הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
ספר
ראשון: סיפור על להבה וחושך
פרק X: דמדומיו של אנדריאס
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
הקדמת השה"מ: לאחר האתנחתא
החצי-קומית של ציצוביץ בארמון העינוגים, פרק זה מחזיר את הקמפיין אל קו העלילה
המרכזי, שנוגע לצללים מאחורי חזות הקהילה המושלמת של רובע היסמין, והברית
הלא-קדושה שנארגת מאחורי הצללים הללו. בפרק הזה (שהוא פרק של מבוך בעיקרו), שרלוט
גריווינד מנסה לחטט בין הצללים של הטירה הנטושה של יריביה העתיקים של גבירת רובע
היסמין, כדי למצוא רמזים, ומגלה לא רק שהתיחום בין עולם הצללים לעולם הרגיל מתערער
באורח מסוכן, אלא שאורחים לא קרואים החלו לחצות את הקרע בין העולמות...
כל זאת, בנוסף לעוד מספר גילויים נוספים, מטרידים לא פחות.
פתיחה
שרלוט ומאלוויל עושים את דרכם בחזרה לרובע היסמין בכרכרה, לאחר שהם נפרדים
מציצוביץ הזועם ומבת-ליוויתו החדשה.
מאלוויל, מצד אחד גאה מכדי להכיר תודה בגלוי על הצלתו בידי שרלוט, ומצד שני מתוסכל
מאד על מהלך המאורעות שניפצו במידה רבה את הגאווה שלו ואת תחושת העליונות שלו,
מסתגר בשתיקה זועפת, בעוד שרלוט קרועה בין רגשות סותרים בכל הנוגע ליחס האהבה-שנאה
שלה כלפיו; היא מחליטה שהוא יצור ילדותי, שלא ראוי שיסמכו עליו, בוודאי לא בענייני
רגש- ועדיין היא רוצה אותו לידה, כשהיא מתרצת זאת לעצמה בכך שהוכח שהם עובדים
כצוות יעיל מאד כאשר העניינים הופכים מכוערים ואלימים.
מאלוויל ממשיך בשלו, ועולה מיד לחדר שמקצה לו מיס אודן בפונדק "נבל
הטללים", כמעט בלא להחליף מילה; הסיוף ההדדי בין שרלוט למלוויל נמשך גם בבוקר
הבא, כאשר מאלוויל ממשיך לנהוג באורח יהיר ועוקצני, ואילו שרלוט לא מתאפקת
מלהתגרות בו, תוך איזכורים של הסצנה המביכה בה תפסה אותו בחדרו ברובע המעיינות (כך
למשל, כאשר הוא יורד סוף-סוף אל אולם ארוחת הבוקר, היא מקדמת אותו
ב"אהוי!" קולני עם חיוך מזוייף). אלא, שחרף הקושי הגדול של מאלוויל
להחליט האם הוא רוצה לנשק את שרלוט או לחנוק אותה, אין לו הרבה ברירות אלא להסכים
לשמש כבן-לוויה שלה להמשך החיפוש אחרי האפלה מתחת לרובע היסמין. מעבר לתירוץ
ש"הוא צריך להיות שם לדאוג שהיא לא תסבך את עצמה בשטויות", למאלוויל לא
מתחשק במיוחד לחזור אל אמא שלו בתור שבר כלי כושל, והוא מהמר על כך כי השארות
בחברתה של שרלוט תספק לו הזדמנויות חדשות להוכיח את עצמו.
בין לבין, מיס אודן מאזינה היטב לסיפוריה של שארלוט, ומעדכנת אותה בהשערות משל
עצמה.
התיאור של הסיוט בהיכל המוגף (סוף פרק שמיני), ובעיקר התיאור של הרוצח הבלונדיני
בעל השיער הארוך, גורמים למיס אודן לתהות, האם אין זהות בין הדמות המסוייטת שראתה
שרלוט לבין אחרון בני רדפארן, אנדריאס- ברנש שנודע כנאה, ואם מיס אודן זוכרת נכון
(לא ברור מהדברים האם היא מודה בעקיפין כי היא מבוגרת די הצורך בכדי לזכור את אותם
ימים או לא), מזכיר מאד את התיאור ששרלוט מוסרת, סירב להמלט מהרובע עם שאר בני
משפחתו, ומצא את עצמו מסתובב כמעט לבדו בטירת המשפחה הדועכת שלו, כמעט בלא מגע
חברתי או אפילו משרתים; עד שנעלם גם הוא, שנים ספורות לאחר מכן.
