעלה על פניו של סנייפ.

"איחולי, באמת איחולי הכנים על האיחוד מחדש עם אחותך היקרה. לא מספיק שנעלמת והוצאת לי את המיץ מרוב דאגה, אז עכשיו... עכשיו את חוזרת פתאום להקרא בשם האצילי ועתיק היומין ההוא. אז אולי בת חצויית דם כבר לא מספיק טובה בשבילך. אז שלום ו..."

דיארמונד זקר את גבותיו בפליאה כאשר אנדרומדה הופיעה בדלת, פניה חיוורים ומתוכים.

"נימפדורה, התנהגי בהגיון וחזרי לכאן בבקשה," אמרה "את-"

"הפרענו למריבה משפחתית?" שאל סנייפ בקול חלקלק, פניו כמעט ונוטפות שמחה לאיד. מבטיהן של שתי הנשים הופנו לעברן באחת; אנדרומדה נראתה כמי שלא יודעת את נפשה מרוב מבוכה, ואילו זו שנקראה נימפדורה רק התנשפה, ושלחה בהם מבט קטלני; אחר, האיצה את צעדיה, חולפת על פניהם כרוח סערה.

"דיארמונד, מאגנס," מלמלה אנדרומדה, מנסה לשווא לזייף חיוך; אלא שעיניה הוסיפו לבהות לעבר מורד המדרגות, לכיוון בו נעלמה נימפדורה.

"ליידי אנדרומדה..." גמגם דיארמונד, לא יודע מה עליו לומר. אותה נימפדורה, תהא אשר תהא, התנהגה בגסות-רוח כלפי האבירה האמיצה שחילצה אותם מידי הפומורי. ואת זה אני לא אשכח מהר. אם...

"פרופסור סנייפ," עלה קול נשי אחר מצידה האחר של הדלת, "אנא, הכנס אותם פנימה."

דיארמונד פסע בעקבותיו של סנייפ אל תוך המשרד הגדול והמוזר; אנדרומדה הפליטה ברכה מגומגמת, וליטפה בחיבה את שערה של מאגנס. ברגע הבא, מצא עצמו דיארמונד בוהה במספר גדול של מכשירים מוזרים, שרחשו והעלו עשן על פני שולחן גדול; המנהלת ישבה בכסאה מן העבר השני, עיניה החומות עוברות מדיארמונד ומאגנס אל אנדרומדה, ואל פרופסור סנייפ שנותר לעמוד בצל המשקוף.

"אם אינך נזקקת לי כעת, פרופסור גריינג'ר," נאנחה אנדרומדה, "אבקש את סליחתך. אני... צריכה לתפוס שיחה עם הבת שלי."

המנהלת הנהנה בכובד-ראש; מבטו של דיארמונד עבר מן המכשירים לשני ארונות ענק, מלאים עד אפס מקום בספרים, ומהם לדיוקנאות המוזרים שנראו כשקועים בשינה על הקיר בעבר האחר; נדמה היה לו כי אחד מהם - קוסם ישיש בעל זקן ארוך וכסוף, פקח עיין אחת וקרץ לעברו מעל משקפים מוזרים, שצורתם כחצאי-ירח.

"ראית את זה?" לחשה מאגנס באוזנו, "הוא... לא נראה קצת דומה לפייטן הזקן של ליידי אימר?"

דיארמונד הנהן, מביט בתמונה בסקרנות. אלא שהמכשף שבתוכה נראה כמי שחזר לישון; שערות זקנו נעו באיטיות בקצב נשימתו השלווה.

"הבאתי את שניהם, כפי שביקשת," הפטיר סנייפ, ברגע בו נעלמה אנדרומדה מן העין, "חובתי היא לציין, שהאדון הצעיר הספיק להסתבך בהפרת-משמעת חמורה הלילה..."

"האמנם?" המנהלת העלתה מבט תקיף, אולם דיארמונד היה כמעט בטוח שהתאמצה להסוות חיוך שובבי, "מצער לשמוע. אם כי אני משערת שהחוקים במקום הזה חדשים להם, ומעט שונים מאלו של העולם ממנו-"

עיניו השחורות של סנייפ יקדו בזעם.

"או שאחד מהם הינו עושה-צרות מקצועי."

דיארמונד נשף בכעס, בעוד המנהלת קמה מכסאה.

"סוורוס, אנא ממך," אמרה בקול נמוך, "שנינו יודעים שיש כמה דברים בגו. בוא וננסה..."

"עדיין בחיים, סנייפ? מה שלומך?"

הקול המעודן והמלגלג כמעט וגרם לדיארמונד לקפוץ ממקומו. מאגנס הפליטה צעקה חנוקה, וזינקה לעבר הדמות הגבוהה והמוכרת שצצה מתוך אחת הדלתות הצדדיות.

"אמא, אמא!!!"

אמא רכנה ופשטה את זרועותיה לקלוט את מאגנס, מאמצת אותה בחום אל ליבה.

"התגעגעתי אלייך מאד, נסיכה קטנה שלי," אמרה בשקט, בעוד מאנגס מתרפקת עליה ומתייפחת חרישית. אלא שעיניה הירוקות של אמא לא סרו מפניו הצהבהבים של פרופסור סנייפ, נעוצות בו בתיעוב בלתי-מוסווה.

המנהלת העלתה חיוך מתוח על פניה.

"איחולי, איחולי... לא חשבתי שאזכה לראות מחזה כזה."

