הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
מחוזות
האי ההידרסטי: מחוז קלורן
4.6.1.1: העיר דאריל'ס פונד
(Deril's
Pond) וסביבותיה
מספר תושבים: כ-15,000 אלף, בתוספת מספר אלפים
מפוזרים בסביבה.
משטר: אדמה מופרטת, רובה בשליטת תאגיד Greenfields Co של סימקין את רידנברוק בע"מ; רשומה עדיין בתור 'עיירה'
ברישומים המלכותיים, ומצויה בריב סמכויות בין התאגיד לצבא המלכותי, שמופקד על אבטחת
הדרך הראשית.
שליטים:
המושל פאול וורמן, מטעם תאגיד גרינפילדס קו;
קולונל ווילפריד רדליף (במקור ורנר פון
רוצלאב), מטעם צבא הוד מלכותו.
תיאור כללי: אל דאריל'ס פונד נהוג להתייחס כאל
"המקום המלוכלך והמיותר ההוא, על הדרך הצפונית"; מה שהיה עד לפני שני
דורות עיירה אפורה ומנומנמת היושבת על דרך המלך כ-
ליבה של דאריל'ס פונד בנוי למעשה מעל רחוב
ראשי אחד, שהינו למעשה דרך-המלך העוברת מדרום לצפון, והופכת את העיר לתחנת הדרכים
החשובה הראשונה במסע של עגלות וכרכרות מהידרקרון צפונה, או לתחנה האחרונה במסע
בכיוון ההפוך, לעבר עיר הבירה.
המחזה הרגיל, שיראה הנוסע שאתרע מזלו
לעצור כאן (כפי שעושים רוב מוחלט מהעגלונים והרכבים), הוא רחוב רחב וצפוף לעייפה,
שאווירו הכבד והלח עמוס צעקות, צניפות סוסים; ריח מעופש מן האגם ומגללי הבהמות;
מצידו המזרחי, הגבוה, עומדת שורה שלמה של מבני אבן צפופים, אחידים ומכוערים
שקירותיהם שחורים מן הפיח, שבחזיתותיהם עשרות שלטי פונדקים, אורוות, חנויות
(מתיקון כרכרות ופרזולים, ועד סחורות אחרות לנוסעים מסוגים שונים), ועוד כהנה
וכהנה.
הצד המערבי, לעומת זאת, מעוטר בחומת אבן מטונפת שפה ושם מזדקרים ממנה צריחי משמר
(חמישה סך הכל); ומעברה השני גולשת הקרקע בחדות אל גדות הבוץ של האגם שנתן לעיר את
שמה, שכיום הפך למשטח של זוהמה מבעבעת, רוחשת ומעלה אדי צחנה, בגוונים הנעים
מחום-שחור ועד ירוק חולני. רפשני הביצות, שהיו ידועים כמטרד גם בדורות קודמים, לא
רק שלא נעלמו בשל השפכים שמזרימים המחסנים העצומים וטחנות הדגן הענקיות
שמצפון-מערב לעיר (ע"ע), אלא שגשגו והתרבו באורח חסר תקדים, כאשר חלקם הופכים
למוטאנטים, תוקפניים ובעלי כוחות מוזרים והרסניים יותר מאי-פעם. גרוע מזה, המחלוקת
הנמשכת בין הצבא המלכותי לתאגיד גרינפילד'ס קו מונעת טיפול עמוק ויעיל לאורך זמן
בבעיה; כך שבפועל, הצבא מגן בעיקר על דרך המלך וסביבתה הקרובה, ומקנה בכך בטחון
יחסי לשיירות המסחר, העגלות והנוסעים; אולם חלקים אחרים בעיר, בעיקר השוליים בהם
מתקבצים חסרי כל למיניהם, מופקרים בהרבה להתקפות מזדמנות; ונראה שהמצב הולך ומחמיר
בהדרגה.
