4.8: ההרפתקנים של הידרוסט

4.8.1: מלוויל פאנדרהורן (Melville Thunderhorn)

גזע: אדם (הידרוסטי)

מקצוע: קוסם הרמטי

קמפיין: דמות מרכזית בקמפיין של שרלוט גריווינד

תאור חיצוני: מלוויל הצעיר נראה, ממבט ראשון, כמו דוגמא טיפוסית לצעיר הידרוסטי מהודר ונאה מאד מן המעמד הגבוה, עם קמצוץ טעם גותי, ויותר מקמצוץ של יהירות מסוכנת. מבנה גופו רזה וגבוה, פניו חלקים ומעט מאורכים; אף קטן וסולד, עור חיוור (עם מעט סומק בלחיים), עיניים הידרוסטיות אפורות טיפוסיות, ושפתיים דקות (מעוקמות בדרך-כלל בארשת נצחית של ציניות מלגלגת). שער ראשו שופע, ארוך וזהוב-כהה, ספק חלק וספק גלי, בדרך-כלל מסודר בצמה מוברשת היטב הנופלת על גבו.

באורח טיפוסי, מלוויל מחבב לבוש בגוונים כהים, אפילו מעט יותר ממה שאופנתי ממילא בחוגי החברה הגבוהה (או ליתר דיוק, המעמד הבינוני-גבוה בו נפגשים אצילים זוטרים וסוחרים עשירים שלא הפכו לאילי הון של ממש) בהם הוא מסתובב (או, כפי שמעירים לגביו בלגלוג 'מואיל בטובו להראות להם את זיו פניו'). הגוון העיקרי השולט בבגדיו, כולל הצווארון הגבוה והגלימה הארוכה והמשובחת, הוא שחור-קטיפה, מנומר בפסים או חפתים כסופים. נקל לראות בהופעתו שהוא גנדרן לא קטן, מן הסוג שמעדיף שלא ללכלך את ידיו, ועוד יותר מכך, כי כל העולם ידע זאת.

חלק בלתי נפרד מהופעתו של מלוויל הם שני האוצרות האהובים עליו:
האחד, סיכה עגולה ומעוטרת הסוגרת את הצווארון, עשויה מכסף טהור ומעוצבת בדמות סמל המשפחה העתיק: ספינת מפרשים קטנה, עליה מצולבים ענף וקרן מלחמה; הסיכה, אליה הוא קשור מאד, הינה כמעט המזכרת המשפחתית היחידה שירש מאביו.

האחר, היקר לליבו של מלוויל עוד יותר, הינו השרביט שהתקינה לו אימו כמתנה מיוחדת ליום הולדתו ה-17. לפי דבריה, השרביט נעשה מאחד מענפיו האחרונים של אלון הסערה העתיק שגדל באחוזה הישנה של המשפחה, בטרם נטלו אותה נושיו של אביו. בקצה השרביט, התקינה אמו – הגבירה הקוסמת פליסיה – גביש של Silversalt מצופה בלכה קסומה, שמקנה לשרביט ניצוץ לבן-ירקרק, בעיקר כאשר בעליו מגייס את הכוחות שטמונים בו.

השושלת: כמו לא מעט שושלות אחרות מן האצולה העתיקה אך הזוטרה יחסית, בני פאנדרהורן מתגאים באילן יוחסין ההולך למעלה מאלף שנים אחורה, אם כי בפועל ההוכחות לנכונותו הן מעטות מאד, כאשר בפועל נראה כי אילן היוחסין המוכח של השושלת בשמה הנוכחי מגיע לכל היותר שלוש-מאות שנים אחורה, לתקופת ראשית ימי "החצר המרקדת". זאת, כאשר יש המניחים (ועצם הרעיון גורם לפניו החיוורים של מלוויל להסמיק מכעס) כי בעורקי המשפחה זורם זר מהתקופה שקדמה להפיכתה ל'שושלת מהוגנת', ויתכן כי בפועל היה הפאנדרהורן הראשון קצין או קוסם-קרב קיידרהרצי, בן למשפחה ששלטון הכיבוש האכזרי של אחוות המוות יישב באי ההידרוסטי במהלך המאה ה-20 לסה"א, אולם ידעה להתערות בילידי האי ולשנות צדדים בזמן, ובמסגרת זו נישא אחד מבני המשפחה לאישה מקומית מאחת המשפחות המכובדות (אך לא בהכרח משפחת אצולה) של מחוז פאנדרהייל או אולבראת'.
לפי המסורת המשפחתית, הרי בעבר הרחוק ושמא גם הפחות רחוק, היו בני המשפחה לוחמים-קוסמים ששירתו בכבוד את הוד-מלכותו, ולחמו בשמו בפראים החשוכים ובעיקר בשודדי הים שהיו מתגנבים בסירותיהם אל תוך מפרץ פאנדריף הערפילי, ומכים בלב האי ההידרוסטי. מכאן, לפי המסורת, קיבלו אחוזה בדרום מחוז פאנדרהייל, המשקיפה על המפרץ מצפון (לא, חלילה וחס משום שלפי דמם הם 'צפוניים', מן הסוג להם החברה הגבוהה היום בזה כ'קרופיס' ו'פדיס'); האחוזה, בשיאה היתה בעלת נמל ספינות קטן ונאה, סופחו לה חורשים עתיקים, ואלון עתיק שימיו כימי השבטים העתיקים צמח בחצרה.

