"סונטת
ליל ירח"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה
פאנדום: הארי
פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: דראקו/OC
פרק 5: "פרוטקטו"
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא
|
|
|
"החיים
זה כאב. כל מי שאומר אחרת מוכר משהו" (ווסלי מ"הנסיכה הקסומה")
קורדיליה שכבה על בטנה במיטתה. עיניה,
פקוחות לחריצים דקים בלבד, ניסו לראות דרך סבך השער שנפל אליהן. שעון האורלוגין
שבפינת החדר הצביע על השעה שמונה וחמישה. קורדיליה גידפה בקולניות וקפצה ממיטתה.
חופשת חג המולד נסתיימה זה מכבר, והלימודים שבו לסדרם.
עשר דקות מאוחר יותר היא כבר הייתה בדרכה
לכיתת התגוננות מפני כוחות האופל. היא נשמה עמוקות ונכנסה, מרגישה את כל מבטי
התלמידים ננעצים
בגבה כשהיא פוסעת לקדמת הכיתה. היא זקפה
את גבה. פרופסור קיטרה, המורה, הפנה אליה את ראשו, מביט בה במבט מופתע. קורדיליה
אף פעם לא אחרה.
"אני שמח שהחלטת להצטרף אלינו,
העלמה רייבן." אמר והחווה בידו לעבר מקומה בשורה השלישית. קורדיליה מיהרה
להתיישב.
ממקומה בקדמת הכיתה הביטה אליה ארטמיסייה
בפרצוף מודאג, אך היא הפנתה את ראשה חזרה כאשר קורדיליה נדה בראשה לשלילה ופרופסור
קיטרה חלף על פניה.
"ובכן, בואו נמשיך." הוא אמר
ונעצר בקדמת הכיתה, במקום בו כל התלמידים יוכלו לראותו היטב. "כפי ששאלתי
מוקדם יותר, מי מכם מכיר את כישוף ההגנה?" מספר ידיים הורמו באוויר, כולל ידה
של קורדיליה.
"טוב. ומי מכם יודע לבצע את
הכישוף?" שאל הפרופסור קיטרה. עתה ידה של קורדיליה נשארה מיותמת באוויר.
פרופסור קיטרה נד בראשו.
"לחש ההגנה, או בשמו השני, לחש
ההקרבה, מזכיר מעט את לחש הפטרונוס.
מבצע הכישוף משתמש באנרגיה של הזיכרונות
הגרועים ביותר שלו כדי להגן על אלו שיקרים לו." שקט נשתרר בכיתה. פרופסור
קיטרה עצם לשניה את עיניו הכחולות ונשם. אזי המשיך.
"זהו קסם מתקדם וקשה, אך, לאור
האירועים האחרונים- המנהל דמבלדור סבור שרצוי שתדעו אותו."
כולם ידעו למה הוא מתכוון , אבל אף אחד
מהנוכחים בחדר לא העז לפתוח את פיו או לעלות את המילים על בדל שפתיו. מספר מבטים
הופנו אל קורדיליה. היא רק התאמצה להיבלע היטב בתוך כסאה.
"העלמה רייבן, את מוכנה...?"
קורדיליה הידקה את שפתיה. הכישוף היה כואב, בלשון המעטה, והיו לה די והותר
זיכרונות רעים ומעט מאוד כוח נפשי, אך היא נעמדה על רגליה וקרבה אל הפרופסור. הוא
מצידו, הקים את כל התלמידים על רגליהם ובהנפת שרביט פינה את שולחנות הכיתה לצדדים,
משאיר מקום פנוי במרכז הכיתה. קורדיליה צעדה למרכז.
"תבחרי מוגן." אמר הפרופסור.
מבטה של קורדיליה נדד על חבורת התלמידים
שהתגודדה בפינות החדר.
היא ידעה מיד במי היא תבחר.
"ארטמיסייה." היא אמרה, ומיסי
פסעה בחשש מה למרכז הכיתה. מילותיו של הפרופסור קיטרה הפחידו אותה אומנם, אך מצד
שני, קורדיליה הייתה ידועה בפעילות שרביט חזקה. לפיכך היא חייכה חיוך מתוח ונעמדה
מול כיתתה.