אם לא די היה בכל זאת, הרי שלאחר מרד
הפועלים הגדול שפרץ בהידרקרון לפני שנים מעטות והסתיים במרחץ דמים, החלו מחוקקים
חוקים שנועדו להגביל את זרימת חסרי הכל לעיר-הבירה. כיום, הרי שבמקרים רבים
מערימות הרשויות קשיים על מי שאינו בעל רכוש המבקש לעקור לעיר הבירה, ולעיתים
דורשות ממנו להציג חוזה עבודה או אמצעי פרנסה אחר ("חוק
בלבורי-היגינס"). התוצאה הינה, כי אלפי חסרי-כל "נתקעו" בדאריל'ס
פונד בדרכם מהכפרים ומשטחים חקלאיים שגודרו אל עיר הבירה, ורבים מאלו מועסקים
בתנאים קשים ביותר בידי אנשי גרינפילדס; הם ואחרים מתגודדים בשולי העיר, והופכים
מפעם לפעם גם יעד להתקפות של רפשנים ורעות חולות אחרות – בתוספת להגברת הסיכון
להתפשטות מגפות, בעיקר בעונת הקיץ, כאשר האגם המזוהם והאדים שהוא פולט מתפשטים
באוויר החם והלח, והופכים לסכנת נפשות.
צומת הדרכים וחלקה הצפונה של העיר:
מצפון לחלקה המרכזי של דאריל'ס פונד,
מתפצלת דרך המלך החדשה לשניים; דרך המלך החדשה עצמה פונה כאן צפונה ומערבה, עוברת
ליד טחנות הדגן העצומות והמשוכללות של תאגיד גרינפילדס ומתחת לארובות הענק שלהם,
וממשיכה משם צפונה, לעבר נמל פאלקונביי ומחוזות מרכז וצפון הידרוסט; הנתיב המזרחי,
לעומת זאת, מכונה 'דרך השפע', משום שהוא מוביל ל'אסם התבואה' של מזרח מחוז קלורן.
צומת הדרכים היא עצומה, מעוטרת בפסלו של
המלך אנדרו 'המטהר', נישא לגובה של מעל עשרה מטרים (הגם שהפסל ספג לא מעט נזק
מהפיח באוויר); ואילו מצפון לצומת, חולשת על שתי הדרכים גבעה עגולה, נטועה כל-כולה
בטבעת עבה של עצים מבושמים; וביניהם דרך צרה ומטופחת בהרבה שיוצאת מצומת הדרכים
צפונה, מוגנת בשערים נעולים שיש צורך באישורים מתאימים כדי לעבור בהם.
במרומי אותה גבעה, המכונה טורנקליף (ThornCliff), יושבת טירה עתיקה ששימשה פעם את בית האצילים טורנהולם, והוסבה עם
השנים לאחוזה מודרנית ונוחה יותר, הגם שחלק גדול מן המראה המיושן נשמר בכמה מן
האגפים; כיום, משמש המקום כמעונו של המושל וורמן ובית המשרדים הראשי של גרינפילדס
קו, כולל אגפי אירוח, שעשועים וכיוצא באלו; אלא שעד לאחרונה ממש, חלק אותו המושל
וורמן עם משפחתה של אהובתו הראשונה, שהיתה אחד הנצרים העקיפים האחרונים של בית
האצולה הדועך אותו שרת וורמן בצעירותו בתור אכונגר ומזכיר ראשי. אלא שבימים אלו
ממש, הפכו יחסי הצדדים קורבן למחלוקת המרה שהתלקחה בין התאגיד לבין הצבא המלכותי
(ע"ע) – מה שמביא את מר וורמן לנקיטת צעדים משפטיים וארגוניים כדי לפנות את
הדיירים ה'אציליים' שהיו עליו לזרא.
כך או אחרת, הרי שהמבנים הגדולים והנוחים יחסית על גבי הגבעה, מוקפים בגנים ובטבעת
עצים מבושמים שנועדו להרחיק את הצחנה (אותם רכש המושל וורמן בכספי סיוע מלכותי
שנועדו, לפי השמועה, דווקא לסייע בפיתוח העיר) , הם המקום היחיד כמעט בדאריל'ס
פונד בו ניתן "לחיות באורח היאה לג'נטלמן"; וחרף זאת, הרי מעטים מאד
האנשים, אם בכלל, הנמצאים כאן מבחירה; וגם פקידי התאגיד עצמם היו מעדיפים מאד כי
ההנהלה הכללית תציב אותם במקום אחר – כאשר המושל וורמן אינו יוצא מהכלל מבחינה זו.