אלא, שכוח הקסמים האגדי של בני פאנדרהורן התנוון ונחלש במהלך השנים, ומזה כמה דורות בהם לא נותר להם אלא להתגאות בבקיאותם הרבה ב'קסם עיוני, נשוא פנים והולם את ערכי תקופתנו". יתר על כן: האחוזה המקורית אבדה בימי אבי-סבו של מלוויל: לפי המסורת המשפחתית, לאחר קרב גבורה כנגד פושטי 'צבא התבונה' הבוגדים והפראים האמת'וריים, שכבשו באותה עת את האי ההידרוסטי. לפי גרסה אחרת, מחמיאה פחות, אבי-סבו של מלוויל, הסתבך עוד קודם לפלישה האמת'ורית, קרי – עוד בשלהי ימי 'החצר המרקדת', משום שהואשם בשחיתות ומהעלמת עיין ממבריחי סחורה שהשתמשו בנמל שלו בלא להפריש מכס לקופת הוד-מלכותו. לעניין זה, יתכן כי האמת מורכבת יותר, וקשורה לכך כי הבארון סטפאן פאנדרהורן, שראה עצמו אז כאציל צפוני לכל דבר ועניין (עניין שהיום – הס מלהזכיר), תמך פוליטית בקו הבדלני שנקט הדוכס נורהולם דאז; אי לכך, סומן בידי הכתר כמטרד פוליטי, בעוד שמיקום אחוזתו היה קרוב מדי למרכז הידרוסט, מכדי שיוכל להתעלם מכוחו של המלך, חלש ככל שיהא.

כך או אחרת, סבו של מלוויל, הבארון רג'מונד פאנדרהורן, רכש לעצמו אחוזה חדשה לאחר ששב המצב באי ההידרוסטי והתייצב, והיא-היא האחוזה ממנה נושל בנו (אביו של מלוויל), עשרות שנים מאוחר יותר. הפעם, מדובר היה באחוזה רחבת ידיים יותר, אמנם חסרת יחוס היסטורי מהולל, אולם "בצידו הנכון והתרבותי של המפרץ" (בתקופה בה החל הבוז לצפוניים לפעפע בחברה הגבוהה, באורח גלוי בהרבה מבעבר); מסופר כי הבארון רג'מונד נטל חוטר מאלון הסערה העתיק של בית אבותיו העתיק, אולם "כח הכשפים שלו" לא עלה בהרבה על זה של בנו אחריו, ולא עמד לו בכדי שהחוטר יקלט (שלא לדבר על כישוף דרואידי עתיק וחזק שאמור היה להפוך את השתיל בן-לילה לעץ עצום), מה שהותיר בחצרו שתיל יבש ומת כמעט לגמרי, הא ותו-לא; ונראה שאחד האחרונים בענפיו הקטנים הוא שאכן שימש ליצירת השרביט של מלוויל עצמו.

