"סונטת ליל ירח"

פאנפיק פרי עטה של רולדההה

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: דראקו/OC

פרק 4: "התעלות האלמה"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

"הטריק הכי גדול של השטן היה כשהוא גרם לאנשים להאמין שהוא לא קיים" (מתוך `החשוד המיידי`)

כאשר קורדיליה פסעה לתוכו, האולם הגדול היה מלא בתלמידים עליזים.
מוסיקה נעימה בקעה מאין שם, וזוגות אחדים, בעיקר בני השנה השביעית, טופפו רגליהם במחול על רצפת השיש. חמשת השולחנות הארוכים שניצבו באולם דרך קבע הועלמו, ובמקומם הופיעו שולחנות עגולים, קטנים יותר, מוכרים משנים עברו. נשף חג המולד המסורתי היה הזדמנות לכל תלמידי הוגוורטס להתחכך אלה באלה ולהתמזג.
בין המוני הגלימות המסוגננות בשעטנז מעוור של צבעים בוהקים, הייתה קורדיליה בולטת מעט.
מספר תלמידים חסרי נימוס מגריפינדור העזו לרקוד סביבה, מציעים לה להצטרף למחולם ההמוני שהזכיר לקורדיליה תנועות של קופים. היא התקדמה צעד צעד, דוחפת מסביבה תלמידים שחסמו את דרכה, חיוך מרוצה בזווית פיה. ארטמיסייה וקמרון נכנסו באותו רגע לאולם, מחייכים ושעונים זו על זרועו של זה. היא נבלעה בהמון, מתמזגת בין צללי הכתלים שבפינות החדר הענק. ובכן, היה זה הערב שלהם. הם לא צריכים גלגל חמישי.
קורדיליה ניגשה לעמדת המשקאות, מוזגת לעצמה פונץ` לא אלכוהולי מוגן בקסם, כך שתלמידים סוררים לא יחמדו לצון ויוסיפו אלכוהול למשקה האדמדם. הפונץ` היה מתוק מדי לטעמה וקורדיליה השתעלה כשירד בגרונה. היא קיללה בלבה את דמבלדור ואת מידותיו ההגונות.
`אין כל רע בפונץ` אלכוהולי בגיל שבעה-עשרה.` חשבה בליבה.
קרודיליה חשה בדכדוך מלנכולי מציף אותה, גורם לה לרצות ליפול לתוך ספה רכה, לשקוע בתוכה, ולא לקום יותר. היא הייתה עייפה, ובאותם רגעים חשה זעם על ארטמיסייה, שהכריחה אותה לבוא ועזבה אותה לבדה.
"המף..." רטנה קורדיליה, מסתובבת לאחור במטרה לעזוב את האולם ולחזור למגורים. היא התנגשה בחדות במישהו, מפילה אותו לרצפה.
"מאלפוי. כמה לא צפוי." היא אמרה.
מאלפוי פלט "אאוץ!" קולני, והביט בה בכעס.
"את באמת צריכה להסתכל לאן את הולכת, קורדיליה." הוא סנט בה, שולח את יד ימינו לעברה.
קורדיליה נאנחה בחוסר סבלנות וסייעה לו להתרומם. דראקו נעמד, והבריש את הלכלוך שדבק בגלימתו. הוא לבש גלימת טקס כסופה, שהבליטה את שערו הבלונדיני. צווארון גולף גבוה ושחור הציץ מגלימתו ומקצוות שרווליו, מסתירים מעט ידיים לבנות ואצבעות ארוכות, הציצו שרוולים שחורים.
"מוצא חן בעינייך?" שאל דראקו כשראה שהיא מסתכלת על גלימתו, מחייך.
"טוב, אני רואה שהחלטת להוכיח את הנטיות שלך." היא אמרה בחדות. חיוכו נמחק מפניו.
"אני צוחקת." הפטירה קורדיליה בקול מעושה והסתובבה לעבר שולחן המשקאות, מוזגת לעצמה עוד קצת פונץ`.
מוזיקה קצבית יותר החלה להישמע, סוחפת ודוחפת לרחבת הריקודים זוגות של תלמידים נלהבים. דראקו הביט בתלמידים הרוקדים, העביר את מבטו לקורדיליה, ומשם בחזרה לרחבת הריקודים.
"את רוצה לרקוד?" שאל. הוא היה רקדן מצוין, ובזבוז הזדמנות כה נהדרת להוכיח את זה לכל בית הספר היה פשוט בלתי נסבל. וחוץ מזה, פוטר בדיוק גרר את גרינג`ר (אולי מישהי אחרת? לא נראה לי מתאים שהוא ירקוד עם הרמיוני) לרחבה, זוכה לעשרות מבטי הערצה מקרב הרוקדים האחרים. קורדיליה הביטה בו במבט חמור. "אני לא רוקדת" הפטירה בקור.
