הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.6: מחוזות האי
ההידרוסטי
4.6.3: מחוז האסטור
פרטים כלליים
אוכלוסיה
משוערת: 90,000
– 100,000 איש.
ישובים
מרכזיים:
פיורהאסט (40,000), גולדנפלייר (15,000), סמאלינ'בוט (5,000), רוקמאונד (5,000), אנדרקליף
(3,000), הית'נס הוף (2,000), דארקפורד (1,000)
ראשי המחוז:
סר פיטר פאלקלינג, ראש
העיר של פיורהייסט
גנראל ויליאם האדסון,
מפקד "כוחות ההגנה של הדרך המזרחית"
האב הנרי פיורהארט (פורסון):
מנהיג דתי כרימטי ומתבדל, נחשב רועה רוחני של חלק גדול מהאוכלוסיה.
תוואי ונוף
רוב שטחו של מחוז
האסטור הינו ארץ של גבעות מיוערות למחצה בצל הרי השדרית; פאתיו המזרחיות והדרומיות
של המחוז, במקומות בהם הוא גובל במחוזות צלרהיים, הידראו וקלורן, הינם המשך של
האדמות המישוריות והפוריות יותר של המחוזות דנן; אולם עד מהרה, מתחיל השטח הפתוח
להתחלף בארץ של תלוליות ורכסים סלעיים, ההולכים ומתרבים, כמו גם הולכים ומתכסים
בעצים ככל שממשיכים מערבה; זאת, עד לרכסים המיוערים בצפיפות במערב המחוז, המתחברים
ישירות לברכיהם של הרי השדרית. רוב הנוף של האסטור הינו משהו בין לבין, ומורכב
ממדרונות סלעיים, חורשים ביניהם משתרעות פיסות אחו אבניות ולא נעימות לעין;
ונחלים, רבים מהם בעלי מים אפרפרים, חמימים יחסית ובעלי טעם לוואי מר ושמנוני
קמעה, ששוטפים ממערב למזרח.
את תוואי השטח
הגבעתי-סלעי, מנמרים פה ושם ישובים קטנים; עיירות אפרוריות בעלות גגות קש; בתי
חווה, בודדים או בקבוצות קטנות, העומדים במרומי גבעה ועיזים רועות סביבם; ולעיתים
נדירות בית אחוזה קטן, לא אחת נטוש למחצה ומט לנפול. במקומות רבים, ניתן למצוא
במרכז הישובים, קטנים וגדולים, גזעי עץ חלולים ומגולפים, שנראים כשרידים של מנהגים
מימים קדומים יותר; בעוד במקומות המתורבתים יותר, כגון בעיר פיורהאסט, מדובר בעמוד
צבוע בצבעים ססגוניים ("לפחות הוא מנסה להראות נאה, הגם שלא תמיד
בהצלחה"), הרי במזרח המחוז, בכפרים הקטנים הסמוכים לערים או חבויים ביער,
הגילופים גסים יותר, נטולי צבע ומזכירים עיניים או פנים גסות.
הקרקע של רוב מחוז
האסטור, מלבד פאתיו המזרחיים, הינה קרקע אבנונית, קשה ובעלת הרכב גופריתי המקנה לה
ריח עמום ולא נעים, והופך אותה רעה למדי לחקלאות, בעיקר לגידול דגנים בקנה מידה
גדול, מהסוג המקובל בהידרוסט כיום. מהסיבה הזו, המשק המקומי מבוסס על שילוב בין
עיזים (כבשים ופרות מתקשות למצוא מרעה מספיק ברוב חלקי האסטור) לבין ירקות
מקומיים, שרבים מהם נראים כגרסאות מוזרות של ירקות מקובלים, שנראה שהושפעו מהקרקע
הגופריתית הקשה (ושמא מאלמנטים אחרים החבויים מתחת לאדמת המחוז); במיוחד ידוע
המללפון הענק של האסטור, ירק בעל קליפה ירוקה בהירה, שבמקומות מסויימים מגיע לגודל
של "חצי רגל"; המלפפון הענק נחשב מזין מאד, ובשרו רך ומימי, אולם מצד
שני טעמו מריר-עכור, באורח שכל "ברנש מהוגן" שלא לומר אנין טעם ידחה
אותו בבוז מן הצלחת.
חלק נוסף, חבוי יותר
אך ידוע היטב של הנוף של האסטור הוא החורבות; במקומות רבים, ניתן למצוא ישובים
נטושים, או נטושים למחצה, שהטבע החל תובע אותם באיטיות לעצמו; בעבר, היה הדבר ניכר
במיוחד בחלק המזרחי והמיוער יותר, סביב התוואי של דרך המלך הישנה – שרידים של בתי
מכס, פונדקים וסתם ישובים שננטשו בהדרגה כאשר נחלשה התנועה בדרך הישנה, והפכו
אט-אט לחורבות מתפוררות. בשנים האחרונות, בגלל התרוששות האיכרים ונטישת רבים מהם
(שלא פסחה על מזרח האסטור, גם אם בדרך מעט שונה ממחוזות אחרים), התפשטה התופעה גם
למזרח המחוז. אולם, על צלעות הגבעות הגדולות והמיוערות בצפיפות הגובלות בהרים, ועל
ברכי ההרים עצמם, ניתן למצוא גם שרידים מסוגים אחרים, עתיקים יותר ובעלי סגנון
שונה; שרידים של מעגלי עמודים שחוקים וקשתות מוזרות; מגדלים בעלי חלק עליון חרוטי
שכמעט ונבלעו כליל בידי היער, ולעיתים גושי אבן עצומים שלא ברור "מי הוריד
אותם מן ההרים", איזו צורה גסה ביקש לשוות להם, וכיצד.