סר ריצ'ארד והגבירה פליסיה: מלוויל, בהילוכו היהיר וקולו הקריר ונוטף העליונות, מתפאר לא אחת בבית המפואר והעתיק ממנו הגיע, שושלת שמסורתה אורכת על פני מאות שנים לפני הידרוסט המודרנית; בית שבניו עסקו מאז ומעולם בקסם, והצמיחו בעבר הרחוק לוחמים-קוסמים אגדיים. אלא שלעג הגורל הוא, שלא רק שבית פאנדהורן ירד מגדולתו ואיבד את כל נכסיו מעט לאחר שמלוויל עצמו נולד, אלא שעצם הנישואין שהביאו אותו עצמו לעולם, התקבלו בעיקום אף בחברה הגבוהה דאז: הבארון ריצ'ארד פאנדרהורן, קוסם חובב (בעיקר במה שנוגע לספרי כישוף; בקסם מעשי מעולם לא הפגין יכולת) ובעל אחוזה שדם עתיק זורם בעורקיו, התאהב באורח שערורייתי בקוסמת יפה וחיוורת שהזמין לביתו, תחילה אף במסווה של סוכנת בית ורוקחת יינות; זאת, משום שריצ'ארד, שהעיסוק בקסם היה גאוותו, מעולם לא היה מוכן להודות כי אינו מצליח לקסום ולא ניצוץ קטן של אש או ברק מקצה אחד מעשרות השרביטים שקישטו את חדר העבודה שלו – ואי לכך, חיפש לו מורה שיסייע בידו, כמובן בלא שיעז להודות בפומבי בעניין כה בלתי מהוגן.
גם המקטרגים, שלא התעייפו מלרכל על הזוג המוזר שנוצר בדרך הזו, נאלצו אמנם להודות כי פליסיה – אישה גבוהה וחיוורת ששערה הבהיר קלוע בתסרוקת מהודרת ומפיל נהר של תלתלים מסוגננים על צווארה – ניחנה בהשכלה רחבה ובנימוסים מושלמים של גבירה מן החברה הגבוהה. אלא, שלגבירה חסר כל אילן יוחסין ברור, דבר שהביא לגל של שמועות כי מדובר בבת-בלי שם (עד כדי כך שהיו שלעגו והמציאו סיפורים הזויים למדי, על כך כי הופיעה בנכר עם קרקס נודד, בחברת שדון מכונף ותיבת נגינה מכושפת). אלא, שסר ריצ'ארד התאהב בקוסמת שלו באהבה לוהטת, וכבש את ליבה הצונן בחיזורים בלתי פוסקים – דבר שהיה לו לבסוף לתועלת רבה. מאחר ושנים ספורות לאחר אותה חתונה שערורייתית הסתבר, כי כשרונו של סר ריצ'ארד בניהול כספים לא עלה על כשרונו בקסם מעשי; התברר, כי עלה בידיו לשלש את החוב הגדול ממילא שירש מאביו, לבזבז כספים בהשקעות כושלות במושבות, שהפכו כר פורה למעילות ונוכלויות; בני המשפחה טוענים, לא בלי יסוד, כי כמה מן המתעשרים החדשים רימו אותם וגזלו את כספם בתרגיל פיננסי "של סוחרים חסרי לב", בכדי שיוכלו לשים יד על אדמותיהם. כך או אחרת, כאשר היה מלוויל בן שנתיים, נאלץ אביו למכור את אחוזת המשפחה ואת רוב רכושו, ולעקור לבית קטן בהרבה בעיר הבירה. ריצ'ארד, טרם אחז בו השגעון לגמרי, התאונן תמיד כי כל ידידיו נטשו אותו, וכל המכתבים הארוכים ומלאי הטרוניות ששלח למלך ולראשי הממלכה כלל לא זכו לתשובה. מסופר, כי לא רק שאותה "קוסמת בת בלי שם" היתה היחידה ששמרה לו אמונים, לאחר שכל החנפנים שהקיפו אותו נעלמו, אלא שדווקא תבונתה, ובעיקר אותם "עסקים לא מכובדים" של רקיחת יינות (מכושפים) שניהלה, מנעו מן המשפחה פשיטת רגל מוחלטת ואפשרו לה לשמור על רמת חיים מכובדת – גם אם בשולי החברה הגבוהה, ובאורח צנוע בהרבה מכפי שהיו רוצים. כך, בין היתר ולמרות הכל, זכה מלוויל להתהלך תמיד בבגדים נאים, וללמוד בפנימייה יוקרתית ביחד עם בני-טובים.

התוצאה היא, כי חרף האופי הצונן שלו ושל אמו גם יחד, הרי שאם ליבו היהיר של מלוויל מסוגל לאהוב מישהי, הרי שהוא מסור קודם כל לאימו ומעריץ אותה; הערות על מוצאה של ה"קוסמת בת-בלי שם", הם הדבר שיכול להרתיח אותו עד כדי איבוד שיקול הדעת; את הבעיה הקלה בכל הנוגע לייחוס (שפתרונה נחוץ עד מאד בכדי שיוכל להמשיך להתייהר ולבוז לאחרים שאינם נמנים על המעמד שלו), הוא פותר בטענה כי "קוסמים אינם מצייתים לחוקים של בני אנוש רגילים", והם ממילא נעלים יותר; ואין ספק כי אמו הגיעה מעבר מפואר, גם אם אין היא מפרטת על כך, מסיבות שאנשים טפשים וחסרי קסם אינם יכולים להבין.

