הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
"מדמנת
הסרטנים": החזית המערבית לאחר קרב פארלוסויה
ודמותו של הרוזן סילמירק
כללי: איזור
פארלוסויה לשעבר (כיום מכונה מחוז באראגן-ג'אל), היה בעבר איזור טיפוסי של נוף
צפוני: חופים סלעיים עם יערות היורדים כמעט עד לקו האחרון של סלעי החוף; מפרצונים
מרהיבים ואיונים קטנים וירוקים, כאשר במרכז עמד נמל הספינות הגדול של פארלוסויה,
על הגגות האדומים של הבתים הלופארים המקיפים אותו מעברים. כיום, השתנה איזור זה מן
הקצה עד לקצה; הלופארים נרצחו או נמלטו לעומק הארץ, ואת מקומם תפסו המוני בני
הסריק-קרווק ("שבט הסרטנית האדומה"), הידועים ביכולתם המאפשרת להם (מעל
ומעבר לשבטי טורז' אחרים) להתרבות במהירות בתנאים קשים. פארלוסויה, או בשמה החדש,
באראגן-ג'אל, מעולם לא התאוששה מהקרב הקשה שנערך בה לפני מספר שנים, ורוב-רובה
מצויה עד היום במצב של חורבות וחורבות למחצה של בתי האבן הישנים, כאשר
הסרייק-קרווק הקימו, בין ובתוך החורבות, מתחמים צפופים להחריד של בקתות, אוהלים
ומחפורות בוציות, שרבות מהן נסתרות למחצה או עושות שימוש בחלקים מן החורבות (בעיקר
חלקי קירות, עמודים ותקרות שעדיין עומדים על כנם). המקום צפוף להחריד, עד כדי כך
שהוא מזכיר לרבים תל-נמלים רוחש, שוקק חבורות על חבורות של ילדים צנומים בבגדים
מזוהמים, וקנאים עכורי-פנים המציצים מכל פינה, סוחרים, מבשלים, מתקוטטים ומתים
כמעט בראש חוצות.
הסרייק-קרווק התפשטו
בהדרגה אל הגבעות והחופים מצפון ומדרום לפארלוסויה, כשהם מקימים מחנות מבוצרים
ומתחמי צריפים; המצור הלופארי ממזרח תחם את בני הסרייק לרצועה צרה יחסית, בעלת
רוחב של שלושה עד שבעה קילומטרים של תוואי שטח סלעי וקשה, שבו זוכים הלוחמים שלהם
ליתרון על הפרשים הלופארים (מה גם, שרוב אנשי "מועצת העם" הלופארית
נרתעים ממבצע צבאי גדול לטיהור השטח, שעשוי במידה של וודאות להגרר לטבח של אלפים
רבים של נשים וילדים – מלבד השיקול המוסרי, הדבר עשוי להביא גם להתפרצות מלחמה
רבתי מול נולג-הית'רורק, ולהסתבכות נוספות מול ריילורין עצמה).
עד-מהרה, השתנו לגמרי
פני הקרקע; היערות בוראו ברובם, או התעוותו, ובמקום בו צמחו בעבר אורנים קדומים,
צומחים כיום לכל היותר עצים לחים, מאונקלים ומעוותים, המסתדרים בחיים בתוך מים
עומדים ומזוהמים. לחלק גדול מהחורבן ומהשינוי אחראיות חיות המשק המרכזיות שהביאו
עימם הסרייק-קרווק: מכרסמי הורב ענקיים, כהי-פרווה ובעלי חטים – שארי בשר של עכבר
ההורב (או עכבר המושק הענק) המגודל במישורי הבוץ של ז'ראל. אותם מכרסמי-על שעירים
ומזוהמים, הידועים בצחנה האיומה הנודפת מהם, הם אוכלי-כל חסונים וחסרי מעצורים,
שכילו במהירות את רוב החי הטבעי של המקום, כירסמו את שורשי העצים והדביקו את
הנותרים במחלות; הדבר תרם מאד לכך כי שארית הכפריים והחוואים הלופארים נמלטו מן
המקום אל המישורים של פנים הארץ; גורם נוסף לשינויים, היה פרויקטים של חפירה והצבת
סוללות ומכשולים שביצעו הסרייק-קרווק עצמם, הן ביבשה, בכדי ליצור מכשולים מוצפים
כנגד הפרשים הלופארים, והן בים, בכדי להפריע לספינות מונקריליות להתקרב ולעגון
לאורך החופים. התוצאה היתה, זיהום רבתי של יובלי המים התת-קרקעיים, ועד-מהרה עלו
והגיחו הביצות (מפגע שאדמת לופאר מועדת לו בכל מקרה, ובאיזורים רבים בורא ויובש
במאמץ של דורות).
