עולם המערכה של קלדאריה

איי מונקריס: תאור כללי

אקלים, אוכלוסיה וישובים מרכזיים

""The Fading Amaryllis of the north

דולתוסיה ומונקריליי: אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין; ישבו שתיהן אל תאמין.

חרבה דולתוסיה וישבה מונקריליי, חרבה מונקריליי וישבה דולתוסיה - תאמין.

איי מונקריס: גיאוגרפיה ותיאור כללי

איי מונקריס הם שרשרת איים סלעיים המהווה את גבולו הצפון-מערבי של הים המואר, ולמעשה את הגבול בין "העולם הידוע" לבין אוקיאנוס החושך החיצון - אותו מרחב סוער וקפוא שמעבר לטווח השמש של קלדאריה, על האגדות והאיומים העתיקים שהוא צופן. שרשרת איי מונקריס נמתחת מסמוך לחופיה השטוחים והמיוערים של טיגובין במזרח, ועד לתעלת נורקרינג החולפת מתחת לרכס דארקרילד העצום במערב. האיים עצמם עשויים מקרקע סלעית כהה ונוקשה; ישנם כ-56 איים בשרשרת, כאשר הקטנים שבהם אינם יותר מגושי סלע מוכי גלים המזדקרים לגובה נמוך מעל פני הים, וקוטרם עשרות מטרים בודדים. למעשה, קיימים כעשרה איים מרכזיים, כאשר ארבעת הגדולים שבהם הינם בעלי קוטר של כמה עשרות קילומטרים.

הנוף המונקרילי הוא אפל וסוער, וגווניו המרכזיים הם אפור כהה וירוק עמוק. החורף נמשך כתשעה חודשים בשנה, אם כי מזג האוויר הסוער וקרבת הים מגבילים מאד את יכולתו של השלג להיערם, מלבד בפסגותיהם של האיים המערביים יותר. המראה המונקרילי מאופיין פחות בשלג וקרח, ויותר בעלטה ערפילית וסערות בלתי פוסקות של גשמי זלעפות, שעשויים לרדת בלא הפסקה במשך שבועות על שבועות. האדמה עצמה כהה וסלעית, ורבים מהאיים, לא רק הגדולים, מאופיינים בנוף של מצוקים תלולים. בחלקה המזרחי של השרשרת, גדלים עצי מחט רבים וצפופים, כאשר מערבה יותר משתלטים נופים פתוחים יותר, מנומרים בחורשות פתוחות ובכמות עצומה של אצות וחזזיות; אלא, שהצמח המפורסם ביותר של איי מונקריס, הוא פעמון הסערה הסגול – ספק פטריה וספק דבר-מה אחר (יש האומרים, גרסה יבשתית של אלמוג), הגדל בשדות צפופים מתחת לשמיים הסוערים והגשומים תמיד. פעמון הסערה נראה כמו עמוד תפרחת גבוה ובשרני, כאשר הגדולים בצמחי "שדה השערה" נישאים לגובה של מעל שמונה מטרים. קצות התפרחת טעונות בחשמל סטטי עז, שגורם להן לזהור בגוון סגול או כחול עמום בחושך. לאחר שהתפרחות נטענות יותר ויותר במשך תקופה, הן עשויות לפרוק את המטען בבת אחת, דבר היוצר תופעה של מעין סערות ברקים שמשתוללות בין עמודי התפרחת (ומכאן שמם של אותם "שדות סערה").

קו החוף המונקרילי הוא מפורץ, מסולע ומסוכן להדהים; הזרמים חזקים ובוגדניים, ומסוגלים לרסק כלי שייט לא זהיר בעוצמה רבה על שרטונים בוגדניים, או למשוך אותן בלא התראה אל תוך מפרצונים מסולעים או נקבות חשוכות הכרויות בתוך גוף הסלע. למעשה, רק ספינות המותאמות היטב לתנאי השטח ומנווטות בידי צוות מנוסה, מסוגלות לשייט אל ומתוך הנמלים המקומיים הקטנים.