יוצא, שמלוויל עצמו נולד וגדל בבית נאה למדי באחד הפרברים הנוחים בחלקה הנכון של עיר הבירה של הוד-מלכותו, ומעולם לא נצרך לתת דעתו על זוטות כגון כיצד משיגים כסף למחייה מהוגנת – קרי, בגדים נאים, מזון משובח וכל שאר הדברים שמאפיינים הידרוסטי מהוגן ככזה, כולל תשלום לפנימיה שנועדה לגדל ג'נטלמן צעיר. זאת, בתוספת מנה גדושה של סיפורים על יחוס ועבר מפואר, שמקנים לו – מעצם טיבו – עליונות על אחרים; כולל ובעיקר בניהם של מתעשרים חדשים, גם אם הללו עשירים בהרבה ממלוויל עצמו (דבר שתמיד גרם לו לכרכם את פניו בכעס). אימו ניהלה את כלכלת הבית ביד רמה, כאשר היא מוצאת פרנסה נדיבה בעסקיה, בעיקר ברקיחת יינות מיוחדים שנרכשו בידי המי-ומי, כולל אנשים בחצר המלך.

ולמרות זאת, היה הבית שרוי בצל של אובדן ותסכול; מלוויל עצמו כמעט ואינו יכול לזכור את אביו, שמת כאשר היה הוא עצמו בן ארבע, אבל נראה שבשנותיו האחרונות הלכה דעתו של סר ריצ'ארד והתבלעה עליו, וככל שזו הלכה והתבלעה, כך נהפכו המכתבים בהם הפגיז את חצר המלך ארוכים ותובעניים יותר; ונסיונותיו לעסוק בקסם הפכו מופרכים והזויים יותר. אמו של מלוויל, גאה ושתקנית בעצמה, מעולם לא התרצתה לפרט לבנה כיצד מת סר ריצ'ארד, אולם השמועות אמרו כי ניסה את כוחו ב'מרקחת אלמוות', לאחר שרכש – בסתר ומאחורי גבה של רעייתו – חומרים מפוקפקים, והללו הביאו את קיצו. המקטרגים, לעומת זאת, ידעו לרמוז כי אולי הגבירה פליסיה היא זו שהביאה לקיצו של בעלה, לאחר שקצה בטירוף, בבזבוז הכספים ובנדנודיו הבלתי פוסקים.

מכאן, הסתירה הפנימית המוזרה, שמסתתרת מאחורי יהירותו של מלוויל עצמו; מחד, בן לבית שחונך מילדות לבוז למתעשרים חדשים ולראות עצמו עליון עליהם, ומאידך נחשב בעיני רבים כחלק מהם או אף נחות מהם – צאצא לנישואים של אציל מרושש עם קוסמת מפוקפקת, שעושה את כספה מסחר יינות, כמוה "כאחרון בעליה של מזקקה"; ונראה שהלחישות מאחורי גבו תרמה בעיקר בלהפוך אותו עצמו ליהיר יותר ונבזה יותר. מאידך גיסא, בדבר אחד, יכול היה אכן מלוויל להחזיק בצדק, כמה שמבדיל אותו מאחרים – להבדיל מאביו המנוח, וכמו הגבירה אמו, כשרון הקסם של מלוויל היה ממשי, והדבר ניכר כבר מגיל צעיר, ופרנס חלק ניכר מיהירותו, עוד טרם ימי הפנימיה ובמהלכם; הוא בעל כשרון עתיק המחבר אותו לאגדות של ראשית ימי השושלת, אשר לרוב המוחלט של האחרים אין, ולא יהיה; ולהבדיל מהדעה המקובלת הרואה קסם (בעיקר מעשי) כמשהו מפוקפק, הוא אינו מטיל ספק לרגע שאין כמו קסם אמיתי הזורם בדם, בכדי לעשות ג'נטלמן אמיתי למה שהוא, ולהבדיל בינו לבין "כל היתר".
מאידך גיסא, הרי יש המעירים בלעג, כי גם אם הקסם זורם בדמו של מלוויל הצעיר, הרי שעד כה, לפחות, היה מלוויל יהיר, עצל ומפחד מדי ללכלך את בגדיו הנאים, מכדי להשקיע בו כראוי ולהפוך את עצמו לבעל עוצמה, שלא לדבר על להשפיל עצמו ולחזר על פתחיו של אחד מהקוסמים הדגולים באמת (והשמועות בעיר אומרת שחרף הצווים הרשמיים שהוצאו לאחר קשר המכשפים, יש בעיר הבירה כמה וכמה כאלו) כדי שיקבל אותו כתלמיד – דבר שמשמעותו שנים ארוכות של עבודה קשה וכפיפות לשיגעונותיו של אדם אחר, שמא יהיר וקשה לא פחות ואולי יותר ממלוויל עצמו. יוצא, כי מלוויל, חרף כשרונו ומה שלמד מאימו מפעם לפעם, לא התעלה בהרבה – עדיין מעבר לרמתו של ג'נטלמן צעיר השולט בכמה קסמים; ובוודאי לא זו הדרך להפוך לאחד הקוסמים הדגולים.