למעשה, החפירות והצבת
הסוללות גרמו לכך, כי במקומות רבים מצפון ומדרום לפארלוסויה, נסוג הים לאחור, יוצר
מישור בוצי מנומר בסלעים ובאגמים מלוחים, שחלקים ממנו סובלים מהצפות תדירות בשעת
גאות או סערות חזקות; חרף זאת, עד מהרה הוקמו מחנות וישובי טורז' גם באיזור זה
(חרף העובדה, כי הים גובה מהם מחיר בנפש מדי שנה), שמרכזם במה שהיה איונים קטנים,
שכעת גדלו והתרחבו. יש המתארים את האיזור, כאילו הוא שורה כולו תחת ענני צחנה,
כל-כולו נאקות וצווחות של עכברי-הורב, צעקות וצווחות אנושיות, וצקצוק של שרצים
המסתתרים בבוץ.
כמו כן, בין אם בשל
ההשפעה של הרוחות הקשורות בסרייק-קרווק, ובין אם מסיבה אחרת, צורת חיים נוספת
שהחלה ללבלב ולהתרבות באורח לא מרוסן באיזור הם סרטנים, כולל מספר זנים של סרטני
ענק המסוגלים (וינסו) להרוג אדם בוגר בהתקפה מוצלחת, לרבות מספר זנים של שרצי-בוץ
ארסיים, החופרים מכתשים בבוץ המלוח ומחכים לקורבנות – לא אחת, ילדי סרווק-קרווק
בישי מזל שחיטטו במקום הלא נכון בחפשם אוכל או מציאות. ישנה אמנם טענה, כי היצורים
הללו, או למצער כמה מהם, מזהים את מאמיני רוח הסרטן ומסייעים להם – אולם מספר
הילדים (ולא רק ילדים) שנעלם כל שנה אינו תומך במיוחד בטענה המונקרילית הזו.
כלכלה מקומית:
הסרייק-קרווק חיים, ברובם המכריע, בעוני מרוד – עניין שאינו חדש, משום שגם בדורות
קודמים נחשבו בדרך-כלל לתחתית החבית בקרב הטורז' עצמם, אולם ההיקף כיום – ושמא,
השילוב בין המצב-ביש אליו נקלעו לבין הילודה חסרת התקדים שלהם, הפך את הדברים מרע
לגרוע. ביקור בישובים הצפופים של בני השבט הזה עשוי לספק מחזות קורעי לב, שעשויים
לגרום (ואכן גורמים) לריילורינים רבים להזיל דמעות. אלא, שנראה שגם תרומות נדיבות
שהחלו זורמות לאיזור, בחסותם של כמה ממסדרי "שומרי השלום", לא הניבו אלא
תוצאות זעומות (אם כי, יתכן והם מסייעות למנוע מאלפים רבים לגווע ברעב).
