מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הרמיוני

"תאמרי שאת לא אשמה, הרמיוני! בבקשה, תאמרי את זה..."

"אני מצטערת רון... מצטערת... מצטערת..."

הקולות הדהדו באוזניה, רפים ומעוותים בין קירות האבן של תאה. האבן השחורה וקרה הקיפה אותה מכל עבר; הרמיוני יכולה היתה לחוש במגעה הקר על גבה. זעה קרה נטפה על מצחה ולחייה, זולגת אל תוך צווארונה השחור והמוכתם. כך היה תמיד, בכל פעם בו שבו הסיוטים והזדחלו באין מפריע אל תוך נשמתה.

אזקבאן... הכלא העצום השתרע מכל עבר סביב לה, וכעת גם בתוכה פנימה. הקולות... הקולות רדפו אותה בלא הרפות; קולו המתחנן של רון, הבכי ההולך ודועך מאחורי גבה, כאשר נלקחה בידי משרתי משרד הקסמים, וקלאק; סורגים עבים ושחורים נופלים שוב ושוב ביניהם, מפרידים אותה מרון ויזלי, והפעם לנצח נצחים: חזקים מן הסורגים החוצצים בין תאה לבין המסדרון מואר-הלפידים המתעקל מעבר להישג ידה; אפלים מהחשיכה עצמה.

כעת, לא ידעה עוד כמה ימים חלפו, מאז הושלכה אל התא האפל והנטוש... ימים, או שמא חודשים? יום ולילה התערבבו, הופכים חסרי משמעות בתוך המבצר האפל, והרמיוני היתה לבדה, לגמרי לבדה... מלבד האסיר הקשיש והמטורף למחצה בעברו האחר של המסדרון.

אי-שם, נפתחה דלת בחריקה קלושה; בוודאי הלגיונרים הדוממים, נושאים פעם נוספת את המגש עם ארוחתה התפלה. הרמיוני הידקה את אצבעותיה הרועדות לאגרוף. היא משתגעת, ידעה; היא הולכת ומשתגעת; לבדה בתא האפל, בלא ספרים, בלא דבר שיחצוץ בינה לבין הצללים.

אם סברה בתחילה, כי עד מהרה יופיעו אנשי משרד הקסמים ויחלו בחקירות שתי-וערב מרגיזות, הרי שהתבדתה לחלוטין; איש לא בא לראותה - לא חוקר, לא אחד מהויזלים או ידידיה האחרים, ולא כל נפש חיה; רק הלגיונרים שקשקו באיטיות במורד המסדרון, אור הלפידים מרצד על גופם המתכתי בעודם נושאים את ארוחותיה. מרגע שנסגרה הדלת המרוחקת בעקבותיהם, היתה האפלה בלתי מופרעת - מלבד ההבלים חסרי הפשר שמלמל אוכל המוות הקשיש מתוך תאו.

מק'נייר... הם שמו אותך ביחד עם מק'נייר. הרמיוני נאבקה שלא לחשוב על היום בו היא והארי הצילו את בקביק מגרזינו של התליין האכזרי הזה; אלא שהמחשבות התעקשו להזדחל ולהתפתל כתולעים, מעורפלות ומעוותות יותר ויותר ככל שחלפו השעות. זו לא היית את, לא... זו היתה ילדה אחרת, זו שהלכה עם תיק מלא בספרים ופחדה עד מוות שאולי תכשל במבחנים ולא תצליח להתקדם ולהפוך ל... אוכלת מוות? כן הרמיוני, זה מה שעשו ממך. לחשו קולות לועגים בתוך ראשה. זה מה שעשו ממך... זה מה שאת, ממש כמוהו. ובקרוב... בקרוב אולי תגמרי כמוהו, מזילה ריר ופולטת שטויות.

הרמיוני רכנה קדימה, מטלטלת את ראשה ביאוש כדי לגרש את הצללים מתוכה, ואז כמו להבעית, נע מק'נייר והזדקף בתוך תאו, נוהם ונשען על הסורגים הקדמיים. קולו הניחר מילא את המסדרון, כאילו חש פתאום במחשבותיה המתמקדות בו.

"הוא יחזור!" הרמיוני יכולה היתה לראות את דמותו הצנומה, חובטת שוב ושוב את צלחת הברזל הריקה בסורגים העבים. "הוא עוד יחזור, אדון האופל. 'תם שומעים אותי, אנשי-פח מסריחים? את כל הראשים שלכם אני אוריד, כן, כן..." צחוקו הסדוק התגבר, מכאיב לאוזניה "אני הייתי נאמן, אתם שומעים? נאמן עד הסוף... הסוף..."

צעקותיו דעכו בפתאומיות כשם שהחלו, דועכות והופכות ליבבה נמוכה ומקוטעת. הלגיונרים שקשקו הלאה באדישות, מניחים צלחת חדשה סמוך להרמיוני, מתרחקים ודועכים אל תוך הצללים. הרמיוני שלחה מבט חטוף בלחם ובבשר התפל, והתכווצה לפקעת רועדת ליד הקיר.

קר... כל-כך קר כאן... הם גומרים אותך, הרמיוני גריינג'ר. הם גומרים אותך לאט-לאט.

הסוהרסנים עזבו את אזקבאן לפני כמעט עשורים; אולם הרשע, עצם הרשע של נוכחותם הממושכת, נותר טבוע עמוק בתוך כל אבן מאבני המקום הארור הזה; נוטף מן האיזוב הלח על הכתלים, עומד באוויר הכבד והמצחין... הולך ומפעפע אל תוכה. צ'ו אינה מסתפקת בהאשמות-שווא, הרהרה הרמיוני בחלחלה. היא רוצה להפוך אותן לאמת.

"אי אפשר להרוג אותו!" שב מקנייר והגביר את קולו לצרחה "אי אפשר, לא. שום הורקרוקס לא יעזור לכם, חתיכות בוצדמים וטינופת, 'תם שומעים אותי?! הוא יחזור, הוא יחזור לקחת אותי!"

רק ההד ענה, קר ולועג בין הכתלים השחורים. הרמיוני התנשפה, והניחה לראשה להשמט על חזה.

אדון האופל... יחזור... במעורפל, נדמה היה לה כי מק'נייר טרח להבחין, סוף-סוף, בכך כי אסירה נוספת שוכנת במסדרון. נדמה היה לה כי הוא לוחש ומדבר אליה, רוכן מן האפלה, אי-שם בצידם האחר של כתמי האור החלושים המרצדים ביניהם: המסדר התאושש, נכון? מישהו, מישהו אמר שהיא היתה עם בלה - אישה דגולה, דגולה מאד, הכי נאמנה לאדון האופל, ממש כמוהו. אפילו פוטר הטינופת לא היה יכול עליה. את יודעת שפעם הוא, הוא כמעט וחנק את הסרחן הקטן בשתי הידיים הטובות האלו שלו?

הרמיוני לא ענתה, מנסה לשווא לחסום את אוזניה. הרמיוני גריינג'ר האמיתית היתה בוודאי מזדקפת, רוכנת קדימה בארסיות ומסבירה לאותו אוכל-מוות זקן ונתעב את כל מה שהיא חושבת - עליו ועל חבריו. אולם הרמיוני האמיתית הלכה, הלכה בלא שוב, מותירה אחריה בובה מרוקנת בבגדי לסטריינג' שחורים.

העייפות עשתה בה שמות, מושכת את עפעפיה כלפי-מטה. אלא שהרמיוני פחדה להרדם; ברגע שתעצום עיניים, יחזרו הסיוטים: פניו של הארי צפות לעברה באפלה, מתות ומאשימות, ודם נוטף על הצלקת ועל לחייו החיוורות. ההבזק הירוק פוגע בארתור ויזלי, הישר בחזה... רמוס לופין הבוער... והבכי, הבכי הנורא של רון, רודף אחריה בלא הרפות. וכולם, כולם מביטים בה בתיעוב ויורקים בפניה. בוגדת... אוכלת-מוות... בוגדת...

"לא היתה לי ברירה!" ניסתה לצרוח לשווא לעבר הדמויות המקיפות אותה, תוקפות מכל עבר במחול צללים לעגני וחסר-סוף.

