עולם המערכה של קלדאריה

המשמר הקיסרי של איי מונקריס

תאור כללי, היסטוריה וצורות לחימה

המסדר והאבירים המונקרילים:
מכתובים וסיפורים עתיקים על המסדר הצפוני, כמו גם מתארי כבוד ששרדו וקיימים עד התקופה הנוכחית, עולה תמונה לפיה בעבר הרחוק, היה המשמר הצפוני בנוי באורח דומה מאד למסדר סנט-קודור ההידרוסטי ולמסדרי אבירים אחרים הקשורים בדתות האור (קרי, מסדר שלחם ככח עילית עצמאי בשדה הקרב, יחידותיו הורכבו כמעט אך ורק מאבירים, והיה מחולק למספר מסדרי משנה).
עם זאת, המשמר הקיסרי דהיום הוא שונה מאד, הן בצורת הפיקוד והן בתורת הלחימה, ומתתי-המסדרים הישנים לא נותרו אלא מספר תארי כבוד (כך למשל, תארים לופארים וריילורינים של מפקדי יחידות פרשים שאינן קיימות בפועל מזה מאות על מאות שנים, ועוד).
החלשותו ההדרגתית של המסדר, גרמה להעברה הדרגתית של כח מהפיקוד המרכזי לראשי הקהילות והקלאנים המקומיים; כיום, שלא כמו בעבר, מקובל שרבות מן המצודות המקומיות של המשמר מצויות באחריותו של קלאן, שמחזיק באורח מסורתי בזכות "לייעץ" בדבר זהות מפקד המצודה, שעוברת בדרך-כלל בתוך הקלאן או הקהילה; כמו כן, כמה וכמה מן הקלאנים לא תמיד שואלים רשות מן "המגדל" לפני שותיקי המלחמה שלהם מארגנים משלחות פשיטה קטנות, או עורכים עסקאות עם הננסים הטיגובים.
כיום, תתי-המסדרים הם לא יותר מזכרונות קלושים מן העבר; במקומם, יושבת מתחת ליועץ נוקלירד מועצה של אבירים בכירים וזקני המסדר, כאשר כיום לכוחות המקומיים ולקבוצות כאלו ואחרות שנוצרו עם השנים ישנו יצוג שווה, ושמא אף עולה על זה של אנשי המטה הכללי של המסדר, יושבי מגדל הגרניט ועוזריו של המפקד העליון. חרף העובדה כי לכאורה, אין למועצה מעמד מחייב, ומפקד המסדר רשאי לפקוד על כל אביר בכיר כראות עיניו, הרי שבפועל המצב שונה למדי, והתעלמות מן המועצה תחשב כסטירת לחי והזמנה למשבר פנימי ולצרות צרורות.

