"סונטת
ליל ירח"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה
פאנדום: הארי
פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: דראקו/OC
פרק 6: "קווידיץ'"
חזרה לפרק קודם |
מעבר לפרק הבא
|
|
|
"הזמן הוא המורה הטוב ביותר. הצרה היא, שהוא הורג את כל
התלמידים שלו." (אלמוני)
יום המחרת היה קר. רוחות כעוסות שחקו את
קירות האבן, מעוררות את התלמידים למצב רוח זעפני במיוחד.
היה זה, באופן טבעי, יום מושלם קווידיץ´. נראה היה כי דמבלדור קבע את מועדי
המשחקים לפי מזג האוויר, כשהוא משתדל בכל כוחו ליצור תנאים גרועים ככל האפשר.
קורדיליה לא אהבה קווידיץ´. מה יכול להיות מהנה בקבוצה שלמה של אנשים שרודפים אחרי
כדורים? חוץ מזה, כפי שארטמיסייה טרחה להזכיר לה בארוחת הבוקר כאשר הבחינה
בקורדיליה קפוצת השפתיים, היא הייתה ממש גרועה בזה.
בלית ברירה נגררה קורדיליה למגרש הקווידיץ´, צפונה היטב בין שכבות רבות של גלימות.
הרוח הקרה הכתה בפניה, גורמת לפרצופה להאדים. היא התיישבה ליד ארטמיסייה, ושילבה
את ידיה בכעס. זה אפילו לא היה משחק מעניין. סתם עוד משחק שבו נבחרת סלית´רין תביס
את הפלפאף.
"והם יצאו לדרך!" בישר קולו המשולהב של תלמיד גריפינדור שדיווח על
המשחק, קולו מוגבר בקסם כך שכל תלמידי ארבעת הבתים שישבו מסביב למגרש עצום המידות
יוכלו לשמעו. ארבעה –עשר כתמים מטושטשים בצבעי ירוק וצהוב התעופפו במגרש. הקוואפל
הועבר ידיים רבות, עד אשר אלכסנדר בל מסלית´רין קלע.
"ואנטוני בריאנוף מהפלפאף מעביר את הכדור לידיו של מורוסקי, וקבריולט תופס את
הכדור. הכדור אצל סלית´רין. עוד קליעה לסלית´רין." וכך זה נמשך. ונמשך.
ונמשך. קורדיליה פלטה נהמה של חוסר סבלנות והביטה בארטמייסיה מוחאת כפיים ומעודדת
את נבחרת סלית´רין בקריאות נלהבות.
מסביבה, אינספור תלמידים עטויי ירוק צעקו בהתרגשות כל אימת שאחד החובטים שלח מרביצן
לעבר שחקן הפלפאף, או שמישהו מהרודפים קלע את הקוואפל לחישוקים.
לרווחתה של קורדיליה המשועממת, המשחק הסתיים במהירות. היא ראתה את נבחרת סלית´רין
המותשת צועדת לתוך המלתחות כשעל לוח התוצאות הופיעו המילים: ´סלית´רין-180
והפאלפאף-50.´
´הם ניצחו, אפוא.´ חשבה קורדיליה ועשתה
את דרכה חזרה לחדר המועדון, הרוח עדיין מכה בפניה.
בכניסה לחדר המועדון היא פגשה בנבחרת סלית´רין. היא איחלה לכולם ´מזל טוב´ בחצי פה
ושקעה לתוך הכורסא שלה. היא עשתה את זה הרבה בזמן האחרון.
משהו לא היה בסדר. דראקו יכול היה לומר בוודאות. קורדיליה תמיד הייתה שקטה, אבל לא
ככה. היא נראתה, מוטרדת. עייפה. כאילו רק גופה החומרי נותר בכורסא אך מחשבותיה
והכרתה נודדות הרחק. קורדיליה לא העסיקה עצמה בכך.
***
הימים התגלגלו להם, שגרת הלימודים
המשעממת של אחרי החגים הכתה בכל.
היה עוד משהו, מלבד לשקט הקודרני שעטף את קורדיליה, משקיע אותה עמוק יותר ויותר
בתוכו עם כל יום שעובר.