אולי פשוט תודי? השיב קול מתוק מתוך האפלה. זה יהיה כה פשוט, להודות בהכל, לחתום על כל מה שיציגו בפניה, ולהתחנן כי יתירו לה לזחול החוצה מכאן, להזדקן ולמות בחור נידח בגלות. היא תודה, ובכך תכפר על חלק מפשעיה... הארי רוצה שתודה, החברים המתים רוצים שתודה...

"לא!" הרמיוני זקפה את ראשה בפראות, הצרחה בוקעת כמאליה מתוך גרונה. "לא עשיתי כלום, אני בסך-הכל רציתי צדק..." הצעקה דעכה, הופכת לבכי שקט "עזבו אותי, אתם לא מבינים אותי בכלל, אף-אחד מכם לא הבין אותי..."

אלא שהצללים המשיכו בשלהם, קולותיהם קלושים ורחוקים כעת, מששבה והתעוררה. הרמיוני חשה כיצד נוקשות שיניה בזעם.

לא את בוגדת, הם בוגדים בכך, לחשו מחשבותיה בפראות. הם תמיד, תמיד היו כאלו... וכאילו שרון לא בגד בי עם בראון המטונפת ההיא, ועכשיו שוב, עם עוד זנזונת ששלח משרד הקסמים, אחרי שחיכיתי לו כל-כך הרבה... הזכרונות שטפו אל תוכה, אפלים וצורבים. לאט-לאט, אינץ' אחר אינץ', התעקלו שפתיה בחיוך מעוות, רושף. בלאטריקס נחלצה לעזרה, פעם ופעמיים; אנגרן לסטריינג' מת כדי להגן עליה... אולם אף אחד מהויזלים, אף אחד מחבריה הישנים מהוגוורטס, לא טרח לזכותה ולו בביקור... מלבד בסיוטיה.

אם אינכם רוצים להאמין לי, אז לכו כולכם לכל הרוחות. תשארו בקברים שלכם ותרקבו שם, כן. אתם כפויי טובה, אני שונאת אותכם... אני אלך אל החברה האמיתית שלי, למקום בו אני רצויה...

התרדמה שבה ונפלה עליה בעודה לוחשת ומגדפת; גלימות שחורות התארכו והתבדרו סביבה ברוח האפלה; היא נעה במסדרונות מוצללים, שולפת ספרים אפלים ממחבואם ומשננת לחשים עתיקים והרסניים שדבר אינו יכול לעמוד בפניהם. והיא מנצחת, מנצחת ודוהרת לבדה אל תוך הנצח.

"אתה רואה?" אמר קול מתוק ומעודן, מהדהד ממרחקים אל תוך אוזניה.

קול אחר, של גבר, גמגם ונאנק בתשובה, נאבק בדמעות העולות בגרונו.

"זו לא היא" שמעה אותו מגמגם "אה... זו לא יכולה להיות היא. זה קסם אפל..."

"עלינו להיות אמיצים, ידידי היקר" שב הקול המעודן ואמר "הו, כמה שאני מבינה ומזדהה עם כאבך. הלב שלי פשוט נקרע כאשר שללנו סופית כל סיכוי ללחש אימפריוס מתוחכם. אין דבר נורא מזה, מנפילה לאופל של חברה טובה כל-כך. דמבלדור המנוח היה אומר, שהאומץ הגדול ביותר נדרש כדי להודות באמת כזו. ואנחנו חייבים, עם כל הכאב והצער..."

"כיצד יכולת, הרמיוני?" שמעה את הקול האחר זועק לעברה "כיצד יכולת? ועוד עם, אה... האישה הנוראה ההיא. אני אהרוג אותה צ'ו, אני... נשבע לך שאני אחנוק את הבל..בלאטריקס הזו בשתי הידיים שלי. היא עשתה טעות גדולה כשהיא נגעה בהרמיוני. אני כבר אלמד אותה..."

"אנא תרגע, יקירי. אין טעם לשפוך דמעות בגלל הבוגדת. היא כבר מעבר לעזרה - שלנו, בכל אופן. ראית את המחשבות שלה. אני מצטערת. הנה, שתה את היין הזה, הוא יעזור לך להרגיש טוב יותר".

התייפחות חלושה הרעידה את גרונה של הרמיוני.

"נוויל" לחשה "לפחות אתה, אתה חייב להאמין לי... אני לא אוכלת מוות... בבקשה, אני לא אוכלת-מוות..."

אלא שהקולות התפוגגו, מותירים אותה לבהות בעיניים פקוחות באפלה. רק ההד זמרר סביב שערה המדובלל והפרוע.

'אני לא אוכלת-מוות... אוכלת-מוות... אוכלת-מוות...'

אוכלת מוות? את אינך אוכלת-מוות, בוצדמית יקרה שלי... וכדאי שתזכרי זאת היטב. הקול המלגלג חדר בפתאומיות לתוך ראשה, גורם לה להתרומם ולהביט סביבה בעיניים לחות מדמעות. אז משרד הקסמים הוציא אותך לנופש כדי להתנקם בי, אני מבינה, והחברים היקרים שלך נטשו אותך לאנחות. כמה אופייני'.

הרמיוני נרעדה, לא יודעת מה לענות.

"בלאטריקס?"

מלאכית החבלה בכבודה ובעצמה. החזירה קול המלגלג בתוך ראשה. ועכשיו תקשיבי, ותקשיבי טוב. אני אנסה לעזור לך, אבל זה מסוכן... מסוכן פי כמה מן הפעמים הקודמות. הם מצפים לי...נדמה היה להרמיוני שבלאטריקס צוחקת במרירות. את חושבת שרק במקרה טרחה ה... גברת צ'אנג הזו להביא לכאן את הבכיין הקטן של סבתא? אבל יש כמה דברים שהם אינם יודעים עדיין...

הרמיוני בהתה באפלה ברגשות מעורבים.

לצאת... לצאת מכאן... התלקחה בה תקווה פתאומית.

לא... לא לצאת, להמלט מכאן בחשיכה, כמו אוכלת-מוות. ענה קול אחר, שופך מיים קרים והופך את התקווה לאפר.

"הוא לא בכיין קטן, הוא חבר... הוא היה חבר שלי" מלמלה במחאה "את זו שעינית את ההורים שלו, זוכרת? ו..." המילים ניתרו מתוך שפתיה, לפני שיכולה היתה לשקול אותן "מדוע את עוזרת לבת של מוגלגים, בכלל?" שאלה במרירות "אינני מנהלת יותר את הוגוורטס, אינני יכולה..."

לרגע השתררה דממה, עד שהרמיוני חששה כי אמרה יותר מדי, ובלאטריקס תסתלק, מותירה אותה להרקב באפלה. אלא שאז, שב הקול ודיבר אל תוך מוחה.

משום שלא אתן לחלאות של משרד הקסמים לתת לאף אדם להרקב בביוב המסריח הזה בגלל שהיה... בגלל שהיה נאמן לי. בגלל שידע שאני אחזור ואקיים את מה שהבטחתי. אז, להרף-עין, נדמה היה להרמיוני כי הקול הופך קודר וזועם יותר. אבל אם את מצפה שאשליך את עצמי בדמעות לרגליו של לונגבוטום, תשכחי מזה. אין לי שום כוונה להתרפס ולהתנצל על העובדה שאני נושמת עדיין. עכשיו חדלי להתווכח והקשיבי היטב, בשם לוך!'

"בשם מי?"

לא משנה. פשוט תקשיבי היטב. את רוצה להמשיך ולהתווכח איתי, או להמלט מכאן?

הרמיוני השפילה את עיניה, מובסת.

"להמלט".

מקנייר נחר ומלמל בגסות מתאו, אי-שם בתוך האפלה. רגע ארוך עבר, בעודה עומדת שם וממתינה להוראות. המסדרון השתרע סביב, שקט וקר כקבר; הלפידים הוסיפו לרצד על כניהם, אולם אי-כה נדמה היה להרמיוני כי אורם מתעמעם והולך.

המחשבות התרוצצו במהירות בתוך גרונה. בלאטריקס... מה היא רוצה באמת ובתמים? לאיזה פיון תהפוך כעת, על הלוח הגדול של שח-הקוסמים?