תופעה זו של חורבות,
השתלבה עם הבריחה של מקומיים מן המזרח המישורי לגבעות במערב (ע"ע), ותרמה מאד
לתופעה שכבר הוכרה בחלקיו היותר שכוחים והנידחים של המחוז: תופעת ה"Corner Houses". כלומר – מבנים ומגורים מאולתרים שעושים שימוש בקירות
ובשרידים של מבנים עתיקים יותר; למשל, מותחים יריעות קש בחיבור בין שני קירות אבן
מתמוטטים למחצה, בכדי ליצור ספק בית ספק מחסה מאולתר, נתמך באורח ארעי בקורות עץ
מלוכלכות; ולפניו שתולות מספר ערוגות של ירקות, לצורך קיום והפגנת בעלות גם יחד.
חלק גדול מהצמחיה של
האסטור, בעיקר במזרח, עונה לחוק ה"כללי" שמאפיין בעיני רבים את המחוז,
אדמתו וגם את אנשיו – מוזרה, סרת טעם ובעלת ניחוח גופרתי לא נעים; רוב-רובם של
העצים המקומיים הם עצי סרק במובהק, שפירותיהם קשים, מרים וגרועים לעיכול, ואפילו
עיזים ימנעו מלאכול את רובם.
עץ המברשת: עץ מוזר,
שנראה כמו הכלאה לא נעימה בין אלון לדקל; קרי, מדובר במשהו שנראה כמו אלון בעל גזע
כהה, שיש עליו סיקוסים המזכירים מעט דקל, הענפים מזכירים כפות דקל (מלבד העובדה
שהם מצמחים עלים מאורכים ושירים) בעלות ריח חריף ולא נעים, המזדקרות לכל הכיוונים,
באורח שגורם לעץ להראות אכן כסוג מוזר של מברשת עומדת. הפירות עציים, שחורים
ומאורכים, וטעמם טעם קליפת עץ מרה להחריד, עם תוך שמנוני שמעלה צחנה עזה כשהוא
נשבר.
טלף הודון: עץ מעוות,
שגדל בעיקר על הרי המברשת, ופולש לעיתים גם ליערות של מערב האסטור; מדובר בעץ נמוך
בעל ענפים מאונקלים ומנומרים בבהרות ועפצים, שנראים לעיתים כמו ידיים מעוותות; לעץ
כמעט ואין עלים משל עצמו, אולם הוא מהווה אבן שואבת למושבות של חזזיות אפורה
שיוצרים מעין חבלים המשתלשלים מענפיו המעוקמים, וכנראה מקיימים איתו סוג של
סימביוזה; הפרי הוא גולה אפורה-ירקרקה, רכה ומסוגלת להמרח בקלות; לא רעילה בפני
עצמה, אולם ככל הנראה מסוגלת לחזק השפעות של קסמים אפלים, וטעמה לפי המסופר "מבחיל
במיוחד, מזכיר צואה של כלב חולה".
אגוז האסטור: עץ ענקי,
שבמקומות מסויימים מסוגל לחיות אלפי שנים ולהגיע לגובה של עשרות מטרים; הגזע חלק
יחסית ושחור כלילה, בעל נימים אדומים דקים. הקליפה שמנונית והעלים שחורים ירקרקים,
ומזכירים לעיתים כפות יד בעלות ארבע אצבעות; הפרי דמוי אגוז, בעל מרקם עשיר, אולם
טעמו מר-חריף, עם ניחוח עז שמזכיר גופרית. כיום, העצים הענקיים מצויים אך ורק
בעמקי החלק הנידח והמיוער של המחוז, אולם שארי-בשר קטנים וצנועים יותר צומחים בכל
רחבי האסטור ומעבר לה, כולל ליד בתי חווה ובפרברי העיר פיורהאסט.
ערבה צווחת: עץ עקום
ואפרורי, שנראה כמו הכלאה מגונה בין ערבה בוכיה לבין שרך מערות לבן; הענפים סבוכים
וקוצניים, העלים קטנים, קשים וקוצניים למחצה. העץ קיבל את שמו בשל האקוסטיות הלא
נעימה של הגזע והענפים, שיכולים להגביר את עוצמתה של רוח נושבת ולהופכה לקול גבוה
הדומה לצווחה. רוב התת-זנים של העץ נפוצים ליד הנחלים הוולקניים בהרים, ומסופר כי
גזעיהם קולטים את המים הרותחים ולעיתים פולטים סילוני קיטור מתוך חרירים בגזע.
גפן-הכלב
(מכונה לעיתים גם Goblin’s tongue): קרוב רחוק של גפן ההוגאש הידועה לשמצה מז'ראל ולמעשה חצי
עץ וחצי מטפס; כאשר הוא צומח לבדו, הוא שיח ענקי בעל גזע ירוק קוצני ולח, שמתפצל
ויוצר מעגל גולש של ענפים ועלים דמויי אוזן כלבית. כאשר הוא גדל סמוך לעצים
מסויימים, בעיקר ערבה צווחת וטלף הודון, הוא נכרך סביבם ועולה לגובה גבוה יותר.
הפרי מזכיר מלפפון גדול ומגעיל, וככל הנראה מדובר במקור הקדום לגרסה המבוייתת של
מלפפון הענק של האסטור (הגם שגרסת הבר קטנה יותר). כאשר גפן הכלב מטפסת ונכרכת
סביב עץ גדול יותר, הרי צורת הפירות בענפיה העליונים משתנה; ה"מלפוננים"
הופכים קטנים ופחוסים יותר, וגדלים באשכולות קטנים, שמושכים עד מהרה חרקים מזמזמים
ומעלים לא אחת צחנה שמתחרה בניחוחו של פגר נרקב.