מערכת היחסים בינה לבין דראקו פרחה, אם אפשר היה לקרוא לזיונים והרהורים
פילוסופיים של הסיגריה שאחרי פריחה. היה משהו מבעד לקרבה הגופנית ביניהם שגרם לה
להרגיש מיוחדת, כאשר שכבה במיטה סתורת הסדינים בחדרו הפרטי של דראקו, כשידו מחבקת
אותה. זה היה משהו תמים, כמו חוט של רגש שנשזר ביניהם. קורדיליה שנאה את זה כמעט
כמו שאהבה את זה.
זה היה סוער ואלים, מפגש של שתי נפשות שכל אחת מהן מנסה לגבור על השנייה. דראקו
היה יפה תואר, מרטיט בדרך שבה נגע בה. כל פעם הייתה כמו מריבה, מלחמת עולם, סוערת
ומלאת תשוקה.
הפעם הראשונה הייתה בערב אחד, אחרי למידה אינטנסיבית למבחן בשיקויים. דראקו היה
מלא מרץ, וקורדיליה עקבה אחריו במבטה כאשר כתב. זה היה נהדר. קסם של כוח ורגשות
וסערה שזר בין שניהם. שנאה גועשת לצידה של כמעט אהבה. תמיד, כשעיניו הביטו בה אחרי
שנרגע, ואצבעותיו ליטפו את פניה ברוך שהפתיע אותה, היא הייתה מחייכת בכנות. ואז,
לאחר מכן, באין איש רואה, היא הייתה בוכה בשקט.
יום אחד שניהם שכבו במיטה, מבטיהם נעוצים בתקרת החדר. דראקו בחן את קורדיליה במבטו.
היא הייתה אפלה, נואשת והרסנית. שערה החום בהיר נפל על גופה הארוך, הבשל, שצבעו
כגבעול החיטה. עיניה הבריקו בחשכה בעוצמה ששיקפה את ישותה. היא תמיד הייתה
עוצמתית, מיוחדת במינה. לבסוף, דראקו עזר אומץ ופתח את פיו.
"למה את אף פעם לא מורידה את השרשרת הזאת?" הוא שאל בשקט,
תוהה עם קורדיליה כבר נרדמה. מבטו נדד אחר שרשרת הכסף שנצמדה לעורה המבהיק של
קורדיליה.
"אתה רוצה לדעת מה זה?" שאלה קורדיליה. דראקו הנהן. שרשרת הנחשים הייתה
שרשרת מוזרה, והיחס של קורדיליה אליה היה כמעט אובססיבי. היא סירבה להורידה, נותנת
למגע הכסף הקפוא לחלחל לגופותיהם בשעה ששכבו צמודים זה לזו.
הגשם הכה חזק בחלונות הטירה באותו לילה. קורדיליה כרכה את השמיכה סביב גופה ביתר
שאת, כאילו מתגוננת מפני הברקים שחצו את השמיים.
"את מתכוונת לספר לי?" שאל דראקו וסב על צידו, ידו משחקת בתליון המוכסף.
קורדיליה נשמה עמוקות ופתחה את פיה.
"תמיד תהית מה אני, נכון? אולי הגיע הזמן שאני אספר לך." דראקו הביט בה
בריכוז.
"אני סלית´רין. זה נכון."- היא אמרה, עוצרת לרגע לאזור כוח
להמשיך-"הצאצאית האחרונה למשפחת סלית´רין." קורדיליה הישירה מבט לעיניו
האפורות של הנער ששכב מולה. זו הייתה מערכת יחסים מוזרה. כמעט אהבה, כמעט קרבה
אמיתית אבל תמיד קור. תמיד ריחוק משני הצדדים. דראקו תהה למה, קורדיליה ידעה.
"התליון הזה הוא תליון המשפחה. כל
בן משפחה מקבל כשהוא נולד את התליון. אתה רואה את הקווים האדומים?"-דראקו לקח
את התליון בידיו ובחן אותו-"כאשר הכסף נוצק והוא עדיין חם, מערבבים בו דם
מדמו של סאלאזר הגדול. התליון מסמל את אחדות המשפחה, החיים של בני הסלית´רין, כמו
שני נחשים שאף פעם לא נפרדים.
התליון עצמו מסמל את הלב של הנושא אותו. את הדבר הכי חשוב והכי משמעותי. התמצית של
בן האדם שעונד אותו."
קולה של קורדיליה נדם, משאיר רק דממה ברוכה אחריו. הדממה המיוחדת של שניהם. ההסכמה
שבשתיקה, הרגש שהיה כולו מורכב מניואנסים כמעט בלתי נראים של כאב והתרפקות אחד על
השנייה.