איזור התחנות מצוי מדרום-מערב לגבעה, ומשתרע מצומת
הדרכים לכיוון מערב, בין האגם לרגלי הגבעה ואל תוך המישור שממערב לה. זהו קומלפקס
מזוהם של מבני לבנים עצומים, גלגלים עצומים שמסתובבים יומם ולילה, צינורות שפכים
שמזרימים 'מכל טוב' אל תוך האגם, שערים נעולים שכלבים אכזריים ורעבים נובחים
ונוהמים מאחוריהם, ועוד כהנה וכהנה. הרעיון שהגו אנשיו של סימקין, שמעבירים כאן
כמויות עצומות של דגן מהאדמות העצומות תחת שליטתם בקלורן ובמקומות אחרים, הוא
לטחון כמויות עצומות ולטחון מהר, במקום אחד, תחת להסתמך על מספר גדול של טחנות רוח
ומיים מסורתיות; אי לכך, הגלגלים העצומים שלהם מונעים בקיטור, שמקורו משריפת גבישי
אקלריינט; ומאחר ומדובר ב'שטח פרטי', הם משוחררים מרבות מן התקנות המגבילות החלות
בהידרקרון (מה גם שבעיר הבירה עצמה קשה למצוא שטח גדול כזה, וודאי במחיר סביר);
הארובות העצומות, ששתיים מהן בנויות מעל המבנה המרכזי, והאחרת מעט הצידה, מעל
בורות שריפת הזבל, נישאות לגובה רב,
וכאמור פעילות כמעט עשרים וארבע שעות ביממה.
אין צורך להכביר מילים, כי לאיש בדאריל'ס פונד אין את הכוח לנסות להגביל את
התאגיד, שזו "אדמתו הפרטית', מה גם שהממשל ההידרוסטי המרכזי מעריך את התרומה
של אותו איזור מזוהם לאספקת הקמחים וסחורות אחרות לעיר הבירה, ולכן מעדיף 'שלא
לדקדק בקטנות'.
דרום מזרח העיר: פאלינגטונ'ס רוסט (Felingtone’s Roost), הדרך הנמוכה ויער Skunkwood.
עד לפני כ-40 שנים, היה פאלינגטונ'ס רוסט
כפר עצמאי ואמיד, שבתי האבן שלו והמורשת שלו נחשבו עתיקים בהרבה משל העיירה חסרת
הצורה שעל הדרך הראשית. הכפר התגאה בכיכר ראשית מהודרת, עם מזרקה מפוסלת בצורת
מלאכים-ילדים, ובאחוזה 'המשובחת ועתיקת היומין' על-שמו נקרא, וישבה ממש לצד הכיכר:
אחוזת משפחת פאלינגטון המהוללת, שהצמיחה מתוכה מצביאים, חברי פרלמנט וגם מספר ראשי
ממשלות, האחרון בהם בשלהי המאה הקודמת.
אלא, שגורלו של המקום המר עליו עוד בטרם אפפו ידיו החמדניות של סימקין וזוהמת
הארובות את דאריל'ס פונד עצמה; מגפה מסתורית, יש אומרים מכושפת, כילתה בלא התראה
את משפחת פלינגטון ואת כל דייריו וצוותו של בית האחוזה (לפי המסופר, מלבד תינוקת
או פעוטה אחת, שהועברה לגידול בידי קרוב רחוק במחוז אחר), כאשר הם צורחים ביסורים
נוראים שהדהדו 'מרחק מילין רבים'. תושבי הכפר נאחזו בעתה, מה גם שהאחוזה הפכה
במהירות למקום שנחשב מקולל ורדוף רוחות רעות, ובזה אחר-זה נמלטו או היגרו מכאן
למקומות אחרים, איש-איש לפי כספו ומזלו הטוב או הרע; בתוך שנים ספורות, הפך הכפר
כולו לאיזור נטוש ומאיים, שהיער הסמוך מכאן, ואפיקים תת-קרקעיים בוציים שמקורם
באגם משם משתלטים עליו בהדרגה, ובליבו האחוזה המקוללת, עליה מסופרים סיפורי מסמרי
שיער. עד כדי כך מגיעים הדברים, שגם אנשי תאגיד גרינפילדס, כאשר זכו באדמות
העיירה, מעדיפים להתרחק מפאלינגטונ'ס רוסט.