מלוויל ב"מגדל פמברלי": בגיל 14, כפי שנהוג לא אחת במעמד הגבוה, נשלח מלוויל להתחנך בפנימייה היוקרתית 'בית פמברלי', כמוהו כמאות נערים אחרים מן המעמד הבינוני-גבוה. באורח רשמי, דובר במוסד יוקרתי ובעל קבלות, המקבילה לבנים של פנימיית הבנות המפורסמת 'אחוזת היובורן', שהוקמה לפי אותו דגם חינוכי איליסטיסטי ונוקשה.

מגדל פמברלי, שהוקם במקור כמצודה קיידרהרצית קודרת החולשת על מפלי נהר היידראו, יושב כיום מעל רובע הטיילת הססגוני של עיר הבירה, וחולש מגבוה על האגם ועל חלקה הצפון-מערבי של העיר. חרף העובדה, כי הסגנון הגותי של האבן הכהה נשמר ובניגוד למבנה המקסים של אחוזת היובורן, ישנה במגדל פמברלי אווירה עתיקה וקודרת יותר, הרי כיום מדובר במבנה מפואר, מוקף בגנים הדורים, ודרך כרכרות נוחה מובילה משעריו אל העיר, כמו גם אל הפארק הסמוך (שמצידו השניה מצויה פנימיית הבנות, אחוזת היובורן).

באורח רשמי, מדובר במוסד נוקשה מאד, שנועד להכשיר את הדור הבא של הג'נטרי ההידרוסטית, אולם מתחת לאמירות ולקודים הרשמיים, הרי שמועות עקשניות טוענות כי מדובר במוסד נגוע באכזריות ובשחיתות, בעיקר בין התלמידים לבין עצמם; וכי התפתחה בו תת-תרבות שגלשה לא אחת לאלימות ופרוורטיות. כך למשל, השמועה מספרת כי חקירה שנפתחה בעקבות שתי התאבדויות שהעלו חשש להתעללות ארוכה ואונס, נסגרו בהוראה מגבוה, לאחר ש"מי ומי" משכו בחוטים הנכונים. כך או כך, מספרים שכמה מהתלמידים – בעיקר אלו שזכו לכינוי "בני האלמוות" (קרי, כאלו בעלי יחוס שמונע נקיטת צעדים משמעותיים כנגדם, כגון סילוקם עקב התנהגות לא הולמת), ניהלו ומנהלים חיים פרוצים מתחת לאפם של המורים, מכים ומשעבדים תלמידים אחרים, וכי בסתר נוהלו מסיבות פרועות, שונות מאד מן הנשפים הרשמיים אליהם היו התלמידים נלקחים תחת השגחת המורה לנימוסים והליכות (ומכאן הבדיחות על "מגדל פרוורלי"). הגם שהדברים מוכחשים בכעס על-ידי הנהלת המקום (מלבד כמה "חריגות שטופלו מיד וביד ברזל"). אולם קשה להטיל ספק, כי מדובר בחברת תלמידים שפיתחה מעמדות פנימיים בינה לבינה, שלא אחת נקבעו בכח הזרוע; וכי למעמד הפנימי היתה השפעה עצומה על התנאים והיחס בבית הספר, לרבות מידי המורים.

