"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC
הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות
מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה,
ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת,
ובכן, את.
פרק 3: "עלים בשלכת"
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה
|
|
|
"זו את!"
חזר סיריוס על דבריו בקול מופתע ביותר.
"הו, כן. כלומר, אני מניחה שכן, אם
לא התבצעה פה החלפה מצערת או משהו ממין זה. כן, אני חושבת שכן. למה?"
סיריוס גירד בראשו בבלבול. הוא היה די
בטוח שהנערה שמולו דמתה לנערה ההיא, זאת שפגש במועדון הלילה, אבל הנערה ההיא הייתה
מוגלגית. ומוגלגים, מטבעם, לא נוחתים פתאום בהוגוורטס.
"לא, אני מתכוון," הוא הציע לה
את ידו וסייע לה לקום, "את הנערה מהמועדון. שלושה ימים לפני? נערת
הפני?" ארג. הוא לא התכוון לכך בצורה שבה זה נשמע.
הנערה התרוממה על רגליה, מנערת את האבק
מגלימותיה.
"אה, כן. זו אני." היא משכה
בכתפיה באדישות מסוימת, והיטיבה את רצועות תיק הכתף שלה.
"ואתה?" היא הושיטה את ידה
קדימה.
"אה, ובכן, אני סיריוס. סיריוס
בלק." סיריוס לחץ את ידה.
"אני מצטער על הנפילה," הוסיף
וחייך.
"אה, זה בסדר, באמת. כמו שאמרתי, זה
קורה לי כל הזמן, אני כבר די רגילה לבחון את המרצפות של בית הספר מקרוב."
סיריוס ניסה לתהות אם היא מוגלגית או לא
ומה בדיוק היא עושה בהוגוורטס, ושתיקה מוזרה השתררה, שבמהלכה נזכר סיריוס שהוא מאחר
לשיעור טיפול בחיות פלא, והנערה סידרה את שיערה.
"את לא...אוממ...מוגלגית?" שאל
סיריוס, מנסה לגרש את השתיקה המביכה שבאוויר. אם הייתה, הנערה הסוותה את הסימנים
לכך בדקדקנות יוצאת דופן; היא לבשה את גלימות הוגוורטס, ולא נראתה מופתעת כלל
למראה הטירה, הנרות המרחפים וקולות הפיצוץ שעלו מהחדר שבמורד המסדרון, בו סביר
להניח שאדריאן נואיט פוצץ את קדרתו בפעם השביעית.
"הו, לא." היא קימטה את
גבותיה. "לא שיש משהו רע בלהיות מוגלגית, כמובן. האם אתה מוגל?" הנערה
תופפה ברגליה על רצפת השיש בעצבנות-מה.
"אה, לא. אני חושש שלא." הוא
אמר במבוכת מה, מנסה להתחקות אחר המסלול המהורהר של עיניה. אצבעותיה של הנערה, כך
ראה, תופפו בעדינות על תיק העור שעל כתפה.
"אהמ..." סיריוס ניקה את
גרונו. הוא התכוף והרים את תיקו, שנפל בעת ההתנגשות, מהרצפה, וחיטט בו, שולף מתוכו
גוז.
"אין לי פני," אמר במבוכה.
חיוך מרוצה עלה בזווית פיה של הנערה.
"הו, אני לא צריכה כסף. במקום זאת,
טייל איתי. תמורה ראויה, אתה לא חושב?"
"ארג, אני קצת מאחר..." סיריוס
העביר בראשו את מהלך השיעור בטיפול בחיות פלא. הם בוודאי יעבדו עם עוד חיה שרק האל
יודע מאיפה הוציא אותה קטלברן, ויחזרו עייפים, מטונפים ומסריחים לטירה. הוא בהחלט
מוכן להחמיץ את זה.
סיריוס חייך. "למה לא?" הנערה
חייכה אף היא חיוך מרוצה.
"נהדר. מה לא הייתי מוכנה לעשות על
מנת להפסיד את השיעור של מקגונגל."
"זה כולל יציאה לטיולים עם
זרים?" שאל סיריוס וחייך.
"הו, ובכן, אדם ששוכח להביא כסף
כשהוא יוצא למועדון לא יכול להיות מסוכן במיוחד, לא כך?"
סיריוס, שלא ידע בדיוק מה לומר (מה שהיה
מאוד מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא היה, ובכן, סיריוס) הנהן.
"אז, אם את לא מוגלגית, מה עשית
במועדון באותו לילה?"