מאפיין אחר של איזור איי מונקריס, הוא כמות עצומה של חורבות עתיקות שהים ומזג האוויר לא יכלו להם לגמרי; את אלו, ניתן למצוא כמעט בכל מקום- החל משרידיהם של קירות או עמודים עתיקים, המזדקרים או שרועים לאורכו של שדה מרעה גבוה או בליבו של "שדה סערה"; עמודים ומקדשים חרבים, שקועים עמוק בתוך מימי מפרצונים עמוקים, שראשיהם או שוליהם מבצבצים מעל פני המים בעיתות שפל; חריטות עמוקות או פנים מפלצתיות של ספק אדם ספק חיה, חצובות בראשי מצוקים, ועוד. לפי רוב המסורות, החורבות עתיקות מן התושבים הנוכחיים של איי מונקריס, וקשורות ככל הנראה לאותה ציביליזציה אנושית קדומה שסגדה לאלים בדמות חיה ולשינויי צורה (ונחשבת לאמם הקדומה של המאסקארים, הטרארילים ואנשי נולג-הית'רורק דהיום). כמו כן, המלומדים סבורים כי מיקומן של רבות מן החורבות מלמד, כי לפני עידן דמדומי השחר, היו פני הים נמוכים בהרבה, ושטח האיים גדול יחסית לשטחם דהיום.

אוכלוסייה וישובים באיי מונקריס דהיום: המונקרילי, תושבי האיים דהיום, מונים כנראה מעט פחות ממאה אלף, מהם כשליש בעיר הבירה דרומנהיים (Drumenheim), עוד כ-20,000 בשני ישובים אחרים: טיר א-מונקרינג (Tyr A-Monkring) וקארלירן (Kharlyrn). יתר האוכלוסיה פזורה בעשרות כפרים ועיירות זעירות, מהן בנויות סביב מצודות נוטרים עתיקות של המשמר הקייסרי (ע"ע), ומהן אוסף זעיר של בתי חווה היושבים גבוה מעל המצוקים או בתי דייגים החבויים עמוק בתוך המפרצונים המסועפים והבוגדניים של החוף. באורח עקרוני, נהוג לקטלג את המונקרילי כשארי-בשרם של אנשי לופאר – אותם הם מזכירים במעט בשפת הדיבור, ויותר במראה הטיפוסי החיוור, הגבוה ובעל השער הכהה. עם זאת, נהוג לטעון כי המונקרילי חיוורים עוד יותר משארי-בשרם, בעלי הופעה מעודנת יותר, ותוחלת חייהם – במידה והם מצליחים להגיע לגיל מבוגר בלא להקטל – ארוכה יותר, ובמשפחות או קלאנים מסויימים עשויה להתארך הרבה מעבר לגיל מאה, עניין חריג מאד עבור בני אדם בכלל. שפתם מושפעת פחות מן השפות המדוברות כיום בריילורין והאלנסיליי. נראה, כי שפתם של המונקרילי דומה יותר לואלקירין הישנה (ואלקירין גבוהה), עם תיבול נוקשה המזכיר לרבים קיידרהרצית (אף כי הקיידרהרצים מעולם לא הגיעו צפונה כל-כך), ויש האומרים מושפעת מגרסאות מסויימות של קאהרויאנית.

המונקרילי הם עם של חוואים ויורדי ים נוקשים, בעלי מנהגים עתיקים משל עצמם וגישה חשדנית מאד כלפי רוב הזרים. לא בכדי נאמר, כי מעטים מבני האדם יכולים לשרוד בתוך האפלה והסערות של האיים הצפוניים – אלו שאינם מתים או נמלטים, מתעצבים והופכים דומים מאד לסלעי הגרניט הכהים עליהם הם חיים. הפולחן המונקרילי הוא פשוט למדי. חלקו האחד, הוא פולחן (או בלשונם 'הוקרה') לשני אלים – אל הים הזקן ואלת האור פיוריליה (בפיהם היא מכונה בשמה העתיק: קאהרליירי); פולחן זה נחשב כיותר ממלכתי וציבורי מאשר פרטי, והמתבונן מהצד עשוי להתרשם, כי הוא מנוהל בסוג מסויים של ריחוק רגשי, כאילו מדובר בסוג של שמירת ברית או שבועה, יותר מאשר יחסים רגשיים או אהבה של האדם כלפי האל; חציו האחר והבלתי רשמי של הפולחן הוא לרוחותיהם של אבות-משפחה מתים, שהחזקים ביניהם מזוהים כרוחות טבע, בעיקר כאלו הקשורות באוויר ובמים; חלקם רוחות מיטיבות ושומרות, וחלקן רוחות רעות ומזיקות (שגם הן זוכות לסוג מסויים של כבוד, או למצער רצוי לרצות אותן). מושג השושלת מזוהה כמשהו חצי מיסטי, סוג של זהות שהיא מעל ומעבר לחוקים הרגילים של הטבע (או אפילו של המסורת והדם). ראוי לציין, כי בניגוד לעמים אנושיים רבים אחרים, מושג השושלת אינו מיוחד לאצילים (עד כמה שהם קיימים בכלל, מלבד האצולה הצבאית של המשמר הקייסרי, שתאריה אינם עוברים בירושה). נאמר על תושבי האיים כי לא תמצא דייג שאינו יכול להתהדר בשושלת של עשרים דורות לפחות, כולל לא אחת עץ משפחה המשמש כחלק מפולחן הרוחות. המסורת המקומית של המונקרילי נוטה להתפאר בכך, כי לא רק שהם זוכרים כל דור ודור של אבותיהם, אלא שכל אחד מאותם דורות עשה יותר מעשרים דורות של אצילים ריילורינים מפונקים וחסרי תועלת.