דראקו תפס בידה וגרר אותה לרחבת הריקודים. קורדיליה ניסתה להילחם, גידפה, נאחזה בשולחן, אך ללא הועיל.
היא הייתה, ללא ספק, רקדנית מזופתת ביותר.
דראקו נע בחן, מנסה לתמרן את בת זוגתו כמיטב ויכולתו, והיא מצידה, רק דרכה על כפות רגליו. קורדיליה שנאה לרקוד, בצדק כנראה. היא גידפה בקול בפעם השלישית שדראקו עיווה את פניו בכאב, וגידפה עוד יותר בקול כשפנסי פרקינסון, בפנים דומעות, נופפה אליה אגרוף מצידו השני של האולם.
"את רוקדת כמו דוב מערות שיכור." התלוצץ דראקו. ההערה העלתה חיוך על פניה של קורדיליה. "לפחות אני לא משחקת קווידיץ` כמו דוב מערות עיוור." היא החזירה.
מבטו של דראקו הופנה אוטומטית לעברו של פוטר, ועיניו האפורות הבריקו בשנאה.
קורדיליה חשה עצמה לא בנוח, חשופה על מול עשרות תלמידי הוגוורטס הבזויים, המחפשים סיבה ללעוג לה. היא שנאה לרקוד, אך בכל זאת הרימה את ראשה בגאווה והחליטה להראות שגם היא יכולה ואף רוצה להיות כמו כל תלמידה נורמלית, גם אם זה רק ללילה אחד. מגע ידו של דראקו, שאחז בה סביב מותניה, היה חמים. הוא היה גבוה ונאה מאוד, וקורדיליה נאלצה להודות שאולי היא לא שונאת אותו אחרי הכל. כלומר, הוא היה פוץ יהיר ובטוח בעצמו, אבל היה בו גם משהו קר, אולי מעונה. עיניו האפורות הביעו סבל, צלליות של ירח כסוף שטובע בתוך האפור המנצנץ באורות האולם. הוא היה כמוה.
קורדיליה הידקה את אחיזתה בעורפו. גופותיהם התחככו מעט, נוגעים לא נוגעים ומעבירים צמרמורות. זה היה כמעט רומנטי, הדרך בו שערו של דראקו נפל על עיניו, מבהיק באור, וחיוך משועשע בצבץ על פניה של קורדיליה ושניהם אחזו אחת בשניה חזק יותר, והתקרבו מעט, עד למרחק של מילמטרים אחדים ו-
"אההההה!" צעקה מקפיאת דם עברה באולם הגדול. דראקו וקורדליה נפרדו באחת. ראשיהם של כל התלמידים המבולבלים והמפוחדים קמעה
פנו לעבר הכניסה לאולם, שם עמדה פאדמה פאטיל בפנים חיוורות ובעיניים קרועות, מתנשמת.
"היא מתה!" צעקה בכל גרונה "חנה אבוט מתה!" רעד עבר בנוכחים. הפרופסורים סנייפ ומקגנוגל, חיוורים וקפוצי שפתיים, ניגשו אליה. פרופסור ספראוט המבוהלת, רצה אחריהם וכמעט מעדה על שולי גלימת האזמרגד שלה. זה היה יכול להיות מאוד מצחיק, אילולא הסיטואציה. קורדיליה הביטה בעיניו של דראקו בבלבול, והלה רק החזירו לה את אותו מבט במדויק. בבת אחת נדמה המוזיקה, ופינתה מקום לדממה מעיקה.
שתיקה מכבידה השתררה באולם לדקות ספורות, ואז החלו הדיבורים. לחשוש מטריד עבר בקרב כל התלמידים, מורט את עצביה של קורדיליה בזה אחר זה. כעבור כעשר דקות החלה קורדיליה לאבד את סבלנותה. דראקו עמד לידה ומזג לעצמו עוד פונץ`, רגלו מתופפת על רצפת השיש. בדיוק כאשר קורדיליה התכוונה לחצות את האולם בצעד מהיר ולהעלם בתוך מגורי הבנות של סלית`רין, נכנס לאולם אלבוס דמבלדור. הס הושלך בחדר.