אבירים: האביר המונקרילי "מן השורה" דהיום, אינו חייל רגלי או פרש ביחידת אבירים, אלא מפקד של כח קטן המורכב מחיילים וסרג'נטים שאינם אבירים; למעשה, אביר מונקרילי כיום הוא בראש ובראשונה מפקד ספינה, או מפקד יחידת נחתים המאומנת בירידה מהירה מספינה ופשיטה על מטרות לאורך החוף; הקדטים או נושאי הכלים שלו (לכל אביר יש, לפי המסורת, שניים או שלושה כאלו) משמשים מעט מאד כ"נושאי כלים" לפי המשמעות המקובלת של המושג, ויותר כחובלים וקציני סיפון. לצד מפקדי הספינות והנחתים, קיים מספר קטן של אבירים נבחרים המשמשים כרוכבי אוויר, אם כי בדורות האחרונים מספרם התמעט מאד, והתפקיד עבר יותר ויותר מן האבירים עצמם למספר קלאנים של דארקירי המצויים בברית הדוקה עם המסדר (עוד עובדה שתרמה לשמו הרע של המשמר הקיסרי בריילורין).
עובדה מעניינת, שהבדילה מאז ומעולם את המשמר הקיסרי הצפוני ממסדרים כדוגמת סנט-קודור, היא העובדה שאף בתקופות בהן היה המשמר הקיסרי מקובל ונערץ בריילורין, הפלדינים (קרי, אבירים-קוסמים בעלי כוחות של מאגיה לבנה) נעדרו כמעט כליל משורותיו , וכיום הם נפוצים יותר דווקא בכוחות ובמסדרים הריילורינים העוינים אותו (אף כי גם שם הם נדירים, ותחתם אפשר למצוא יותר כוהני אור מלאים, שיכולתם בנשק מוגבלת מאד). תחת זאת, דמותו האגדית של האביר המונקרילי בנויה על שילוב כוחות שכמעט ואינו מתקיים אצל בני-אדם מחוץ ליושבי האיים: לוחם-קוסם המפעיל קסם הרמטי.
דמותו הקלאסית של אביר המשמר הצפוני, הינה למעשה לוחם-קוסם הרמטי, המסוגל (גם כן, בניגוד ללוחמים-קוסמים אחרים) להלחם בעזרת שני כלי משחית, אחד בכל יד. הקסם ההרמטי המונקרילי כלל (ועודו כולל) בתוכו, נטיה מסויימת למשהו שבין מאגיית צללים אפלולית לבין כוחות טבע אפלוליים. הקסם של הגיבורים המונקרילים היה מסוגל, לפי האגדות, לזמן רוחות טבע חסרות רחמים, או לקרוא לעזרת רוחות אבותיהם המתים, בכדי להמיט על האויב אימה חשכה ואסון; כמה מהם, ידעו אפילו לכבול רוחות רפאים לתוך גופים עשויים ממים, ולזמן אותן כבנות-לוויה בעת הצורך, ועוד כהנה וכהנה.
כיום, מטיבם של דברים, אותם כוחות נותרו בעיקר נחלת האגדות; אמנם, אותו שילוב בין לוחמה בשני כלי נשק לקסם הרמטי עודו קיים, אולם נעשה נדיר יותר ויותר עם הדורות, וכיום רק עשירית לערך מאבירי המסדר מסוגלים להפעיל אותה (ואף חלקם מעדיפים לוותר על הלחימה בשני כלי נשק, משום שאינה שולטים בה ברמה מספקת)

קדטים: תפקיד של אביר מתלמד, אורך בדרך כלל בין שלוש לחמש שנים. האביר המתלמד חייב, לפי המסורת, לא רק בהכשרה קרבית כקצין סיפון או כקצין נחתים, אלא חייב להשלים השכלה פורמלית, החל מקרוא-וכתוב, במידה והוא שייך לקלאן שאינו מקפיד בכך, וכלה בלימודי תורת לחימה והשכלה כללית, בפוליטיקה, השפות וההיסטוריה של הצפון, כפי שרואה אותה המסדר. כמו כן, מקבלים הקדטים הכשרה ולימוד בסיסי של המסורת והדת המונקרילים, לקראת השבעתם בהיכל הנרקיס השחור. בעבר, הצלחה באותם לימודים, כולל מבחן אימתני שנערך בידי מלומדים הכפופים למסדר, היתה בגדר תנאי בל-יעבור (שהרי אין זה נסבל שאביר המשמר הקיסרי, ונושא לפיד הזכרון העתיק של מונקריליי, יהיה אנפלבת). כיום, עקב הכח העולה של הכוחות המקומיים, כבר נראו מספר מקומות בו הנהגת המסדר נאלצה "להתפשר" עם מועמדים שלעולם לא היו מושבעים בימים עברו, אולם "גילו כשרון יוצא דופן" (תירוץ שהפך מושא לבדיחות מרירות), בדרך-כלל תוך מתן היתר "להשלים את הנדרש לאחר מכן".