העלטה הלכה וגברה בעודה ניצבת שם, דומעת ונאבקת במחשבותיה. כעת, נדמה היה כי היא רואה את אור הלפידים דרך רדיד מוזר, או רעלה; אפילו נחירותיו של מק'נייר נשמעו קלושות ומעוותות, כמו הדים רחוקים הבוקעים מתוך הערפל... מוזרות, קיימות ולא קיימות בעת ובעונה אחת. הרעד בידיה התגבר, בעודה מהדקת את אצבעותיה על הסורגים וממתינה.

אני כאן, הרמיוני.

הקול במחשבתה התחזק, וכעת נדמה היה לה כי הוא בוקע מתוך העלטה בקצה המסדרון.

"היכן?" לחשה.

בתוך הערפל. ההילאים מילאו את כל האגף בכישופים מתוחכמים. אפילו וולדמורט בכבודו ובעצמו לא יכול היה להתגנב לכאן ב...דרכים רגילות מבלי להתגלות. לא, אין זמן להסביר כיצד עובד הכישוף הזה! החריפה בלאטריקס את קולה, שוברת מיד את השאלה שהחלה להתגבש בראשה של הרמיוני. נפטפט על זה ועל ימי העבר העליזים אחר-כך, עכשיו, פשוט תתרכזי בכח שאני מעבירה לך. אני סופרת עד שלוש, ואז... פשוט שימי יד על המנעול ותכניעי אותו. מוכנה?

'א... אין לי שרביט'.

הקסם שאני מעבירה אלייך אינו נזקק לשרביט. כדאי שלא תתווכחי או תתעכבי, מתוקונת. יהיו לך פחות מעשר שניות לחצות את המסדרון לפני שהקסמים שלהם יעבדו. אחת...

רטט מוזר עבר בה, מציף את נפשה של הרמיוני בחמימות מוזרה, נעימה. נאבקת בחולשה ובסחרחורת, הנהנה והידקה את אצבעותיה הכואבות על המנעול המכושף.

שתיים...

זרם הכישוף התגבר; הרמיוני חשה מחשבות וזכרונות זרים פולשים אל תוך מוחה, שואגים ומסחררים.

"אדון, אני מתחננת בפניך. סוורוס הוא בוגד, הוא לא ראוי לאמונך. הוא תמיד היה כזה..."

"שתקי בלה, או שאכאיב לך. היה לי די מהטרחנות הנלעגת שלך..."

הרמיוני התכווצה, נאבקת בקול הקר והגבוה שאיים לשתק אותה, נלחמת לרכז את מחשבותיה במנעול.

שלוש!

ק-נ-א-ק. המנעול רחש ונכנע, אורו האדמדם דועך והופך לאיין. ברגע הבא, נפתחה דלת התא, מאפשרת לה לכשול קדימה. לרגע נדמה היה לה כי זמזום מוזר, כמעט בלי נשמע, חלף בין כתלי האבן, מהמהם, מפיץ זהרורים אדומים בין הלבנים הכהות...

"הזמן אוזל, מהרי!"

הקול לא בא כעת מתוך מחשבותיה, אלא מתוך העלטה המעובה בקצה המסדרון, הרחק מדלת המוצא המוגפת. רגליה כשלו, נאבקות בה על כל צעד ושעל. היא הולכת אל האפלה, ידעה. בלאטריקס תקעקע בה את סמלו של אדון האופל, תהרוג את השומרים ואת נוויל, ותשלח את האות האפל מעל אזקבאן, והכל, הכל בשמה.

"אוי בלה, זו את, זו באמת את?" היבבה הסדוקה העידה, שמקנייר התעורר משנתו. הזקן הטיח את עצמו בכח בסורגים, משרבב את ידיו הכחושות רחוק ככל שרק יכול "תשחררי אותי, בלה. אני נאמן... אני נאמן... אני עדיין יכול לשרת את האדון... שחררי אותי!"

הרמיוני קפאה, מפליטה אנקת אימה כאשר לפתה אחת הידיים בכח רב את מרפקה; ואז, כאילו שברו הדי צעקותיו זגוגית בלתי-נראית, הפך הזמזום לצפירה חדה, האד רחש ונהדף לאחור; הלפידים רחשו, מתלקחים בזה אחר זה ללהבות בהירות.

"חתיכת... תליין חסר-מח. קונבלסיו!"

קולה המצווה של בלאטריקס הדהד בין הכתלים, מתחרה בצפירות האזעקה המכושפות, מקנייר הפליט יללת כאב והרפה, בוהה בעיניים קרועות לרווחה בזרועותיו המפרפרות ומתעוותות. צעקות רמות הדהדו, הולכות וקרבות במהירות.

"רוצי אלי, עכשיו!" צרחה בלאטריקס, ברגע בו נפרצה הדלת ואחד הסינים פרץ פנימה, חרב בידו האחת ושרביט בוהק באדום בידו השניה.

"צ'ין-שי-חוואן-די!"

"ת'ורוסאנדירוס!"

רעם אדיר זעזע את הכתלים; אנשי משרד הקסמים צרחו ונהדפו לאחור, כאשר התלקחה הדלת בכחול, מתיזה ברקים לכל עבר.

הרמיוני התנודדה כשיכורה; כמו אז... כמו אז, כאשר הטרול הלך וקרב אליה בשירותים, מזיל ריר ומלטף את אלתו הגדולה. קרן אדומה זמזמה ליד אוזנה, חודרת ודועכת בתוך הערפל. ברגע הבא, הבזיק אור סגול, ואחד מאנשי משרד הקסמים קרס לאחור, דם נוטף מחתך עמוק בתוך חזהו.

"התגעגעתם אלי מאד, הא?" לעגה בלאטריקס. הרמיוני יכולה היתה כעת לראות את דמותה הגבוהה, ניצבת אפופה בערפילים ומטילה לחשים בזה אחר זה. "זה כל מה שיש לכם לתת? אהה כן, איך שכחתי. אתם אינכם מסדר עוף-החול, אתם סתם חבורת חלאות שצ'אנג גירדה מפחי הזבל של סמטת נוקטורן. אימפידנטה!"

עוד צרחה; הצרחות הדהדו סביב, נמהלות בצעקותיו המטורפות של מק'נייר.

"הרמיוני, רוצי, רוצי כבר, לכל הרוחות!"

הרמיוני לעלעה, היא חייבת להתעשת.אמנם, המסדרון היה ארוך וצר, דבר אשר מנע מאנשי משרד הקסמים לנצל את יתרונם המספרי, אולם אפילו בלאטריקס לא תוכל להחזיק מעמד... לא לנצח. אלא שאז, באותו רגע בו אילצה עצמה לכשול קדימה, צצה דמות מבין הצללים, גורמת לדם לקפוא בעורקיה. שפתיה נפתחו ונסגרו, כאשר בהתה בשער השחור והפרוע, ובצלקת הפועמת בירוק חולני על המצח החיוור כסיד.

"את הולכת אליה, הרמיוני? אל זו שהרגה את סיריוס?" לחש קולו, גובר על יתר הקולות. "את בוגדת מטונפת, הרמיוני. את לסטריינג'..."

"הארי בבקשה" הרמיוני ניתרה לעברו, רוצה ליפול לרגליו, להתחנן... "אני לא, לא היתה לי ברירה, אני..."

אלא שאצבעות קשות לפתו את מרפקה בכח רב, מושכות אותה קדימה. דמותו של הארי התפוגגה באחת, הופכות לפניו היוקדות של אחד השומרים הסינים, שפתיו הדקות מתעקלות בלעג, ופגיון מקולל מונף בידו החופשית, בלאטריקס לחמה עדיין בהילאים ושאר אנשיה של צ'ו, ולא יכלה לעשות דבר, כאשר הונף הפגיון המשונן, בוהק אדום נוצץ משיניו הקטלניות... הסיני גיחך, מושך אותה קדימה ומנחית את הסכין מטה...

אלא שבאותו רגע, הפליט אוחז הפגיון צרחת אימה; ידיים כמושות, קדחתניות, בצבצו מבין הסורגים, מתהדקות על גרונו מאחור.