האיזור כיום: פאליגנטונ'ס רוסט מצוי במרחק של מעט
יותר משני מייל מגבולה הדרום-מזרחי של דאריל'ס פונד, והדרך הסלולה (למחצה) היחידה
שמוליכה אליו, היא דרך ישנה המתפצלת מדרך המלך ממש מדרום לבתיה הקיצוניים של העיר,
מקיפה את שולי העיר מדרום, ואזי נכנסת אל בין עצים ושיחים פראיים ולחים, ומתפתלת
מספר פעמים, הופכת בוצית ומוזנחת יותר ויותר עד שהיא 'נשפכת' אל תוך החורבות
המאיימות של מה שהיה פעם כפר אבן אמיד.
לרוע המזל, איתני הטבע והזמנים עשו את שלהם, ואותם אפיקים תת-קרקעיים של האגם,
שהזדהמו בינתיים עד היסוד, פרצו להם דרך עמוק מתחת לדרך המלך, ובסופו של דבר
הזרימו קיתונות של בוץ מזוהם וצמיג אל תוך העמק הנמוך יחסית בו נמצא הכפר הנטוש;
מה שעלול להפוך את הדרך עצמה לנתונה לסכנה של רפשנים, זחלים ענקיים ויצורים
נוספים. לעומת זאת, הגם שרוב מוחלט של המקומיים מפחדים מהמקום ומעדיפים להדיר ממנו
רגליים, הרי שהזוהמה, הדלות והדחק בדאריל'ס פונד משכו אנשים מסויימים אל החורבות,
ובעיקר לחלקים הצפוניים המוגבהים יותר שלהם. הדעות בעיר חלוקות, האם מדובר ב'עדרים
של קבצנים מטורפים' שהעיפוש והקללה העתיקה תובעים אותם לעצמם בהדרגה, או שמא כמה
מאותם פולשים חדשים אכן הצליחו להתבסס באורח 'הולם' יותר.
יער סקאנקווד והמוסד על שם הדוכסית ג'ואנה
ברקנל (Brecknell’s Dome): יער האלונים העתיק שמכסה חלקים מסויימים
מן האדמה המוגבהת והסלעית יותר ממזרח לעיר, התעוות גם הוא בהדרגה בשל ההשפעה
המשולבת של הזוהמה מן האגם והאפיקים בעולם התחתי הקשורים בו, והקללה או הקסם האפל
(כך אומרים) שנודף מפאלינגטונ'ס רוסט. היער, ששמו בעבר היה יער סילקווד, ושימש לא
אחת איזור מועדף לציד ופעילויות דומות, הקדיר והצחין; העצים השחירו והפכו לחים
ומוזרים, שורשיהם מעוקלים וגזעיהם מכוסים חזזיות, לעיתים רעילות; את השיחים הישנים
החליפו סוגים של אצות ופטריות; ומי שיעז כיום למכור את בשרה של חיה או ציפור מן
המקום הזה, מסתכן בהעמדה לדין פלילי ובכליאה לשנים ארוכות. עד מהרה, עוות השם הישן
ל"יער סקאנקווד", בשל הצחנה; וכך הוא ידוע כיום.
המוסד על שם ג'ואנה ברקנל: בקצהו הדרומי של היער, מרחק של כמייל וחצי מעבר
לפלינגטונ'ס נסט, שוכן מגדל עתיק וסביבו מבני אבן ישנים נוספים, שמסופר שהופקעו
מבעליהם המקורי לאחר מרד המכשפים, מסיבה הקשורה ל'בטחון המדינה והכתר'. מאז שנת
2347, שימש המקום כמעט ברציפות כמוסד לפגועי נפש, שהוקם וטופח באמצעות קרן צדקה
שניהלה אצילה שכוחה בשם ליידי ג'ואנה ברקנל, ולמעשה נתמכה ברובה, לאורך השנים,
בידי שושלת פלינגטון המהוללת. במקור, דובר במקום פסטורלי מאד, שישב לצד חורשה
מלבלבת בפאתי היער, מעל כרי דשא ופלגים מפכפכים – ואי לכך, נחשב שלא במקרה למקום
הולם למנוחה וריפוי עבור אלו שהגורל המר לבריאות נפשם, אולם זיכה את משפחתם בכספים
רבים די הצורך בכדי לשלם עבור הטיפול, הרחק מבתי המשוגעים הציבוריים הצפופים, על
תנאיהם המזעזעים.