האיזור הצפוף והעני בו
הם חיים, כמו גם התארכות המצור שמטילים הלופארים והמונקרילים על האיזור, מן היבשה
ומן הים, מגבילים מאד את אפשרויות הפרנסה; החלום של רבים מבני-הסרייק והתקוות שתלו
בהבטחות של אוריאנד לזכיונות על קווי סחר, הושמו בינתיים לאל בשל הספינות
המונקריליות. נוכח העובדה, כי ה"ועדה המשותפת" הדנה בעניין פארלוסיה
בקושי החלה את עבודתה, והמשפט עלול להמשך עשרות שנים, הרי שהזמני הפך לקבוע; מה
גם, שנראה שאוריאנד מפיקה תועלת רב מן המצב הנוכחי אליו תמרנה את יריביה – המחסור
בתבלינים ומותרות הית'רורקיים שיצרה כסנקציה "עד שהמצב יפתר" (באמצעות
העברת זכיונות לאנשי סרייק-קרווק, שאינם יכולים לנצל אותם), גרם לעליות מחירים
שהאמירו את רווחיה של נולג-הית'רורק, וגם מתסיסים עוד ועוד את השכבות העשירות
בריילורין כנגד המונקרילים. אמנם, מבריחים לא מעטים פועלים בשטח – מתגנבים דרך
השטח הלופארי בשיטות משיטות שונות, בכדי להבריח את הסחורה דרך הים, בעיקר באמצעות
שיחוד הספנים של "שומרי השלום", אולם רוב הרווחים הולכים לכמה ראשים של
משפחות פשע מקומיות, כמו גם לקומץ נכבדים וכוהני רוחות, שאינם ששים לחלוק אותם עם
האוכלוסיה.
בינתיים, לא נותר לסרייק-קרווק
מגדלים כמה זנים של צמחי ביצה מעופשים, המסוגלים לגדול בשפע בבוץ המזוהם; צמח הפאש
(pash), בעל עלים חומים-אדמדמים בשרניים, שניתן לבשל מהם מרק עשיר (גם
אם בעל טעם המזכיר לרבים מי-שופכין); גבעולי קרו-קרו (Kru-Kru), שאפשר להפיק מהם אריג חום-אפור גס, כמו גם פירות מצחינים דמויי
שעועית שחורה, שמשמשת מזון מצוין לעכברי הורב, וגם ניתן להתסיסה לאלכוהול סמיך
וכהה, ועוד כהנה וכהנה; את התפריט משלימים בשר וחלב של עכברי הורב, שרצי בוץ,
סרטנים ומעט דגים (אם כי דיג-יתר כבר גרם לאחרונים להתמעט מאד במים הרדודים, ואילו
המים העמוקים סוערים מאד, וספינות מונקריליות מפטרלות בהם, ורובן עשויות להפגיז
דייגי טורז' בבליסטרות בלא לחשוב פעמיים, לא אחת בלא לטרוח להזהיר).
המצב הכלכלי הירוד גרם
לעלייתם כפורחים של מספר 'ענפים' מפוקפקים עוד יותר: הסרייק-קרווק מספקים זרם
תמידי של מהגרים למקומות אחרים, כולל לחלקים מסויימים של ריילורין (הגם שכמה מהם
מנסים כיום, במתק-שפתיים, להגביל את התופעה), ובעיקר צפונה, לישובי האבן של שכניהם
משבט הג'יהרריק (שבט צב-הדרקון) – שם וגם שם הם משמשים כפועלים שחורים, משרתים,
סבלים ועוד כהנה וכהנה מקצועות של תחתית החברה. אלא, שהיחס שהם מקבלים – כולל
מ"שארי-בשרם ובני-דמם היקרים" מבני ג'יהרריק, הינו משפיל וקשה ביותר. גם
אם הכהונה והמנהיגים מסרבים להודות בכך, השם "סרייק" הפך – גם בקרב
הטורז' עצמם – לשם נרדף למטומטם, עילג ומצחין; הסיכוי כי אב ממשפחה מכובדת של שבט
טורז' אחר, (כולל אלו המצהירים שוב ושוב על ידידותם האמיצה, ועל שאיפתם להלחם שוב
לצד "אחיהם" כנגד האבירים המונקרילים והנוטרים הלופארים), יסכים להשיא
את בתו לבן סרייק-קרווק, זהה פחות או יותר לסיכוי שיסכים להשיא אותה לחזיר יבלות.
מנגד, נערות סרייק רבות הדרדרו לזנות, ובתי זונות זולים רבים בבארגאן-ג'אל מחזרים
אחרי "שומרי שלום" ומציעים להם שירותי מין (לפי המונקרילים – לא אחת גם
של ילדות) בעד פרוטות מעטות.
