טרילוגיית
דמדומי המערב
ספר
ראשון
שלהבת
הגבירה
חלק ראשון: שיירת
הכלולות
כתב וערך : גדעון אורבך, 2002–11–15
© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות
היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש
מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותבים, בכתב ומראש. כל
הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.
תודות
תודתי נתונה לגור (Aurliano Buendia) מפורום פנטזיה ומשחקי תפקידים על עזרתו והשתתפותו בכתיבת הפרקים
הראשונים, ועל עצותיו המועילות.
לאילנה בוגוד (אלכסנדרה) מפורום
טולקין על העריכה הלשונית הקפדנית, העצות והשקעת הזמן הגדולה שהיו לי לעזר רב.
לאחי דני, לאור ענבר (Faramir),
לשחר לבנון (Ecthelion), ואודווין מפורום טולקין על ליווי הכתיבה באופן
שוטף ועל התעניינותם הרבה שהיתה לי לעזר לא פעם במהלך הכתיבה.
לאילן אמינוב ולצוות "הוביטון" על הפרסום ועל
הבמה שנתנו לסיפור, שהביאה עד לכדי סיקור בעיתונות.
לרן בר-זיק וליתר צוות האתרים "האינציקלופדיה של ארדה"
ו"האטלס של ארדה" על התמיכה המקצועית
והעזרה הניכרת שמצאתי באתריהם המצויינים והמקצועיים במהלך כתיבת הטרילוגיה.
ולכל יתר משתתפי פורום טולקין
על ההתייחסות, חוות דעתם ועצותיהם, אשר סייעו לי לא פעם בעיצוב העלילה.
פרולוג
הרעש העמום הלך וגבר, הדיו נישאים בכבדות על גבי הדרך העתיקה, מרעידים
קלות את עצי החורש הנישאים סביב, כסופת רעמים קודרת. רוח סתווית יבבה מעברים, מרשרשת
בענפי האלונים המלווים באין-אומר את מסלולה הפתלתול של דרך המשואות העתיקה,
כצופנים בעלוותם הסמיכה את זכרם של ימים ועידנים נשכחים.
הדרך התפתלה כנחש, חומקת בינות לצלליהם המתארכים של מדרונות הארד נימראס
הנישאים לגובה ממערב. פה ושם, נימרו כפרים שלווים למראה את המרחב הירוק-אפרפר,
הטובל באורה האדמומי של שעת שקיעה מוקדמת. גבוה מעל המצוקים, ניצבו עדיין עמודי
המשואות עתיקי היומין של ממלכת גונדור. ראשם טובל בענני הרקיע, עמדו על מכונם
כזקיפים קמאיים, מזכרת בודדה ואילמת לגדולת ימים אשר חלפו בלא שוב.
הרעש גבר בהדרגה, זר ומוזר על גביה של הדרך השלווה. כעת, החריש כמעט כליל
אף את יללת הרוח סביב; שקשוקם הרטנוני של גלגלים כבדים וחריקת סרנים מאובקים,
נמהלת בצניפות וטפיפת פרסותיהם של סוסים רבים. צעקות נמרצות בלשון זרה נישאו
באוויר, קולות אשר לא נשמעו במחוזות אלו שני עשורים תמימים, מאז תמו מוראות מלחמת
היכל הלוטוס.
כלי הרכב הכבדים, רתומים לשישה סוסים יגעים כל-אחד, הטלטלו ימינה ושמאלה
על אבני הדרך, גופיהם המאובקים חורקים ורועדים בעת ששקעו ועלו מתוך מהמורות או
קיפצו על פני שורש עץ מעובה שהשתרג על שולי הנתיב. הרכבים, המטלטלים מעלה-מטה
במושביהם, צעקו וגידפו בקולי קולות, שוטיהם הארוכים פולחים בשריקה את האוויר,
מזרזים את בהמות המשא להחיש צעד. בזה אחר-זה, התנודדו קרונות המסע הגמלוניים,
גומאים באיטיות נחושה את הפרסאות המעטות שהפרידו בינם לבין אחרית מסעם הארוך.