מיס אודן לא מוציאה מחשבון, כי אנדריאס, שהאישיות הבעייתית שלו מנעה ממנו להתקבל
(מספר שנים לפני קרב ביטרהיל) למסדר סנט קלאודור, הלך והשתגע בבדידות שכפה על
עצמו; אולם היא תוהה- אם הוא אכן זה שרצח צעירים וצעירות מטובי רובע היסמין, מדוע
אליריה לא אסרה אותו ודאגה שהצדק יעשה בפומבי? ומדוע נדמה כי עצם האסון נשכח
מהלבבות ברובע היסמין באורח כל-כך מוזר?
מהסיבות האלו, מיס אודן מבקשת משארלוט לרחרח בטירת רדפארן החרבה למחצה; אולי, בשל
הרגישות המיוחדת שלה לעולם הצללים, יעלה בידה לגלות משהו. בנוסף לזה, בני רדפארן
נהגו, בעודם בעלי הטירה, לאסוף ספרים רבים ונדירים, והיא זוכרת כמעט בוודאות שהיו
שם ספרים יקרי המציאות אודות האמונה והמיסטיקה של הראל'זהארק, כולל הגוונים היות
אפלוליים שלהם. אמנם, מיס אודן יודעת שהטירה נבזזה ביסודיות עוד לפני שלושה דורות;
אבל אולי בכל-זאת יתמזל מזלה של שרלוט למצוא משהו.
מבוך הטירה של רדפארן
חלק א':
בית היין המקולל
טירת רדפארן
יושבת על תל גבוה ותלול בדרום רובע היסמין, נישאת מעל "משכנות האורחים
האהובים" (בני התערובת החצי-אמת'ורים), ומשקיפה על הדרך הראשית של דרום עיר
הבירה, במקום בו היא נוטשת את העיר ונכנסת ליער סילקמר. כיום, הטירה הרוסה למחצה;
חלק מהחומות ובעיקר מהקומה העליונה של הטירה עצמה התמוטט, מה גם שכוח כלשהו גרם
לכמות גדולה של מים להמשך לאיזור הטירה וליפול משם בקילוחים אפורים מוזרים.
שרלוט ומאלוויל בוחרים להגיע לטירה מדרום, תוך שימוש בדרך הראשית שעוברת מחוץ
לרובע היסמין, וכך להמנע מלעבור ברובע העויין; בנקודה מסויימת בדרך, בצומת דרכים
שכוח, הם סוטים צפונה ומגיעים אל מתחת לתל הדרומי בשעת דמדומים, כאשר הטירה והתל
חוצצים בינם לבין רובע היסמין עצמו; הם מוצאים את עצמם מתקדמים במשעול כרכרות
משובש, ורואים פחות או יותר את התמונה הבאה:
התל נישא מעל ראשיהן,
נופל מהחומות השבורות למחצה מלמעלה; במרוצת השנים, התגלגלו למטה אבני מפולת, צמחו
שיחים ועצים ננסיים, ובהמשך, במקום בו שביל הכרכרות נבלע למעשה בתוך אגם מים
עכורים, נופלים מפלונים של מים אפורים, דלוחים.
אלא, שמה שמושך את הדמויות הוא פתח של מבנה מוזר, שנראה כאילו היה כרוי ממש בתוך
התל (I), ושימש כסוג של פונדק; למרות העזובה הקשה והתריסים המוגפים
בתריסים מצולבים, ניכר שאיזור הפונדק היה בשימוש זמן רב אחרי הטירה, וניטש למעשה
לפני שנים ספורות למדי. הדמויות מוצאות גינת ירק שגדלה פרא; ושלט תלוי שעדיין חורק
ברוח שמכריז את שם הפונדק: "The Wraith and the Fern", במה שנראה כמו נסיון להבנות מהמוניטין האפלולי של הטירה
עצמה. חריטה קטנה יותר, קריאה בקושי, מכריזה "אייב ומגי סטרו, יין ופשטידות
ביתיות"; הדלת מוגפת היטב, ושרידים של בד שחור עדיין נעוצים על מרכזה.