בסופו של דבר, זה היה הכאב שקישר בניהם. לכל אחד היו הסיבות שלו, ושניהם שמרו
בקנאיות על פרטיות עברם, אבל משהו בכל זאת הצליח לטפטף החוצה ולהפוך אותם לקשורים
עוד יותר. היהירות של דראקו, מגובה בביטחון עצמי מרשים ושנינות, הקסימו את
קורדיליה.
הקור, המסתורין והעצב שבקורדיליה משכו את
דראקו. הם מצאו אחד את השני, וכרגע, זה כל מה שהם היו צריכים.
קורדיליה זכרה לילה אחר. השקט פשה בכל, ודראקו בדיוק הביא לה זר של שושנים שחורות.
זה היה הפרח היפה ביותר שהיא ראתה בכל ימי חייה.
"את זוכרת שהתאמנו על כישוף ההגנה?" שאל בשקט, מפר את הדממה שבחדר.
קורדיליה הנהנה.
"מה הזיכרון הגרוע ביותר שלך?" שאל.
"הו,"- אמרה קורדיליה.-"אתה לא רוצה לדעת." היא חתמה את השיחה
והסתובבה על צידה.
כעבור זמן מה שניהם היו שרועים על צידם, מביטים באוויר. ידו של דראקו וידה של
קורדיליה, שתיהן היו מונחות על הסדינים בחוסר מעש, מחפשות. ידו של דראקו נעה
סנטימטרים אחדים קדימה. ידה של קורדיליה מיהרה לסגת.
בלילות, כשהירח היה תלוי בחוט של כסף גבוה בשמיים והיה מאיר את העולם, דראקו
וקורדיליה היו מסתכלים בו, לכודים בתוך האידיליה הקטנה שלהם. דראקו התברר כבן שיחה
אינטליגנטי ביותר. הוא ידע דברים על פילוסופיה וקסמים עתיקים, ופעמים רבות הם מצאו
עצמם נסחפים לדיונים ארוכים אל שעות הליל. זה היה נהדר, כששניהם היו מלהגים יחדיו
על דברים כמו משמעות החיים ואלוהים, ולאחר מכן מתפרצים בצחוק כאשר הבינו את
הרצינות המעושה, הכבדה, שבדבריהם. ביחד, הם היו בלתי מנוצחים. הרס וחוכמה ושנאה
שהתלכדו להם יחדיו, שיתפו אחד את השני עד שנתמזגו לאחד.
אבל קורדיליה תמיד פעלה לבד. הניגוד שבין השיתוף לבדידות היה נורא, והוא קרע אותה
מבפנים. היא תמיד עבדה לבד, זוממת את תוכניותיה המבריקות בעצמה. שותפים רק הפריעו
לה. אבל דראק- בדראקו היה משהו שונה. מין קור שקט, כמו מי אגם בחורף על גבול
קיפאון. קור כמו שלה. חשיבה אכזרית, בלתי מוסרית ויהירה. הוא היה כמוה, אבל, היא
לא הייתה בטוחה שהוא יבין.
***
הזמן חלף לו בעצלתיים, והשמש כמעט ולא
נראתה מבעד לעננים.
יום הולדתה של קורדיליה קרב ובא. השמונה עשר בינואר, היום בו השמיים נמלאו בברקים
והגיהינום ירק מקרבו את ילדת הפיות המוזרה לקרקע, כפי שקראה לה ארטמיסייה.
קורדיליה תמיד צחקה מכך. כאשר הייתה קטנה יותר, היא תהתה לפעמים למה נזרקה
מגיהינום, ולמה אין לה כנפיים. ארטמיסייה הסבירה לה שהיא לא מספיק רעה בשביל
להישאר בגיהינום. קורדיליה לא אמרה זאת מעולם בקול רם, אבל היא חשבה שיכול להיות
שהיא הייתה יותר מדי רעה בשביל להישאר שם.
בבוקר יום הולדתה התעוררה קורדיליה בשקט. שאר בנות החדר כבר בטח יצאו החוצה, משום
שזה היה יום ראשון וביום ראשון לא התקיימו כל שיעורים.