נדבך נוסף, מוזר (ולדעת רבים, מטריד) בפולחן המונקרילי, קשור לטקסי האבל ההיסטוריים שלהם. למרות העובדה, כי באורח רשמי מדובר באבל טקסי על התפוררותה של קייסרות האור ועל המתים הרבים שנפלו בכל דור ודור בשירות המשמר הקיסרי, לדעת רבים מדובר בזכרו של דבר-מה עתיק ועמוק יותר, שמהווה חלק מן הבסיס של צורת החיים והמחשבה המונקרילית. הגם שרוב-רובם של תושבי האיים לא יוכלו ואינם יודעים לתת תשובות ברורות (כאלו המופיעות אולי בספרי המסורה הסודיים של דרומנהיים), הרי שהתרבות המונקרילית בנויה על תחושה עמומה של שארית פליטה, של אוד מוצל מאסון מזעזע, אפל מכדי שניתן יהיה להגותו ולדון בו – עניין, שאם יש לו אכן בסיס היסטורי כלשהו (ורבים ממלומדי ריילורין דהיום נוטים לשלול זאת), התרחש לפני שהתיישבו אבות-אבותיהם של המוקרילי באיים הנושאים היום את שמם, אי-אז במאותיו הראשונות של האלף השני לספירה. דבר-מה בתרבותם ובטקסיהם של המונקרילי מרמז על סוג של אבל תמידי, שקט ולא רשמי אולם נוכח תמיד, והוא קשור קשר הדוק לכך כי הם יושבים (לפי מסורתם, מבחירה מודעת) באיים העויינים והאפלים שבקצה העולם הידוע.

ההיסטוריה הידועה של המונקרילי מתחילה, ככל הנראה, בראשית האלף השני, קרי – לפני כ-1400-1300 שנים. לפי המסורת המקומית, הגיעו אבותיהם למקום כמקשה אחת, כחלק מכוחותיהם של אחרוני נאמניה האמיתיים של הקייסרות, אשר הורחקו מריילורין וממוקדי ההשפעה ככל שהתפוררו שרידיה האחרונים של קייסרות האור של ארקלארילדה, ונמסרו לפיקודה של המפקדת הקאהרויאנית המפורסמת של המשמר הקייסרי, אמריל דה לה-מונקריס (שמשמה נגזר שם האיים ושם העם היושב בהם). כמה מן השושלות העתיקות יותר מתגאות בכך שאבות-אבותיהם לחמו לצד הגבירה אמריל במלחמה הגדולה בין הקייסרות לבין לגיונותיו האפלים של אר-טורגול, ולפי כמה מן האגדות המשפחתיות, חלקם של אותם אבות מייסדים לחמו (ולעיתים נפלו במות מלא גבורה) באותו קרב בה התמודדה אמריל בקרב פנים אל-פנים מול אר-טורגול בכבודו ובעצמו.