בין לבין, שרלוט חשה את עולם הצללים גועש, ורואה שברי חזון מוזר, שבו הפונדק עדיין
עומד על כנו; מרכבה עוצרת לפני השערים, ואישה גבוהה בעלת חזות של לוחמת יורדת
ממנה, כאשר הפונדקאים מתרפסים בפניה שוב ושוב ומובילים אותה פנימה. כמובן שהיתה
שיחה בין הצדדים, אבל שרלוט לא מצליחה לשמוע את המילים; וההזיה מתפוגגת מיד. אלא,
שחיפוש בין השיחים מעברה האחר של דרך הכרכרות מוצא שרידים של כרכרה דומה, רקובה
לגמרי, שנראית כאילו ננטשה שם בלא סוסים. שרלוט חושדת, שתהא מי שתהא האישה הזו,
הרי ככל הנראה היא לא יצאה מהפונדק, או למצער יצאה בלא הכרכרה.
התחושה הרעה של שרלוט
הולכת וגוברת כאשר היא ומלוויל פורצים פנימה; הריחות רעים מאד, יין מקולקל שנספג
בקירות ועוד דברים גרועים יותר; כמה כלים שבורים, אבל על-פניו, רוב הכלים והריהוט שלם,
די הצורך בכדי להבהיר שלא התרחש כאן שום מאבק אלים. המדרגות אל המרתף חסומות
לגמרי, כאילו מישהו מוטט בכוונה טונות של אבנים על המדרגות. אלא, שכאשר מלוויל
מתחיל להשתעמם, להשען על דלת חדר השינה בנונשלנטיות ולעקוץ את שרלוט, הוא כמעט
נופל טרף להתקפה מפתיעה של כלבי-צללים שחורים ולא טבעיים, שצצים כאילו משום-מקום,
ומתפוגגים לאבק וצל כשהם נהרגים.
לאחר הקרב עם הטורפים המזעזעים, שרלוט בודקת את חדר השינה העליון, ממנו הם לכאורה
הגיעו, אבל לא מוצאת בו שום סימן שחיות רבצו בו, וודאי לא לאורך תקופה ארוכה.
התחושה בחדר השינה איומה, ושרלוט חשה היטב-היטב את עולם הצללים; קולות של מגפיים
עמומים, שקשוק שלשלאות כבדות ויבבה מיוסרת, הזויה, כמו של תינוק לא אנושי.
אלא שגם החדר הזה ריק; עד שחיפוש מדוקדק מעלה יומן ישן ומצהיב שניהל ככל הנראה מר
אייב סטרו, או ליתר דיוק, פחות יומן ויותר ספר חשבונות שכולל גם הערות מפעם לפעם.
רוב הספר, שמתפרש על פני מספר שנים, משמים למדי, אולם מוכיח רישום מדוייק של
הוצאות והכנסות, שמעיד כי ההכנסות הולכות ויורדות;
אז, לפני תשע שנים
בערך, מתוארת פתאום הכנסה חריגה מאד: 250 כתרי זהב (יותר מכל ההכנסות של כל שלוש
השנים הקודמות) שהתקבלו מ... כאן, נראה שמר סטרו מחק את האותיות בגסות, אבל לא
הצליח למחוק הכל, כך ששרלוט קוראת משהו כמו "התקבל מאת XXר-XXXXאם".
(מאוחר יותר, שרלוט תחבר אחד לאחד ותחשוד, שמדובר באחים קור-סורת'אם, אותם
ראלזהארק אכזריים שעמדו מאחורי נסיון ההעלאה על המוקד של הנער הארקאריון).
כך או כך, הסכום שולם עבור "יין מיוחד וטיפול", או משהו עמום כזה.
מעבר לזה, נראה שאייב סטרו הספיק לכתוב רק עוד מספר ימים או שבועות ספורים, תחילה
ענייני חשבון שגרתיים, אולם עד מהרה נראה שהכתב שלו מתחיל להיות מבולבל וגס, הוא טועה
בחישובים יותר ויותר ומוחק בגסות (תופעה שלא היתה קיימת קודם), עד לשורות האחרונות
שהם קשקושים לא מובנים, ובסופם סימן של דיו שנשפך בפס מכוער על הדף.