חיילים וסרג'נטים: החיילים והמלחים, הם עיקר הכח הלוחם של האיים, ומורכבים ממגויסים צעירים (כל קלאן או ישוב קטן חב במכסה מסויימת, שנקבעת במשא ומתן תקופתי בינו לבין "המגדל", קרי הנהגת המשמר בעיר הגרניט). רוב-רובם של אלו הם אנשים נוקשים ונטולי השכלה, שרובם מבקשים לסיים את עשר שנות השירות באורח שיקנה להם נסיון ימי, מעט כסף ושלל מפשיטות ומערכות, ויראת כבוד בקהילת המוצא שלהם. הסרג'נטים הם מגוייסים לשעבר, שבחרו להשאר בשירות המשמר לאחר תום עשר השנים ולהפוך אותו למקצוע לכל החיים.

מדים וציוד:

גלימת ים מונקרילית: הפריט הראשון שזוכה לו כל אביר, ולמעשה כמעט כל קדט, היא גלימה אפורה-ירקרקה שנארגת בידי אומני עיר הגרניט (בדרך-כלל) מזנים מיוחדים של אצות-ים, וככל הנראה גם בהשקעה של קסם חלש אל תוך האריג, שנטווה בשיטות היחודיות של אומני המשמר הצפוני. הגלימה המונקרילית נראית פשוטה (הגם שאצל אבירים בכירים, נארגים לתוכה חוטים בעלי מראה רשמי יותר, בעיקר בצווארון ובשוליים), אולם היא למעשה פריט משובח שערכו (מחוץ לאיים) גבוה ביותר. היא חלקה למגע, ותוקפים רבים עשויים לגלות, שהיא מקשה (אצל פריט רגיל במעט, אולם קיימות גלימות יחודיות ומשובחות בהן הכח הזה חזק בהרבה), על פגיעתם של כלי נשק חדים וחיצים, שעשויים להחליק על פניה במקום לחדור אותה.
אלא שכוחה העיקרי של הגלימה, הוא העובדה שהקסם החלש שטמון בה מקנה לה יכולות של מצוף, ברגע בו היא נספגת במי ים; כלומר, כאשר קדט או אביר נופלים לתוך הים, כוחה של הגלימה מסייע להפחית את משקלם ולסייע להם שלא לשקוע למצולות.

ברדס מונקרילי: סימן ההיכר הבולט ביותר של האבירים, שמבחין בינם לבין הקדטים, הוא הברדס האפור שהם עוטים, ומכסה כליל את שערם ואת צידי ראשם (שלא בעת קרב), או מחובר לקסדה (בעת קרב). לעיתים, גם הברדס עשוי מאותם חומרים כמו גלימת הים, דבר המחזק את כוחותיה של הגלימה.

שיריון טבעות מונקרילי: האבירים המונקרילים עוטים שיריון טבעות קל למראה, שמחושל בסדנאות הסודיות מתחת למגדל עיר הגרניט. הטכניקה הסודית של חשלי השיריון המונקרילי, שיש אומרים כי היא קשורה בקשר הדוק לכוחות הסערה והברקים שאוגר המגדל עצמו, הופך את השיריונות הללו ליחודיים וקשים מאד להשגה מחוץ לאיי מונקריס (מה גם, שהם מחושלים באורח אישי בעבור כל אביר חדש, ויש אומרים כי החשלים מקיזים מדמו של בעל השיריון העתידי, ומשתמשים בדם כרכיב בעת יציקת השיריון, ככל הנראה במסגרת כישוף שנועד להתאים בין השיריון לבעליו).
יתרונו הגדול של השיריון המונקרילי, כי הוא מחד גיסא, קל בהרבה מכפי שהוא נראה (אפשר לחשב את משקלו כאילו היה שיריון עור), ומאידך גיסא, מעניק הגנה כאילו היה לפחות שיריון קשקשים, ובמקרה של שיריון משובח, כאילו היה שיריון לוחות. כמו הגלימות, טוענים כי גם כוחות השיריון (או לפחות של חלק מאותם שיריונות) מתחזקים, כאשר הם באים במגע עם כמות גדולה של מי מלח.
מאחר והשיריון אמור ללוות את האביר לכל ימי חייו, הרי שחשלי הנשק של מגדל הגרניט יודעים כיצד לשפר ולפתח את הקסם של השיריונות, כאשר בעליהם צובר עוצמה או מעמד מספיק, או מספק להם רכיבים נדירים מסויימים, כך ששיריונותיהם של בכירי המסדר נחשבים כחפצים יחודיים בעלי עוצמה אדירה; עם זאת, הרי שלפחות לפי השמועה, אליה וקוץ בה: מאחר והקסם – בעיקר הקסמים החזקים שבשיריון של אביר ותיק, בעל עוצמה ועשרות שנות נסיון, קשור קשר הדוק לבעליו, הרי שהוא עשוי להתפוגג כליל או כמעט לגמרי לאחר מותו, או אם השיריון נגנב ומורחק מן הבעלים לזמן ארוך מדי.