"ובכן קורדיליה" אמר הפרופסור
ושלף את שרביטו "גייסי את הזיכרונות שלך.
אני אתקוף את העלמה רוזייר."
קורדיליה הביטה בו לשניה וחסמה את
מחשבותיה, מנקה את מוחה משאריות רגש שיטעו או יחלישו אותה. היא נשמה עמוקות,
מבודדת את חוטי הזיכרונות שלה, ועצמה את עיניה.
בבת אחת הזיכרונות החלו לפרוץ לתודעה,
מתנגשים בכוחות הסיוטים שלהם.
יד השרביט של קורדיליה רעדה כשלחשה:
"פרו...פרוטקטו."
* * *
דם, אש ותמרות עשן מילאו את מוחה של
קורדיליה. ריח של עץ ובשר חרוך מילא את אפה, מעלה בה תחושת קבס נוראית.
הוגוורטס עלתה בלהבות. עשרות תלמידים
מבועתים נסו לכל עבר, צרחותיהם מחרישות האוזניים מצלצלות באוזניה של קורדיליה.
המראה היה איום. גופות שרופות לחצה נפלו על הדשא בפיסוק אברים, ומצריחי הטירה
התרוממו ענני עשן. אצבעותיה במקום הגשמי יותר רעדו, מנסות בכל כוחן לשמור על
יציבות השרביט והמגן שעטף את ארטמיסייה, מונע מלחש רגלי הג'לי של הפרופסור קנטרה
לגעת בה.
קורדיליה יבבה בקול חלוש, אך הכריחה את
עצמה להתרכז ולחפור עמוק יותר בתוך פרטיו של הזיכרון הנורא; לנשום עמוק יותר את
ריח העשן והגופות, לשמוע את הצעקות ואת הצחוק המבחיל, המתגלגל, של זה שאין מזכירים
את שמו.
ברכיה של קורדיליה התפוקקו והיא קרסה על
הרצפה, מוחה עדיין לכוד בחלומות הביעותים וההזיות שהיא הכריחה עצמה לחוות מחדש.
מספר תלמידים נראו המומים ודאוגים, אך הפרופסור קיטרה אסר עליהם להתקרב.
השפעת הזיכרון על קורדיליה הייתה הרסנית.
זה היה חי, ומוחשי מאוד, אותם מראות
של מוות ואבדון, וקורדיליה חשה איך אחרונות ההגנות שלה נוטשות אותה,
מתפוגגות לאוויר כמו אותן צרחות מעונות, קורעות לב, שבקעו מגרונותיהם של תלמידי
הוגוורטס שנותרו בחיים.
היא ידעה שהיא חוזה ברגעיו האחרונים של
בית הספר, ברגעיו האחרונים של העידן הישן. בכיבוש אחרון מבצרי הטוב בידי כוחות
האופל.
היא פסעה צעדים אחדים בעיוורון, מגששת
בידיה באוויר הקר. היא מעדה על גופה מפוחמת, וצרחה בקעה מפיה כאשר עיניה הקרות
וחסרות החיים של ארטמיסייה ניבטו אליה. גופתו של דראקו מאלפוי שכבה לא הרחק ממנה.
פרופסור סנייפ נתלה על עץ בשולי היער האסור, מתנדנד ברוח כאחת ממפלצות ליל כל
הקדושים, גפיו עקומות בצורה מזוויעה ולשונו מתנודדת מפיו.
האבדון הקיף אותה, ולא היה מנוס ממנו. לא
יהיה לאן לברוח.
* * *
קורדיליה פקחה את עיניה. נשימתה, חותכת
ומאומצת, נשמעה היטב בחדר הדומם לחלוטין. לחלוחית בקצה עיניה הפריעה לה לראות,
ובכל זאת היא הבחינה בפרצופיהם ההמומים של חבריה לכיתה. רובם היו חיוורים
ומפוחדים, אך אחדים מהם נעצו בה מבטים מתריסים, כועסים. היא סובבה את ראשה והידקה
את שפתיה. יד נעלמת שהגיחה משום מקום סייעה לה לעמוד שוב על רגליה. היא הרימה את
מבטה, ליבה מתכווץ כשתמונת השער הבלונדיני הכסוף הגיעה למוחה. דראקו לא חייך. ניכר
היה בו שהוא, כמו שאר תלמידי הכיתה, לא הבין.