"חייב לך את... זה, פוטר!" נהם מק'נייר. הצרחה נקטעה בקול פצפוץ מפחיד, כאשר נשברה מפרקתו של השומר, והוא קרס כבובת סמרטוטים מטה, ידיו עודן מפרפרות. מקנייר צרח, מנופף בידיו ופולט פעם נוספת את שמו של וולדמורט, כאשר פגעו בו שלושה לחשים בעת ובעונה אחת. כאב חד חדר אל כתפה של הרמיוני, כאשר פגעו בה זיקים שניתזו מן הסורגים. התליין הזקן הפליט זעקה מחרחרת, וקרס בכבדות אל הקש המזוהם של תאו.

בלאטריקס זעקה, קוראת לה פעם נוספת לרוץ; אחד מלחשיה גרם לאפלה לרחוש, כאילו צל מעובה מן האחרים התגבש וניתק מן הקיר, מתרומם על רגליים אנושיות למחצה. קרניים אדומות, כחולות וצהובות ניתזו מעליו, בעודו נוהם ולופת את אחד הלפידים, מנופף בו באיום לעבר אנשיה של צ'ו צ'אנג.

לרגע, נדמה היה כי אנשי משרד הקסמים נבוכים ונרתעים לאחור. אלא שאז, הוטל לחש, ממלא את החלל במה שנדמה כזמזום של דבורים; אורות חומים וצהובים תקפו את הצל מכל עבר, גורמות לו להרתע ולדעוך באנחה.

"זה... זה לא יעזור לך, כל הקסם האפל הנבזי הזה!" צעק קול מוכר "אני... אני לא אתן לך להמשיך ולפגוע ככה באנשים, בלאטריקס. אני לא אתן!"

לחשים המשיכו להבזיק; צמחים רחשו מסביב – קנוקנות קוצניות וקטלניות, מזחדלות במהירות במעלה המסדרון. בלאטריקס שילחה בהם ברקים, גורמת לראשונות בהן להעצר ולכמוש בריחוש מובס. אלא שאחרות באו בעקבותיהן. עוד רגע והן יגיעו אליה, הרהרה הרמיוני, ישסעו את בשרה בקוצים רעילים מכל עבר; נוויל לא ראה אותה, קטנה ומתייפחת ליד גופתו של השומר הסיני; כל שיכול היה לראות היה בלאטריקס, ואותה בלבד.

הערפילים שרקו, נקרעים לצעיפים אפורים ולחים; הרמיוני נאנקה, כאשר חשה כישוף מרים את גופה הרפוי מהרצפה, ומטיל אותה אל תוך הערפל; הלחש הוסיף לזמרר סביבה, דובר בשפה עתיקה ומתנגנת... האם היתה זו גאלית עתיקה במיוחד?

ואז, נחלשו הרעשים ודעכו בפתאומיות; הערפל אפף אותה, אפור ורך, מלטף את לחייה המיוסרות.

"אני לא בוגדת, הארי..." רעדה התייפחות אחרונה בין שפתיה. "אני לא..."

"זמן יפה מצאת לך, להחזור להגות במגן-האנושות הנאצל" רתח קול לצידה, ואז התרכך בהדרגה "הוא מת, הרמיוני. שום קסם בעולם לא יכול היה להביאו לכאן הלילה. הם השתמשו בזכרונות ובפחדים שלך כנגדך" דבר מה הפך אותה, גורם לה לצוף על גבה בתוך הערפל.

"ב..בלאטריקס?"

עיניה של הרמיוני בהו, קרועות לרווחה, בדמות שניצבה מעליה, גלימותיה האפורות מתנופפות סביב גופה, ושערה השחור והסמיך נופל על השיש הלבן של כתפיה. לא, לא היה זה הצל המטורף בעל העיניים המתגלגלות שראתה במחלקת המסתורין... מלבד, אולי החיוך הדק והמלגלג הנסוך עדיין בזוית פיה.

"אם לצטט מספרי-המוגלגים המטופשים שאחותי היקרה אהבה להחביא מתחת לכרית, אז... כן, בלאטריקס הייתי. די הצורך בשביל לונגבוטום, ככל הנראה" נחרה בבוז, ואחר הסבה את פניה, משגרת חזיז ברק נוסף אל תוך הערפל "עכשיו נסי להתעשת ואחזי חזק בידי. אם הדברים ימשכו ככה" הוסיפה באנחה "עוד תאלצי אותי להציל גם את הויזלי היקר שלך בשבילך, ושארית המוניטין שלי יהרס בלא תקנה".

"חזרי לכאן, בואי להלחם בי, מפלצת פחדנית שכמוך!" צעק קול מרוחק, מתוך הערפל. הצעיפים התפזרו במהירות, ופעם נוספת, יכלה הרמיוני לראות את המסדרון המטושטש. "גיבורה גדולה, אה... בקרושיו על אנשים חסרי-אונים. תחזרי לכאן!"

לרגע, נראה היה שבלאטריקס הפליטה אנחה שקטה, עגומה. אלא שברגע הבא, שבה וזקרה את סנטרה ביהירות.

"הייתי שמחה להשאר ולראות את אלבום התמונות המשפחתי שלך, לונגבוטום, אבל מאחר ואני עסוקה היום. הנקמה שלך על שני ה..."

אז לא השתנית, בלאטריקס. לא באמת... ואני מתחילה להפוך להיות כמוך. בוצדמית אוכלת-מוות... שיא העליבות.

אלא שברגע הבא, החרידה את המסדרון לחישה מזעזעת שכזו, שהחניקה את לעגה של בלאטריקס ואת זעמו של נוויל גם יחד; משהו...משהו נע באפלה, ליד גופתו של הסיני.

'הוא בא, הוא חוזר...'

מעיה של הרמיוני התהפכו כאשר הבחינה במק'נייר, ששב ונעמד על רגליו, משמיע גרגור לחשני שלא מן העולם הזה. פניו היו מקשה של אפור נתעב, ואור ירוק פרוע דלק בעיניו. הרמיוני שמעה את הסיפורים הישנים על האינפרי של וולדמורט, אולם הדבר שקם מולה היה מבעית לאין-ערוך. אחד הסינים הפליט קריאת זוועה וצעק משהו בשפתיו, מביט בעיניים קפואות מזוועה ביצור שלפת את הסורגים וקרע אותם כאילו היו פיסות נייר.

הרמיוני הפליטה זעקה חנוקה, כאשר הדבר אשר היה מק'נייר טלטל את גופו הכמוש והחל מחליק לעברם, האור הירוק האופף אותו נראה כגובר והולך ככל שקרב אל צעיפי הערפל הנקלש. בלאטריקס ניצבה דוממה, שפתיה מכווצות בתיעוב, בעוד מקנייר הולך וקרב.

"המסדר קם מקברו, בלה. המסדר מתאסף, לשרת את אדון האופל. את צריכה לבוא, את..."

"נוויל, תעשה משהו!" יבב מישהו מצידו המרוחק של המסדרון.

השנאה ריצדה בעיניה הירוקות של האחרונה, מנערת אותה מן השיתוק.

"כתפגוש את האדון שלך בגהינום, מסור לו ולאלאיל את אהבתי" לחששה "אינסנדיו!"

הפגר המהלך לחשש בזעם, כאשר אפפו אותו להבות אדומות. הרמיוני בהתה במחזה בנשימה עצורה, כושלת באל-כורחה להסתתר מאחורי המכשפה הגבוהה וחסרת-המורא שלצידה. הארי ודמבלדור נלחמו בהם באש, זה חייב לעבוד, זה...

אלא שברגע הבא, לחששו הלהבות ודעכו; מק'נייר הוסיף להתקרב, פניו חרוכות ומושחתות עד לבלי היכר; אולם עוצמת האור הירוק בעיניו לא פחתה. אנשי משרד הקסמים הביטו במחזה בפיות פעורים, לא מעזים להתערב. הרמיוני יכולה היתה לראות את האצבעות הזקורות כטפרים, לחוש את עוצמת הקסם האפל שנושבת מתוכו. עוד רגע הם יאחזו בה וישברו אותה. הם...

"מ ו ר ס מ ו ר ד ה!"

אור ירוק הציף את המסדרון; בלאטריקס הניפה את שרביטה במאוזן, יורה את האות האפל בשריקה לאורך המסדרון. הפגר נעצר, נוקש בשיניו השרופות, המושחרות; ברגע הבא, הסתובב בכבדות, מדדה לכיוון ההפוך, הישר לעבר אנשיה המבועתים של צ'ו.