בהינף שרביט אחד, נעלמו כל השולחנות הקטנים. עוד הינף שרביט, והאולם חזר להיות כשהיה תמיד. דמבלדור נראה עייף, כמו לימון סחוט, ועיניו הבריקו בעצב מאחורי משקפי החרמש שלו. הוא החווה בידו לעבר השולחנות, וכל התלמידים התיישבו בשקט, נועצים בו מבטים מפוחדים. קורדיליה חשבה שזהו בזבוז זמן משווע של שעות שינה, אך התיישבה בכל זאת. פאדמה פאטיל, חיוורת ובפרצוף אדום מדמעות, עמדה ליד הפרופסור מקגנוגל חמורת הסבר, ולידה עמדה אחותה התאומה, פרוואטי, והגישה לה ממחטה.
דמבלדור פתח את פיו ודיבר בקול שקט וצלול.
"אני מצטער להודיע לכם על מותה של התלמידה חנה אבוט." רחש עבר בקרב התלמידים. מספר בנות שישית מרייבנקלו פרצו בבכי. קורדיליה גלגלה את עיניה אבל הקשיבה בריכוז. היא ידעה שרק פעמיים התרחש בהגוורטס מקרה מוות. בפעם הראשונה, בשנת 1447, כאשר תלמיד בובאטון שהשתתף בטורניר הקוסמים המשולש נהרג בידי טרול מערות נורווגי, ובפעם השניה, כאשר חדר הסודות נפתח בפעם הראשונה ותלמידה אחת מתה בשירותי הבנות.
הבשורה התעכלה אט אט בקרב התלמידים, מחלחלת להכרתם באיטיות, כמו רעל.
דמבלדור העביר מבט עצוב על התלמידים.
"אני חושש שזהו לא סוף הסיפור. העלמה אבוט נרצחה בקסם אפל."
קולות תדהמה בקעו מפי התלמידים.
פוטר, היא שמה לב, היה נסער. הוא דפק באגרופו על השולחן, ואחר יצא במהירות מן האולם, כשחבר מרעיו ממהר בעקבותיו. דראקו, שישב אותה שעה לצידה של קורדיליה ולא הוציא הגה, הפנה אליה את מבטו. "את יודעת משהו?" שאל ללא קול, מתווה את המילים בתנועות שפתיים מוגזמות. קורדיליה הנידה בראשה לשלילה. היא ידעה למה דמבלדור ודראקו התכוונו. קסם אפל, משמעו פעילות של אוכלי מוות. בהגוורטס. לא היה דבר שהיה יכול להפחיד יותר את התלמידים.
"משרד הקסמים יגיע להוגוורטס ויתחיל בחקירה. אני מקווה שכל מי שיש לו מידע יבוא אל ראש הבית שלו ויודיע לו. כפי הנראה, הרצח היה מכוון לעלמה אבוט ספציפית, ולכן תלמידים שכבר הוחתמו ומתכוונים להישאר בבית הספר בחופשת חג המולד יכולים לעשות כן.
ראשי הבתים והמדריכים יפנו אתכם עכשיו חזרה לחדרי המועדון.
אינני צריך לספר לכם את חומרת האירוע, ואני מקווה מאוד שאתם מבינים שתצטרכו להישאר כל הלילה במעונות. המורים ישמרו בחדרי המועדון. לילה טוב לכולכם."
דמבלדור סיים את נאומו הקצר, הסתובב ויצא מן האולם. תלמידים החלו להתרוצץ כה וכה באי-סדר מוחלט, והמורים עשו כמיטב יכולתם להרגיע את הרוחות, אך ללא הועיל. תלמידי שנה ראשונה ושנייה הביטו סביבם בפחד, כאילו מתכוננים שהרוצח האימתני יקפוץ מתוך שיחי ורד הבר שפרופסור ספראוט שתלה ביציאה מן האולם בשנה שעברה.
קורדיליה קמה ממקומה, מטיבה את הגלימה על גופה, נסחפת בזרם תלמידי סלית`רין שפנו לעבר המרתפים. פרופסור סנייפ, חמור סבר מהרגיל, זירז תלמידים שהתמהמהו. כשעיניו השחורות פגשו בעיניה פיו התהדק. הוא הביט בה לשנייה ארוכה, ואז פנה לנזוף במספר תלמידי שנה שלישית שהתווכחו ביניהם איך הרוצח נכנס לתוך בית הספר. היא שמה לב לכך שמספר הולך וגובר של תלמידים נעצו בה מבטים, מתלחששים בינם לבין עצמם. קורדיליה ידעה שזה יגיע. זה קרה גם בשנתה השנייה בהוגוורטס, כאשר דובר על כך שיורשו של סלית`רין הוא שתוקף את ילדי המוגלגים. תלמיד גריפינדור נעץ בה מבט מאשים, ממלמל בזווית פיו לחברו "רוצחת". קורדיליה הדקה את שפתיה ומיהרה לפרוץ דרך ההמון, רצה היישר למגורי הבנות של סלית`רין מבלי להביט לאחור. היא לא הייתה בטוחה שתוכל לעמוד בכך פעם נוספת. בהאשמות, בקור ובשנאה שניבטו אליה מכל כיוון.