נראה, שאותם מלפפוני
בר דוחים תוססים היטב, וכמה מן התושבים הקדומים של החבל גילו זאת, והפיקו מהם
דייסה אלכוהולית סמיכה, חזקה ודוחה להדהים (זוכה לשמות ציוריים החל מ-Wight’s brew, וכלה ב-Outhouse porridge); ולא בכדי מתבדחים על העובדה, ואומרים שמדובר במשקה היחיד שמסוגל
לגרום לצואנים לעקם את אפם בגועל. כיום, הדייסה בצורתה המקורית מקובלת רק בכפרים
הנידחים ביותר; במקומות אחרים, מזקקים את תוצרי התסיסה של גפן הכלב (אם יש) או של
המלפפון הענק (בדרך-כלל), עם עלי-תיבול זולים, מעט סוכר סלק, מים וקליפות של פירות
אחרים (אם יש), כדי לקבל משקה אלכוהולי ירוק, סמיך מעט פחות, חזק וזול שמכונה בעגה
המקומית PureAle – עלוב ובעל טעם רע גם הוא, אולם מתאים יותר לחיך אנושי מאשר
המקור הפראי והמוזר יותר.
החורש והיער המקומיים,
אם כן, הם מקום אפלולי, בעל קרקע סלעית, עצים מוזרים וצפופים וניחוח חריף ולא
נעים; פה ושם, בוקעות בריכות אפרפרות מתוך המתלולים, ויוצרים מאגרי מים חבויים,
שצפרדעים מגודלות או סנאים שעירים וגדולים מדלגים מעליהם. במערב המחוז, מתפתלים
ואדיות בין הרכסים המוגבהים, והעצים נגועים בעשרות סוגים של טחבים, אצות וחזזיות;
פה ושם, בוקע מעיין וולקני אפור, רוחש ומעלה תמרות כבדים של אד, בדרכו מן החרירים
העמוקים שבמרגלות הרי השדרית אל תוך הנחלים של האסטור עצמה; ויוצא, כי לא אחת
הואדיות עצמן חבויים תחת תמרות של ערפל סמיך, מתעתע. נקודה נוספת, שתורמת מאד
לצורתו הלא נעימה של הנוף, היא ריבוי החרקים; אלו מצויים בכל, יותר ויותר ככל
שקרבים להרי השדרית; בניגוד לבני-האדם, נראה שהחרקים המקומיים – ברחשים, חיפושיות
אפורות-ירוקות בעלות לסתות מאורכות; נמלים שמנות בעלות חלק תחתון המזכיר כד חלב,
ודבורים שעירות ומגודלות, מזמזמים סביב הפירות המקומיים ובערוצי הנחלים, פושטים על
שדות הירק וזוחלים על גגות הקש (הגם שרובם, בדרך-כלל, לא מסוכנים במיוחד), ולפי
הבדיחה, גם בבגדיהם וזקניהם של המקומיים. נראה, כי ריבוי החרקים תורם מאד – או שמה
מהווה מעין עדות – לאגדות האפלות על דודניהם הענקים והמסוכנים, ולקשר בינם לבין
המיתוס על הכת המפלצתית של 'המתופפים בשער'. התקלויות בחרקים ענקיים ואוכלי אדם,
בחיי המעשה, הן נדירות בהרבה, ובימים כתיקונן נשמרו לכפרים הנידחים ביותר ולנודדים
שהרחיקו לחלקים הסבוכים ביותר של הואדיות המיוערים, מקום בו הנחלים הוולקניים
נוזלים מתוך חרירי הסלע והמערות החודרות לעבר שורשי הרי השדרית; אולם בשנים
האחרונות, ישנו רושם שכמות הסיפורים עולה, באיטיות ובהתמדה; וכמה פעמים כבר ארעו
התקלויות סמוך יותר לישובים או לחלקים היותר בוגדניים ואפלוליים של הדרכים
שביניהם.
גיאוגרפיה
וצירי גישה:
מחוז האסטור משתרע על
ארץ הגבעות המיוערת שממזרח להרי השדרית, ונחשב לאחד הנחשלים והמוזנחים במחוזות
מרכז הידרוסט.
גבולות המחוז: ממערב,
תוחמים אותו המתלולים הקשים לגישה של הרי השדרית; בגבולו הדרומי, ארץ הגבעות דועכת
אל תוך הנוף הפתוח החום והמדכא של מחוז צלרהיים; ובמזרח, הוא גובל במישורים
הפוריים והמעובדים לעייפה של מחוזות היידרקרון וקלורן. גבולו הצפוני של המחוז הוא
בנהר דארקפורד, המפריד בינו לבין מחוז האלנס.
דרך המלך
הישנה:
ציר התנועה הראשי עליו נבנה המחוז הינו דרך המלך הישנה, או כפי שהיא מכונה בפי העם
"Old
John’s cartway"; אשר לפני דורות
רבים היתה אכן הדרך הראשית אל צפון הידרוסט, אולם מזה שלוש-מאות שנים לפחות ירדה
מגדולתה. דרך המלך הישנה יוצאת מהידרקרון לכיוון צפון-מערב, מגיעה לעיר המחוז
פיורהייסט (שהיא העיר האמיתית היחידה בכל האסטור), ועולה ממנה צפונה, כשהיא מתפתלת
במקביל ולא פעם מתחת לברכי ההרים, בתוך תוואי מיוער שלא פעם "שולח
זרועות" ומקשה על המעבר, וזאת בעיקר מאז שהשימוש של נציגי הכתר בדרך הלך
ופחת. כמעט כל העיירות במרכז וצפון המחוז (וממילא, מספרן פחות מתריסר) יושב על או
בסמוך לדרך הזו; בסופו של דבר, לאחר שהיא מתפתלת בין הגבעות המיוערות, היא מגיעה
אל העיירה דארקפורד (היושבת ומשמשת כנמל מעבורות לנהר הקטן הקרוי באותו שם), חוצה
את הנהר וממשיכה הלאה, אל מחוז האלנס.