"אדון... אני בא, אדון..."

"קשה ללמד אוכל-מוות זקן תרגילים חדשים, הא?" נחרה בלאטריקס בבוז "עכשיו תחזיקי את ידי, ותחזיקי חזק. כל עוד חברך הטוב לונגבוטום משחק עם הצעצוע החדש שלו..."

הרמיוני, נפחדת מכדי לעשות דבר מלבד לציית, לפתה את היד החיוורת שהושטה לעברה. אנשי משרד הקסמים צרחו, יורים קללות בזו אחר זו; הפגר התנודד, שורק ולוחש, זיקים וגיצים ניתזים בלא פגע מגופו הכמוש.

"גרוע יותר מוולדמורט, מרלין, הצילו!"

"הוא לא נעצר, נוויל, תע..שה משהו!"

"זו היא, זה תעלול שלה..."

בלאטריקס לא נראתה כמקדישה להם תשומת לב נוספת. עוצמת את עיניה, החלה ממלמלת השבעה מסובכת באותה לשון עתיקה; הרמיוני נפעמה, חרף הפחד, הכאב והסחרחורת, היו המילים המסובכות כמנגינה מסתורית ומפתה לאוזניה. גם בשנים בהם שימשה כמורה ללחשים עתיקים, לא נתקלה בכאלו... אני חייבת, חייבת ללמוד את זה, מלמל קול עקשני בתוכה, כאילו דבר מהתופת והצער סביב לא היה אלא חלום רחוק.

פעם נוספת, האפיר העולם והטשטש; במעורפל, נדמה היה להרמיוני כי הקיר עצמו נפער, מגלה מעבר אפל וערפילי שכאילו הוכן אך ורק בעבורן; מסדרונות, סורגים וחצרות מבוצרות חלפו סביבן, כחלק מחלום או חזיון תעתועים רחוק.

"זה פשוט לא יאמן!"

נדמה היה לה, כי בת-ליוויתה המפחידה העלתה חיוך על פניה.

"לא תלמדי את הלחשים האלו בספריה, הרמיוני גריינג'ר. הטואטה דה-דנאן של הארץ שאת מכנה אירלנד יודעים לעבור בתוך הערפל, בין תוויה של מנגינת הבריאה הגדולה. התעתקות אינה אלא חיקוי חיוור שהמציאו בני-אדם..."

"אבל את למדת את זה" הפטירה הרמיוני בשמץ קנאה, היתה זו תחושה נעימה, להניח לשאר הדברים להחליק מאחוריה... כולל החשש כי בת-בריתה תתפנה לטפל בה עצמה בלחש קרושיאטוס ברגע בו יעלה הרצון מלפניה.

הגיחוך על פניה של בלאטריקס התרחב.

"אולי תתקשי להאמין, אבל היתה עוד מישהי, לפנייך, שזכתה לכינוי 'המכשפה המוכשרת בדורה'. אבל למען האמת, זה סיפור ארוך מאד. מוטב שזה יחכה...

שריקה מאיימת קטעה את דבריה; בלאטריקס זעקה והתכופפה, ממש כאשר סלע גדול ושורץ טחב מרדים התעופף מעל לראשה.

"את לא בורחת ל...לשום מקום מכאן, מרשעת שכמוך"

הערפל זע ונקרע לשניים; הרמיוני השפילה את עיניה, לא מעזה להביט בפנים העגולות והסמוקות מזעם. "לא... לא מספיק כל מה שעשית, כל האנשים שהרגת, ועכשיו את הו..הופכת את הר-הרמיוני להיות כמוך. אני לא אתן לך!"

"נוויל, אני לא... זה לא כמו שאתה חושב..." ניסתה הרמיוני ליבב, האשמה והכאב חוזרים ומציפים אותה באחת. אלא שאף אחד משני היריבים לא נראה כמבחין עוד בקיומה; הערפל זע לצדדים ודעך, מותיר אותם לעמוד באחת מאולמות המשמר הגדולים והנטושים של אזקבאן; אי-שם למטה, מעבר לשכבה עבה של אבן וחרירי ירי, רעמו גלי הים האפל והטיחו עצמם שוב ושוב בחומות.

בלאטריקס שלחה בו מבט רושף.

"אז למדת לעבור בערפל, לונגבוטום?" סיננה לעברו "לקחת את זה כמחמאה, תינוקי קטן שלי? את כל זה עשית את כל זה רק בשבילי?"

"לא בשבילך... בשביל אבא ואמא" מלמל נוויל, מתקרב בשרביט שלוף "ידעתי שבסוף תופיעי, כי... כי את לא יכולה בלי להרוג ולענות, ואני הייתי מחכה, מחכה גם מאתיים שנה אם צ...צריך".

"כמה נוגע ללב" בלאטריקס תפסה עמדה, מניעה את שרביטה בקלילות ומחפשת נקודת תורפה "ובדרך, הספקת לגרום למותו של אדם דגול וחף מפשע. זה היית אתה, מי ששבר את מגן הערפל המכושף של הטבטונים, והכנסת את החלאות שהרגו של הרוזן הילדריק" עיניה בהקו בשנאה "כמה אנשים תהרוג אתה, לונגבוטום, כדי להגיע אלי?"

לרגע, נראה נוויל כמהסס; אולם מייד התעשת.

"זה... זה הגיע לו, כי הוא הסתיר אותך... חבר מרושע שלך"

"אני אהבתי את האדם הזה" אמרה בלאטריקס בקול שקט מאד "ואתה גרמת לו למות. תשע שנים לאחר שעזבתי את הטירה שלו..." לרגע, נדמה היה כי מעט לחלוחית הופיעה בעיניה. "אבל אני מניחה שהנקמה הקדושה שלך מצדיקה הכל. גם להרוג אותה, נכון? תביט בה, לונגבוטום! אמץ את ראשך חסר המוח ותביט בה!" החריפה את קולה "האם היא נראית לך כמו אוכ..."

"אני לא רוצה להרוג אותה, אבל את... שלא תטיפי לי, שומעת?" אש פרועה שבה ונדלקה בעיניו "אל תתחמקי. אני רוצה לדעת דבר אחד" שפתיו רעדו קלות, בעודו מישיר אליה את עיניו החומות-ירקרקות "למה? איך... איך הרגשת כשהם צרחו מתחת לשרביט שלך? איך יכולת, איך יכולת להמשיך ולהמשיך, כשאמא בכתה וביקשה רחמים? זה... זה שעשע אותך? זה היה כיף?"

"לא"

המילה השקטה הדהדה באולם, גורמת לנוויל לעצור ולבהות בה בפנים דומעות ומלאות תיעוב.

"אוה, אני מניחה ששיננו לך את זה יפה-יפה עוד מהעריסה" מלמלה בקול עצור "כן... המפלצת הסדיסטית צוחקת ונהנית לראות אותם צורחים ומתפתלים. מתענגת על כל יללת כאב. אני אומר לך משהו, לונגבוטום..." האש דעכה כליל בפניה, מותירה אותם חיוורים כסיד "חשבת פעם, איך היית מרגיש, אם נצחון אדיר ומשכר יהפוך בתוך שניה לתבוסה? לכליון? כמה פחד, יאוש וטירוף בוערים בפנים, כאשר אתה חש כיצד הקרקע עצמה נסדקת ובוערת מתחת לרגליך? העולם מפנה לך עורף, ואפילו חבורת האפסים שאתה מוביל רק מחכה שתפנה את הגב בכדי לערוק. באתי לחפש את הנבואה, כדי להבין להיכן נעלם האד..וולדמורט. אבל האבא הטיפש שלך היה בטוח שהוא גיבור גדול, גדול מספיק כדי ללעוג לי ולירוק לי בפנים. את גמורה, לסטריינג', את כלום בלי האדון שלך... תתכונני להרבה שנים בפנים, ועכשיו תכנעי ותורידי את השרביט או שזה יהיה מכוער... ומכוער זה אכן היה. רציתי שיצרחו, הו כן; שיפחדו כמו שאני פחדתי ו...שיכאב להם כפי שכאב לי" בלאטריקס נשכה את שפתיה, שבה ומבליעה אנחה.