מלוויל, מצידו, מכחיש את הדברים בתוקף, הגם שלא לייחוס ובלשון רפה יותר הוא אכן מודה כי "זה היה מקום קשה", וכי "היו שם כמה משוגעים"; נראה שמלוויל לא טמן ידו בצלחת, ועד מהרה החל מסתובב עם חבורה יהירה משל עצמו. שלא לציטוט, הוא מתגאה בכך, כי כוח הקסמים שלו (הגם שחל איסור מוחלט על כשפים מסוג כלשהו בבית הספר) הספיק כדי להרתיע את התלמידים היותר אלימים; ואילו לפי גרסה אחרת, מדובר דווקא בכשפים של אמו, שבהזדמנות מסויימת הבהירה לבנו של בנקאי מפורסם בקול מקפיא, כי אם יניח אצבע על הילד שלה, כדאי שיחפש לעצמו מקום קבורה הולם. מקטרגיו של מלוויל טוענים בעקשנות, כי עד כמה שהוא יהיר, הרי שתמיד היה גם פחדן לא פחות, ולמעשה ידע יפה ממי להזהר ולמי להתרפס. כך או כך, נראה שלפחות בשנתיים האחרונות של הפנימיה, היה מקובל יחסית, והסתובב בראשות חבורה קטנה, שהיתה יכולה להתגלות כאלימה למדי; חלק מהם המשיכו לשמש כמכריו אף לאחר שנות הפנימיה.

מלוויל פאנדרהורן ושארלוט גרייווינד: במסגרת החינוך בן ארבע השנים ב"מגדל פמברלי", הרי שהזדמן לחניכים להתקל – גם באורח רשמי – באורח קבוע בחניכות הפנימיה היוקרתית המקבילה, "אחוזת היובורן"; החניכים והחניכות התראו באורח סדיר בנשפים 'חינוכיים' שאורגנו בידי ההנהלות, במטרה להכשיר את הצעירים לחיי הג'נטרי; במפגשים משותפים בפארק, תחת עינם הפקוחה של המורים, שאף שם אמורים היו לתרגל שיחה מהוגנת, נימוסים וכיוצא באלו – וככל הנראה, גם בלא מעט מפגשים חשאיים, פרועים יותר ומפוקחים הרבה פחות.
למעשה, גם היום לא קשה להוציא ממלוויל, בעיקר אחרי משקה, התפארות נוטפת שחצנות על רשימת הכיבושים שלו; בתור נער נאה, עשיר ויהיר, בעל מוניטין אפלוליים שאך הוסיפו תבלין לתבשיל, נראה שאכן זכה להצלחות לא מעטות – עד כדי כך, כי בתקופות מסויימות לקח זאת כמובן מאליו, שנערות מתמוססות בפני "קסמיו ובאורח כללי העליונות הבסיסית שלו"; ועד כמה שהוא מתייחס אליהן באורח קר ונבזי, כך משיכתן אליו גוברת. הוא והחבורה שלו היו מתהלכים בארועים המשותפים כמו חבורה של טווסים, שלא לדבר על מה שעוללו בארועים רשמיים פחות (הגם שמלוויל עודו טוען בתוקף, כי לא היתה לו יד ורגל בארועים היותר קשים ואלימים שהשמועות מדברות עליהן, וטוען כי אם כבר, הרי רק בני מתעשרים חדשים יכולים להתנהג כמו חיות מלוכלכות וחסרות כבוד).

שרלוט גריווינד, הנערה מן המוצא המוטל בספק, שזכתה ללעג בתור "אסופית", הפכה עד מהרה לאחד הקורבנות הקבועים של מלוויל והכנופיה שלו. חייה של העלמה גריווינד מעולם לא היו קלים, כמי שנסיבות קבלתה לפנימיה היוקרתית היו מוטלות בספק, ואשר – באורח משפיל מאד, אולצה בידי מנהלת הפנימיה, מיס בטסי ווינדסטוק, לעבוד חלק מהזמן בעבודות ההולמות משרתת כדי "להחזיר חלק ממה שבוזבז על שהותך כאן". כך או כך, זכתה ממילא להתנכרות ולהתעללות מצד חלק מתלמידות פנימיית היובורן (ויש אומרים שלא בכדי: היא היתה יפה יותר מכמה וכמה מהן, ובעיקר חכמה יותר, ובעלת חוש אומנותי וספרותי שגרם להן להוריק מקנאה).

ההתנגשות בין שרלוט למלוויל היתה כמעט בלתי נמנעת, ונראה כי הנער היהיר והחבורה שלו לא החמיצו שום מפגש חברתי או הזדמנות בכדי ללעוג לה, לנצל קשרים עם מורי פמברטון ובעיקר מורות היובורן כדי להטיל עליה משימות משפילות, או להמציא דרכים חדשים ומקוריות כדי להתנכל לה (הגם שמלוויל נזהר, כך נראה, מלגלוש לפסים מסוכנים מדי).