"זו הייתה הדגמה מצוינת." אמר
הפרופסור קיטרה. גם הוא ראה איך השפיע הזיכרון על קורדיליה. פניה היו חיוורות,
עיניה החומות עמומות ונשימתה מואצת. משהו לא היה בסדר, לא היה ספק בכך. אבל
המוניטין של קורדיליה רייבן הלך אחריה לכל מקום, מודיע על בואה של המאיימת בבנות
הוגוורטס.
וכרגע, היא הייתה נסערת מאוד.
"את יכולה לעזוב את הכיתה, העלמה
רייבן, מאחר שאת כבר יודעת את החומר." קורדיליה ידעה שזהו רק תירוץ קלוש, אבל
הייתה אסירת תודה על ההזדמנות להעלם. היא הנהנה ופנתה במהירות לעבר היציאה מהכיתה.
בצעד מהיר קורדיליה חצתה את הכיתה, נועצת
מבטים מאיימים בתלמידים שהביטו בה. היא הלכה לאט ובזהירות לחדרי הבנות של
סלית'רין, כאילו חוששת שאם תעשה צעד אחד מהיר מדי היא תתפרק לחתיכות על הרצפה.
היא נכנסה לחדר השירותים ונעלה את הדלת
אחריה. מין המראה המכושפת ניבט אליה פרצוף חיוור וקר. הבבואה שלה הייתה מפחידה.
צל, רוח רפאים, הד קלוש למוות של החיזיון שלה. היא שטפה את פניה במים קרים, נהנית
ממגע הלחות על עורה. כאשר הרימה את ראשה וניגבה את ידיה המראה המכושפת התעוררה
לחיים.
"אוי יקירתי, את נראית נורא."
אמרה המראה בקול דאגני. קורדיליה הטיחה בה את המגבת שאחזה בידה ועזבה את החדר.
* * *
את שאר השיעורים באותו יום עברה כרגיל.
קורדיליה ישבה במקומה בשקט, מקשיבה לרחש עט הנוצה על הקלף כאשר כתבה. היא מעולם לא
הייתה דברנית גדולה, ואף אחד לא היה תמה על התנהגותה השתקנית.
קורדיליה הייתה תלמידה טובה, אך לא
מהמצטיינים. לא היה כל טעם בעיניה להצטיין. היא תמיד השתדלה לא למשוך תשומת לב
מיותרת. כמובן, הלה רדפה אותה מיומה הראשון בהוגוורטס. ילדים לא אוהבים מוזרים.
ארטמיסייה וקמרון הגניבו אליה מדי פעם
מבטים דאוגים, וקורדיליה נזפה בהם בעיניה, מסננת מבין שיניה שישתקו ויתנו לה לעבוד
בשקט.
מספר היתקלויות עם תלמידים במסדרונות
בהחלט העכירו את מצב רוחה, כמו גם לחשושי הרכילות שנשמעו מכל עבר כאשר פסעה לאולם
הגדול. אין ספק בכך, כעת כולם האשימו אותה במותה המצער של אבוט.
"אני לא שנאתי אותה!" התפרצה
קורדיליה לאחר שמה שנראה כמו התלמיד האלף ושמונה-מאות עבר מאחוריה ביחד עם חבריו
ודיבר עליה ועל חנה.
מספר תלמידי שנה ראשונה הביטו בה בפחד.
אחרי ארוחת הערב, שכללה צלי בקר ותפוחי
אדמה ונדנודים בלתי פוסקים מצדה של ארטמיסייה, שהתעקשה להבין מה בדיוק קרה בשיעור
התגוננות מפני כוחות האופל, קורדיליה החליטה שנמאס לה מכל המבטים שננעצו בה ביתר
שאת מאז מותה של אבוט והלכה לחדר המועדון. משרד הקסמים לא הצליח לגלות אף רמזים
בחקירת הרצח. זה הפתיע את רוב התלמידים, אבל לא את קורדיליה. קסם אפל משמעותו
וולדמורט, ורצח כזה משמעותו מחסל מקצועי. חובבנים היו מתגלים במהירות, וזה היה רצח
נקי.