"אה, אתה לא באמת מאמין שרק מוגלגים
הולכים לשם, נכון? רוב האנשים שראית שם היו קוסמים. קח לדוגמא את הנערה עם השיער
הסגול-לא חשבת שזה מעשה ידי הטבע, נכון?"
"לא הייתי בטוח," שיקר סיריוס,
והרכין את ראשו. הנערה גרמה לו להרגשת חוסר נוחות מסוימת.
"זה בסדר," אמרה הנערה בקול
רגוע ושליו, כאילו הכל נמצא בשליטתה. "אני לא נושכת." עיניה הירוקות היו
גדולות יתר על המידה, אבל הן שפעו באומץ, וסיריוס מצא את עצמו הולך אחריה למדשאות,
כאשר היא מפטפטת על המסיבה ועל הבר הנוראי שמעז לגבות כסף בעבור מים מאנשים
תמימים.
"אה, עדיין לא אמרת לי את
שמך." נזכר סיריוס. הנערה נעצרה במקומה, ונדמה היה לסיריוס שחיוכה נעשה קטן
במקצת.
"קונור. קונור או'ריילי."
"זה שם...מיוחד." הוא הודה.
קונור הביטה בו, גבותיה מורמות.
"זה השם הכי טוב שבנמצא, בהתחשב
בנסיבות." אמרה ומשכה בכתפיה.
סיריוס חייך. השם הלם אותה.
הם התיישבו בחסותו של עץ קטן שעלוותו
הירקרקה הייתה מנוקדת בתפרחת ורדרדה.
"אז, סיריוס בלק...פני בעבור
מחשבותיך."
"הו," החווה סיריוס.
"אתה חייב לספר לי. אחרי הכל, כבר
נתתי לך פני." קונור חייכה בממזריות.
"אבל, ובכן, אני טיילתי איתך."
הוא ציין את העובדה כשחיוך ממזרי לא פחות על שפתיו.
"אתה לא מקבל עוד פני, אם לשם את
חותר. עכשיו, דבר."
"אני לא יודע...אני מניח שאני חושב
על תירוצים שאוכל לתת לפרופסור קטלברן."
"הו, ועל מה חשבת?" שאלה קונור
בעניין, נשכבת על הדשא המוכהה בצל העץ.
"חשבתי אולי להגיד לו שיצאתי לטיול
עם נערה יפה, אבל אני מניח שזה לא יהיה ממש משכנע, נכון?"
קונור צחקה. היה לה צחוק של פעמונים
ברוח, שהיה מוזר לאוזניו של סיריוס אבל הוא מצא אותו מתאים לה. הוא בחן אותה
בזווית עינו. לשערה, שהיה ארוך ופרוע, היה צבע של נחושת וזהב, כמו זהב ישן ונחושת
ועלים בשלכת. היא הייתה מוזרה במקצת, וסיריוס תהה אם זה מה שמושך אותו אליה. הוא
מיהר להסיט את מבטו ממנה, אך זה היה כבר מאוחר מדי.
"מה, השיער שלי מסודר מדי?"
היא שאלה, מביטה בו בעניין. היא נשכה את שפתה התחתונה מבלי משים.
"הו, לא. הוא בסדר. מבולגן ביותר. פשוט תהיתי איך זה שלא ראיתי אותך בבית
הספר כל הזמן הזה."
קונור התיישבה על ברכיה למולו של סיריוס,
שהזדקף. היא הכניסה את הפרח בין קצוות שיערותיו, קצת מעל לאוזנו.
"הנה," אמרה בלבביות.
"עכשיו אתה משתלב בנוף הטבעי."
סיריוס לא יכול היה להתאפק וצחק גם הוא.
"למה עשית את זה?" שאל לבסוף.
"תהיתי מתי תתחיל לשאול אותי שאלות
אמיתיות ולא לגמגם ולהיות נבוך כמו ילד בגן," היא אמרה. "ועכשיו, בגלל
שאתה כל כך אמיץ, גריפינדורי, אני מנחשת, קיבלת את אות מסדר הפרח. זה מייצג אומץ,
או משהו."
"האם מתוקף היותי גריפינדורי אמיץ
אוכל לקבל תשובה?"
"ובכן," קונור אספה את ברכיה
אליה והביטה בשמיים. "אני מניחה שלא ראית אותי מכיוון שאתה לא טורח להביט
בדרך כלל אל תלמידות השנה השישית של בית רבינייקלו, אני צודקת?"
