קרני שמש ראשונות הנצו מעל הפסגות במזרח
כשהגיחה הסירה הקטנה אל הים, חודרות בינות עננים אפורים וצובעות את ראס מורטיל
המרוחקת בגוני אדמדם. פיהוק עגמומי נפלט מבין שפתי הדייג הבודד, כאשר הטה את המשוט
ימינה, מטה את החרטום אל עבר המים העמוקים.
היה זה בוקר
סגרירי וקודר, כמוהו כמרבית הבקרים מאז החל הסתיו; אור הבוקר הצעיר נמהל בעכרורית
מעיקה הנפרשת בכל. אלא שהים נותר שקט, עדיין; בעודו מביט נכחו, תהה הדייג הבודד
כמה ימים יפים להפלגה יעניק לו אוסה, בטרם יחלו סערות הגשמים הכבדות של החורף.
אנחה נפלטה
מפיו; האותות לא היו טובים השנה, בכך היה בטוח. הרוחות הקרות והגשם הקדימו לבוא,
מנפצים נחשולים מאיימים על הסלעים עליהם ניצבה בקתתו הדלה. בלילות, הרעידו יבבות
ורעם את קירות העץ הדלים שהקיפו את מיטתו. החורף קרב ובא, ידע הדייג, שועט כחיה
רעבה מן הצפון; ואילו מלאי המזון והמצרכים הצנוע שאגר היה רחוק מלהשביע רצון,
בלשון המעטה.
מאמץ את
שריריו, אילץ את הסירה הישנה להשלים את סיבובה, ולזנק מבין צללי הסלעים. כעת,
הבהיק מולו הים הגדול למלוא הדרו; משטח אינסופי של אפור ירקרק מתנודד, זוהר באור
יקרות אל מול האור הגובר והולך. באל-כורחו, כיווץ הדייג את גבותיו, מאמץ עיניו
כמבקש לחדור את ערפילי האופק. רגע ארוך, ישב בסירתו באפס מעשה ובהה נכחו. לא בפעם
הראשונה, העלה בו מראה הים הגדול את זכר אביו, אשר ספינתו אבדה לפני שנים רבות.
באנחה, נזכר הדייג בימים רחוקים; ימים בהם ישוב היה על ספסל העץ המתנודד לצד אביו,
המלמדו כיצד להטיל רשת, ומספר לו אגדות על מרחבי הים הגדול ועל ארצות האגדה אשר
מעבר לו.
בילדותו, אהב
הדייג מאד את אותם סיפורים שובי לב, אשר נסבו על ממלכתם הברוכה של בני הלילית, ועל
אלים עתיקים ומלאכים השולטים בערים נאוות שהמוות אינו פוקדן לעולם. לשם, סיפר לו
אביו, הולכות אף נשמות האנשים המתים, בדרכן אל המסתורין אשר מחוץ לעולם.
הדייג הרכין
את ראשו; בדרך זו הלכו אביו ואמו לפני שנים ארוכות; כעת, הצטרפו אליהם גם רעייתו
ואחיו, אשר הסוחרים סיפרו כי אנשי היונה תלוהו באנפאלאס; הוא נותר בודד בעולם, ורק
רשתו ובגדיו ספוגי המלח מארחים לו לחברה.
אזי, טלטל
הדייג את ראשו בכעס; אין לו זמן, גער בעצמו, לשקוע בחלומות בהקיץ. החורף מקדים,
והמזווה מאחר להתמלא; בנוסף לזאת, עליו לבזבז שני ימי דייג תמימים בכדי לסור אל
העיירה הסמוכה בטרם יהפכו הדרכים בוציות ומסוכנות למעבר אדם; השנה, כך שמע, עשויים
לא רק איתני הטבע לעמוד לו לרועץ; היטב זכר את השיחות אשר שמעו אוזניו בביקורו
האחרון בעיירה, ואלו לא נשאו חן בעיניו כלל ועיקר; בפאתי דרום-מזרח, גייס נסיך
דול-אמרות את אנשיו; מכונות מלחמה נבנו, ורשתות דייגים הומרו בחרבות וקשתות. אנשי
היונה משוטטים בארץ לתור אחר אויבי הכתר, ועשן שחור עולה בנתיב התקדמותם; אחד
האיכרים אף לחש למרעיו, כי בלב האגמים הנסתרים, שבו הקנאים העתיקים וניעורו,
משנסים מותניהם ומשחיזים חרבות לשוב ולצעוד כנגד הכתר.