מבלי שהרגישה, קורדיליה כבר פסעה במסלול
המוכר שהוביל אותה היישר לתוך חדר המועדון שהיה ריק כמעט לחלוטין. היא נאנחה בשקט
והתרפקה על ספה רכה. המנוחה הייתה מבורכת, ותימשך לפחות כמחצית השעה. קסם ההגנה
התיש אותה. היא חייבת לעשות משהו. לא. היא לא רוצה לחשוב על זה. לא עכשיו. קורדיליה סילקה את המחשבות המטרידות
מראשה, מתכרבלת עמוק יותר במסעד הכורסא. היא לא הרגישה בצללית שחדרה אף היא לחדר
המועדון והביטה בה בדממה.
"מה בדיוק קרה היום בכיתת התגוננות
מפני כוחות האופל?" קול יהיר וקר פילח את השקט.
קורדיליה פקחה את עיניה ונהמה.
"מה, דראקו? עזוב אותי. אני רוצה
לישון." היא אמרה וסובבה אליו את גבה.
"תישני אחרי שתספרי לי." פקד
עליה. קורדיליה התיישבה ובחנה אותו בשקט. 'הוא נראה נחוש, המסכן. הוא לא יודע עם
מי יש לו עסק.' היא חשבה בחיוך.
"זה לא עניינך." היא אמרה
נחרצות.
דראקו הידק את שפתיו. "למה את לא
מספרת לי? "
"אמרתי לך. זה לא נוגע אליך. עכשיו,
הנח לי. אני רוצה להיות לבד." קורדיליה פיהקה.
שתיקה קלה השתררה בחדר. הוא בחן אותה
בדקדוק, מנסה למצוא נקודת תורפה שדרכה יוכל לחדור.
"רוזייר יודעת?" שאל דראקו
בכעס. קורדיליה משכה בכתפיה באדישות. "בסדר. אין בעיה. אני אענה אותה
בקרושאטיוס עד שמישהי מכן תספר לי!" התרגז.
"למה זה כל כך חשוב לך?" שאלה
קורדיליה בכנות. מבטו של דראקו התחמק.
"ככה." פלט.
"הו." מלמלה קורדיליה.
"כמה צפוי ולא דרמטי מצדך."
דראקו הפנה אליה את מבטו בחזרה, עיניו
נוצצות. "תספרי לי. בבקשה."
קורדיליה הרימה גבה מופתעת. מאלפוי? אומר
בבקשה? היא לא הייתה מתפלאת אילו למחרת בבוקר השמש הייתה זורחת במערב, וחזיר מעופף
היה מברך אותה בבוקר טוב.
"טוב. אני מבטיחה לספר לך. אבל לא
היום." אמרה קורדיליה, מנסה לגרום לדראקו להיות קצת יותר בשקט. היא הרגישה
כאב ראש ממשמש ובא.
דראקו נרגע והתקרב אליה. היה משהו מרגיע
בשקט שסביבה. כמו מזח מוכר לספינה טובעת. נגיעות של חמימות בתוך הקרח הקפוא.
סדקים. ואלה היו נראים לעין.
קורדיליה הייתה ללא ספק הנערה המוזרה
שפגש בחייו. היא הייתה יפה, אבל יופי מוזר, שקט, לא מיוחד. ובכל זאת, משהו חדש.
היא הזכירה לו משהו, והוא לא בדיוק יכול היה לשים את האצבע על הדבר.
היא הייתה קוצנית, עמידה, קשה ופוגעת, אך
היה משהו נעים בפגיעות שלה. קסם רך בתוך הלעגנות והסרקסטיות שנדפו ממנה. קרה
ומחושבת להחריד, אך עם זאת כל כך בלתי צפויה.