ערמה קטנה של מתנות בצבצה מעל לשמיכה. קורדיליה תמיד תהתה איך ארטמיסייה וקמרון
הצליחו להניח אותן על מיטתה מבלי להעיר אותה. היא התיישבה ופיהקה. אזי ניגשה ופצחה
במלאכת פתיחת המתנות.
הייתה כמובן, חבילה מסוגננת מארטמיסייה, שהכילה ענק יהלומים. קורדיליה ומיסי תמיד
החליפו בניהן תכשיטים בימי ההולדת. שנה שעברה ארטמיסייה קנתה לה צמיד מאבני אמרלד,
וקורדיליה רכשה עבורה טבעת אבני אודם. התליון היה נוצץ ומבהיק, ולווה בכרטיס יום
הולדת שמח מזמר.
מתנתו של קמרון הייתה פחות יקרה. הוא קנה לה גלימה מבד קשמיר בצבע כסף, ולקורדיליה
הייתה ההרגשה שהוא לא קנה אותה לבדו, אחרת הגלימה הייתה בוודאי כתומה ומכילה לוגו
של המריונטות של נורפת´און, קבוצת הקוודיץ´ האהובה עליו.
קורדיליה חיככה ידיה בהנאה כשהגיעה לחבילה האחרונה. המתנה שהזמינה בעבורה הגיעה,
אפוא. ´אין כמו מזימות חשאיות כדי לפתוח את התיאבון בבוקר.´ חייכה לעצמה קורדיליה.
היא שלפה מתוך שקית גלימת היעלמות מבריקה ורכה למגע. הגלימה הייתה חדשה, מדגם
משופר שכלל בתוכו משקיט רעשים. ´מושלם´ חשבה.
לאחר כמה דקות קורדיליה כבר החלה לצעוד לחדר המועדון. רוב התלמידים, מנצלים אתת
ההפוגה היחסית במזג האוויר, יצאו החוצה. ארטמיסייה ישבה על כורסא וקראה ספר.
לפתע, משהו הדף אותה לעבר הקיר.
"יום הולדת שמח, קורד." דראקו אמר ונישק אותה. דראקו תמיד ידע לתבוע
לעצמו בעלות עליה , והיא מצידה, הייתה קשוחה לא פחות.
"איפה מתנת יום ההולדת שלי?" שאלה קורדיליה כשחיוך מרוצה על פניה. היה
משהו באלימות שלו, בדרך שבה פיסק את שפתיה בתובענות, שהסעיר אותה. הוא היה הדבר
הטוב ביותר שקרה לה, וגם הדבר הגרוע ביותר.
דראקו שלף מכיסו קופסא קטנה והגיש לה אותה, מביט בה בצפייה כאשר פתחה אותה.
בפנים היו זוג עגילי כסף, שאבן לשם שחורה משובצת בתוכם.
"נו? את אוהבת את זה?" חקר דראקו.
"קנית את זה לבדך?" שאלה קורדיליה בגבה מורמת.
"לא"-אמר דראקו וחייך-"שאלתי את אמא שלי. הנה, תסתובבי."
קורדיליה נאנחה וסבה על עקביה. היא שנאה כל ביטוי רגשות כזה, אבל נגזר עליה לשחק
את התפקיד עם תום.
דראקו ענד את העגילים לאוזניה. היא הייתה שלו, ולפיכך, נגזר עליו לפאר אותה ולהעניק
לה את הטוב ביותר. אדם מבחוץ היה בוודאי משתומם נוכח הקור ששרר ביניהם, האנוכיות
שאפיינה את כל מעשיהם. הנרקיס המגלומני והיהיר והשושנה השחורה והאפלה. הסוף היה
צפוי מראש. מאוחר יותר, קורדיליה תקלל עצמה על עיוורונה. זה היה כל כך צפוי, איך
היא לא יכולה הייתה לראות זאת מגיע?
***
קורדיליה שכבה כשעיניה פקוחות. בכל רגע
יופיע הסימן והיא תקפוץ מהמיטה, לבושה כולה, ותצא החוצה. דראקו ישן לידה, שליו
ורגוע כילד. חזהו עלה וירד באיטיות, ברוגע שקורדיליה רק יכולה הייתה לפלל לו.
נקישה עדינה גרמה לה לקפוץ. היא הסיתה את השמיכות מעליה, חומקת בשקט, כמו צל,
תופסת אחריה גלימת חורפית שכרכה סביב כתפיה. האות ניתן.