נרקיסי-דם: כלי נשק אימתני שכל אביר (לא קדט) חייב לפי המסורת להתאמן בו, והוא ניתן בדרך-כלל למוכשרים והמנוסים יותר שבין אבירי המשמר הקייסרי. כלי המשחית, שנראה באורח בסיסי כמו אלת ברזל ארוכה עם כדור קוצים אימתני, שחור משחור (מלבד קצוות כסופים), זכתה ללא מעט כינויים של חיבה ותיעוב כאחד – נרקיסי דם, נרקיסי סופה, ואפילו "אגרוף הודון", על שם אלוהיהם האימתני של הטיטאנים מגזע הסאר'ראו.
לפי המסורת, האביר המונקרילי מיומן ללחום בעזרת שני כלי נשק, כאשר הוא מחזיק את חרבו ביד אחת, ואת נרקיס הדם בידו האחרת (אם כי כיום, רק חלק מהאבירים אכן מיומנים בדרך לחימה מורכבת שכזו). טיבו של נרקיס הדם, והוא שמייחד אותו מאלת ברזל קוצנית רגילה, הוא שהקסם שלו טוען אותו בחשמל סטטי, שהופך חזק יותר כאשר סערה משתוללת מסביב, ולעיתים, מתחזק עם כל פגיעה ופגיעה שהוא מנחית על היריב. כאשר נרקיס הדם טעון די הצורך, כל מכה ומכה שלו מסוגלת, מעבר לנזק הישיר שהיא גורמת, לשלח ביריב מכת חשמל (שהופכת קטלנית עוד יותר עבור יריב בשיריון ברזל, בעיקר במצב בו הוא כולו רטוב ממי ים). קיימים גם סיפורים על נרקיסי-דם משובחים ומיוחדים בעלי קסם חזק עוד יותר, שלא רק הולם ביריב, אלא גם "טוען" את בעליהם בכח ומהירות הולכים וגוברים, ככל שהקרב נמשך והוא פוגע ביריב פעמים רבות יותר, מסוגל להתפרק ולשגר ברקי-שרשרת או פיצוצים חשמליים רבי-עוצמה, או אף לרפא את האביר בחלק מן הנזק שהוא גורם ליריבים שליבם עודו פועם.