הלכה למעשה, המוסד מתפקד עד היום; משנת 2373 ועד היום, הופקד עליו מסדר של
כוהנות-מרפאות, שהיו קשורות במקור לכהונת סנט-קלאודור, וזכו לכינוי "The Shining sisters" (הגם שניתן לתהות האם, נוכח שמן, אין למסדר קשר עתיק לדת
הז'ראלית דווקא). נראה, שעד כה, המיקום המבודד על גבעה, חומות האבן ואולי גם כוחן
של הכוהנות (עניין נתון במחלוקת קשה), הגן על המקום מפני העלטה שהשתלטה על הכפר
הסמוך; ובשנים האחרונות פולסה אליו דרך כרכרות חדשה, העוקפת את הכפר החרב ומגיעה
מדרום-מזרח. אלא שחרף זאת, למקום מוניטין מפחיד, ולא בכדי שינוי ליצני האיזור את
שמו מ-Brecknell’s Dome, לכינוי Brecknell’s Doom.
הגם שהתנאים במקום היו ונותרו טובים בהרבה מאלו של המוסדות הציבוריים בהידרקרון
(וגם התשלום מצד משפחות החוסים בהתאם), הרי שהבידוד והמוניטין האפל של האיזור
עושים את שלהם; גם אם כל ג'נטלמן הגון יבחר, עדיין, שלא להאמין לשמועות על אורות
מוזרים וצרחות המהדהדות סביב המגדל בלילות ירח ערפיליים. כך או אחרת, אין ספק
שמדובר במקום אידיאלי לשלוח אליו חוסה, כולל ובעיקר ממשפחה עשירה ומבוססת, בכדי
שהעולם כולו ישכח מקיומו תוך תקופה קצרה; ונראה כי צוות הכוהנות-מטפלות אמונות על
כך היטב. יתכן כי למוניטין הרע, יתכן בלתי מוצדק בחלקו, אחראי גם הקרע שהתהווה
בהדרגה בין כהונת קלאודור לבין "האחיות הזוהרות", שהפך עם השנים לנתק
ולעוינות, תוך שכוהני קלאודור מבהירים הבהר-היטב, כי האחיות אינן עומדות תחת
השגחתם, וכי הן מגלות 'סימנים מעוררי דאגה' (אמרו, ולא פירשו).
המאבק בצמרת של דאריל'ס פונד: קורותיהם של משפחת רדליף והמושל וורמן
"מר ווילפריד רדליף היה ג'נטלמן
הידרוסטי בכל נפשו ומאודו; פטריוט אדוק מכף רגל ועד ראש- ותודה ששאלתם. טעמו
האישי, מלתחתו, גינוניו ושעשועיו היו הידרוסטיים למהדרין, שלא לדבר על חבר האנשים
עימם התרועע, שלא היה בהם ולו אחד שחשוד בקשר לזרים וילידים מפוקפקים למיניהם, מן
הסוג של חוצפתם הלין השכם והערב. מר רדליף הקרין כל-כולו הידרוסטיות שורשית, מיין
הפורט והעוגיות שהוגשו לחדר עבודתו בשעה ארבע בדיוק, ועד קצה הצילינדר המהודר
שעטה. אילו היו משאביו הכספיים רבים כפי שציפה (וודאי וודאי לאחר ניכוי הוצאות
אחזקת בית מהוגן וחינוך משובח, הידרוסטי למהדרין, לצאצאיו), היה בוודאי תר אחר
כישוף מתאים (אף הוא מהוגן בתכלית) שהיה רב-עוצמה די הצורך בכדי להשכיח כי ארבעה
עשורים קודם לכן, היה שמו ורנר פון רוצלאב, ליוטננט בחייל הרגלים של הקייזר
מנולדרשטאל; וככזה, הגיע לראשונה אל נחלות הוד מלכותו כשבוי-מלחמה".