"דרך העגלות של
ג'ון הזקן", שזכתה לכינוי על-שם אחד המלכים של השושלת הראשונה והאגדית למחצה
(שושלת גלימרדון)[1],
היתה נתיב התנועה צפונה, ו"גידלה" סביבה עיירות, פונדקים, מצודות ובתי
מכס, כל עוד היה מחוז פאנדרהייל (החולש על חופה הדרומי של צפון הידרוסט) מחוז אלים
וחסר חוק, שהיה משרצה של פיראטים, שהפכו את השיט בתעלת פיינדריף והחוף הצפון-מערבי
של הידרוסט למסוכן מאד. אלא ששלטון הכיבוש של "אחוות המוות" הקיידרהרצי,
הכה את הפיראטים מספר מכות כואבות מאד, לרבות שריפה וטבח רבתי בנמלי הבית שלהם;
ומלכי ראשית תקופת "החצר המרקדת" השלימו את המלאכה, והפכו את התעלה
לבטוחה לשיט; יוצא, כי מאז אמצע המאה ה-22, החלה רוב התנועה לצפון לעבור בדרך הים
(לעבר נמל סאלאן) או ב"דרך המלך החדשה" היוצאת מהידרקרון צפונה, חוצה את
המישורים הנוחים של מחוז קלורן עד נמל ברוקנרידג', וממשיכה בהפלגה קצרה ונוחה אל
מחוז פאנדרהייל, ומשם אל הצפון. הדרך הישנה, הארוכה בהרבה והעוברת דרך תוואי מיוער
ובלתי נוח בעליל, ננטשה והלכה, וכיום משרתת בעיקר צרכים מקומיים גרידא. ביחד עימה,
שקע רוב-רובו של מחוז האסטור, שתוואי השטח שלו ואדמתו הקשה (ע"ע) ממילא לא
תמכו באחוזות גדולות ויצור חקלאי מסיבי.
ישובים ותחנות
על דרך המלך הישנה:
Purehaste (40,000) עיר המחוז והישוב העירוני היחיד במחוז האסטור (ראה ערך
מפורט בנפרד). עד לעיר זו, תוואי הדרך רחב, בטוח מאד ועובר באיזור מישורי חקלאי
הדומה לזה של מחוז הידרקרון, ונחשב נוח ובטוח יחסית. לא בכדי, העיר ופונדקיה
נחשבים כ"תחנה האחרונה הראויה לבני תרבות", וזאת חרף העובדה כי מדובר
בעיר פרובינציאלית דלה, שבשנים האחרונות גם ידעה מהומות בין אנשי המלך לבין קנאים
דתיים עניים שהם מחסידי המטיף הכריזמטי והמוזר של המחוז, "האב פיורהארט"
(ע"ע).
Smellin’boot (5,000) עיירה גדולה ועלובה היושבת על סף היער, ליד אסופה של
בורות גופרתיים, ששכל הנראה סייעו לה לקבל את שמה הבלתי מחמיא.
Pitwood (750); כפר שיושב למחצה בתוך שרידים של מבצר ישן שחציו קרס; עם
מגדל נטוש, מאיים החולש עליו מברך ההר הנישאת גבוה מעל גגות הקש העלובים שלו.
Heathen’s hoof (2,000): עיירה קטנה וקודרת היושבת על צומת הדרכים של המחוז, עמוק
במעבה היער הסלעי; בנויה על מתלול סלעי מתקמר שמזכיר פרסה, בעל אבנים שחורות,
ומעיינות חמים ומעופשים שניגרים מן הסלע, בינות חורבות של בתי מכס, בתי מסחר ובתי
מרחץ ישנים, שהיער פלש לתוכם ותבע את חלקם מזה דורות. חלק גדול מבתי העיירה, הינם
למעשה עשיית שימוש בחלקים מן המבנים החרבים הישנים. על אף העובדה, כי ככל הנראה
חורבן הקומלפקס הישן הוא שילוב בין ארועים של סוף תקופת הכיבוש הקיידרהרצי לנטישה
והזנחה ארוכת שנים לאחר מכן, הרי שהאגדה המקומית הולכת לתקופה עתיקה יותר, ועוסקת
בקרב גדול שנוהל במקום, בין חיילי הוד-מלכותו לבין הפראים האנושיים למחצה משבט
יוג'קליף (Hughcliff), על כשפיהם הדרואידיים האפלים.
צומת הדרכים של הית'נס
הוף, על בית הגרדום העתיק המתנוסס לצידה, היא המקום בו דרך המלך הישנה מתחברת לדרך
שכוחה, נידחת ומסוכנת בהרבה המכונה The High Spineway ("דרך השדרית"), שמתפתלת מערב והינה אחת הדרכים היחידות
המעפילות על הרי השדרית, וחוצות את הרכס העתיק והמסוכן בדרכן אל מחוזות המערב של
הידרוסט. השימוש בדרך ההרים היה מסוכן ולא נפוץ גם כאשר היתה דרך המלך הישנה
בשימוש רב בהרבה; ולא בכדי נאמר שחלק גדול ממשתמשיה הם מבריחים נועזים המבקשים
לקצר דרך ולעקוף את בתי המכס הרבים בדרכים הרגילות שבין מערב הידרוסט ומזרחה
(ע"ע).
Stumply (500): עיירה שכוחה של חוטבי עצים וחוואים זעירים, במחצית הדרך
לערך בין הית'נס הוף לגבול הצפוני של המחוז.
Darkford (1,000): הישוב הצפוני ביותר במחוז, יושב על גדת נהר כהה זרם בעל
אותו שם, החוצץ בין מחוזות האסטור והאלנס; בשם הנהר נכללו, בעבר, לא מעט סיפורי
אגדה שנוגעים לדרכיהם האפלות של הדרואידים משבט יוג'קליף. כיום, מדובר בישוב נידח,
מסוגר וזעוף, חבוי מתחת לצמרות שחורות של עצים ענקיים, שמצליח בקושי לנהל את נמל
המעבורות העתיק שממנו בא שמו.