"האם הייתי עושה את אותה דבר פעם נוספת, היום? ככל הנראה לא. אבל אם אתה סבור שאכרע ברך ואנשק בדמעות את ידך, אין סיכוי. לך מכאן עכשיו, לונגבוטום, או שתמות. אני מתכוונת לזה".

נוויל בהה בה, שנאה ואי-אמון נמהלים בפניו הלחים.

הרמיוני נסוגה לאחור, משתופפת מאחורי עמוד אבן גדול.

"בבקשה, אל תלחמו" יבבה "נוויל, אתה לא רואה שמנצלים אותך..." אלא שפעם נוספת, אבד קולה החלוש באפלה, שני היריבים היו כה ממוקדים זה בזה, עד כי ספק אם יכולים היו לשים לב לטרול מרקד, גם אם היה קופץ מעלה-מטה במרחק חמישה אינץ' מהם.

לרגע, שב ונוויל והיסס. ואז, הלבינו פניו, לובשות ארשת נחושה שלא היה לה אלא פירוש אחד בלבד.

"לא בלאטריקס" אמר בקול שקט מאד "אני אה.. לא מפחד ממך. פלורופירטגוס!".

פעם נוספת, בקעו קנוקנות, עשרות קנוקנות קוצניות, מתוך שרביטו של נוויל, מתפתלות ומצליפות לעבר בלאטריקס. זו צעדה צעד אחד לאחור, שרביטה בוהק בכחול; רוח מחרישת אוזנים אפפה אותה, לופתת את הקנוקנות ומפוררת אותן לאיין. הדלתות רעדו,; לבנים וטיח נפלו מן הקירות. הרמיוני התכווצה במסתורה, צופה נכחה בעיניים קרועות לרווחה.

המחזה היה מרתק ומבעית בעת ובעונה אחת; לחשים... כל-כך הרבה לחשים חדשים ומסובכים, שהרמיוני לא חשדה מעולם בעצם קיומם. צמחים בשרניים נבטו בזה אחר זה, מפוררים את המרצפות האפורות ומתיזים נבזים ארסיים, או סילונים של נוזל צורב; גושי סלע התעופפו בשאגה לאוויר, מוטחים בכשפי המגן של בלאטריקס כאבני באליסטראה. פרח גדול ואדום נפתח בשריקה, משלח נחיל של צרעות על פני האולם; אלו זמזמו ועטו קדימה, נאבקות ונחרכות בסילון פרפרי אש ששילח שרביטה של בלאטריקס.

אלא שחרף זעמו וכוחותיו, הלך נוויל ונדחק.

מרלין... הבזיקה המחשבה בראשה של הרמיוני. הוא... הוא ציפה ליריבה אחרת לחלוטין.

לא היה ספק; זה שאימן את עצמו שנים בשבירת קסמי אופל ואבדון מבית מדרשו של לורד וולדמורט, מצא עצמו ניצב מול כח אחר לחלוטין; בלאטריקס שיגרה חזיזי ברקים, שהפכו לכידונים מבריקים, או לחרבות עתיקות שריחפו באוויר, מבתקות גבעולים וקנוקנות בזו אחר זו, זיקי אש שהפכו למרכבה אדומה-זהובה, רתומה לשני סוסים צוהלים; נדמה היה להרמיוני כי קומתה הולכת וגבוהה, הולכת ומעצימה ככל שנמשך הקרב.

ואז, כבסיוט, ראתה כיצד לופת נוויל את חזהו, נאנק ומתמוטט בכבדות לאחור; אחרוני הצמחים רחשו והתפוקקו סביבו.

"בבקשה... בבקשה אל תהרגי אותו, אני... אני אעשה הכל..."

אלא שבלאטריקס נראתה כאילו שכחה את עצם קיומה. בן-רגע, עטה על יריבה המובס, לופתת אותו בצווארונו ומרימה אותו מן הרצפה.

"אז באמת חשבת שתנצח אותי, תינוקי-מתוקי?" לעגה, בוחנת אותו במבט קטלני "יותר מדי שנים רדפת אותי, צד אותי כאילו הייתי חיה".

נוויל השתעל, מביט הישר לתוך עיניה.

"ואני..הייתי ממשיך לרדוף... זה, זה המעט שיכולתי לעשות בשביל אמא. את לא ראית, לא ראית מה השארת ממנה. את..." שיעול מיוסר, מהול בטיפות דם, נפלט מגרונו "היית חייבת, לשלם..."

"בלאטריקס, לא!"

"ואם אתה חושב שלא שילמתי?" לחשה לעברו בקול מקפיא "ארבע-עשרה שנים הייתי זרוקה כאן, בתוך סיוט שאינך יכול להתחיל ולדמיין אותו. זה היה" היא נעצרה לרגע, שואפת אוויר "ממש כמו שעשיתי להורים שלך, רק לאט, הרבה יותר לאט... אבל אני לא בכיינית כמוכם. אני בלק, ואני שרדתי. אבל אתה יודע מה? אני, לפחות, לקחתי אחריות על קללות שהטלתי. לא השלכתי איש אל הסוהרסנים, כדי שיעשו בשבילי את העבודה המלוכלכת, ועוד להעמיד פנים חסודות וצדיקות לאחר מכן"

נוויל לא נרתע מזעמה.

"לא שילמת מספיק. את עדיין חיה. ועכשיו... עכשיו הפכת חברה שלי להיות כמוך. אולי... אולי הצלחת לרמות אותה, אבל אותי לא תצליחי. את מרושעת בדיוק כמו פעם. רק... אה... יותר ערמומית".

בלאטריקס הרפתה את אחיזתה, מניחה לנוויל להשמט בחזרה אל הרצפה.

"אתה טיפש, לונגבוטום" אמרה, מביטה בו בארשת גועל "טיפש ממש כמו ההורים שלך, רק מעורר רחמים קצת יותר. לנקום בי? אולי אפילו אשאיר אותך בחיים, כדי לתת למוח האיטי שלך קצת חומר למחשבה. זה יהיה נחמד, לדעת שאתה חייב לי את החיים שלך. אתה לא חושב?"

"די, תעזבי אותו!"

הרמיוני ניתרה ממקומה, זעמה מקנה לה אומץ וכוח. לרגע, נדמה היה כאילו שב נוויל והפך לתלמיד שנה-ראשונה מפוחד, והיא חוצצת בגופה בינו לבין דראקו המגחך. הרמיוני ידעה, כי היא הולכת על חבל-דק. אולם כעת, לא היה הדבר משנה בעבורה, לא עוד. אני לא אוכלת-מוות... פרפרה מחשבתה, כמטורפת. אני לא בוגדת, לא...

"האם גם כאשר את מתכוונת לטוב, את חייבת לעשות הכל בדרך מגעילה ומעוותת כזו?" הטיחה בה "אדון האופל שלך מת, את יודעת את זה. את יודעת בדיוק כמה הוא היה שווה, ו..." המחשבה עברה בפתאומיות בדעתה "לא סתם-ככה חזרת בצורה כזו, כמו טואטה דה-דנאן. מישהו נתן לך הזדמנות שניה, נכון? למה את מתעקשת לזרוק את זה לזבל?"

בלאטריקס שלחה בה מבט קטלני, שפתיה רועדות קלות.

"את... לא מתפקידך לשפוט אותי, גריינג'ר" החזירה בקול מאיים "אינני ויזלי, או אחד השוטים האחרים שהסתובבת איתם. אם... אם קיבלתי דבר כזה, אני.." נראה היה שבטחונה מתערער "החזרתי את החוב. הסתכנתי בעבורך, ואני מוכנה להשאיר את ערמת הצואה הזו בחיים. למרות ש..."

הרמיוני התייצבה ביניהם, משלבת את זרועותיה על חזה.

"הוא לא ערמת צואה, הוא חבר שלי. אני חייבת לך המון, זה נכון... אבל אני לא אתן לך להמשיך ולהשפיל אותו, במקום לנסות ולבקש מחילה על הפשע שאת..."

"שתהרוג אותי, אני לא... לא רוצה את הרחמים שלה" התנשף נוויל, השתעל פעם נוספת, וקרס מעולף על הרצפה הקרה; רק נשימתו האיטית העידה עליו, כי הוא עודנו חי. הרמיוני הפליטה קריאת בהלה ורכנה עליו.