נוטרות מצולה: כלי הנשק הנדיר והאגדי ביותר ששמו קשור בשם המסדר, הוא קומץ חרבות ארוכות, מכושפות ורבות-עוצמה (ולפי חלק מהסיפורים, גם תבוניות), ששימשו את גיבוריו האגדיים של המסדר בדורות עברו, ורק חלק מהן שרדו עד ימינו (האגדה מספרת כי מאה מן החרבות האלו חושלו בידי הגבירה אמריל או האומן שעבד בשירותה, ואילו כיום ידועות לכל היותר עשר כאלו, כאשר הידועה ביותר היא היילדנריס, חרבו של נורקלירד הזקן).
נוטרות המצולה ידועות בלהב הארוך והבוהק שלהן, שגונו ירוק-ים כהה; יש האומרים, כי הן חושלו ממתכת שמקורה מחוץ לעולם, שהיא גרסה נוקשה יותר של נימדורפיט (ולכן מתאימה, בניגוד לטורקיז המצולות המוכר, ליצור כלי נשק), ויש האומרים כי מדובר בסדרת חיקויים או צללים קלושים לחרבה של הגבירה אמריל עצמה, שנוצרו ממסג בין פלטינת אור-ירח, פלדת דם וקמצוץ של "ברק קפוא" (נשימתה של ויידה). כך או כך, מדובר בכלי משחית יחודיים, שכיום אין לאיש, גם לא במונקריליי, ולו שמץ מן הידע כיצד ליצר פריטים מסוגם.
מסופר על נוטרות המצולה, כי הן תבוניות יותר מאדם, וחלקן יודעות לדבר בשפת בני אדם, בקאהרויאנית או בשפות אחרות; כי הן מעניקות לבעליהן יכולת לנשום בקרקעית הים, וחסינות מוחלטת ללחץ המים; להבה ירוקה שמקיפה אותן, כאשר הן באות במגע עם תערובת בין דם ומי-מלח; יכולת לשגר כשפים הרסניים, לזמן את רוחות הרפאים של מלחים ואבירים טבועים לעזרת בעליהם, ועוד כהנה וכהנה; גם אם חלק מאותם כוחות אינם יותר מאגדה שנופחה עם הדורות, הרי שאין ספק כי הפריטים המעטים שנותרו בידי אי-אלו מבכירי המסדר, הינן חרבות בעלות עוצמה אדירה, החורגות בהרבה מכזו של "חרב קסומה" גרידא.

מפלצות ויצורים אחרים באיי מונקריס וסביבתם:
איי מונקריס עצמם, בשל גודלם ומיקומם, נעדרים כמעט כליל חיות בר יבשתיות גדולות; כמו כן, הם נעדרים אנושואידים יבשתיים (אם היו כאלו אי-פעם, הרי נראה שבני האדם השמידו אותם כליל, כנראה עוד הרבה לפני שנמסרו האיים למשמר הקיסרי).
המפלצות המשמעותיות היחידות שאפשר להתקל בהם בתוך פנים האיים, הינם כמה מינים של חרקים ענקיים, תולעים וזחלים רעבתניים, כולל מושבות של מפלצות דמויות עכביש, תבוניות למחצה, שכמה מפרטיהם מסוגלים להפעיל כמה יכולות דמויות-לחש פשוטות. לעומת זאת, הים עצמו, כולל המנהרות המוצפות ושרידי הערים הטבועות, כוללות סכנות גדולות בהרבה – החל משבטים או קבוצות מזדמנות של אנושואידים פראיים דמויי דג,דיונוני ענק מפלצתיים וכרישים מגודלים, וכלה, מפעם לפעם, במפלצת ים גדולה שהזדמנה לאיזור, בעיקר לחלקיו היותר עמוקים וקשים לגישה.
באורח היסטורי, הסכנה המרכזית באיי מונקריס וסביבתם הגיעה דווקא מבני-אדם ודמויי אדם: מצודות שנתפסו מפעם לפעם בידי שודדי-ים, סוחרי עבדים או עריקים מן המסדר; פשיטות של שבטי-ים אכזריים מזרע פראי הים; קלאנים עוינים של דארקירי, ובכמה הזדמנויות במהלך ההיסטוריה, גם מלחמות אכזריות בתוך המסדר או בין הקלאנים המונקרילים.
במאה השנים האחרונות, הסכנה המרכזית אורבת מצד פושטים משבטי הטורג', הרואים באיי מונקריל את מכורתם ההיסטורית, המובטחת להם בצו אלי הים והמבשרים (ע"ע בהמשך). לכך, נוספות הטרדות גוברות והולכות מצד מסדרים של "שומרי שלום" ריילורינים – הגם שבדרך-כלל, האחרונים אינם יוזמים התקפות לשמם, הרי שחלקם עומדים בתוקף על זכותם, מתוקף האמנה, לבצע בדיקות, לתור ולהחרים כלים וחומרי גלם אסורים, דבר שגורר לא פעם עימותים המגיעים לסף, או מעבר לסף של שפיכות דמים. זאת, כאשר לפי השמועות האפלות, שורצים בעלטה גם סוכני החרש של המלכה מנולג הית'רורק, המרגלים אחרי אבירי מונקריס, ואולי גם צללים עתיקים ואפלים עוד יותר, זכר מן העבר הרחוק.
סכנה מזדמנת אחרת, אף כי נדירה בהרבה, קשורה ברוחות רפאים או רוחות טבע אפלות ואלימות – בעיה שאורבת בעיקר לפתחם של מי שאינם נמנים על המקומיים ואינם יודעים מאילו איזורים להמנע, וכיצד מרצים את הרוחות הרעות.