המערכה באיזור:
במצב דברים זה,
המרירות והשנאה – בעיקר כלפי המונקרילים, מבעבעים; כוהני הסרייק, בין אם בהנחיה
מנולג-הית'רורק ובין אם בעצמם, תולים את כל האשמה במצבם של בני-עמם במעשי
"הרוצחים המונקרילים", ומטיפים לבני-עמם כי יסוריהם הינם עניין זמני,
ובקרוב, בתוך שנים ספורות, תבוא הפלישה הגדולה לאיי מונקריס, ותיתן להם נחלות
חדשות, פרנסה וספינה לכל משפחה. כל ההשפלה והעוני שהם עוברים כעת, אינו אלא מבחן,
או הטהרות שהרוחות דורשות מהן, כדי שיהיו הקדושים ביותר, חיל החלוץ שישמיד את
המונקרילים ויתבע לעצמו את חלקיה הטובים ביותר של אדמת האבות המקודשת. ישנם כאלו
(ויש אומרים, שאפילו כמה משומרי השלום מודים, שלא לציטוט, כי מסיבה זו, דואגים
הנביאים וכוהני-הרוחות להותיר את צאן מרעיתם במצב הרע ביותר, בכדי לא לפגום בשנאה
הקדושה ובלהט הקרב שלהם.
לעת-עתה, הפלישה הגדולה מבוששת לבוא; אולם רבים מהצעירים חדורי המוטיבציה של
הסריק-קרווק אינם מוכנים להמתין, ועושים ככל יכולתם להלחם במונקרילים – או לפחות
בלופארים – כבר כעת; ספינות של שודדי-ים, רובם ירודים למדי, עוגנות במפרצונים
נסתרים, ומנסות לפשוט לאיי מונקריס בכדי לבזוז ולטבוח, או לחלופין לחדור למישורי
לופאר במטרות דומות. הכת הדתית המסתורית והרצחנית מנולג-הית'רורק "הצעיפים
הירוקים" (תנועה מחתרתית שיחסיה עם אוריאנד – או ליתר דיוק, האמת בטענתה שהיא
רודפת אותם ככל יכולתה), המטילה אימה בחלקים רחבים של ריילורין, זוכה כאן להערצה
גלויה; ואם כי לא ברור עד כמה ירוקי-הצעיפים עצמם פעילים באיזור בארגאן-ג'אל (אם
בכלל), הרי שהיא מהווה מודל חיקוי לכנופיות רבות, היוצרות 'העתקים' מגושמים שלה,
ובסופו של דבר מקנים ליריביהם – במיוחד לאנשיו של הרוזן סילמירק נטול החמלה, תירוץ
להשיב לסרייק בפעולות תגמול אכזריות.
יוצא, כי קרבות קטנים,
פשיטות ופשיטות תגמול הם עניין של חודש בחודשו; בני סרייק מתגנבים, בסירות קטנות,
בכדי לנסות לארוב לספינות מונקריליות, או אפילו לנחות באיי מונקריס המזרחיים בכדי
לתקוף בתי חווה או ישובים מבודדים, משלחות דייג וכיוצא באלו; המונקרילים, בעיקר
אנשיו של סילמירק, משיבים בפשיטות משלהם, שגובים קורבנות בשיעור גדול בהרבה. שומרי-השלום
(בעיקר "אחוות האור והצדק"), מנסים לבלום את אנשיו של סילמירק, לא פעם
בגופם – תוך הסתמכות על כך כי המונקרילים, גם הקנאיים והאכזריים ביניהם, לא יעזו
להרוג אזרחים ריילורים, וכך הלאה.
שיטות הלחימה של הרוזן
סילמירק:
בעוד חלק גדול מהפיקוד המונקרילי נקלע ליאוש ולרוח נכאים אחרי קרב פארלוסויה, הרי
שהרוזן המפורסם אך הכפיל את מאמציו, כשהוא מגלה מקוריות אכזרית שאינה נופלת מזו של
הנביא רור'האן. כיום, חרף ספקותיו והסתייגויותיו של נורקלירד, הרוזן סילמירק הוא
המפקד הלא מעורער של החזית המזרחית, ובפועל הוא מגלה עצמאות ויוזמה רבה.