נחרת זעף עלתה
מפי הדייג; במעורפל, יכול היה לזכור את היום בו עטה אחיו את השיריון והחרב, ויצא
לדרך ממנה לא שב. כלום אין די בחורף הרע ובסערות, כי שוטים אלו ואחרים מתכוננים
לשוב ולהעלות את הארץ באש?
עוד מחשבות
אלו מתרוצצות בראשו, רכן בכדי להשליך את רשתו אל המים. אזי נעצר לפתע, שולח מבט
חשדני ונבוך אל המרחב האפור נכחו. לרגע, יכול היה להשבע כי ראה דבר-מה בתוך המים
העמוקים. רגע ארוך סקר את האופק, מאמץ עיניו בתמהון. תחילה, כמעט והתייאש, שב
ושולח ידו אל הרשת. אזי, שב וראה את הדבר אשר צד את עינו: גוף בהיר ומאורך, המפלס
דרכו במהירות אל עבר החוף, עודו נסתר למחצה בערפילי הבוקר.
קריאת תדהמה
נפלטה מפי הדייג; היתה זו ספינה בהירה, העוקפת במהירות קבוצת סלעים מוכי גלים
ומישירה פניה אל החוף; מפרשים זהובים, מדהימים ביופיים, התנוצצו לאור קרני השמש
המתחזקות. מדי פעם, הבזיק האור על מלבושיה הבהירים של דמות גבוהת-קומה, הניצבת
זקופה על החרטום, כחסינה לפגעי הגלים והרוח. מקץ רגע, ראו עיניו שתי סירות נוספות,
חותרות במרץ בעקבות הסירה המובילה. כעת, לא היתה זו האחרונה מרוחקת ממנו אלא
ארבע-מאות רגל, לכל היותר.
בלא להרהר
במעשיו, נופף הדייג בידו אל הספינה הקרבה, פיו זועק ברכה צרודה. דומה היה, כי
הדמות הניצבת על החרטום הבחינה בו ובמעשיו; מקץ רגע, סטתה הספינה המובילה ממסלולה,
והחלה קרבה אליו במהירות.
לא היו אלו
יורדי ים רגילים, בכך היה הדייג סמוך ובטוח; כעת, יכול היה להבחין היטב בקסדה
הגבוהה ובשריון הבוהק שעטה הזר על גופו, זוהרים כמו חושלו מקרני השמש עצמן. רגשות
מעורבים התערבלו בליבו של הדייג, כאשר הלך המרחק ביניהם והצטמצם; לפתע, בוש בכל
ליבו בחזותו הפרועה, על זקנו המדובלל ובגדיו הבלויים וספוגי המלח. מאז מתו קרוביו,
מיעט בקשרים עם בני אדם; דומה היה כי אף לשונו כבדה בחיכו, הופכת דלה ועילגת
להכאיב.
ברגע הבא,
נעתקה נשימתו מפיו. משהלכה הסירה הלבנה וקרבה, ראה את עוטה השריון במלוא הדרו; החל
במארג הזהב והלובן המקיף את גופו, וכלה בחריטות העדינות על קסדתו הגבוהה ומחלפותיו
הזהובות הגולשות מתוכה אל עבר כתפיו הרחבות. אלא, שתווי פניו היו הדבר אשר הדהים
את הדייג יותר מכל; בכל ימי חייו, לא ראה מחזה כזה, אשר אף שפה עשירה משלו תתקשה
לתארו במילים.
עוד ליבו הולם
בפראות, כמחשב להתפקע, סגרה הסירה הלבנה את שארית המרחק; אזי, נשא הזר את ידו ופתח
בדברים.
"קוּאֵטִילִיֵה
אֶלְדָארִין?" שאל בקול מתנגן, נועץ מבט בהיר אל תוך עיניו של הדייג
הנבוך. הלה עמד פעור פה מנגד, ניצב בסירתו הקטנה כאילו הפכו אי-מי לאבן. מקץ רגע,
נאנח הזר בינו לבינו; אזי שב ופתח בדברים, דובר בזו-הפעם בלשון מובנת.
"אנוכי אֵינְגְרוֹס
מן הונייר" אמר, מבטאו הזר וקולו המהוסס מעידים כי אין הוא מטיב לדבר בלשון
האחידה.
"באתי מן המערב הרחוק, לחפש את אחותי האובדת. האם ראית את אחותי?"
דברים אלו היו
יותר משיכול היה הדייג לעכל; פורש ידיו אל הבאים במחווה מגושמת, הפליט קריאת אושר
רמה ופראית, כמו נשתכח ממנו כשרון הדיבור כליל.
קראת את הפרק? אנא, כתוב את דעתך עליו
|
||
© כל הזכויות שמורות, בכפוף
לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה
בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של
הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.