ההשערות בעניין זה הן רבות, וחורגת בהרבה מ"טובה" שביקשה ממלוויל אחת מיריבותיה של שרלוט בפנימיה. רבים משערים כי למעשה חשק בה, ולאחר שהיה רגיל לכך כי נערות רבות כל-כך מתמוססות בפני הקסם היהיר שלו, לא העלה על דעתו כי יתקל בהתנגדות עיקשת ובעיניים נוקשות שלא מסתירות את הסלידה שרחשה לו – למי שנראה לה כאדם שטחי, מגעיל ובעל מידות בלתי נסבלות. ישנם האומרים כי בדרך בה לעג והשפיל את "האסופית", ניסה לחפות למעשה על הספקות והלחישות לגבי מעמדו שלו; ועוד כהנה וכהנה. כך או כך, נראה שמלוויל מעולם לא ויתר על הזדמנות "לזכות" בחברתה, ואם לא יכול היה לשאת משהו – הרי זה הדרך בה שרלוט עשתה כמיטב יכולתה להתעלם ממנו, ובעיקר – להפגין כלפיו, מלב שפל המעמד שלה, עליונות מוסרית בלתי מתפשרת. גם כאשר הקנטותיו, כי הוא יהפוך לקוסם גדול כאשר היא תהיה משרתת ולכל היותר אומנת, העלו דמעות בעיניה, נאבקה כדי להסתיר אותן ולא לתת לאותו נער גנדרן ובלתי נסבל את העונג.

כיום (בעיקר לאחר ש- שנים לאחר מעשה-נוכח כי הוא מתקשה לשכוח אותה), הוא פוטר את העניין כ"משובת ילדים", ותגובה לכך שהיא זלזלה בו והרגיזה אותו, כאשר הוא מכחיש מכל וכל שנמשך אליה. ברמז, הוא יכול להוסיף כי למעשה דווקא הגן עליה כמה פעמים מן החניכים הגרועים באמת, והיא זו ש"שיגעה" אותו בכפיות הטובה שלה.

השנים לאחר הפנימה וההסתבכות: את מעשיו של מלוויל בשנים שלאחר הפנימיה אפשר להגדיר בשתי מילים: "לא הרבה". מעבר לכל מיני רעיונות, נראה שהוא מבלה את זמנו בבטלה מוחלטת, לומד מעט קסמים בעצלתיים, ומשקיע את רוב עיתותיו ב'ארועים היאים לג'נטלמן צעיר'. מעבר לכמה הצהרות סתומות, נראה שלא ניסה ברצינות להתקבל לאוניברסיטה המלכותית, ומעבר לסיוע פה ושם, לא ממש התעניין בעסק שהמשיכה אמו לנהל. מאחורי האהבה וההערצה אליה עצמה, נראה שבסתר ליבו הוא עודנו חושב, שרקיחה וסחר ביינות, כולל יינות מכושפים, אינה לכבודו של ג'נטלמן. אם כי, כמובן, כאשר הוא נשאל לקורותיו, הוא מסוגל לתאר באריכות את עיסוקיו הרבים, וגם להתאונן שאינם מותירים בידו כמעט זמן חופשי.

מלוויל, מטבע הדברים, היה רחוק מלהיות הצעיר העשיר והמשועמם היחיד בעיר הבירה של האימפריה; הוא הוסיף לשמור על קשרים עם שניים מחבריו הישנים, אלא שחיי הבטלה וההוללות החלו לסחוף אותו, למרות הזהרותיה השקטות של אמו, למחוזות מסוכנים.

וכאן, ארעה "הפרשיה" שמלוויל מסרב לדבר עליה, ולמעשה הוא עצמו חש בושה צורבת בגללה.

ארנולד ראו וביוור הולמס, שני בני טובים עשירים כקורח, נודעו מאז ומעולם כפגע רע; משועממים ואלימים, סוטים ואכזריים, שמחפשים תדיר שעשועים פרוורטיים או אכזריים בכדי להשתעשע – ועם זאת, מלאים בזהב, ובעלי מעמד שגורם להם להיות כמעט חסינים בפני משמר העיר, וחברים ידועים בחוגי הצעירים של החברה הגבוהה. הכסף שנשפך מכיסיהם, בטחונם העצמי ונגישותם כמעט לכל תענוג ולכל דבר באשר הוא, החלה לסנוור את מלוויל, שהכיר אותם במסגרת החברה הגבוהה ולאט-לאט החל להסתפח אליהם-
כל זאת, עד ל"תקרית", עליה הוא אינו מדבר, אפילו לא בפני אימו. מלוויל אכן ידע מראש, שמדובר בשני ברנשים אלימים, סוטים וחסרי מעצורים, אבל למען האמת, נראה שמעולם לא שיער עד כמה; הוא, שיכול היה בהחלט להיות אכזרי בכדי להשתעשע, לא שיער לעצמו ככל הנראה לאילו תהומות של אכזריות וסדיזם יכול הצמד הזה להגיע; שהרי מלוויל, על כל חסרונותיו, מעולם לא היה רוצח. את אותה מסיבה פרטית, ואת הצרחות הנוראות של הנערה האלמונית שהובאה לשם, הוא לא ישכח לעולם; גם לא את הדרך בה נמלט והקיא את נשמתו בגן.