אלו מאבירי מונקריס (או מן ההרפתקנים המקומיים) המחפשים באמת ובתמים מפלצות קטלניות במספר גדול, עליהם לעשות זאת צפונה ומערבה מן האיים, בין הכפים והמצוקים של אאנון ("כף החדלון האפור"), מקום בו חלקם הצפוני של הרי דארקילד נשבר למצוקים סדוקים הנופלים אל האוקיאנוס החשוך והסוער; באותו איזור, חיים אנשי-התיש האפורים והמפלצתיים של קלאן הלילה, בעלי בריתה של מלכת נולג הית'רורק, לצד שפע של מפלצות ים שטניות – החל מהכלאות מגונות בין ויברן לדג טורף, כרישי פטיש תבוניים ואכזריים, וכלה בחימרות ונחשי ים עצומים לגודל. זאת, כאשר מעבר לכל זאת מצויה האגדה האפלה על פורטל למימד אפל וקר יותר, המשסע את חורבותיה של עיר קדומה, ודרקון אפור עתיק ועצום הרובץ בין חורבות העיר ושומר על הפורטל מכל משמר. בעבר, הפלגות לשוליו של איזור זה נחשבו כמפגן כח ומקום לגיטימי לחפש עלילות גבורה – כיום, האבירים מעטים ועסוקים מלמעלה ראש ביריביהם הארציים יותר, מכדי לחפש לעצמם צרות נוספות (ומיותרות).
נתיב הפלגה מסוכן אחר, הינו צפונה – אל הארצות החשוכות שמצפון לטיגובין, שם יושבים עדיין רבים משבטי הטורג', אי-שם למרגלות המצוקים הקפואים שמהווים ככל הנראה את ראשיתה של יבשת הכפור האגדית פארלאריה. בתקופות קודמות, היה מדובר במסע מסוכן מאד, אבל אפשרי בהחלט, מאחר ושבטי הטורג' היו מפולגים ומסוכסכים לאחר התבוסה הגדולה הראשונה שנחלו מאבירי מונקריס (ע"ע), וחלקם העדיפו להתקרב או למצער לעשות עסקים עם המונקרילים. כיום, כאשר השבטים הולכים ומתאחדים פעם נוספת כנגד איי מונקריס (ע"ע בהמשך), ורק מעטים מהם מוכנים לשאת ולתת או לשתף פעולה, מסע כזה הפך למסע בארץ אויב קטלנית לכל דבר ועניין, וזאת מעבר לסכנות הנוראות שהוא צופן ממילא, שאינן מעשה ידי אדם.

חזרה לדף הראשי של המערכה בצפון-מערב קלדאריה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.