חלק ב': המעקף וטירת
רדפארן
שרלוט ומאלוויל יוצאים בחזרה החוצה, ועוקפים בזהירות את האגם; למעשה, הם אינם בודקים
את חלקי התל שנישאים מעל האגם המצחין, וכך מפספסים את המעברים הסודיים, בעיקר זה
שמסתתר מאחורי אחד המפלונים (III),
שהיה יכול להוביל אותם במישרין אל המנהרות שבין שורשי התל.
למעשה, הם מתקדמים מערבה וצפונה, עוקפים את המתלול שמתחת לצריח הדרום-מערבי הנישא,
ומגיעים למה שהיה פעם הדרך הראשית אל הטירה, משם נכנסו לתוכה מרכבות ועגלות; בית
השער הישן הרוס למחצה, ואיש אינו מפריע לדמויות לחדור אל הגן, וממנו אל חורבות
הטירה עצמה.
הגן אמנם הרוס ומוצף למחצה, אבל עדיין יפיפה עם הצמחים הנדירים שגדלו פרא; המזרקה
הישנה עם פסל חצי הרוס של גבירה נושאת זרועותיה השמימה (ודלת סודית בבסיסה שגם
אותה הדמויות לא מצאו), ותצפית רומנטית מאד על רובע היסמין מגבוה, בין שרידי החומה
הצפונית.
הטירה עצמה נראית, במבט ראשון, נטושה ממש כמו הגן, ולא בכדי; המקום קרוב מדי לעיר
הבירה מכדי שיוכל לשמש כמאורה של מפלצות או יצורים שהיו מאיימים לאורך זמן על רובע
היסמין. המחזה עגום מאד: האולמות המפוארים, המדרגות המגולפות וכל מה שהיה יפה
ועתיק, נמצא במצב של הזנחה והתפוררות; הקומה העליונה קרסה ברובה, ועופות מקננים
בין חלקי הגג, מה שגורם לכך שהמפלסים העליונים יותר מלאים בלכלוך וצואה. הדמויות
שמות לב לדיוקנאות של אבות משפחה, שהושחתו ביד גסה, קושקשו או סבלו התעללות פראית;
אפילו הנחושת על המעקות גורדה ונבזזה; גם הספריה הענקית נמצאת ריקה ובמצב נורא:
נראה שכל הספרים נלקחו, ויתרתם הושחתו בפראות; אפילו הכורסאות שוספו, אולי כדי
לקחת מהן את הכותנה והמשי. גם שני תאים סודים מעבר למדפים מסתובבים לא חמקו, לצערה
של שרלוט, מהחיפוש היסודי שעשו הבוזזים.
אלא שעולם הצללים הולך ומתחזק, מסרב להניח לשרלוט; שוב ושוב היא שומעת את שקשוק
השלשלאות הרחוק, ועוד יותר מזה, הלמות מגפיים; כאילו מישהו הולך סחור סחור, מסתובב
במעגלים וממלמל. נדמה לשרלוט כי היא כמעט שומעת מילים ומדמיינת משמעות כגון:
"הם עוד יראו, אני עוד אוכיח-
אני לא כמותם, אני אביר, אביר-"
לרגע, היא מסתובבת כנשוכת נחש, בטוחה שגבר גבוה עומד מאחוריה וצופה בה; אולם
כשהיא מסתובבת, היא רואה רק צללית שמפילה אחת הנברשות השבורות למחצה.
חדר העבודה של אנדריאס: בסופו של דבר, הדמויות מוצאות את שרידי חדר העבודה של
אנדריאס; מרגע בו היא פותחת את הדלת, שרלוט מדמיינת מחזה נורא; אור ארסי מתפוצץ
וצרחה שלא מהעולם הזה... אולם בעוד החדר ריק לכאורה, ניכר כי המקום הזה ספג את מסת
ההתעללות הגדולה ביותר, כאילו חבורת Berserkers השתוללה כאן עם גרזינים; התמונות, קסתות הדיו, הרהיטים, הכל
הושחת, בוזה ונהרס באורח חסר תקנה ויסודי להדהים; אפילו הספרים חוללו עד האחרון
בהם, ונראה שחלקם נדקרו עשרות פעמים בפגיונות.