בעוד שבעבר, זכו סיפורים אלו לכבוד (למצער ברמה מסויימת) בריילורין עצמה, הרי שכיום הם זוכים בעיקר לבוז, ובפי רבים מהמלומדים דהיום – הבלים של דייגים חצי אנאלפביתים, המנסים בדרך-זו לפאר ולהצדיק "מסורת לוחמנית ותוקפנית שנס ליחה לפני דורות ארוכים". מלומדים אלו מצביעים על ראיות היסטוריות, לפיהם הגיעו לאיי מונקריס שנים או שלושה גלי הגירה שונים, בעיקר ממקינטריה ולופאר, בהפרשים ניכרים זה מזה; וכי בתקופות לא מעטות, נהגו לשלוח לשם פושעים ל"עונש גלות אפלה", בכדי שיחיו שם בינם לבין עצמם, ימותו או יצטרפו למשמר הקיסרי (סוגיה העומדת בניגוד מוחלט למסורתו וטענתו של המשמר, העומד על כך כי אינו מוכן לקבל, ומעולם לא קיבל פושעים פליליים לשורותיו).
כך או כך, ההיסטוריה החדשה של המשמר הקייסרי ותושבי האיים החלה לפני כ-900 שנים, כאשר נחמתה "אמנת השלום הגדולה של טריאנול", אשר פירקה הלכה למעשה את הקייסרות הישנה, הפכה את תפקיד הרילאנילד (עוצר האור) לטקסי בלבד, ויצרה את יסודות משטר הנסיכויות וערי המדינה אשר התקיים בהאלנסיליי וריילורין, בשינויים כאלו ואחרים, מאז ועד היום. באמנה, רותק המשמר הקייסרי למצודות שבגבולות הצפוני והמזרחי של העולם הידוע, והוטלו עליו הגבלות רבות, שבראשן איסור חמור להשתתף במאבקים ובפוליטיקה של שטחי הקייסרות לשעבר. אין ספק, כי מתקופה זו ואילך, התעצבו המונקרילי כעם מבודד, בעל קשרים רופפים עם שטחי הקייסרות עליהם נשבע המשמר להגן, ואשר מסגרות מקומיות חצי-שבטיות (וחצי רשמיות) של אייו השונים, חיו בדו-קיום עם מרות המשמר הקיסרי, המושל מאז ועד היום בשרשרת האיים.

נראה, כי למרות הבידוד היחסי, הרי שעד לשלב מסויים זכו המונקרילי לכמות מסויימת של דם חדש, בעיקר משארי-בשרם בלופאר ובהרי מק'קינטריה: בכמה מחלקי הקייסרות לשעבר, זכה המשמר עדיין לפופולאריות בקרב חוגים מסויימים, ולעיתים מזומנות נשלחו אליו בני אצולה שלא זכו בירושה, גולים פוליטיים וכיוצא באלו. אלא, שפופולאריות זו הלכה ודעכה, ובמקומה צצו חשדנות ועויינות – אלו הלכו וגברו במאה השנים האחרונות, עד שהגיעו לכדי משבר חסר תקדים בעשור האחרון. כך או כך, הרי שכמות הדם החדש שקיבל המשמר במאה או מאתיים השנים האחרונות היא מצומצמת מאד, ובוודאי שלא השפיעה באורח ניכר על האוכלוסיה המונקרילית.

דרומנהיים (עיר הגרניט):

מקור השם דרומנהיים: השם דרומנהיים הינו ככל הנראה הטיה קיידהרצית (או בניב קאהרויאני ישן) של שם ישן בשפת העממים העתיקים: Drauhn-Ba'Byrm. פירוש שני השמות, כל אחד בשפתו, הינו אחד: "משכנו של דרוהן" (ובקאהרויאנית: דרא'אם). זאת, כאשר המדובר כנראה בשמו של יצור מיתולוגי ענקי, ספק מפלצת אדירת כוחות מימי קדם, וספק אחד מאליליהם של פראי הים (או שמא, גם וגם). החורבות הקדומות, שנמצאות במספר גדול בכל רחבי האיים, נמצאות כאן במספר עצום, רובן שקועות מתחת לפני המפרץ, ומרמזות בבירור שאי-אז לפני קומה של עיר הגרניט, שכנה כאן בירה או לפחות עיר נמל ופולחן חשובה של ממלכה עתיקה.

יסוד עיר הגרניט: גם כאן, מתערבבות מחלוקות מלומדים על ימי הקדם ופוליטיקה עכשווית כמעט עד לבלי היכר; הגרסה הישנה היתה, כי המשמר הקייסרי נשלח לכאן בראשית האלף השני בכדי לעקור את מאחזיהם של פראי הים, שבאו בספינותיהם האפלות מן הצפון (כנראה, מן החופים המערביים של היבשת הקפואה פארלאריה), והשתמשו באיים כבסיס להתקפות בלתי פוסקות על ריילורין בפרט ועל כל חופי הים המואר בכלל. כיום, קיימות גרסאות מתחרות של "מלומדים חדשים", הטוענות כי חבורות פושעים ושכירי-חרב, שהתארגנו מאוחר יותר מסביב למסורת המדומיינת של המשמר הקייסרי, מצאו כאן "תרבות ילידית שורשית ושוחרת שלום", רצחו את בניה, החריבו אותה ביסודיות, ובנו את מצודותיהם ופסלי אביריהם הקודרים על חורבותיה. שירים שנכתבו בידי יריביה של דרומנהיים, מתארים "פסלי גרניט שליבם שחור ודם", שיושבים כעוף דורס אכזרי על אלילי האבן הנפלאים שנקברו מתחתם, שסימלו חיים בהרמוניה של האדם עם איתני הטבע, וקרוב היום בו יתרוממו העתיקים ממפלתם, ומגדלי החומסים יתנפצו וישטפו אל הים.