עיניו של דראקו נפקחו. הוא עקב אחר צדודיתה של קורדיליה שחמקה החוצה מן החדר.
הוא מיהר לצעוד אחריה, שומר על צעדיה כמו חתול אחר טרפו.
קורדיליה חצתה בקרירות את חדר המועדון של סלית´רין, אפילו לא טורחת להביט מאחוריה
כתפה. היא פסעה בנחישות עד ליציאה מהטירה, מבטה משקיף
על המדשאות המושלגות,
עד לשוליו של היער האסור הקודר והמאיים. ´בינגו´ חשבה, והעלתה על שפתיה חיוך
מלגלג.
היא בדיוק הורידה רגל אחת במורד מדרגות האבן, כשמישהו תפס אותה בכנף מעילה.
"מה את חושבת שאת עושה?" קול מתוח הסתנן אל אוזניה.
"מרלין! דראקו, הפחדת אותי עד מוות." התנשפה קורדיליה, מבטה נד לעבר
הצלליות הכהות.
"חזור לטירה." פקדה.
דראקו התעלם מהוראותיה בהפגנתיות, תובע לעצמו את הזכות לדעת מה מעשיה.
קורדיליה נשפה בעצבנות. היא לא יכולה הייתה לסבול עיקובים נוספים.
מילא, דראקו היה חייב להתלוות אליה. היא תמצא דרך לטפל בו מאוחר יותר.
קורדיליה מיהרה במורד המדרגות, גוררת אחריה את דראקו. הם הלכו יחדיו עד לשוליו של
היער האסור, ואז פתאום, דראקו נעצר.
"אני לא נכנס לשם." אמר בחשש. היו לו די והותר זיכרונות מהיער, והוא כבר
ידע כמה קודר ומפחיד הוא בלילה.
"בסדר." הפטירה קורדיליה בקור ופסעה פנימה. דראקו מיהר אחריה, מגדף
בקולניות.
קורדיליה הצמידה את קצה שרביטה לצווארו. "או שאתה בשקט, או שאני אגרום לך
לשתוק." היא לחשה בעצבנות. דראקו פתח את פיו במטרה למחות, אך נתקל במבטה
החמור של קורדיליה. הוא השתתק מיד. היה משהו מפחיד בעיניים הכהות, הנחושות,
שהבריקו באכזריות, ולפתע, ידע דראקו שהיא לא תהסס לפגוע בו. זה לא ניחם אותו
במיוחד.
קול רשרוש נשמע מאחורי אחד העצים.
קורדיליה הסתובבה במהירות, סוקרת במבטה המפלח את האפלה. העצבנות איימה לכלות אותה
מבפנים.
היא תפסה את דראקו בצווארון מעילו ללא גינוני טקס מיותרים כלשהם והשליכה אותו
לתוך ערמת שלג רך.
"אל תרים את הראש, דראקו. הגיע הזמן להצדיק את המוניטין שלי."
דראקו קילל בכעס, פיו מלא שלג.
מין צללי היער הגיחו שתי דמויות גבוהות,
לבושות ברדסים עבים שחצצו את הקור מעורן.
אחת הדמויות דיברה. היה זה גבר.
"אביך מבקש לאחל לך יום הולדת שמח, הגבירה." מלמל הגבר בקול מחוספס.
הדמות השנייה שלפה חבילה, שלקורדיליה לא היה ספק שהכילה את מתנת יום ההולדת שלה.
היא הושיטה יד ולקחה את החבילה לכיסה.
"מה שלומו?" היא שאלה בקול קר, מתכתי.
"הוא עסוק." אמרה הדמות השנייה. ´הו, בוודאי. אבא תמיד היה עסוק.´ חשבה
קורדיליה במרירות.
"מסרו לו את תודתי." היא ציוותה וסובבה את גבה לדמויות. קול פקיקה נשמע
כאשר שתיהן התעתקו מהמקום. קורדיליה שיערה כי בודאי היה זה כישוף חדש שאביה המציא
שסייע להם לפרוץ את ההגנות הרבות שאלבוס דמבלדור הניח על בית הספר היקר שלו. היא
החלה ללכת חזרה לכיוון הטירה, החבילה מתנדנדת בכיסה, מכבידה עליה במשקלה. מזכירה
לה את השליחות שלקחה על עצמה. קורדיליה נשמה עמוקות ופלטה הבל פה לאוויר.