קולונל וילפריד רדליף (64), נולד בשנת
2376 לסה"א בעיר הקיידרהרצית מזוריצקי בשם ורנר פון רוצלאב, בנו הבכור של
גנרל ונצר לשושלת צבאית עתיקה. ככזה, היתה דרכו אל משרת קצונה בצבא הקייזר מובנת
מאליה, וככל הנראה, בלא לדקדק בקטנות כגון רצונו האישי; בשנת 2404, נפצע ונפל בשבי
צבא הוד-מלכותו, ולאחר מספר גלגולים הועבר למחנה שבויים בפאתי הידרקרון, ביחד עם
חיילים מזרח-קיידרהרצים רבים אחרים. כמו רבים מהם, לא היה מעוניין במיוחד לשוב
למולדתו מוכת התבוסה והאסונות לאחר המלחמה; אולם בניגוד לרוב השבויים לשעבר,
שנותרו כקהילה קיידרהרצית-שמרנית בפאתי הידרקרון (כיום רובע זאוטלר), ליוטננט פון
רוצלאב פיתח, עוד מתקופות קודמות יותר, טינה כלפי המסורת המשפחתית ואביו בפרט (מה
גם, שלא רצה לחזור מובס, כמי שנפל בשבי בלא הרבה מאמצים למנוע זאת), שנמהלה בהערצה
חריגה בעוצמתה אל המנצחים, וכל מה שקשור בהם. אי לכך, הרי מהר מאד לאחר השחרור,
נפרדה דרכו מדרכם של השבויים האחרים לשעבר, והוא עזב את הידרקרון בגפו, בנסיון
לבנות לעצמו חיים חדשים כ'נתין מועיל ונאמן של הוד-מלכותו'.
כיום, למעלה משלושים וחמש שנים לאחר מכן,
וילפריד רדליף הוא ג'נטלמן מזדקן, בעל אופי 'מיושב בדעתו ומהוגן בתכלית', הגם שהוא
סובל מכמה פגמים קטנים, כגון נטיה לרגזנות; הוא נשוי לקלייר אדינגהול, בתו היחידה
של האדון האחרון של טירת ת'ורנקליף, בטרם נפלה זו לידי תאגיד גרינפילדס, ואב לבן
ושתי בנות: ארנסט (בהגיה הידרוסטית מוקפדת
של השם, להבדיל מההטיה הקיידרהרצית ה'המונית והמזעזעת'), נל (נרלינדיס) וגלוריה.
במשך שנים, שררה ידידות בינו לבין המושל וורמן, חרף השמועות העקשניות שהמושל, שחשק
בעצמו בבת אדונו לשעבר (מהימים בהם שימש אכונגר ומזכיר ראשי בחצרו של לורד
אדינגהול, טרם מכר אותו פחות או יותר לתאגיד), נותר מריר על התפתחות העניינים,
והתיר למשפחה להמשיך ולהתגורר באחוזה הישנה, פחות או יותר בשל שילוב בין רגשותיו
לליידי קלייר, לבין מידה מסויימת של רגשות אשם על הדרך בה התנהג.
אלא שדווקא כעת, התהפכה על מר רדליף הקערה: זאת, לאחר שנים בהן פחות או יותר שכח
את עברו, התפרנס בשפע כמעין 'יועץ' (לענייני אבטחת שיירות ומיני ענייני כלום) לממשלת
הוד-מלכותו, שסודרה עבורו באמצעות קשרים; והדאגות היחידות שסבל מהן היתה החינוך של
שתי בנותיו המפונקות; בזבזנותה של אשתו (שהשמינה והתכערה עם השנים), והמבוכה שגרם
לו מפעם לפעם אביה הסנילי למחצה של האחרונה, שלעיתים נטה לשכוח שכבר אינו אדון
ת'ורנהיל. הרי שדווקא כעת, בזמן שמר רדליף התרכז בכל מאודו במשימה החשובה עד מאד
של השגת חברות במועדון ג'נטלמנים מכובד בהידרקרון, נחתה עליו כמעט יש מעין צרה –
ככל הנראה בשל תככיו של השליש הישן שלו, סרן רופרכט פון טראזינג – גם הוא נצר
למשפחת אצולה צבאית ממחוז קוירנהויסט. בין השניים שררה לפני שנים רבות תערובת
מוזרה של חברות מילדות ומתיחות – בין היתר, נוכח החשד המבוסס של וילפריד (אז עדיין
ורנר פון רוצלאב) כי אביו שלו מעדיף את פון טראזינג הצעיר (אז) על פניו; משום שפון
טראזינג היה כשרון צבאי מלידה, וכל מה שפון רוצלאב הזקן היה רוצה לעצמו בתור בן.