גישות אחרות, לעומת זאת, טוענות כי לפני התבססות המשמר הקייסרי, עברו האיים מיד ליד, וכי באיזור דרומנהיים התקיימו לפחות שלוש ערים קודמות, שכל אחת קמה, נפלה וננטשה בתורה, כאשר לפחות פעם אחת, חלפו מאה וחמישים שנים לכל הפחות עד שיושב המקום מחדש: הגל הראשון של פלישת פראי הים, באמצע האלף הראשון, לא מצא אלא שרידים עלובים של מצודות הגבול הקיסריות המקוריות ושל המשמר הקייסרי האמיתי, החריב אותם והתיישב במקומם – כאשר המקום נחרב ונבנה מחדש מספר פעמים, במסגרת מאבקים בין פראי הים לבין עצמם, כאשר בין היתר בחשו בקלחת ידיהם של ננסי האורנים, של שליטים לופארים קדומים, הרילאנילד של ריילורין ואולי גם של הקאהרויאנים או מי מהם.

דרומנהיים דהיום: העיר דהיום (ועל כך מסכימים הן חסידיה והן מקטרגיה) נראית כצל של עצמה, שריד של ימים קדומים וטובים יותר (ואין נפקא מינא, אם רואים זאת כזכרו המפואר של הוד קדומים טראגי, או שריד מאוס לתקופה חשוכה ולוחמנית, שפסה מרוב-רובו של העולם).
העיר העילית: רוב-רובה של דרומנהיים שוכנת על מצוק משופע הפונה אל החוף, מקום בו נמצא נמל המים העמוקים הפעיל היחיד באיי מונקריס; זהו בליל של סמטאות עתיקות המתפתלות בצילם של בתי גרניט כהים, בני שתיים עד ארבע קומות, רבים מהם נטושים או אף מתפוררים למחצה (אגב שהפכו, בחלקם, למשכן למושבות שחפים ועופות דומים). איזור זה, המכונה העיר העילית, או העיר המרכזית, עשוי להראות לזר כעיר רפאים שטופת גשם – מבוך של רחובות שטופי גשם שהרוח מיבבת בתוכם, מתפתלים על ברכי המצוק וכתפיו, בין כיכרות שחורות ומזרקות שהפכו למושבות של חזזיות; פסלים כהים של אבירים מתים ניצבים בכל מקום, ממרכזי הכיכרות ועד לרחובות המתפתלים גבוה מעל פני הים הסוער, ושלטים מחלידים חורקים ברוח, נושאים שמות של שושלות שכלו מני ארץ. עוברי האורח מעטים, עוטי ברדסים כהים, וחומקים כצללים בין הרחובות הריקים. למעשה, המקומות היחידים בעיר העילית המיושבים באורח כמעט מלא הינו חלקה התחתון, מסביב לנמל ספינות המלחמה העצום (הגם שכיום הוא מכיל לא יותר מחמישית הספינות שנבנה להכיל), מקום בו שוכנים רוב הדייגים ופועלי הנמל, וניתן למצוא כאן עדיין חנויות ופונדקים. החלק הפעיל האחר הוא חלקה העילי של העיר, במקום בו מתאחדים רחובותיה ומטפסים לעבר חרוט הערפילים היושב על הפסגה – מגדלה וביתה לשעבר של הגבירה אמריל, המשמש עד היום כמעוזו הראשי של המשמר הקיסרי. באיזורים אלו, ניצבים בתי מידות מבוצרים היטב, בעלי גדרות גבוהות וגנים של פעמוני סערה וצמחים צפוניים אחרים, והם משמשים בעיקר את משפחותיהם של בכירי המסדר ואנשים אחרים ש"המגדל" חפץ ביקרם.