דרך השדרית (The high spineway):
דרך הררית שכוחה,
שמטפסת על ברכיהם של הרי השדרית וחומקת בגאיות צרים שבין שתי פסגות עצומות, בכדי
לרדת בסופו של דבר מן העבר השני, אל המישורים מרובי האגמים של מערב הידרוסט. כפי
שנאמר קודם לכן, מדובר בדרך בוגדנית ומסוכנת, שנחשבה כסכנת נפשות גם בעידנים בהם
היתה דרך המלך הישנה בשימוש רב בהרבה. במיוחד, ידועה לשמצה ההתפצלות הדרומית שלה –
דרך אגדית ומתעתעת הנפרדת מדרך השדרית מתחת לאחת מצלעות ההרים, אובדת בין חורשים
קפואים וחורבות אגדיות השייכות לפי האגדה לענקי הסאר'ראו עצמם, ואמורה להסתיים
בירידה אל המדמנות המקוללות של עמק דיילבלייד.
הישוב היחיד המצוי על
הדרך הזו, גבוה מעל הגבעות המיוערות של היסטור, הוא למעשה פונדק דרכים עתיק ועשוי
גרניט עם קומץ מבנים סביבו, בעל השם הציורי והמטריד למדי Dead maid’s loom.
מעבר לאותו פונדק אחרון, לא ניתן למצוא ולו בית חווה בודד, או אפילו מחנה אוהלים
עלוב של ציידים הרריים; תחת זאת, הולכת והדרך ומטשטשת בתוך משעול מתפתל בתחתיתו של
גיא הררי תלול, עליו חולשת רמה גבוהה וכמעט בלתי נגישה, בשם Hangman’s Roost. הדרך, או שרידיה, מתפתלים בין למעשה בין שני מצוקים אדירים; ועצי
הרמה הגבוהה – זנים מוזרים, עקומים ומעוותים שגדלים בתנאים של כפור קיצוני וכנראה
גם יותר מקורטוב של קסם אפל, מתעקלים ו"מתכופפים" מעל הגיא, כך ששרשרות
החזזית האפורות שכרוכות על הענפים נראות, ממרחק, כמו מאות חבלי תליה שהרוח מנענעת
באיטיות. לכך מתווספת הרוח עצמה – כאשר היא נכלאת בתוך הערוץ התלול, היא יוצרת
קוללות יבבה עמומים ומצמררים שחוברים לקור העז "ונכנסים עמוק אל תוך
העצמות". לא פעם, אפשר לדמות ולשמוע בתוך הרוח את בכיהם וצרחותיהם של קורבנות
האדם הרבים אשר – לפי האגדה – הועלו קורבן להודון מקבת-סער, בין אם על-ידי הענקים
עצמם, ובין אם על-ידי יורשיהם המאוחרים, הפראים האכזריים משבט היוג'קליף.
כך או כך, מסופר
שאי-שם, גבוה מעל אחד מנתיבי ההרים המתעתעים, מצויים חורבותיה של באל-אורדום, אחד
מעריהם או מבצריהם של הסאר'ראו הקדומים עצמם; מעגלי אבנים חרבים למחצה, שרונות
אפלות נחרטו עמוק בעורקי הגרניט שלהם; שרידי מגדלים חרוטיים שעוצבו כשיניו של זאב,
והערפל המכושף גולש ביניהם כהבל-פה מתועב מלועה של בהמה עצומה, שרויה בשינה טרופה;
ועוד. "נשימת הזאב של הודון"; כך מכנים ההריים את הערפל המצמית,
אשר גולש מפעם לפעם אל המדרונות הנמוכים יותר ומכסה כליל את הנתיבים, הופך את
התנועה בהם לסכנת נפשות. מאורעות השנים האחרונות, כולל התעוררות והופעה של יצורים
שנחשבו במשך דורות לאגדה שנכחדה לפני עידן ועידנים, יצקו תוכן חדש ומטריד אל תוך
המעשיות האפלות, שעד כה נחשבו למושא ללעג בפי "כל ג'נטלמן בר-דעת".
אמנם, הענקים הקדומים לא הראו כל סימן של חזרה מתהום הנשיה; אולם עצם ההופעה של
אנושואידים פרועים, גם במרומי ההרים והרחק מ"עולם בני התרבות", אינה אות
מבשר טובות.
האוכלוסיה
המקומית
החוואים של האסטור,
הגם שלכאורה אין הבדלים אתניים בינם לבין שאר תושבי מרכז הידרוסט (להבדיל למשל
מתושבי האלנס מצפון, שכמו ששמם מרמז, רבים מהם צאצאי מהגרים עתיקים מהאלנסיאל
שבריילורין הרחוקה), הרי שהחוואים והכפריים שעל הגבעות (להבדיל אולי מתושבי עיר
המחוז) זכו מאז ומעולם להתייחסות מלגלגת מצד תושבי מחוזות עשירים יותר, ולא אחת גם
מצד העירוניים והבורגנות הדלילה של מחוז האסטור עצמו (הגם שלעיתים נוצר מצב
פרדוקסלי שבני ערים ועיירות שבעצמם סבלו לעיתים מבדיחות מזלזלות, היו אלו שהתייחסו
לכפריים האמיתיים באורח הגרוע ביותר); הסטריאוטיפ מתייחס אליהם כחוואים מגודלים,
מזוקנים, שעירים ומטומטמים להחריד (אם כי פרימטיביים עשויה להיות הגדרה קולעת יותר
של מה שמתכוונים לומר). עצם חיקוי העגה שלהם, עשויה במקומות רבים להיות דרך להציג
'דיבור של רפה-שכל', ולכן התושבים העשירים יותר – בעיקר בעיר המחוז, מנסים לטשטש
אותה כמה שרק אפשר. מתבדחים על המקומיים בגלל המלפפונים המטונפים והמסריחים שהם
אוכלים; בגלל שמות המשפחה של רבים מהם, שמתחילים ב-Pure, כאשר הם עצמם ההיפך הגמור, מזוהמים, שורצי חרקים ומורחים את עצמם
בעיסות דוחות (למעשה, מדובר בלעג על מיני משחות שנועדו דווקא לדחות את החרקים
המקומיים).