תחת פיקודו והנחייתו,
בוצעה שורה של שיפורים בספינות הפשיטה המונקריליות, והוכנסו לשימוש סירות פשיטה
ארוכות ושטוחות גחון, בעלות יכולת מפתיעה של ניווט במים רדודים ובוציים. הגם, שרוב
המבצעים הגדולים והמורכבים יותר שהוא הוגה מכוונים צפונה יותר, כנגד בני הג'יהרריק
(אלו, למרבה הנוחות, מתעבים את הריילורים כולם, ובדרך-כלל מסרבים לשתף פעולה עם
"שומרי השלום" – מה שמאפשר לרוזן ואנשיו מרחב תמרון גדול בהרבה; מאידך
גיסא, גם כלי הנשק, הביצורים והיכולות של הג'יהרריק עולות בהרבה על אלו של
הסרייק-קרווק הנדכאים). לאלו אפשר להוסיף את היחסים הקרובים מאד בינו לבין כמה
וכמה משבטי הדארקירי מרכס דארקרילד, מה שמאפשר לספינות הסרות לפיקודו להעזר רבות
ברוכבות אוויר, סיירות ופושטות העשויות לפעול גם באורח "בלתי רשמי".
סילמירק התווה קו-בלתי מתפשר (והמועצה המונקרילית ישרה עימו קו, בסופו של דבר), כי
בגיזרה שלו, תענה כל פעולה של הטורז' במכה חזקה כפליים; כל הרוג יזכה בנקמה, וגם
אם תתאחר – בין היתר בשל אילוצים או בשל "כלבלבים ריילורים נבחניים",
בוא-תבוא; ואם כי באורח רשמי הוא טוען כי אין לו כוונה לפגוע בחפים מפשע, הרי
שבפועל (בין אם נכונה או לא האמירה שיוחסה לו, כי אין טורז' חף מפשע), הדבר קורה
לעיתים מזומנות. זאת, שלא לדבר על פעולות של דארקירי "שכמובן אין לו קשר
אליהן", שלועגות לכללים מתחסדים כאלו באורח פומבי.
אלא, שההמצאה החדשה
ומטילת האימים ביותר של הרוזן סילמירק הופיעה לראשונה בראשית 2437, וכיום היא
מטילה אימה על כל יריביו של הרוזן, ותרמה לכך ששמו יצא ונודע לשמצה בכל רחבי
ריילורין. לא ברור כיצד (יש אומרים כי מדובר בגילוי שביצעה חבורת הרפתקנים שקיבלה
את חסותו, וחקרה מקדש קדום השקוע עמוק מתחת לפני הים), הרוזן סילמירק השיג שליטה
בשיטה או בקסם עתיק יומין, אשר איפשר לאנשיו ללכוד ולאלף כמה מאותן בהמות ים
ענקיות, מהזן ששימש בעבר ועודו משמש כמטרה לציד הריטואלי של הטורז'.
"פעם, הטורז' צדו
את החיות; כיום, אני מאלף את החיות לצוד את הטורז'" נוהג הרוזן להעיר, באותו
הומור קודר בו הוא מצטיין "משעשע למדי". ואכן, אותן בהמות ענקיות,
שאולפו ללוות ספינות כמו כלב ציד נאמן הרץ אחרי (או לפני) האדון שלו, או צוידו
בחלקי שיריון המכסים על האיזורים הפגיעים יותר, רכבים המנחים אותם אל תוך הקרב,
וקלעים היושבים לעיתים על גבם, הפכו לאימת שבטי הג'יהירק והסרייק-קרווק. בהמה כזו,
שתוספות השיריון שהולבשו עליה מגנה עליה מרוב קליעי האויב, מסוגלת למחוץ בית
(למשל, כזה המהווה עמדה לקלעי טורז') על יושביו בתוך דקה קצרה, בעזרת המצבטיים
סביב לועה ורגליה הקדמיות העצומות.
הרוזן סילמריק נמצא
בחיכוך מתמיד עם המועצה העליונה של איי מונקריס (הגם שבהדרגה, רכש לו מספר תומכים
חשובים), כאשר יריביו המרכזיים הם הגבירה קרייל הרק'מיר, המצביא קונלאנד סאר-לירד,
החולק עם סילמיר את האחריות על חלקים מהגזרה המערבית (ולמעשה מתחרה עימו), ובמידה
רבה גם נורקלירד הזקן עצמו – הלה נרתע מחוסר המעצורים וממידת האכזריות החריגה של
הרוזן, וחושש כי אם יהפוך למפקד המסדר, הוא עשוי להביא על המונקרילים את קיצם.