כעת, לאחר שנים של נתק, בהן שהה פון טראזינג בקיידרהרץ, היגר גם השליש לשעבר
להידרוסט- בתור גולה פוליטי מהסיעה הקייסרית-שמרנית, שנס על נפשו מאימת אחוות
המוות. הגם שוילפריד הבהיר לשלישו לשעבר, שהוא אינו מעוניין בכל קשר לעברם המשותף
המביש (ואין מביש מלשאת נשק, מכל סיבה שהיא, כנגד הוד-מלכותו המרומם), וכלל אין זה
ראוי, בנסיבות המקרה ולמרבה הצער, כי יחדשו את הקשרים החברתיים ביניהם, הרי עד
מהרה החלה סדרת מאורעות, שוילפריד מאמין בכל ליבו כי שלישו הישן קשור להן, בדרך
כזו או אחרת.
תחילה, היה זה בנו הבכור, שהחל מתעקש להגות את שמו באופן הקיידרהרצי ההמוני, התמכר
לרומנטיקה קיידרהרצית, ובסופו של דבר התחבר לחבורה של הרפתקנים קיידרהרצים גולים
המכנה את עצמה 'רג'ימנט הסערה', רב ריב מכוער עם אביו ועזב את ביתם כרוח סערה,
כאשר שני הצדדים נשבעים לא לדבר האחד עם השני, עד שהצד השני יחזור בו מדרכיו הרעות
ויתנצל בכל ליבו; ואם תחילה סבר מר רדליף הנכבד כי בנו יתעשת במוקדם או במאוחר
(אחרי ככלות הכל, סיכון באובדן ירושה שמנה הינו סיבה טובה למדי להתעשת), הרי אז
הגיעה המכה הניצחת- ממשלת הוד-מלכותו, שחיפשה מזה זמן אדם אחראי בעל רקע מתאים,
שיסייע לכוחות הצבא להתמודד עם הבעיות ההולכות ומחריפות באיזור דאריל'ס פונד, מצאה
משום-מה (ווילפריד בטוח, הגם שהוא לא יודע איך- ששלישו הישן והלא אהוב קשור בכך)
כי ווילפריד, בעברו קצין קרבי מוכשר ולאחר מכן הרפתקן (בשנים רחוקות, מיד לאחר
שחרורו מהשבי), ולאחר מכן יועץ בענייני אבטחת שיירות, הינו האדם המתאים ביותר
למשימה בכל איזור דאריל'ס פונד. אי לכך, הרי שממשלת הוד-מלכותו התכבדה, במלוא
הענווה, "לבקש" ממר רדליף לשרת אותה בתור מפקד מקומי, שיארגן את כוחות
הצבא הירודים למדי באיזור, וידאג להותיר את הרפשנים ושאר המפגעים רחוקים מדרך המלך
ומהנוסעים הההגונים העוברים בה.
אם לא די בכך, הרי שמפקדו החדש של מר
רדליף (מעתה, קולונל רדליף), שנותר לשבת הרחק משם, במטה הכללי בהידרקרון, דאג גם
"להמליץ" בפניו להעזר בפון טראזינג, ש"ידוע לכל שהוא אדם הגון,
חייל מעולה ואויב מושבע של אחוות המוות".
וילפריד רדליף רתח מזעם, בעיקר משום שהיה מעוניין יותר לחנוק את שלישו לשעבר מאשר
לגייס אותו לשירות, וגרוע מכך – להאלץ לקיים איתו קשרים חברתיים 'שהם שערוריה
למעמדי ולשמי הטוב'. מעבר לזה, לא ידוע מי ומה הניע בדיוק את הפיקוד ההידרוסטי לנהוג
כפי שנהג; האם אכן דובר בניצול הזדמנות גרידא, או שמא (כפי שיש הלוחשים), יש מי
שבוחן את הקצינים הקיסריים לשעבר, אולי כצעד מקדים של יוזמה לנצל את חלקם, בעתיד,
כנגד אחוות המוות.