מאז, מצא את עצמו במלכוד הולך וגובר; אמו, שלמרות שמעולם לא סיפר לה באורח מפורש מה ארע, נראה שהבינה היטב, רמזה לו שביזה את כבוד השושלת שלו עצמו בכך שחבר אל הצמד ההוא, וכי אחריותו שלו היא למצוא את הדרך לכפר על מעשיו (גם אם, כפי שהוא יכול להדגיש בינו לבינו, כמעט בדמעות, הוא אכן לא ידע מה חבריו מתכננים ולא היה שותף לזה).

גרוע מכך, הוא החל לפחד מחבריו לשעבר – ארני וביווי – שלא נעלמה מעיניהם הדרך בה נמלט מן "המסיבה"; ועד כה, הוא מנסה להקפיד להתחמק מהם, הגם שהוא יודע כי לא יוכל להמשיך בכך לנצח. מה שמגביר את פחדו, הוא שבאורח רשמי, 'לא ארע כלום' – מבחינת החברה הגבוהה הרשמית, הארועים הללו פשוט אינם קיימים; איש לא נעלם, שום חקירה לא נפתחה ולא תפתח; ארנולד ראו וביוור הולמס מוסיפים להיות אורחי כבוד, לבושים מחלצות, בנשפים המכובדים ביותר שפתוחים לג'נטלמנים צעירים במעמדם, וכך הלאה. עד כמה שאין דבר שנוא ומרתיח אל מלוויל יותר מכך כי לועגים לו כפחדן, הוא אכן מפחד; אפילו מפחד מאד; ואת הפגישות הפרועות עם חבריו לשעבר (כאשר לאימתו, גם שניים מחבריו הותיקים נלכדו ברשתם של ארני וביווי), החליפו ריקנות, וספק;

האורח בו נקלע אל הקמפיין של שרלוט גריווינד: במצב דברים זה, מצאה אותו אימו באחד הערבים, בעודו יושב עם עצמו, מכווץ ובמצב רוח עכור, וסיפרה לו, כמעט אגב אורחא, כי מיס גריווינד חזרה לעיר, אולם המזל לא האיר לה פנים: העבודה שהובטחה לה כמורה או אומנת (הרי מלוויל תמיד ידע, כי לזה תדרדר) לא עלתה יפה, והיא נפלה למשכב בבית מחסה עלוב. כלפי חוץ, השיב מלוויל בהערה שחצנית, כי האסופית אינה מעניינת אותו; אבל הסקרנות, או משהו אחר, החלו אוכלים אותו – ועד מהרה, הוא יצא לדרכו, תחילה כשהוא משקר לעצמו כי הוא רוצה לטייל באיזור סמוך, ולאחר מכן לבית המחסה; אלא שכאן, ציפתה לו הבשורה המרה כי העלמה הצעירה נפטרה ממחלת הריאות שלה, שעות ספורות קודם לכן.
מסוחרר, מיואש ונתקף בפרץ רגשות מביך ומתסכל, רגליו של מלוויל הוליכו אותו, כמעט מעצמן, אל תוך לב האפלה והעוני, לעבר בית הלווית הישן לאביונים; כל-כולו דחף בלתי נשלט (עד כמה שקילל את עצמו שהוא שוטה מטורף, ואין לו שום סיבה הגיונית או הצדקה להתעניין בכלל, וודאי אחרי שמתה), כדי לראות אותה בפעם האחרונה...

ודווקא אז; ממש ברגע הגרוע ביותר, צצו צלליות מפתח צדדי, וחסמו את דרכו; אם היה טיפוס שמלוויל לא רצה, אבל ממש לא רצה לראות, הרי שהיה זה מי שניצב כעת מולו, מגחך ומחזיק ברצועות הכלבים הנוהמים.
"מנ'שמע, חבריקו? מזמן לא עשינו איזה מפגשון. איזו הפתעה, לפגוש אותך דווקא כאן-"

הכלבים נהמו, חושפים לועות זבי ריר.

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.