"שרביט, אני חייבת שרביט..." מלמלה, מעבירה יד מבוהלת על פניו הפגועים.

אלא שבאותו רגע, נפל דבר; חמש דלתות נפרצו בעת ובעונה אחת, ואנשים חמושים זרמו פנימה, שרביטיהם דרוכים ומכוונים לעברם; צעקות באנגלית ובסינית הדהדו סביב, כעוסות ומאיימות.

"באתי בזמן לא נוח... לסטריינג'?" צ'ו רפרפה קדימה בנינוחות, כאילו צעדה אל תוך מסיבת-תה. "כמה נחמד לפגוש פנים אל פנים את בלאטריקס המפורסמת. זמן ארוך מדי נאלצתי להסתפק במאלפוי ו... שאר המשרתים שלך" הוסיפה, מלכסנת מבט ארסי לעבר הרמיוני.

בלאטריקס סבה לעברה במהירות, שרביטה שלוף.

"בקרוב תשמחי פחות, יצור נאלח. קרושיו"

קללות התעופפו סביב,מחמיצות את בלאטריקס באינצ'ים ספורים; צ'ו הפליטה צעקה וכשלה לאחור, אלא שברגע הבא שבה והתאזנה; בלאטריקס נאנקה, כאשר פגעה קרן צהובה את צידה הימני; מתנודדת באורח מסוכן, שילחה להבות כחולות שגרמו לכמה מן התוקפים לצרוח ולההדף לאחור. אחד מאנשיה של צ'ו צרח והתעופף לאוויר, אפוף באור סגול פרוע ומתיז זיקים לכל עבר... אלא שאז שרקה קללת שיתוק, מכה את בלאטריקס בכתף; עוד אחת באה מן העבר האחר, מכה אותה בחזה. בלאטריקס נאנקה וקרסה אפרקדן.

"תקשיבו לי, זה טירוף... אתם לא יודעים את כל הסיפור. זה..." החלה הרמיוני לומר, כאשר הוצמד שרביט לצווארה; ידיים גסות אחזו בה, מרימות אותה בגסות ומרחיקות אותה מנוויל המעולף. "את לזוז לא, אוכלת-מוות, או מתה עצמך" נהם מישהו באנגלית רצוצה אל תוך אוזנה.

מבטה של צ'ו נטף בוז.

"מיד אתפנה לטפל בך, ידידתי הותיקה" סנטה בה "אבל קודם..." בלא לאבד זמן, נעה וניצבה מעל בלאטריקס.

"מה אומר ומה אדבר?" חייכה "כך נפלה לה אוכלת-המוות המסוכנת מכולם? בקלות כה רבה, או... בשל טעות כה אומללה בבחירת לחש?" צ'ו רכנה בקלילות קדימה, משחקת בשרביטה "אם זכרוני אינו מטעה אותי, הרי שקוסמת חכמה אמרה פעם, שבכדי להצליח בקללת קרושיאטוס, אין די בזעם. צריך לרצות להכאיב, ולהנות מזה. ואת יודעת מה? את יצור אומלל ומובס, בלאטריקס. צל מיום-אתמול ותו-לא. אולי יהיה נחמד אם תקבלי כעת הדגמה קטנה. קמצוץ ממה שאת אוהבת כל-כך לחלק לאחרים. קרושיו".

כמה אנשים הפליטו קריאות הפתעה עצורות, אולם רובם הנהנו בהסכמה, או ניצבו בפנים אטומות. הרמיוני הפליטה זעקה, נאבקת לשווא בלפיתת הזרועות הגסות האוחזות בה. עיניה של בלאטריקס התגלגלו בפראות, וגופה התפתל, נאבק בקללת הכאב; הרמיוני ראתה כיצד היא נאבקת לשמור על שתיקה.

"בבקשה, צ'ו... תפסיקי, תפסיקי את הטירוף הזה!" ניסתה לצרוח "זה... את לא יכולה לעשות דברים כאלו, את... את היית ברייבנקלו, את היית החברה של סדריק..."

צ'ו העיפה בה מבט נוטף משטמה.

"שלא תעזי להעלות את שמו על שפתייך המלוכלכות, בוגדת. הוא... טהור מדי מכדי שתזהמו את זכרו. את עלובה, הרמיוני. את חלושת-דעת... לא יותר ממכשול שמפריע לקהיליית הקוסמים להתקדם הלאה. ואתן יודעות מה?" הוסיפה בלעג "בסופו של דבר, שירות גדול היא עשתה לי, החברה אוכלת-המוות שלך, כאשר הצילה אותך מהתקפת האנשים שלי, אז בסמטת אקאלון. בסך הכל התכוונתי לטפל במאלפוי... אבל בלה המתוקה נתנה לי פרס שלא העזתי אפילו לחלום עליו. לא בהתחלה, לבסוף" עיניה האפלות של צ'ו נצצו "לפעמים אני חושבת, שאלמלא היית קיימת, הייתי חייבת להמציא אותך איכשהו".

"לכי... לכי לעזאזל, צ'אנג".

"לא יפה להתחצף אלי כך, לסטריינג'. קרושיו".

אנקה נוספת נפלטה מפיה של בלאטריקס.

"אל דאגה" הוסיפה צ'ו, שרביטה עודנו מכוון ומייסר את המכשפה המפרפרת מתחתיה "בגלל הזכויות הגדולות שלך, הרמיוני, אעניק לך מוות מהיר. כמה חבל שהיית חייבת לעמוד בדרך שלי שוב... פעם אחת יותר מדי. אל דאגה, נטהר את שמך אחרי שתתפגרי, ונעשה לך הלוויה מפוארת... האגם בהוגוורטס יהיה מקום יפה. מה את חושבת?"

הרמיוני לא ענתה, אלא אך הרכינה את ראשה ביאוש. כמה מן השרביטים-להשכיר פרצו בצחוק פרוע; החיילים הסינים הוסיפים לעמוד סביב בשרביטים שלופים ופנים אטומות, כאילו דבר מן המתרחש אינו נוגע להם כלל ועיקר.

"ועכשיו, בלה מתוקה. כדי לקצר את המשחק, כמה שאלות. היכן אייברי הבן והאנשים שלו?"

"לכי... לכל הרוחות..."

"אה שכחתי. את אוכלת-מוות קשוחה. את צריכה עוד קצת..." צ'ו התנשפה בעונג, שפתיה מתעקלות בחיוך מפחיד "שיהיה. קרושיו".

בפעם זו, לא הצליחה בלאטריקס לכבוש את אנחת הכאב. השרביטים להשכיר שבו וצחקו, מגדפים אותה, את וולדמורט... ואת גריינג'ר הבוגדת; אך מעטים בהם כבשו את פניהם במבוכה. איש לא התערב; איש לא בא לעזרה.

"הו, עכשיו התחלנו להתקדם, נכון... תינוקונת-מתוקונת" אמרה צ'ו, רוכנת עליה בשרביט שלוף "ספרי לי. אחרי כמה זמן הגיעה אליס לונגבוטום למצב הזה? אבל את קשוחה יותר... יקח עוד כמה דקות עד שתתחילי לבכות ולילל. קרושיו".

ואכן, צ'ו צדקה; זעקת יסורים מפחידה, קורעת-לב, נפלטה מפיה של המכשפה המפרפרת, מהדהדת בין קירות האולם.

"אוה, נכון שזה כיף? חשבת... חשבת על זה פעם, איך זה להיות בצד השני של המשחק הקטן הזה? תצרחי, אוכלת-מוות מטונפת. תצרחי, עד שאדון האופל בגהינום ישמע אותך. כי אני אשלח אותך ישר אליו... אבל לא, לא בצורה היפה הזו שלבשת. בצורה שמתאימה לך... סמרטוט מטורף ועלוב, קרוש..."

ב-ו-ם. אנשים צרחו והתנודדו לאחור, כאשר התפוצץ דבר-מה ירוק, משחרר ניחוח חריף אל תוך האוויר. הרצפה רעדה, משמיע צעקה, כאילו פתחו עשרה תינוקות דודא את פיהם בבת-אחת. צ'ו נרתעה לאחור, סותמת את ידיה באוזניה; אחד הסינים נאנק והתמוטט חסר הכרה על הרצפה, אחרים מתנודדים וקורסים בעקבותיו.