כמה מכינויים הלעג
שהעניקו העירוניים לאוכלוסיית החוואים מכילים את התחילית Cucu (קיצור למלפפון), Hillbeards (ואולי הכוונה דווקא ל-Hillbears), ועוד (ובתרגום חופשי:"לועסי מלפפונים",
"מלפפונצ'יק", "גבעתון", ועוד); כינוי לעג אחר הוא rs`Pu (פ'ארס), שהוא למעשה ריבוי ל-Pure (תחילית נפוצה של רבים משמות המשפחה המקומיים), בחיקוי לעגני של
ההגיה בעגה המקומית.
עד למאה הנוכחית, הרי מעבר ליחס הלעגני, הרי שהחוואים של האסטור לא היו בקשר ישיר
ולא הוטרדו במיוחד בידי תושבי המחוזות העשירים, ופחות או יותר גבו את מעט המיסים
שגבו, ומעבר לזה הותירו את "הגבעונים" לנפשם. המצב השתנה, בעיקר דווקא
בחלקים היותר 'מהוגנים' במזרח החבל, עקב הרפורמה האגררית, שגרמה לאיכרים בכל מחוז
הידרוסט לפשוט את הרגל, לאבד את אדמותיהם בגין חובות ולנדוד חסרי כל לערים
הגדולות. בהאסטור, לעומת זאת, גרמה התופעה להשפעה מעט שונה.
ראשית, מלבד בגבולות
המחוז ובסביבות עיר הבירה, לרבות מן הקרקעות של האיכרים פושטי הרגל לא היה ביקוש;
המתעשרים החדשים, שחיפשו שטחים להקמת שדות ענק מגודרים להפקת תבואה, מטעים וכיוצא
באלו בקנה מידה גדול, לא התלהבו בדרך-כלל מן האדמה הגופריתית, הסלעית והעויינת של
רוב חלקי מחוז האסטור; ויוצא, כי נוצרו בעלי חוב, שנרדפו בידי פקידי המלך, אולם
לקרקעותיהם המוחרמות כמעט ולא נמצאו דורשים – מה שיצר צורך להגיע עם חלקם להסדרים
שהותירו אותם על הקרקע, אולם בתנאים שנראו למקומיים כהתעללות מכוונת מצד גובי המס
של המלך; בנוסף, מאחר והחרמת אדמות נמצאה לא יעילה, הרי שגובי המס המלכותיים בהאסטור,
יותר ממקומות אחרים, ניסו את מזלם בדרכים אחרות – כגון צווי מאסר, ואפילו הלקאות
ועבודות כפיה, דבר שהרתיח את המקומיים (מה גם, שרבים מאותם חיילים וגובי-מיסים לא
היו אלא בני-עירונים מאותו מחוז עצמו, שכניהם הלא אהובים מימים-ימימה), וגרם להם
לא אחת להגיב באלימות;
בנוסף, הרי שבניגוד להתנהגות במחוזות אחרים, בהם אלו שאיבדו את אדמתם או נרדפו נטו
להגר לערים הגדולות, הרי שברוב חלקי האסטור נוצרה תופעה הפוכה; דווקא
ה"מלפפונצ'יקים", שהיו מודעים היטב לבוז שרוחשים כלפיהם, לא שגו בחלומות
על העושר שבעיר הגדולה ועל הניסים והנפלאות במושבות, אלא נמלטו דווקא לכיוון ההפוך
– לחלקים המערביים, המיוערים והפראיים של מחוז האסטור, שם מצטופפים רבים מהם עד
היום בפאתי הכפרים הקטנים ובמחנות מאולתרים בקרחות יער – עניים, עלובים וכועסים;
אולם בעלי תבונת כפיים מספיקה בכדי להוציא מחיה דלה מן האדמה הקשה, די הצורך בכדי
לא לגווע ברעב (בדרך-כלל); עם זאת, השילוב בין המרירות וההתנגשויות הבלתי פוסקות
עם אנשי המלך, לבין מאהלי המנושלים בצל הגבעות החשוכות, העלו בהדרגה את מספר
השודדים ופורעי החוק; כמה מן השודדים, אמנם, מקפידים שלא להטפל לקהילות המקומיות,
ואורבים אך ורק לאנשי המלך ולמי שנראה להם כזר שכיסיו מלאים בכסף; אולם אחרים
איבדו בהדרגה צלם אנוש, והפכו לחיות-אדם רצחניות במלוא מובן המילה; ואולי גם
הכוחות האפלים, החבויים עמוק מתחת לאדמת חבלי הספר של האסטור עשו את שלהם. גובי
המס, שרוטנים במידה רבה על חוסר חשק מצד הכוחות הצבאיים המקומיים לסייע להם, גייסו
אנשים משלהם והגיבו מפעם בפעם בפשיטות תגמול על מאהלים ו"מצבורים של בטלנים
ופורעי חוק ושאר כלבים מוכי פרעושים", שרק תרמו לעליית מפלס המתח.
האב פיורהארט: גישה זו של
תושבי האסטור להאחז במחוז שלהם, קיבלה גיבוי ממטיף דתי כריזמטי, שהפך לכאב ראש
גדול עבור הרשויות. הנרי פיורהארט, בשמו המקורי הנרי פורסון, היה בעבר כוהן בדרגה
בינונית-גבוהה ב"כנסיה הלאומית" של הידרוסט, אולם הסתבך בהאשמות שחיתות
(לטענתו, העלילו עליו בשל מוצאו ובשל התמיכה שלו בעם הפשוט), עזב את "לב
האומה" של הידרקרון בטריקת דלת (או שמא, בעסקה של עזיבה מרצון בתמורה
לאי-העמדה לדין ושילוח לכלא למספר נכבד של שנים), וחזר ל"כור מחצבתו"
שבהאסטור.
העובדה, כי בפועל הנרי
פורסון נולד בהידרקרון, ורב סבו או אבי-סבו התגוררו בהאסטור, והיו בעלי אחוזה
קטנים ובשום פנים ואופן לא חוואים 'מלשד האמת והתום של העם הפשוט'), לא הפריעה
לכוהן הכריזמטי, ששינה את שמו ל"פיורהארט", לטעון כי עזב את עיר הבירה
לאחר התגלות של האל קורוונט, ולהפוך למטיף שהמוני החוואים, הציידים וחוטבי העצים
מעריצים בכל ליבם.