'כמעט כמו שושנה שחורה. בעצם, בדיוק כמו
שושנה שחורה.' חשב דראקו. 'נוראית בדרכה שלה, אבל בכל זאת הוא אינו מסוגל להתיק
ממנה את מבטו.' זה היה טיפשי, הוא ידע זאת. אבל הוא עשה את זה בכל זאת.
דראקו התיישב לרגלי הכורסא שלה, מביט
בלהבות הכתומות והכחולות משתרגות זו בזו בתוך האח. הלהבות כמו רקדו לפניהם,
משעשעות את שליטת השאול ואת שומר ראשה.
"בנוגע לאתמול- נהניתי מאוד."
הוא אמר ולא התיק את מבטו מן האש.
"גם אני. חוץ מהקטע של המוות של
אבוט, אתה יודע." דראקו לא יכול היה לראות זאת, אבל קורדיליה חייכה חיוך קטן.
"למה את לובשת רק שחור?" הוא
שאל כבדרך אגב.
"אני אוהבת את הצבע הזה. למה?"
קורדיליה שאלה ונשענה עמוק בתוך הכורסא, מבטה בוחן את החדר.
"אני פשוט חושב שאת יכולה להראות
טוב יותר בצבעים קצת פחות...טוב, קודרים." דראקו סובב את ראשו והביט בה.
קורדיליה משכה בכתפיה.
"אז, בפעם הבאה, בבקשה אל תלבשי
שחור. זה כל כך משעמם." הוא אמר בקול מצווה.
"מה עמדתך לגבי אפור?" שאלה
בחיוך.
"משעמם באותה מידה." קורדיליה
צחקה. לאחר מכן השתררה שתיקה קלה בחדר.
"אז...את אוהבת את חג המולד?"
ניסה דראקו לפתח שיחה בדרכו הצולעת.
"לא." התשובה הייתה קרה
וברורה. דראקו הצטער על שהבריח את קורדיליה חזרה לתוך הקונכייה הסגורה שלה.
"למה?"
"יש לי אבא שכל הזמן עובד, אין לי
אמא. זה לא בדיוק חשבון מסובך." אמרה קורדיליה בקול סתמי. דראקו שתק, מהרהר
בדבר.
היא הייתה, במובנים רבים, לא כל כך שונה
ממנו. הוא השעין את ראשו על מסעד הכורסא, מופתע כאשר אצבעותיה ליטפו את שערו.
"אז מה השיעור האהוב עליך?"
שאלה קורדיליה בניסיון לא פחות עלוב להפר את הדממה הכבדה.
"שיקויים. השיעור הכי טוב."
אמר דראקו בהחלטיות.
"לא נכון. שיעור שינוי צורה."
"עם המכשפה הזקנה? בחיים לא."
הצטחק דראקו. קורדיליה חייכה קמעה.
"בסדר. אתה צודק." אמרה. דראקו
נחר בבוז.
"קורדיליה רייבן, מפגינה סימני
חולשה? את מנסה לעשות שלום, קורדיליה?" שאל.
"בוא נקרא לזה- הפסקת אש." היא
אמרה וחייכה.
"סגרנו." אמר דראקו. הוא
התרומם וסידר את גלימתו. מרחוק החלו להישמע קולותיהם של התלמידים שחזרו מארוחת
הערב. דראקו רכן אליה. "אני שמח שהגענו להסכמות." לחש והצמיד את שפתיו
לשלה. זה היה מהיר. קורדיליה מיהרה להסיט את פניה ממנו ברתיעה. הוא הביט בה לשניות
אחדות, ואז, כאשר קול צעדיהם של התלמידים החוזרים מארוחת הערב נשמע, מיהר והלך
לחדרי הבנים. קורדיליה נשארה לשבת, המומה במקצת.
הוא חשב שהיא נחמדה. דביל. הוא היה צריך
לדעת שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה זה שהיא נחמדה.
לא היא. לא ילדת הקרח עשוית הפלדה. ושום
דבר לא יצליח לשנות את זה.
קורדיליה קיללה בליבה. זה בהחלט איום
גדול על התוכניות שלה.
|
|
|
הפיק מפורסם גם בבלוג של
רולדההה