סילמירק, כך הוא טוען מפעם לפעם, הוא מצביא מצויין כשם שהוא אסטרטרג גרוע, ומדינאי
גרוע עוד יותר. כמו כן, פועלים כנגד סילמירק העובדה כי הוא וחסידיו נוהים יותר
ויותר אחרי הדת של הדארקירי, וחושבים בגלוי על ניתוק מוחלט של המונקרילים
מריילורין (באורח דומה לאמונה הבסיסית של הדארקירי, כי תומכי האור הם בוגדניים
מעצם טיבם – ודארקירי לא מעטות סבורות, כי בנותיהן העלובות של הולקיריות בגדו
באבירי מונקריס, כשם שאמות-אמותיהן בגדו בדארקירי עצמן, לפני אלפי שנים).
הרוזן סילמירק הצליח
להרגיז רבים מהמונקרילים, בכך כי מחד גיסא, הוא מתעקש כי כוחות מונקרילים נוספים
ישתתפו במאמצי המלחמה בגזרה שלו ("שילכלכו את הידיים גם הם, הילדים
החמודים"), אולם מאידך גיסא ממעט מאד לשתף אותם בסודותיו, מתנשא מעליהם ולא
פעם מסרב לשיתוף פעולה הדוק. גם היחס הרע והמזלזל שלו כלפי הגבירה קריל (וכלפי כל
"ידידי המשמר" בני הרורן-ה'ריק), לא פועלת לטובתו.
אלא, שיותר מכולם מתעב
סילמירק את ה"כוכב העולה" החדש, הגבירה קורילידיה מק'קפריס (תחושה שהיא
הדדית בהחלט), חרף העובדה כי דרגתה עודה זוטרה בהרבה מכדי שתוכל לעמוד מולו באמת
ובתמים, מעבר למחאות חסרות שיניים. סילמירק אינו טורח להסתיר את דעתו, כי ההערכה
לכשרונה מנופחת לחלוטין, ויותר מאשר הכשרון, קידמו אותה הפנים היפות והגוף המצודד
שלה, כמו גם הדמיון החיצוני בינה לבין אהובתו המתה של נורקלירד הזקן (לפחות פעם
אחת, הגיעו הדברים כמעט לקרב חרבות בינו לבין הבנראט סאר-לירד, כאשר רמז הרוזן
באורח בוטה במיוחד ל"סיבות" בגללן יריבו הצעיר מקדם את הגבירה קורלידיה,
או במילים אחרות "אולי אכן בזכות כשרונה, אולם לא בהכרח בשדה הקרב".
סילמירק, שלא שכח ולא סלח לאותה פעם בה כינתה אותו הגבירה מק'קפריס "רוצח
מטורף", השוותה אותו לנביא רור'האן וניסתה לסתור על פניו, מלגלג על
"הלוחמת המהוללת, שלא מסוגלת לדקור שרץ טורז' אחד בלא להזיל דמעות ולהתאבל על
החיים שנטלה", תוהה מה היא עושה באבירות המונקרילית, כאשר מקומה האמיתי הוא
בקרב היונאים, ועוד כהנה וכהנה.
הארמון של סילמירק: אחד ממבצעיו
המפורסמים ביותר של הרוזן, בקיץ 2437, היה השתלטותו על אי קטן ואסטרטגי מול
"כף החדלון האפור"; אי וולקני מוזר, מלא באצות נדירות, אגמונים לוהטים
וגייזרים, שם חשפו אנשי הג'יהרריק מקדש עתיק ויפיפה והחלו משפצים אותו. כנקמה
(ואולי כתירוץ) על פשיטת דמים שביצעו ספני ג'יהרריק במושבת דייגים מונקרילית, השיב
הרוזן מתקפה מבריקה, שהערימה על הטורז', טיבעה את ספינותיהם בטרם הספיקו רובן לצאת
מהנמל, והשתלטה על האי והמקדש, תוך ביצוע טבח חסר רחמים בכוהני צב הדרקון (מספרים
כי שניים בלבד ניצלו ממרחץ הדמים – אחד שהצליח להמלט בשחיה, וכוהנת בוגדנית ששימשה
ככל הנראה כמודיעה של הרוזן, ויש שמועה שהפכה לאחת מפילגשיו לאחר מעשה).