אלא, שהמשבר העיקרי
החל, כאשר נכנס קולונל רדליף לתפקידו, החל מארגן את כוחות המשמר ובוחן את הגזרה
שלו. הבריות מרכלות, שהמשבר הגיע דווקא משום שרדליף, חרף שחצנותו, יומרנותו
ותיעובו את התפקיד, הוא ביסודו אדם הגון ובעל כשרון לא רע בכלל – תכונות שהובילו
אותו, כמעט בהכרח, להתנגשות עם התאגיד, ובעיקר עם ידידו הקרוב לשעבר, המושל וורמן.
זאת בעיקר, משום שכל בחינה ממשית של המצב בגזרת דאריל'ס פונד מובילה בהכרח למסקנה,
כי התנהגות המושל וורמן ואנשיו נגועה בשחיתות איומה ורשלנות במקרה הטוב, או
שערוריה הגובלת בסיכון הבטחון של נתיני הוד-מלכותו במקרה הרע. זאת, החל מהדרך בה
נטל התאגיד כספים שקיבל מקופת הוד-מלכותו, ולא טרח להשקיע ולו מעט מהם באבטחת
האיזור, חרף ההבנות וההסכמות; הקשר הישיר בין השפכים של התחנות ומעשים אחרים של
התאגיד לבין ההתרבות המדאיגה של הרפשנים, ועוד.
לשווא, ניסו הידידים לשעבר להגיע לפשרה; ולשווא ניסתה הליידי קליר רדקליף, שהבינה
את הסכנה למשפחה ולרמת החיים שהיא מנהלת, להשפיע על בעלה (כולל במספר סצנות חריגות
בעוצמתן) לגנוז את הדו"ח שלו; בסופו של דבר, חרף הכל, וחרף העובדה שניסה לעדן
את הדברים – מצא ווילפריד את עצמו מובל בידי חוש האחריות המקצועית שלו, כמעט
באל-כורחו. מכאן, היתה הדרך לפיצוץ קצרה. המושל וורמן רואה את עצמו נבגד וזוכה
לרעה תחת טובה על העובדה שהניח לקלייר אנינגהול (שבינתיים כאמור, התכערה וקסמה
עליו הלך ופג) ומשפחתה להמשיך ולגור בביתם הישן, ושכנע במשך שנים את הממונים עליו
להסכים לכך. כעת, הוא מתכונן לנקוט צעדים משפטיים שיאלצו את המשפחה לעקור ממשכנה
המרווח, ינשלו אותה מחלק גדול מהכנסתה, ויאלצו את רדליף להסתפק במשכורת צבאית
ובמגורים שיספק לו צבא הוד-מלכותו "קרוב יותר לשלישו הבלתי נסבל ולחייליו
ההמוניים והמטונפים". רדליף, מצידו, הולך ונגרר בהדרגה אחרי פון טראזינג – עד
כמה שהוא עדיין מתעב את האחרון – שעקב בצעד אגודל, אוסף חומר ומכין רשת שמיועדת
להביא לאישומים פליליים חמורים כנגד וורמן ובכירים אחרים בתאגיד; ובתווך, קלייר
הנואשת מנסה להאבק, להתחנן ולרתוח, כדי להציל את רמת החיים לה היא ובנותיה
מורגלות; וספק אם הדבר יעלה בידה לאורך זמן. השמועות מספרות שביאושה כתבה מכתבי
תחינה לדוכס לאדנברידג' מקריית המלוכה, שבעבר הרחוק היה מיודד עם אביה (שהסניליות
שלו הולכת וגוברת מיום ליום, וכיום הוא בקושי מבין מה קורה סביבו), בבקשה לעזרה –
בין היתר בטענה, שאביה לא ישרוד מכה כזו, ולבטח ימות במהרה, אם יאלצו לעקור
ממגוריהם למגורים צבאיים או חווילה כפרית עלובה, ועוד באיזור דאריל'ס פונד; אלא
שלעת-עתה, לא טרח הדוכס לאדנברידג' ולו לזכות אותה בתשובה.
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.