סיריוס הינהן. 'ובכן,' הוא חשב, 'היא
בהחלט נשמעת כמו רייבנקלואית.'
"אני מאמינה שהיה בסדר, בכל הנוגע
לפרופסור קטלברן. הוא ממילא עסוק יותר בספירת הגפיים שלו מאשר בספירת
התלמידים." אמרה קונור בקול מעודד.
"כן, אני מניח שאת צודקת." אמר
סיריוס באגביות. "בכל מקרה," הוא העלה חיוך על פניו.
"מתחשק לך ללכת לבדוק מה יש בארוחת
צהריים?"
* * *
לארוחת צהריים הגישו נקניקיות ופירה.
סיריוס נפרד מעל קונור, שאיחלה לו בתאבון ושפרופסור קטלברן לא ירד עליו חזק מדי,
והלכה לעבר שולחן רבינייקלו. סיריוס המשיך לשולחן גריפינדור והתיישב לצד ג'יימס,
שכבר היה עסוק למדי בניסיון לראות כמה נקניקיות הוא מסוגל לדחוף ללועו מבלי להיחנק.
התשובה לכך הייתה, הרבה.
7, ליתר דיוק, משום שבנקניקיה השמינית
הוא לא הצליח לסגור את פיו ורמוס נאלץ לבצע קסם העלמה לנקניקיות על מנת להשאיר את
ג'יימס בחיים. לא שהוא נראה נלהב לעשות זאת, וחזר לאחר מכן לשוחח עם פיטר ולנעוץ
מבטים מתוסכלים בצלחת שלו. הוא איבד את התיאבון.
"איפה היית היום בזמן השיעור של קטלברן?"
שאל פיטר באגביות.
"אז מה, פרופסור מקגנוגל כזאת
טובה?" שאל רמוס. סיריוס תקע בו מבט חמור.
"יאק, ירחוני. אני חושב שאתה מסתובב
עם החמור הזה כאן קצת יותר מדי זמן." אמר ומרפק את ג'יימס.
"היי!" זעק ג'יימס, וכף הפירה
שלו עפה היישר אל שיערו השחור והמבולגן.
"הולם אותך, קרניים." אמר
סיריוס בחיוך.
"כן," צחק פיטר. "אתה
יכול להיות קובע דעה אופנתי, קרניים. מראה החורף החדש,שיער פרוע בנגיעות פירה
עדינות!"
סיריוס צחק בקול, וגם רמוס נראה מעודד
יותר, אף על פי שהרחיק את צלחתו מעליו.
"הכל בסדר, ירחוני?" שאל
סיריוס. חברו נראה לו קצת דאוג, והוא היה כמעט בטוח שלא היה לי ירח מלא באופק. הוא
תהה מה מטריד אותו.
"הכל שפיר." אמר רמוס, מנסה
להעלות חיוך מעודד על פניו. הוא נכשל בכך כישלון חרוץ.
"ראו, יש משהו שאני צריך לעשות.
אדבר איתכם אחר –כך." הוא אמר והלך בצעד מהיר. השלושה ליוו אותו במבטיהם עד
שיצא מן האולם. אחר התיישבו שוב במקומותיהם.
"אתם חושבים שמשהו לא בסדר
איתו?" שאל פיטר בדאגה.
"נה, הוא בטח שוב קיבל הל"מ
בכשיפומטיקה וזה משגע אותו. מתערבים שהוא הולך לספרייה בשביל ללמוד?" אמר
ג'יימס.
"אני חושב שלא." הפטיר סיריוס.
"בחייך, זה רמוס. האם ירחוני קיבל אי-פעם הל"מ במשהו?"
"תמיד יכולה להיות פעם
ראשונה!" התגונן ג'יימס.
"נה. יש דברים שלעולם לא יקרו. כמו
שרמוס יקבל הל"מ בכשיפומטיקה ואתה תצא עם אוונס."
פיטר צחק בקול, אבל ג'יימס נראה נעלב.
"הו, אני אשיג את אוונס. גם אם זה
יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי!" הוא אמר בנחישות. לפתע, גוון פניו הפך ירקרק מעט והוא עיווה את פרצופו.
"אני חושב שאכלתי יותר מדי
נקניקיות," אמר, ורץ אל מחוץ לאולם הגדול.
פיטר נד בראשו וסיריוס משך בכתפיו, והם
המשיכו לאכול.
|
|
|
ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג
של רולדההה