קולות החלו לדבר בתוך ראשה של קורדיליה. רסיסי זיכרונות שהיא פלתה ממעמקי הכרתה, כל מיני שיחות שהתקיימו בעבר הרחוק. מעולם לא העזו אנשיו של אדון האופל להיכנס לתוך הוגוורטס, ובוודאי לא לרצוח תלמיד.
קורדיליה ירדה אל קומת המרתפים, השקט והקור שלחו צמרמורות בגבה. תפיפת נעליים מהירה בישרה לה שמישהו עומד מאחוריה. היא הסתובבה, שרביטה שלוף בידיה.
פנסי פרקינסון עמדה מולה, פרצוף הבולדוג הפחוס שלה אדום מבכי.
"את...את...דראקו הוא שלי, מכשפה קטנה אחת."
חיוך מריר הופיע על שפתיה של קורדיליה. עד כמה שמריבה עם פרקינסון יכולה להיות מרגיעה ומהנה, היא הייתה עייפה מדי. ודמבלדור הורה לכל התלמידים להישאר בחדר המועדון. קורדיליה הסבה את גבה לפרקינסון ונעמדה מול פסל של סאלזאר סלית`רין ארוך הזקן. הוא היה גבוה ומאיים, ועיניו החומות נוצצות ברשעות. "דם שחור" מלמלה קורדיליה, והפסל זז ממקומו, חושף את הכניסה לחדר המועדון עשוי האבן של סלית`רין.
מבלי אפילו להקדיש מבט חטוף לפרקינסון, או לכל מי שהיה אותה שעה בחדר המועדון, היא צעדה במורד המסדרון לעבר חדר השינה של בנות השנה השישית. היא הוציאה מתוך הארון כותונת לילה שחורה מסאטן, ומיהרה לפשוט את גלימתה, לפני ששאר הבנות יגיעו.
פרקינסון נכנסה לחדר, מעיפה מבט אחד בגופה הצנום של קורדיליה. היא חייכה לעצמה. "אין סיכוי שמישהו יעדיף גוויה מהלכת כמוך על פניי."- אמרה בהנאה-"בטח שלא דראקו. דראקו אוהב את הבנות שלו יפות." היא החלה להתלבש, וקורדיליה מיהרה לברוח לחדר האמבטיה, טורקת את הדרך מאחוריה. היא נעמדה מול המראה, סוקרת את פניה בחוסר התלהבות. היא הייתה רזה מדי וחסרת כל יחוד. קורדיליה תמיד ידעה שהיא לא יפה במיוחד. נכון, תמיד אפף אותה מסתורין צופן סוד שגרם לאנשים להביט בה, והיא בהחלט לא הייתה מכוערת, אך לא היה דבר אחד שיבדיל אותה מעשרות הבנות האחרות שבהוגוורטס, מלבד עיניה. אף עיניים בהוגוורטס לא היו עמוקות כשלה.
קורדיליה ניקתה את האיפור מפניה, הברישה את שנייה ושערה ופנתה אל חדר השינה.
היא נתנה הצצה חטופה בטרקלין המועדון. דראקו ישב שם, ביחד עם עוד כמה בנים משכבתם. על אף שהביטה בו רק לשניה חטופה, הוא קלט אותה במבטו, והיה נדמה לה שהוא מחייך. היא מצאה את עצמה מפללת בכעס שפרקינסון טועה.
היא פסעה בשקט לתוך חדר השינה של הבנות. נקישה על זכוכית אחד החלונות הסיטה את תשומת ליבה. קורדיליה התאמצה לראות בחושך את הדופק המסתורי על החלון. כעבור שניות אחדות היא חייכה וניגשה לחלון, פותחת אותו. עורב שחור בעל מבט בלתי מרוצה עמד מולה, מספר מנוצותיו השחורות עקומות ופתיתי שלג אחדים מקשטים את ראשו.
אקובן תמיד היה רגזן. קורדיליה שיחררה אותו מהמכתב שנשא, חופנת בידה מזון ינשופים משקית, ומאכילה אותו בעודה קוראת. עיניה חשכו.

כאשר קורדיליה נכנסה למיטת הכילות שלה הירח כבר היה גבוה בשמיים. שעון האורלוגין שניצב בפינת החדר הראה את השעה אחת-עשרה ועשרים. היא ניפתה כל מיני מחשבות עגומות ממוחה, משקעת את פניה עמוק בתוך הכרית. עליה לאגור כוחות, היא ידעה. השבוע הבא הולך להיות קשה.

הפיק מפורסם גם בבלוג של רולדההה