אלא, שנראה שדווקא כאן, בשיא ההשתוללות, הזעם של המשחיתים פגם ביסודיות שלהם, משום
שמאלוויל מוצא, מתחת לשולחן הכבד המנופץ, מנגנון שפותח תא סודי ברצפה, שהמשחיתים –
שלושה דורות קודם לכן – לא הבחינו בו. לצד כמה עטים מהודרים שהתקלקלו, וטבעת חותם
(כנראה קסומה) של בית רדפארן שמאלוויל מנכס לעצמו, נמצא היומן של אנדריאס; על
הכריכה הוא השאיר דף בו כתב בפראות:
"הם עומדים לבוא. אני יודע שהם ישרפו את
היומן שלי, את כל הכתבים שלי, כי הם- כי אליריה המטונפת לא רוצה שהאמת שלי תגיע
לדורות הבאים, תאיר אותם מתרדמת השכל. לכן אני קובר אותו כאן.
סר אנדריאס רדפארן
גראנד מסטר של מסדר נוטרי הצדק המחודש של סנט-קלאודור"
למרות פגעי זמן ועובש,
רוב מוחלט של היומן קריא לגמרי, והוא נפתח כאשר אנדריאס מתאר כיצד נותר מאחור בעוד
שמשפחתו "הפחדנים האלו" עזבו, והוא נותר כמעט לבדו, מלבד משרת קשיש שלא
האריך ימים יותר משנה לאחר שהשאר נטשו. נקל לראות, כיצד אנדריאס הולך ומשתגע; מה
שמתחיל כתלונות על הצקות מצד אליריה ומצד האמת'ורים השנואים, ותלונות מרות כיצד
החברים שלו נטשו אותו והחלו מתחנפים לרדיקלים ולאמת'ורים, גולש להתפלספות בוסרית
על מבנה עולם, על האלים ועל החברה הנרקבת שיש לטהר אותה, בכוח עם צריך.
ככל שהיומן נמשך, ברור שאנדריאס הוזה על מסדר אבירים שהוא המנהיג שלו; הוא מדבר על
ישיבות דמיוניות והענקת דרגות, הכרזת מלחמה כנגד אליריה, והבעת שנאה חוזרת ונשנית
לחבריו לשעבר, הצעירים בני הטובים ששוכבים עם אמת'ורים/יות ורדיקלים, והפכו למשתפי
פעולה של האויב. שוב ושוב הוא כותב שצריך לזעזע אותם, לא- חייבים לגבות מהם מחיר
על הבגידה, בהתאם ל"דיני המלחמה".
ואז, בתוך כל הטירוף, שרלוט מוצאת איזכור של דיירת חדשה בשם אן, קוסמת אפלולית
ששרלוט מזהה מיד כאן גריווינד המסתורית, שכנראה שרדה את הקסם שספגה מאותו בעל
עיניים קרות ואת הנפילה לנהר. כאן, אן כבר מבוגרת יותר, וניכר שאנדריאס מתאהב בה,
אבל היא לא משיבה לו אהבה, מה שהופך אותו לאומלל ומטורף עוד יותר. אבל אן מוכנה
לסייע לו, גם אם מתוך אינטרסים שלה. היומן מזכיר, שהיא מתגוררת בחדר מוזר מתחת
למדרגות, ושם היא רוקחת כשפים אפלים.
בדף האחרון הכתוב, אנדריאס מצהיר שהמעשה (קרי, הטבח בהיכל החגיגות שהפך להיכל
המוגף) נעשה; הוא היה נורא ואכזרי, אבל מחוייב המציאות.
הוא יודע שהקץ סוגר עליו, שאליריה ואנשיה יודעים שזה הוא, והם נמצאים בדרכם, ולכן
הוא יחביא את היומן, כדי להשאיר אותו לדורות הבאים;
הוא שב וכותב, מספר פעמים, כי הוא לא מפחד למות; הוא אביר והוא ידע מה הסיכון במה
שעשה.