העיר התחתית: חלק גדול מתושבי דרומנהיים דהיום, בעיקר בעלי מלאכה, סוחרים ומשפחות של חברים בדרג הנמוך ודרג הביניים של המשמר, שוכנים במערכת המנהרות המסועפת והעתיקה מתחת לעיר. מעיצובו המוזר של המקום, ניכר שהוא הקדים בהרבה את המסדר, ויתכן מאד כי בעבר היה רובו מקדש או ארמון קדום ועצום לגודל, שהסתעף למספר ארמונות או מקדשי משנה. מסדרונות מגולפים בדמויות של רוחות טבע עתיקות; כתובות מוזרות בכתב שכוח של עובדי אלילים, ושערים מפוסלים עמוק באבן, המוליכים לאולמות אכילה ונשפים (ואולי ריטואלים פאגאניים אכזריים, בהם הוקרבו מאות בני אדם לרוחותיהם של טורפי הים הקדומים). בעוד המפלסים העמוקים יותר (ככל הנראה מחסנים ואולי נמלים תת-קרקעיים) נהרסו למחצה והוצפו במי-ים, הרי שהמפלס המרכזי של המנהרות מאויש ושוקק חיים (למצער, יחסית לעיר העילית). נפוץ מאד,לראות משפחה מונקרילית חיה ברווחה בחדר עתיק וגדול, ששימש פעם אחד מחדריו האישיים של כוהן קדום, בעוד מספר משפחות משתמשות בהיכל המרכזי של מערכת החדרים למסחר, ארוחות משותפות וכיוצא באלו.

מגדל חרוט הערפילים: המגדל העצום, השחור משחור, יושב על פסגת המצוק וצופה על העיר ועל הים; כאן, במרומי החרוט המפחיד ומוכה הברקים (לפחות לפי הסיפורים), שוכן "השר הזקן" או "הנגיד הזקן" (The old chancellor), המשמש באורח רשמי כסגנה ומחליפה של הגבירה אמריל (ולא בכדי, מותקן כסאו מתחת לרגלי כסאה הריק של הגבירה המפקדת), אולם בפועל משמש כמפקד העליון של המשמר הקייסרי בכלל, ושל נוטרי המגדל בפרט. התפקיד אינו עובר בירושה, אולם מוחזק בדרך-כלל בידי מספר שושלות צבאיות עתיקות (ומוזרות), שכמה מבניהם זוכים לאורח חיים מופלג יחסית לבני-אדם (באורח חריג, אפילו יחסית לאיי מונקריס). השר הנוכחי, נוקלירד (Norklyrd), מחזיק בתפקידו מזה כ-130 שנים, וחרף העובדה שהגיל החל נותן בו את אותותיו, הרי שכוחו עדיין במותניו, ושכלו נחשב חריף (או שטני, תלוי את מי שואלים) כתמיד.

המגדל עצמו הוא מראה מרשים (או מבעית); מאתיים מטרים של גרניט חלק, מחוזק בכשפים עתיקים, המסתיים בחרוט עצום הבוקע מתוך כתר אבן מבהיק; יש הטוענים, כי כשפים שקובעו בחרוט עצמו, מאפשרים לו לשאוב לתוכו את כוחותיהן של הסערות, ושל הברקים בעיקר, ומוריד אותו אל המפחות התת-קרקעיות העצומות, שם מחושלים שיריונותיהם וכלי-נשקם של אבירי המשמר הקיסרי. מעל שיני האבן, מתנופפים עדיין הדגלים העתיקים (כיום, מרשם בדוק לעורר סלידה בקרב ריילורינים "מהדור החדש") – דגל המשמר הקיסרי: הפרח השחור ששוליו כסופים; ודגל הקיסרות הישנה, שנאסר לשימוש במקומות אחרים לאחר אמנת טריאנול. מתוך המגדל, ניהל נורקלירד הזקן ארבע מלחמות שונות, שבשלוש מהן ניצח, והוציא את המשמר ממצבים שנראו אבודים; משם, הוא עודו מפקד על מלחמת כוחותיו המתמעטים בשבטי הטורג' (ע"ע בהמשך) ובעקיפין, כנגד בני בריתם החדשים - הספינות הירוקות של נולג הית'רורק, כמו גם ידידיהם ההולכים ומתרבים בתוך ריילורין עצמה. ואילו מתחת להיכל הכס, מצוי אחד המקומות המסוגרים והמסקרנים ביותר בצפון – היכל הנרקיס השחור, שהוא למעשה קומלפקס תת-קרקעי עצום, בנוי מסביב לאגם מלאכותי שמוזן בידי מי הגשמים; כאן מצויה הקתדרלה הגדולה שבה עורך המסדר את טקסי האבל העתיקים שלו, ומסביבה מתחמים סודיים וגנזכים סגורים, שרק מעטים מורשים להכנס אליהם. שם, בין היתר, לומדים בכירי המסדר את המסורות הסודיות והעתיקות יותר שנותרו מימי הגבירה המפקדת (ואילו יריביהם הפכו את המקום, בדמיונם, למקדש כמעט דמוני של אלי מלחמה, שם זוממים האבירים כיצד לחרחר מלחמות ולגרור את ריילורין בשנית לעידן של אלימות ותוהו).