אלא שנדמה היה, כי הן אמא והן פרופסור סנייפ מתעלמים מנוכחותה, מביטים זה בזה כשני חתולים בטרם-קרב.

"התפוח אינו נופל רחוק מהעץ," לחשש סנייפ, מזכה את דיארמונד במבט ארסי. זה האחרון חרק בשיניו, בעוד אמא לא מאחרת להחזיר.

"אכן כן, סנייפ, אלו הילדים שלי, ו... היורשים לעתיד של שושלות מק-רויך ובלק, והייתי ממליצה לך מאד שלא לזלזל בזה" הוסיפה, מנמיכה את קולה ללחישה מצמררת; לרגע דמתה באופן מצמרר לדמות המפחידה שראה דיארמונד בחלומו. כאב קלוש, הזוי, פעפע לרגע בחזהו.

"ואם אנו זוכים פעם נוספת לפגישה פרטית משמחת, אהיה זו אני שאנדור את הנדר הפעם... אם תעז לנסות ולהתעלל בהם..."

דיארמונד הביט באמו, גאווה ופחד מוזר נמהלים בליבו. סנייפ גיחך בלעג - אלא שבאותו רגע, התעשתה המנהלת והתייצבה ביניהם.

"אני חושבת שזה בהחלט יספיק. סוורוס, בוא ואלווה אותך. אני חושבת ששני הילדים הללו ראויים לכמה דקות לבד עם אמם, אחרי הגהינום שעברו לאחרונה. בוא."

סנייפ הניח לפרופסור גריינג'ר להניח את ידה על ידו ולהובילו משם; מאגנס הוסיפה להצמד לאמא בכל כוחה, לא נראית כמי ששמה לב לדבר מן המתרחש סביבה. אלא שדיארמונד נותר קשוב ודרוך, מאמץ את אוזניו לשמוע את המלמולים הנמוכים שהחליפו שניהם בעודם מתרחקים.

"אני מזהיר אותך, גריינג'ר, זה מעשה טירוף. האישה הזו מסוכנת..."

"היא השתנתה, סוורוס, ראיתי במו עיני. לא הייתי מצפה שדווקא אתה..."

"האדם הזה שונא אותנו, אמא."

אמא הפנתה את ראשה וחייכה לעברו; דיארמונד התקרב באיטיות, מנסה לנער את הפנים המבעיתות מן החלום מתוך מחשבותיו והלאה.

"אל תתייחס אליו," אמרה היא, "הוא איננו יותר מקשקשן בוגדני. מאז ומעולם, זה היה טיבו. אם רק יניח עליך יד, היה בטוח שאעקור לו אותה. וכעת..."

בדברה, שלחה את ידה וליטפה את ראשו. רעד מוזר, בלתי מוסבר, חלף בגופו של דיארמונד.

"אמא?" שאל, קולו איטי ומהוסס.

"כן, יקירי?"

"את... כועסת עלי, קצת... בגלל משהו?"

"כמובן שלא. מדוע?" החלה לשאול, ואז זקרה את גבותיה, כאילו פקדה אותה הבנה פתאומית.

"ובכן... אני משערת שזה החלום ההוא," אמרה בקול איטי, מהוסס, "אני... אנדרומדה סיפרה לי עליו. דיארמונד... הצללים האפלים מן העבר יכולים ללחוש ולהרעיל כרצונם, אבל אתה בני, ואני..." נדמה היה שהיא נאבקת על המילים "אוהבת אותך ובוטחת בנאמנותך כלפי, וכלפי השושלות המפוארות שדמן זורם בעורקיך," אמא עצרה לרגע, ואחר הרחיקה בעדינות את מאגנס ונפנתה אליו.

"אבל בכל זאת, אבקש ממך הבטחה אחת. כלומר... אם אני ואביך יקרים לך, תשבע לי מרצונך," עיניה פלחו אותו, תקיפות וגאות, "עליך להשבע לי בכבודך ובכל היקר לך, כי אתה..." אמא הפליטה אנחה שקטה, "לא משנה לאיזה בית שובצת, אתה מק-רויך ובלק, ועליך להשבע שתכבד ותשאר כזה, עד לבוא יומך להפליג אל ארצם של האלים. האם תסכים?"

לרגע, היה המתח באוויר כה רב, עד שניתן היה לחתוך אותו בסכין. לרגע, חש דיארמונד כיצד הולם פחד בליבו. אף שלא נקבה בשם, הרי שאמא דרשה שישא ג'יס, לא פחות ולא יותר; דיארמונד יכול היה לחוש זאת, ממש כפי שחש את ליבו הולם בחוזקה. לרגע ניצב מולה בהיסוס, ואז זקר את סנטרו בגאווה וכרע ברך.

"אני נושא את השבועה מרצוני, אמא" אמר בטקסיות. "לכבוד הוא לי להיות מק-רויך ו... בלק."

אמא הפליטה אנחת רווחה, ואימצה אותו אל ליבה.

"אבן נגולה מליבי," אמרה, "כעת, שכח מן החלומות הרעים, וקבור את הצללים במקום הראוי להם, ו..." אי-כה, חש דיארמונד בגיחוך מוזר שהתפשט על פניה.

"ובמידה והללו ינסו לשוב ולנטוע בך רעיונות מטופשים לקרוא עלי תגר אזי מסור להם בשמי שיזהרו" עיניה של אמא בהקו, כמעט בהתגרות "כי... כך או כך, אמא תמיד תנצח".