"אף אחד... אף אחד לא ישתמש ב...זה לידי!"

נוויל התרומם; פניו העגולים סמוקים ונוטפי-דם. עיניו בערו בטירוף מפחיד.

"הצרחות... ממש, ממש כמו שאמא אז... אף-אחד לא יעיז..."

"נוויל" צ'ו נסוגה עוד צעד לאחור "זו בלאטריקס, זה מגיע לה... תוריד את השרביט נוויל, אני... אני חברה שלך, נוויל... לאאאא!!!".

"לא, את לא. את גרועה אפילו יותר ממנה, את..."

צ'ו צרחה בקול מזעזע, כאשר פגעה אחת הקנוקנות בפניה, הודפת אותה לאחור; זעמו של נוויל היה כה גדול, עד כי לחש הכבילה פעל בעוצמה כפולה ומכופלת מן הרגיל, צ'ו צרחה, כאשר התהדקו עוד ועוד צמחים סביבה, מועכות את גופה בתוך ים של ענפים מצליפים וזמורות נוקשות.

הרמיוני התנשפה, אוזרת את כל-כוחה, נעצה מרפק בבטנו של הגבר המבוהל מאחוריה, צוללת במהירות לעבר שרביטו.

"נוויל תזהר, מאחוריך!"

הזעקה אחרה את המועד. קללתו של אחד הסינים הכתה את נוויל במרכז גבו, מגלגלת אותו שלוש פעמים על הרצפה. הרמיוני נופפה את שרביטה, משגרת קללת שיתוק ומחטיאה; שרביט-להשכיר נוסף זינק לעברה, משגר בה קללות בזו אחר זו, וחוצץ בינה לבין נוויל הפצוע. הסיני נהם בעיניים בוערות ממשטמה, שולף את חרבו ומניף אותה בכדי לסיים את העבודה.

"סקטומסמפרה!"

החרב נשמטה בצלצול מפחיד; מחטיאה את מטרתה ופוגעת ברצפת האולם. הסיני צרח, כאשר נפערו פצעים מבעיתים בגופו, מתיזים דם לכל עבר. אזי, הסתחרר וצנח בכבדות על רגליו של נוויל המעולף.

בלאטריקס התרוממה, מתנשפת בכבדות. שערה נופל פרוע על פניה, ועיניה יוקדות באש מפחידה; כעת, יכולה היתה הרמיוני להזכר באמת ובתמים בדמות ההיא ממחלקת המסתורין. תנועת חיתוך מהירה נוספת בשרביט, ועוד אחד מאנשיה של צ'ו קרס ארצה, ודמם.

"עוד מישהו?" לחשה, סוקרת את סביבתה במבט מאיים "יש כאן עוד מישהו, שרוצה ללוות את גבירתו לגהינום? אני בטוחה שאדון האופל ישמח לעוד כמה צללים נוספים בגינה הקטנה שלו" הוסיפה בבוז, מתנודדת ונאבקת להוותר יציבה.

אלא שנדמה היה, כי המכשפים הסינים איבדו כל רצון להוסיף ולהלחם. בזה אחר-זה, הסתובבו ונמלטו לעבר דלתות האולם; השרביטים להשכיר נעצו בבלאטריקס מבטים מלאי אימה, וחשו בעקבות בעלי בריתם; מקץ רגע, נותר האולם דומם, מלבד ריחוש הקנוקנות סביב גופתה של צ'ו, ואנקותיהם החלושות של הפצועים.

"אה... בלאטריקס?" הרמיוני עשתה צעד מפוחד קדימה.

"אילו הייתי במקומך, הייתי מנסה לטפל בחבר היקר שלך לונגבוטום, לפני שידמם למוות" החזירה "תזדקקי לעדות שלו, בכדי לטהר את שמך מן הטינופת... ולטובתו, עדיף שלא יצא אחרי פעם נוספת. לא תמיד אהיה נחמדה כמו היום"

"ו... את? מה איתך? את פצועה, את..."

"תודה רבה על הדאגה לשלומי, הרמיוני גריינג'ר" קולה של בלאטריקס היה מריר "אבל לא אפריע לך לטפל בחבר הקטן והאמיתי שלך. אני הולכת לי לדרכי. הייתי מציעה לך להתלוות אלי" הוסיפה בלגלוג "אבל זכורני שהבטחתי לך פעם אחת, מזמן, שלא אדרוש ממך דברים שהמצפון הטהור שלך לא יוכל לעמוד בהם. אל תשכחי את הבטחתך" הוסיפה בנוקשות "לקבל את הילדים שלי להוגוורטס ולהגן עליהם, יהיה אשר יהיה ו... ישנן סכנות אחרות, גרועות יותר מן המוקיונים של משרד הקסמים. טעמתם כמה מהן לאחרונה, כפי ששמעתי".

הרמיוני התבוננה סביב; נוויל נותר חסר הכרה, אם כי רחוק מלדמם למוות. בלאטריקס שבה ועצמה את עיניה, נאבקת להתרכז בכדי לזמן את הערפל.

"זה... לא חייב להגמר ככה, את יודעת" גמגמה, נושאת אליה מבט. "בבקשה, אל תחזרי ל... אני יודעת שקיבלת הזדמנות שניה. בבקשה, אל תבזבזי אותה. את... לפחות לילדים ההם שלך, לפחות להם מגיע יותר".

בלאטריקס הביטה בה קופצת את שפתיה ומבליעה אנקת כאב קלושה. לאחר רגע, נדמה היה להרמיוני כי פניה התרככו קמעה.

"את משהו מיוחד, אמרו לך את זה פעם? עוד שעה אחת איתך, והמוניטין שלי יהיה אבוד באמת ובתמים".

"אפשר לומר את זה לשני הכיוונים, הייתי אומרת" החזירה הרמיוני בשמץ ארסיות.

בלאטריקס גיחכה לרגע, ואז הרצינה.

"מוטב שתמהרו, לפני שאחת החלאות תחזור ותקבל אומץ. אני מאמינה שישנו אח גדול כמה חדרים מכאן" הוסיפה, מחווה בשרביטה לעבר אחת הדלתות "ו..." בהחלטה פתאומית, קרבה אליה והוסיפה בקול שקט "לא אני הרגתי את ארבעת הילדים האלו, אבל יש לי ניחוש טוב מאד מי עומד מאחורי הסיפור". קולה הונמך, כמעט ללחישה "זכרי את מק'נייר. לא כל קשקושי-הפגר שלו היו פרי התעלול הקטן שביצעתי. דברים רעים קורים מעברו האחר של הערפל, הרמיוני, מה שטעמתם היה, אם איני טועה,טיפות הגשם הראשונות של סערה מתקרבת. מסכי הערפל נבקעים, ואויביהם של גריפינדור וסלית'רין נאספים מן העבר השני".

"מה?"

בלאטריקס נאנחה, עווית כאב נוספת עברה בה, גורמת לה להתכווץ לרגע ולממש את צד גופה.

"בפעם אחרת, בוצדמית יקרה שלי, בפעם אחרת. אולי אקפוץ לבקר אותך בהזדמנות... בהנחה ששום הילאים מיותרים לא יהיו נוכחים, כמובן".

תמרות הערפל זרמו אל תוך האולם, מקיפות את דמותה הגבוהה ומטשטשות את פניה; בתוך רגע, לא נותר ממנה אלא צל מוזר, הולך ונקלש בתוך העלטה. הרמיוני נותרה לבהות אחרי לרגע, נבוכה ואכולת ספקות. אחר נפנתה, ושבה לרכון על נוויל. זה הוסיף לשכב במקומו, חזהו עולה ויורד בכבדות, ועיניו פקוחות, בוהות בה במבט מוזר.

"אני חושבת שהגיע הזמן לחזור להוגוורטס, נוויל" מלמלה, מרימה את השרביט וממלמלת לחש הרחפה.

המנהלת חוזרת הביתה... הרהרה בעצב. היה היתה לה פעם ילדה, ושמה הרמיוני גריינג'ר... הרהרה, מלטפת את בגדיה השחורים והמטונפים. אם נשאר ממנה משהו, אולי הוא נמצא שם, בהוגוורטס.

רק רעשם העמום של הגלים ענה, מהדהד שוב ושוב מתחת לחומות אזקבאן.