פרברי העיר: כמה מחלקי העיר נמשכים אל צידיו הרחוקים של נמל הספינות, ואל הכפים הארוכים (מהם יוצאים שוברי הגלים העצומים שלו, על המגדלים הקטנים הבנויים עליהם), וקומץ האיונים הסלעיים העולים מתוך המים הרדודים סביב שוברי הרגלים. למעשה, שוכנות כאן כמה משפחות אבירים, שקיבלו "מתנה" (לא אהובה במיוחד, והרבה יותר מטלה מאשר עונג) בדמות דומיניון זעיר של מגדל או אי קטן שהם מופקדים לבצר אותו ולשמור עליו; בדרך-כלל, מדובר במגדל מבוצר או אחוזה מוכת גשם, שמסביבה קומץ של מבנים או רחוב או שניים מאויישים בדלילות, שתפקידם לספק את צרכי האחוזה וחיל המשמר שלה, שנועד להגן על המגדל מאגפים וליתן התראה לעיר המרכזית אם וכאשר ינסו תוקפים לכבוש את צידי הנמל והאיונים שלו.

זהו, למעשה, מרכז העצבים של המשמר הקיסרי, נמל האבן החשוך שבקצה העולם, שהפך לשנוא נפשם של רבים כל-כך בעשורים האחרונים.

"עיר של אבן מוצלפת ורוחות רפאים אבלות" כתב אחד מהם "היפוכה המוחלט של מולדתי הירוקה והמבושמת, ושל כל מה שאני מאמין ואוהב בה; מבוך של פסלים מתים, העולים במספר על תושביה החיים; מקום שכל-כולו עבר, בלא הווה ועתיד"

מסחר וכלכלה: חיי הכלכלה של מרבית הישובים והקלאנים המונקרילים פשוטים יחסית. מרבית המחייה וצרכי היום-יום מגיעים מהים; המזון מורכב ברובו מדגים, רכיכות ימיות ואצות, בשילוב של מעט ירקות ופטריות הגדלים באקלים העוין של האיים. מאחר וברוב האיים כמעט ולא ניתן למצוא חיות יבשה גדולות ראויות למאכל (מעבר לכמה מקומות שנגועים במושבות של יצורים מפלצתיים, והמקומיים נמנעים מהם בדרך-כלל), הציד היבשתי מועט מאד, ובדרך-כלל נעשה בקלאנים ובישובים המערביים יותר, ששולחים לעיתים משלחות ציד בספינות, לצוד על המדרונות הנמוכים של רכס דארקרילד, לא בפעם בשיתוף מספר קלאנים קטנים של דארקירי שמצויות בברית עם נוטרי דרומנהיים (ע"ע). אפילו המשקה המקומי, המכונה לעיתים בטעות "שיכר נרקיסים" (או "שיכר סגול") מופק לא מפרחי נרקיס, אלא מהתססה של אצות מסויימות, הגדלות על מצוקי האיים.

למשמר הקייסרי עצמו מקורות הכנסה שונים ומגוונים בהרבה, מאחר ולפי המנהגים הוא כמעט ואינו גובה מס בכסף מן הישובים המקומיים (להבדיל מ"מס" בדמות אנשים, הן מגוייסים צעירים למשמר והן פועלים בעונות מסויימות); בין היתר, בבעלות המשמר מספר מחצבות משובחות של גרניט (חלקן כמעט מושבתות ומרוקנות כיום) ומכרות; כמו כן, למשמר הקייסרי קיים, מדורי-דורות, מונופול על סוגים מסוימים של סחורות משובחות (קרי – מותר ליצא אותן מאיי מונקריס אך ורק באוניות של המשמר, ולא באוניות של סוחרים מריילורין). בין היתר, כמה יינות חמוצים משובחים שמופקים מזנים מיוחדים של אצות, רכיבים לקסמים ותרופות המופקים מ"פעמוני הסערה", ועוד; כמו כן, בעבר (ובמידה מסויימת גם כיום), כלי נשק ושיריונות מונקרילים נחשבו סחורה מבוקשת מאד, ובתי אצולה בכל איזור הים המואר היו מוכנים לשלם בעדם הון תועפות. במיוחד, מוכר ומבוקש שיריון הטבעות המיוחד של המשמר, שעשוי בשיטות יחודיות ההופכות אותו נוקשה יותר משיריון קשקשים, וקל כמעט כמו שיריון עור; גלימות ארוגות מצמחי ים, שנטוו בתוכם כוחות המסוגלות להותיר אדם טובע על פני המים למשך שעה ארוכה, אפילו אם הוא עוטה שיריון ברזל, ועוד.