ארוכה ושמורה היטב, שמה השיירה פניה דרומה, ממלאת את הנתיב העתיק בשאון
זר; באשר היא ואנשיה גם יחד זרים היו למחוזות אלו. עורם שזוף שמש ורוח, ומחלפותיהם
הכהות מתבדרות בחופשיות ברוח הסתיו, היו אנשי השיירה צועקים ומזמרים בשפתם הם,
קולותיהם נישאים בחוזקה ברוח הנושבת. הפרשים הרבים אשר ליוו את הקרונות הכבדים
מעבריהם חגרו חרבות ענק מעוקלות על מותניהם, וסרטים אדומים נקשרו בשערם, מתנופפים
לאחור במחווה מוזר ורב-רושם. ניסיהם הגדולים, עליהם התנוססה דמותו של דרקון ירוק
נושף אש, הונפו בגאון מעל ראשיהם של הרוכבים בחלוץ. כל חזותם הגאה אמרה העזה והדרת
נצחון. קולותיהם הרמים נמהלו היטב בחריקת הגלגלים ונהמת הגלגלים המפלסים דרכם
לאורכם של מחוזות גונדור.
"יאהילאדרי! יאהילאדרי!" חזרה ונשנתה קריאתם
של הרוכבים בחלוץ, קולם הניחר משועשע למדי, נישא לגובה על פני הנתיב. "ראנדר יהילאדרי ראוקה!".
למשמע קולות אלו, הסתמן חיוך על פניו של הגבר הצעיר ומטיל המורא הנישא גבוה מעל
אוכף סוסו המגודל, רוכב בנחת עשרים פסיעות לפני סוסיו האיטיים של הקרון המוביל.
שריונו ההדור של הרוכב עוטר בכותפות ארוכות ושחורות, משובצות באיזמרגדים יקרי-ערך.
גלימתו הירוקה-כהה התנופפה מאחורי גופו השרירי. נס הדרקון הירוק התנופף מעל ראשו
העטוי קסדת מלחמה מוזהבת. לרגע, שלח מבט אל מעבר לכתפו, עיניו הכהות מרצדות
בשביעות רצון. לאחר דקה קצרה, הסב מבטו כלפי מעלה, אל צלעות ההרים והשמיים
המאפירים, פניו לובשות מבע מהורהר במקצת.
החודש אשר בני גונדור כינו יאבניירה, ידע, הולך וקרב אל סיומו. עננים פשטו
במהירות מכיוון צפון מזרח, מטילים את צלליהם על הארץ האפורה והעתיקה המשתרעת מתחת
לארד נימארס. בתוך ימים ספורים, אולי אף קודם לכך, ירדו גשמי היורה, העשויים לנחות
במלוא עוצמתם על גונדור בעונות אלו. כך לפחות סיפרו לו אביו וסבו הנערצים, גיבורי
המלחמה אשר פשטו לכאן בכח גדול ובזרוע חזקה בימים עברו. כעת היה הוא רוכב באותם
מחוזות באין מפריע, דגליו מתנופפים בגאון ברוח הקרה.
"אכן, השתנו הזמנים" הרהר בינו לבינו, נזכר בדרך בה השתדלו בעלי בריתו
החדשים להנעים את זמנם של אנשיו בכל מקום ומקום אליו הגיעו. לא פעם, התקבלו
בתשואות, ונערות השליכו פרחים לעבר פרשיו הנועזים.
מושך בכתפיו, הוסיף לנעוץ מבטו כלפי מעלה, על אורה האדום של השקיעה המרצד על
מדרונות ההרים הנישאים מעל ראשו, גבוהים ומעוררי הוד. כעת, נגלתה שמש אחר-הצהריים
במלואה, נחלצת ממעטה ענני הסתיו המרחפים בכבדות מעל ממלכת גונדור. מאמץ את עיניו,
יכול היה לראות את צורתה של עיר מבצר עתיקה, יושבת אי-שם על אחד המדרונות, רחוקה
עדיין פרסאות מספר. המגדלים המרוחקים זהרו באור השקיעה, קצותיהם המחודדים דומים
למחטים מואדמות.
"חומות עתיקות וסיפורים ישנים, נמוגים מלב" הרהר, חש עצמו,
משום-מה, שמח לאיד הרבה פחות מאשר ראוי היה "אכן" הוסיף בליבו, עיניו
שבות וחולפות על פני מדרונותיו המאדימים של ארד-נימראס, "דמדומי המערב הנה
החלו".
למעבר אל הפרק הבא - לחץ כאן.
לחזרה לדף השער של "דמדומי
המערב" - לחץ כאן.
© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים
המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי
כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל
בניגוד להוראה זו מפר את החוק.