תחילה, נדמה היה כי
מדובר בגרסה מוקצנת של כוהנים הדורשים לשוב מן הפולחן הרשמי והמנוכר של הכנסיה
הלאומית אל הגרסה הישנה של הדת, שעיקרה פולחן קלאודור וקורוונט; אולם עד מהרה,
הסתבר כי האב פיורהארט מרחיק לכת ומוזר בהרבה; לשיטתו, רוב-רובם של ההידרוסטים
איבדו את נשמתם, גורלם נחרץ, והם עומדים להספות בשואה קרבה והולכת שימיטו האלים
(אולי בהשראה מן המיתוס העתיק על סופה של האימפריה ההורקארית); ורק מלח הארץ
האמיתי – הפשוטים, התמימים והנאמנים – שהם כמובן הכפריים של האסטור שהפכו לצאן
מרעיתו; ישארו וינהלו את חייהם בלא הפרעה. גם הפולחנות שהכתיב, נראים מוזרים מאד,
ופונים לאלמנטים זרים למדי לדת ההידרוסטית, גם בצורותיה היותר עתיקות; ובמיוחד
מדובר בפולחן האישיות שלו עצמו – עניין שהוא זר לחלוטין לכהונה ההידרוסטית,. כולל
הכהונה הישנה של קלדאודור וקורוונט. בעיני חסידיו, יש מעט מאד סתירה בין הפשטות לה
הוא מטיף, לחיים המאד נוחים שהוא מנהל באחוזתו שבדרום האסטור, כולל "עלמות
האושר" הצעירות והנאות המקיפות אותו.
השלטונות, שראו באב
פיורהארט מטרד, פעלו באיטיות; וכאשר ניסו לעצור אותו לחקירה בעת שהטיף בעיר המחוז,
קיבלו בתגובה מהומות קשות, שגרמו לראש העיר להבהל ולהורות על שחרורו. נראה, שכרגע
ישנו "הסכם לא כתוב" בין הצדדים, לפיו נאלץ האב פיורהארט למתן במעט את
הטפותיו, באורח שלא יסיטו במישרין כנגד הכתר או יקרא למרד, ואילו השלטון יסתפק
בפיקוח מרחוק על פעולותיו ותנועותיו, ולא ינסה לעצור אותו או להשפיל אותו; אלא,
שמדובר בדו-קיום מתוח מאד, שהכל משערים כי יופר במוקדם או במאוחר בידי אחד הצדדים.
כך או אחרת, האב פיורהארט הפך כמעט לאל-חי אצל רבים מהמקומיים; באורח פרדוקסלי,
פחות אצל הכפריים הנידחים ביותר, אלו שממילא כמעט ואינם נתקלים בשלטון, אלא יותר
אצל הדלפונים המצטופפים בפרברי עיר המחוז והעיירות הגדולות יותר; תמונותיו וקמעות
עליהם חרט את שמו בעץ נחשבים מקודשים, ודבריו הם אמת לאמיתה, ממש כמו השמש הזורחת
בשמיים (מעל לאד המעובה והמצחין שגולש מן הרכסים המיוערים, כמובן).
היחס המקובל אל פיורהארט בקרב אנשי השלטון והאנשים ה"מהוגנים והנכבדים",
כאמור, הוא של נוכל, גונב דעת ובעל עומק תיאולוגי של מוקיון ו"ארשת והבעה
כללית של כלב מעורב", שסוחב אחריו עדר של "גבעתונים טפשים ושורצי
כינים"; פה ושם, עולים חששות אפלים יותר – למשל, כמה סממנים בפולחנות שהנהיג
האב פיורהארט, שנראים כמזכירים, ולו קמעה, תקופות פרועות ושכוחות יותר (למשל:
התיאור של קורוונט כבעל פרסות וקרניים, והסגידה לו דרך ריקוד אקסטטי, מלווה לעיתים
בשלל אדים חריפים שעולים ממדורת הפולחן); אולם עד כה, נראה כי האב המטיף זוכה יותר
לבוז מאשר לפחד.
מיתוסים אפלים:
העבר האפל של האסטור,
כמו גם של מחוזות אחרים למרגלות הרי השדרית (להוציא האפל מכולם, דיילבלייד, אשר
קללתו חורגת בהרבה מפולקלור ונעוצה בסיפור אחר), הינה למעשה ערבוביה בין מספר
מיתוסים ואגדות עתיקות, המתייחסות לתקופות שונות בתכלית בהיסטוריה ההידרוסטית
והקדם-הידרוסטית.
האלמנט הראשון באגדות
המוצללות סביב המחוז, נובע מהאגדות על הענקים הקדומים מזרע הסאר'ראו, שמשלו בארץ
ורדו בבני האדם הקדומים בטרם הושמדו בידי הואלקיריות, עד מחצית האלף הראשון לפני
הספירה (כלומר, לפני שלושת אלפים שנה); סיפורים אלו, על הענקים ומנהיגם שהפך
לבן-אלמוות אפל, הודון מקבת-סער, הם כלל הידרוסטיים, וקשורים בקשר הדוק ליצירה של
שממת הקרח הקפואה בצפון הרחוק של האי, שנראית ככזו שמפרה את כל חוקי הטבע, המרחק
והזמן. עקרונית, נטען כי בכל מקום בו היה מעוז של הסאר'ראו שנחרב, בקע מחורבותיו
קסם אפל הקשור לכפור עז; במחוז האסטור, נהוג לדבר בעיקר על חורבות העיר
באל-אורדום, החבויות אי-שם בין הפסגות של הרי השדרית שמעל המחוז.