באיטיות, דראקו הרים את ראשו מן השלג. הוא מיהר לגמוע את המרחק בינו לבין
קורדיליה, שהילכה בשקט בשלג הרך, פניה חתומות מכל רגש. עם זאת, היא נראתה מותשת.
עייפה מדי. השושנה השחורה החלה נובלת.
"מי היו האנשים האלה?" צעק לעבר גבה.
קורדיליה הסתובבה לכיוונו באיטיות, שיניה נושכות את שפתה התחתונה עד זוב דם כמעט.
"אתה לא רוצה לדעת, דראקו. ורצוי שלא תדחף את אפך לעניינים של אחרים, אם
ברצונך לשמור על צורתו." הפטירה. אזי המשיכה ללכת לטירה, דראקו ממהר
בעקבותיה.
במהלך דרכם דראקו ניסה לסחוט ממנה את סודה. הוא אפילו איים לספר לכל בית הספר את
מוצאה האמיתי. קורדיליה רק משכה בכתפיה באדישות.
"ספר לכל העולם, אם תרצה. זה לא משנה עכשיו."
דראקו היה כל כך עצבני שפספס את המילים הרות הגורל שהשמיעה. בדיעבד, הוא עתיד היה
להלקות את עצמו על שלא שם לב. אבל לא כעת.
בצעד קר פסעה קורדיליה לתוך חדר המועדון החשוך של סלית´רין. השעה הייתה
כה מאוחרת שאפילו הגחלים באח כבר לא בערו והפיצו חום. היא פשטה מעליה את הגלימה
הכבדה שלבשה, משחררת את שערה מתוך התסרוקת המאולתרת שיצרה לעצמה.
עיניה הבריקו בזעם כאשר דראקו תפס בידה ומנע ממנה מלהיכנס לחדרה.
"אני רוצה תשובה!" דרש ממנה. קורדיליה סטרה לו, מביטה בתענוג בצדודית כף
ידה הולכת ומתפשטת באדמומיות שעל לחיו של דראקו ההמום. אזי מיהרה לתוך חדר השינה
של בנות השישית, טורקת מאחוריה את הדלת.
קורדיליה הרגישה את ליבה נשבר בקרבה. זה מה שתמיד אסרה על עצמה לעשות. אי-מאז
שהתוכנית החלה להתרקם במוחה. היה בה מקום רק לאחד. אחת, ליתר דיוק. לא היה בה כל
מקום לדראקו, והוא היה יהיר מדי, מסנוור מגאוותו. לא מעשי. הוא עלול לקלקל הכל.
וקורדיליה פשוט לא יכולה הייתה לתת לזה לקרות. ואז, רגשות שהיא סירבה לתת להם
להיכנס לליבה כל השנים החלו לטפטף פנימה. היא שנאה את עצמה, שנאה אותו-שנאה על
שגרם לה לפקפק בכוונות של עצמה. שערער את ההגנות שלה. זה היה קרב בין שני מוחות
מחושבים, אבל היא הייתה חזקה יותר. והיא ידעה זאת.
לפתע, פרץ של חוסר אמונה הכה בליבה. מוחה המחושב הכריח אותו להיעלם. זה היה מוכרח
להיעשות כך, ידעה קורדיליה. לא הייתה שום ברירה אחרת.
היא ניגשה אפוא ופלתה מתוך הגלימה שזרקה קודם על מסעד הכיסא את החבילה הכבדה.
קורדיליה תהתה מה אביה שלח לה ליום הולדתה. הוא מעולם לא הצטיין בבחירת המתנות
שלו. בפנים היה נחש קטן ושחור. לשונו המפוצלת לחששה בחוסר רחמים.
קורדיליה חייכה. ´ממבה שחורה. הנחש המסוכן ביותר על כדור הארץ. כמה מפתיע.´ היא
שלחה את ידה פנימה וליפפה את הנחש סביב אצבעותיה. אחר קרבה לחלון, והשליכה את הנחש
לעבר המדשאות. הנפילה לא הייתה גבוהה, חדר הבנות ממש נשק לקרקע המושלגת, והנחש זחל
במהירות על השלג הצחור.
´בריחה לחופשי´ חשבה קורדיליה במרירות. ´בשבילה, כבר לא נותר סיכוי.´
|
|
|
הפיק מפורסם גם בבלוג של
רולדההה