את המקום, הנמצא מצפון לקו של מונקריס, הפך הרוזן לארמונו האישי, תוך שהוא מודיע
קבל עם ועדה כי אין לו שום כוונה להתפנות, יאמרו נורקלירד, שומרי השלום וכל האחרים
מה שיאמרו ("שיבואו שרי ריילורין לפי הסדר, וינשקו לי בתחת"); הדבר אפשר
לו ליצור בסיס פעולה, הרחק מעיניהם ומיכולת הפיקוח הן של מתנגדיו בקרב המשמר
הקיסרי עצמו, והן של שומרי השלום; ומספרים, כי בין הפעולות וההפלגות השונות, הוא
חי שם חיי תענוגות שנראים כחורגים מאד מהקוד המונקרילי הנוקשה – בין היתר, הוא
כמעט ואינו מסתיר את העובדה, שיש לו כמה וכמה פילגשים שמעניקות לו מחסדיהן, וכי
הוא סוחר עם הננסים ושבטים סוררים של דארקירי, בתמורה למותרות מן הסוגים האהובים
עליו. הוא ידוע כמי שלהוט מאד אחרי יינות נדירים, וגם אחרי בשמים שאותם מוסיפים
למרחץ החם האהוב עליו – למעשה מעיין וולקני הנובע אל תוך מרתפי הארמון שלו.
מעשיו ומנהגיו אלו של הרוזן סילמירק תורמים מאד להיותו אחת הדמויות השנואות ביותר
בריילורין, ודמות שנויה מאד במחלוקת בקרב המשמר הקיסרי עצמו; אלא שהוא וחסידיו
המתרבים לא מתרגשים מכך ("גבר ולוחם אמיתי זכאי להנות משלל המלחמה שלו")
– מה גם, שהרוזן ידוע כמי שיותר ממוכן לא רק לתת תגמול הוגן מן השלל לאנשיו, אלא
גם לקרוא לצידו ולשתף בהנאותיו את אלו מהקרבניטים והקצינים שלו שהוכיחו את עצמם
נחושים, אמיצים ואכזריים די הצורך.
פשרת קלאריליה
(קליירי) קון-לינדלאר: אחת הפרשיות בהם סיבכו אנשיו של סילמירק את
המשמר כולו בשערוריה מדינית, ארעה באביב 2438 לסה"א, ודווקא במבצע צבאי גדול
בו היו מעורבים כוחות גדולים, הן של הרוזן סילמירק והן של יריבו הבנראט סאר-לירד,
ברצועות החוף שמדרום לפארלוסויה, שהחלה בהדיפת כוחות גדולים של הסרייק-קרווק שפשטו
מחוץ לטריטוריה שלהם, והסתיים בפשיטת נגד ומרדף אחרי המיליציות של הסרייק, שנמלטו
בחזרה אל חסות הישובים הבוציים הצפופים. הרוזן סילמירק יזם, ככל הנראה באישורו של
נוקלירד עצמו (ישנה מחלוקת, האם המפקד העליון אכן נכח בחשאי – ככל הנראה בכדי
לוודא ששני מפקדי השטח שלו משתפים פעולה), לבצע מעקף הכולל הנחתת כוחות מהירים
בעורפו של האויב הנס. סילמירק (ככל הנראה בלא שטרח להודיע מראש), שלף בנקודה זו את
"נשק יום הדין" - בהמות ים
עצומות שהובילו את המתקפה, כשהן "מגלחות" את דרכו של הכח פנימה, וגורמות
לטורז' בעלי הנשק הקל להמלט בבעתה מן הבקתות והמבנים הקורסים.