האלמנט השני, נוגע
לממשיכיהם המאוחרים של הסאר'ראו: השבט הפראי והאנושי אך למחצה שכונה Hughcliff; הגם שרוב סיפורי ההיוג'קליף מאוחרים באלף עד אלף-חמש מאות שנים
יחסית לאגדות על הענקים המכשפים מזרע הסאר'ראו, הרי שגם כאן שורה ערבוביה גדולה,
והיסטוריה ואגדות מתערבבים זה בזה עד בלא היכר.
בבסיס הסיפור, עומדים
מאבקים של תקופה שבה התגבשה בהדרגה זהות כלל-הידרוסטית, והחלה דוחקת את הזהויות
השבטיות הישנות של בני-האדם; האלים ההידרוסטים הישנים, קלאודור וקורוונט, החליפו
בהדרגה את הפולחנות השכוחים, הדרואידיים והפראיים יותר; ולעיתים נוצרו גם שילובים
– זמניים בדרך-כלל – של בין לבין. היוג'קליף, לפי כל הסיפורים, היו שבט גדול,
לוחמני ובעל ידע נרחב במאגיה דרואידית, שסירב במשך מאות שנים לקבל את עול מלכי
הידרוסט ואת הכהונה שלהם, ולחם בהם מלחמת גרילה אכזרית, שקיפחה לפחות את חייו של
מלך הידרוסטי אחד. אלא, שצעד אחר צעד, נדחק והוכה בידי יריביו המאורגנים יותר –
אשר גם כאשר הוכו, שבו ותקפו לאחר שנים, או לכל היותר שנות דור או שניים. מאחזיו
האחרונים, היו ככל הנראה על ברכי הרי השדרית וגם צפונה יותר, ברמות ורייסט
ובמקומות המפגש בין הרי השדרית להרי וייטהאבן. לא ברור מה עלה בדיוק בגורלו של
השבט – ולצד פרשנויות 'מינוריות' כי חלקו נהרג ונטבח וחלקו נכנע בסופו של דבר
והתערבב באוכלוסיה ההידרוסטית, קיימים הסיפורים כי בני היוג'קליף, בשנאתם הבלתי
מתפשרת להידרוסט, מלכיה ואליה, סגדו לא רק לרוחות של חיות טרף (מה שהיה מקרב את
אמונתם לכאורה לאמונה המאסקארית), אלא למעשה סגדו לצלליהם השכוחים של הסאראו,
והפכו למאמיניו ועושי רצונו של הודון מקבת-סער ו"כנסיית אש הצללים" שלו.
ככאלו, העלו קורבנות אדם לרוב, בעיקר בתולות (כמובן) כדי לחזק את הקסם הדרואידי
האפל שלהם, אולם בסופו של דבר הקסם האפל השתלט עליהם כליל, וגרם להם לאבד צלם אנוש
ולהפוך לאנשים למחצה וחיות למחצה. האגדות האפלות מספרות, כי אי-שם, בצללים או שמא
בעולם התחתי, צאצאיהם המעוותים ממתינים לשעתם; ויש המרחיקים לכת ומזהים אותם עם
כמה מן השמועות על אנושואידים שנראו לאחרונה בפאתי האסטור.
האלמנט השלישי באגדות
האפלות, שחופף במידה חלקית כמה מחלקי הסיפור על בני היוג'קליף, נוגע לכת המפלצתית
של "המתופפים בשער", שראשיתם בפולשים חרקיים למחצה שבאו מעולם אחר
ומעוות, דרך שער בינמימדי אי-שם בין שורשי אחד מהרי השדרית. לעיתים, היו טורפים
ישובים אנושיים שלמים (שמם נגזר מהאגדה על תיפוף וצרצור מוזר שהיה מהדהד באוויר
ממש לפני שתקפו), ולעיתים מנגעים את בני האדם בארס שלהם, שגרם לקורבנות להשחתת
מידות תחילה (פרצי אלימות וגרגרנות בעיקר), ולאחר מכן להתעוותות איטית לבני אנוש
למחצה וחרקים למחצה. לפי המסורת, המתופפים בשער היו קללה לשמה, ותקפו לסירוגין
איזורים שלמים במרכז הידרוסט בתקופת הכאוס שבין 1200 ל-1500 לסה"א לערך; עד
לבואה של הגיבורה האגדית מירנדה אוקנריסט (שלפי המסורת, הפכה לבת-אלמוות ולאלה
השביעית בפנתאון הלאומי של הידרוסט), שאיחדה את כל הגזעים החיים לקרב מול מפלצות
החרק והשדים המעוותים שבאו עימן, ניצחה אותם, ולאחר מכן פלשה עם חבורת ההרפתקנים
שלה לנקבות האפלות ביותר מתחת להרי השדרית, כדי לקטול את השדים שתחזקו את השער האפל,
ולסגור אותו באורח סופי.
כך או כך, האגדה
מייחסת חלק גדול מן הכוחות המרים שנאחזו באדמת האסטור והופכים אותה לגופרתית ועקרה
למחצה, לכוחם העתיק של המתופפים בשער; כמו כן, ריבוי החרקים ומפלצות החרק הענקיות
מיוחס לצאצאים נחותים שהשאירו אחריהם; אי לכך, הרי שרבים מן המקומיים יטענו, כי
אותם אנושואידים שהחלו מראים את פניהם מחדש, הינם למעשה צאצאי האנשים הנגועים
שהתעוותו בשל המגע עם אותם יצורים, ועוד כהנה וכהנה.
באורח צפוי למדי, הרי
שאצל המקומיים לא תמיד נשמרת אבחנה בין האגדות השונות ומקורן, ולא אחת סיפורים
הקשורים לענקים, לבני היוג'קליף ולמתופפים בשער הופכים לתערובת מוזרה אחת; בעיני
רבים מהמקומיים, גם החורבות לאורך הדרך הראשית, שאינן יותר מבתי מכס או מבצרים
שניטשו, קשורים להיוג'קליף ו/או לאנשי החרק – בין אם היו שלהם ובין אם נחרבו בקרב
בין אבות-אבותיהם (לא חיילי צבא המלך השנוא, חלילה) לבין המפלצות.
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.