למרות שמן הטוב של סחורות המשמר, הרי שעד לפני מספר דורות, לא היוו אלא חלק משני בתקציבם של נוטרי דרומנהיים; אמנת טריאנול הישנה-נושנה, שהוציאה את המשמר מן הפוליטיקה של ריילורין, הקנתה לו בין היתר מעמד א-פוליטי הכולל מקורות הכנסה מובטחים, בין היתר מתקציבה של ריילורין עצמה ושל נסיכויות ובתי אצולה שונים באיזור הים המואר – מעין תשלום או תגמול לאלו שהוטל עליהם התפקיד כפוי הטובה לשבת באיים העוינים שבקצה העולם ולהגן על הגבול הצפוני החשוך. אלא, שמקורות ומחויבויות אלו הלכו והצטמצמו עם הדורות והשינויים הפוליטיים שעבר האיזור, ובשני הדורות האחרונים התייבשו כמעט כליל. כיום, לא נותרו אלא שרידי זכויות מן האוצר של ארקלארילדה, שאף הם נתונים במתקפה מתמדת של אויבי המשמר; הנכסים היחידים שממשיכים להזרים כסף למשמר, הינם נכסים כאלו ואחרים ברחבי ריילורין (בעיקר בכמה מאיזורי הספר שלה) ששייכים לו במישרין – ואף מקור זה צומצם והתדלדל בדורות האחרונים.

התוצאה הינה, כי המשמר עומד בפני קשיים כספיים גדלים והולכים, דבר שתרם להתפוררות ולהזנחה בחלקים שונים של עיר הבירה, ואף לנטישת חלק ממצודות האיים שלו. תוצאה שניה, הינה התבססות הולכת וגוברת על סחר, לעיתים תוך חיכוך עם מנהגים ומסורות ישנות ומגבילות (ומאידך גיסא, נסיונות חוזרים ונשנים של יריבי המשמר לפגוע באותן סחורות, כולל קריאות חוזרות ונשנות להחרים אותן או לארגן מתחרים זולים יותר). שינוי נוסף שחל בשני הדורות האחרונים, קשור למעמדם של סוחרי-ים טיגובים מגזע ננסי האורנים. בדורות קודמים, הננסים נחשבו לשרצים בזויים ובוגדנים, יריבים של המשמר שאין לתת בהם אמון, והסחר עימם נאסר. הננסים, מצידם, עשו מאמצים רבים לשים יד ולהבריח סחורות וציוד של המשמר, ולסרסר בהן ברחבי ריילורין ומדינות אחרות. בדור האחרון, עקב התהדקות טבעת האיבה כנגד המשמר, ההגבלות וההצקות, ולעיתים החרמות המאורגנים על סחורות שלו, השתנו הדברים במהירות – כך שכיום, המשמר מעלים עין באורח כמעט רשמי מכך שהננסים עוגנים בחופיו בצנעה, קונים ומוכרים סחורות, ומשמשים כנתיב עוקף הגבלות וחרמות. זאת, לא רק ביצוא סחורות והעברתן לצרכנים המעדיפים שלא לרכוש מאיי מונקריס במישרין, אלא גם – ועוד יותר מכך - השגת חומרי גלם ומצרכים שמחוזות ריילורין אוסרים ליבא אל איי מונקריס. מאידך גיסא, חדל המשמר הקייסרי ממנהגו הישן לחפש ולעצור ספינות ננסים הנושאות מטען של עבדים – דבר שבתורו הנחית מכה נוספת לשמם הטוב של נוטרי דרומנהיים בארצות ריילורין (לא בכדי, נפוצו אפילו שמועות על קלאנים ואפילו קציני משמר קייסרי שהחלו מסייעים לננסי האורנים בחלקים היותר מלוכלכים של המסחר שלהם, כולל שבויי משבטי הטורג' ש"נעלמו" – ככל הנראה, אל תוך אוניותיהם של הטיגובים).

חזרה לדף הראשי של המערכה בצפון-מערב קלדאריה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.