אלא, שהמבצע הסתבך
כאשר הופיעה בשטח כח גדול של "אחוות האור והצדק", ועימו דרישה להפרדת
כוחות ולהפסקת מתקפת הנגד. הרוזן סילמיר השיב בגסות ובזלזול, והציע לשומרי השלום
אחת משתיים – או לוודא שכל פושטי הטורז' יוסגרו לידיו, או "ללכת לנגן ולנגב נזלת של ילדים במקום
אחר". העימות נעשה קולני ומכוער, אלא שמה שארע אחר-כך עודו שנוי במחלוקת קשה
בין הצדדים; הדבר האחד שאינו שנוי במחלוקת הוא, שלפחות אחת מן הבהמות הענקיות החלה
להשתולל, ובמסגרת זו רמסה למוות קבוצה של חברים, בהם בכירים, מאנשי המסדר
הריילורי. בין יתר ההרוגים היו מפקד בכיר של "אחוות האור והצדק", וכן
חברת-מסדר בשם קלאריליה (קליירי) קון-לינדלאר, נצר למשפחה מיוחסת ועשירה
מארקלארילדה ואחיינית מדרגה שניה של שר בכיר של "מועצת האור".
הרוזן סילמירק טען
בתוקף, גם אם בבוז מוחלט, כי הקפיד על הצו החד-משמעי האוסר על המשמר הקיסרי לפגוע
בנתיני ריילורין, וכי האורח בו החלה החיה הענקית להשתולל לא היה אלא תאונה – אולי
פרי מעשיהם של שומרי השלום עצמה, שהתגרו בבהמה וכמעט הטילו את עצמם מרצונם מול
רגליה (ואולי, כפי שיותר מנרמז, היו אלו כמה מסרייק-קרווק, אשר הטילו במכוון כד
מלא בתערובת מיצי-מרה ורכיבי צמחים, אשר מיועד לגרום לבהמות הים לטירוף מכלה-כוחות
(שיפור של תרגיל המוכר לציידי טורז' מימים ימימה).
אלא, שטענותיהם של
הרוזן סילמירק, כמו גם אלו של נורקלירד (אשר בפעם זאת, בחר לגבות את פקודו הסורר),
התקבלו בבוז ובחוסר-אמון מוחלט בריילורין, שם התקבעה כמעט לחלוטין הדעה, כי
המונקרילים רצחו בכוונה תחילה את אנשי אחוות האור והצדק, "למען יראו
ויראו". ההרוגים ("מתים קדושים שנפלו למען האור והצדק") הפכו
לסמלים, ובעיקר אותה נערה יפה ורמת-יחש, שמשפחתה רבת הקשרים החלה דורשת בכל פה
להוציא צווי מאסר כנגד בכירי המשמר הקיסרי, ולדרוש את הסגרתם והעמדתם למשפט
בריילורין. בקרב שומרי-השלום למיניהם, הפכה קון-לינדלאר הצעירה כמעט לאגדה; שירים
רומנטיים שכתבה בסתר פורסמו והפכו להמנונים; ופסלים שלה החלו מעטרים את חוצות
דולתוסיה ומקומות רבים אחרים: "קון-לינדלאר, בה התגלם זיווה האמיתי של אלת
האור", "הילדה היפה שהיתה לקורבנה של המפלצת"; ועוד כהנה וכהנה.
שמועה אפלה, שנפוצה מאוחר יותר, בעיקר בקרב המונקרילים, טענה כי אותה פרשיה מצערת
ו"מותה של הילדה הטיפשה ההיא", לא היו אלא תעלול שארגנו גורמים קיצוניים
במיוחד בקרב שומרי השלום, או כוהני רוח-הסרטן. לא זאת בלבד, שהם אלו שגרמו לבהמת
הים להשתולל, אלא שלמעשה (וכך מאמינים רבים באיי מונקריס ובלופאר) – קון-לינדלאר
הצעירה אך נפצעה, הוחשה לטיפול בידי כוהני הסרטנית האדומה, ואלו המיתו אותה בחשאי
כדי לזהם את שמו של המשמר הקיסרי. אלא, שמטבע הדברים, רק תומכים מושבעים של המשמר
מוכנים להטות אוזן ל"מעשיה מופרכת ושערורייתית שכזו", כפי שהדבר מכונה
בריילורין.
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.