השורה האחרונה ביומן היא שהוא שומע את הצעדים שלהם;
הם באים...
החדר של אן גריווינד: החדר של אן
הוא חדר סודי מתחת לאחד מגרמי המדרגות הגדולים, מוסווה טוב כל-כך שאין שום סיכוי
לאתרו בלי לקרוא את האיזכור ביומן של אנדריאס; ולא בכדי, גם הבוזזים החמיצו אותו.
הדלת חבויה היטב, וממולכדת בקללת Demonic bite, שדורשת את כל כשרון הקסמים של מאלוויל כדי לנטרל אותה. בניגוד
לשאר חלקי הטירה, החדר לא נבזז, וניכר בו כי שכן בו מטיל לחשים שעסק בקסם אפל, או
ליתר דיוק Warlock.
נראה, שאן גריווינד, לאחר שהתאוששה מהמכה שהכה אותה אנדריאס ממש לפני שהחל בטבח
(ראה חזיון בהיכל המוגף, פרק 8), לא חיכתה שבעל הבית המטורף יחזור, ועוד פחות מזה
שהרודפים שלו יגיעו, אלא היא נטלה את החפצים החשובים לה באורח מסודר ונמלטה, וגם
שרפה באח מספר מסמכים אחרים. ובכל זאת, כמה דברים שרדו, והדמויות מגלות אותן: בין
היתר, מפה מדוייקת מאד של הביצה בו שוכן הכלא הנורא 'מגדל הורד הכמוש'
(המקום בו כלואה הקוסמת המטורפת אדריאל מק'קאולסט, עליה אן דיברה עוד כשהיתה
ילדה), ועליה שרטוטים מסובכים בקולמוס דק; ודפים עם רשימות סבוכות בתיאוריה של קסם
אפל מתקדם ברמה כזו, שדי בה כדי לשמוט את החיוך השחצני של מאלוויל מפניו; הוא לא
מצליח להבין הרבה, מלבד שמדובר בקסם מסובך ומסוכן מאד, שכנראה עוסק בניתוק הנשמה
מהגוף ומאפשר לראשונה לשוטט באורח נפרד ולא מוחשי, כאשר הגוף עצמו לא מת, אלא נכנס
לטראנס מוזר....
שדוני הטושאנ'בה: ובעוד הדמויות עסוקות בחיפוש ובניירות המוזרים, נוחתת
עליהן התקפה קטלנית מן המארב, כאשר המארב בוקע מעולם הצללים עצמו; הקסם האפל מושך
את הדמויות לתוך הקרע שבין עולם הצללים לעולם המוחשי, חובט אותן כאשר הן נופלות אל
תוך אולם שחור, מלא בקורי עכביש מוחשיים רק למחצה; שם, מקיפים אותם שדונים שחורים,
שעירים ולא פרופורציונליים (בטן בולטת ושעירה, פרצוף פחוס עם עיין צהובה אחת ומעגל
נקודות מסביבה, שמסתבר למעשה כשבע עיניים זערוריות ומנוונות סביב העין הראשית),
וזרועות דקות וחרקיות. ביחד איתם, תוקף צמד של עכבישים עצומים, נתעבים במיוחד;
היצורים מסוגלים לשיסופים מהירים בטלפי הסכינים שלהם; יריקת רעל, וקסמים אפלים
בסיסיים.
כך, מתחיל הקרב בין שרלוט למאלוויל לבין היצורים האפלים שמקיפים אותם במעגל; אלא,
שברק השרשרת של מאלוויל וקסמי האור של שרלוט משיבים מלחמה שערה ומפילים כמה מהם,
מה שגורם לאחרים לסגת בסופו של דבר; וכאשר כמה מן השדונים מתים, נראה שכל האולם עם
הקורים הרפאיים נוהם ומתכווץ-
הסבר: השדונים
השחורים הם אורחים לא קרואים שזחלו מתוך עולם הצללים, לאחר שמישהו או משהו אחר
יצרו קרעים גדולים בקו התיחום בין העולמות. יצורי הצללים הללו ניזונים משברי
זכרונות אפלים ואנרגיה מאגית אפלה שיוצרים קסמים מרושעים, יסורים וצער, משמינים
עליהם וטווים את הקורים הנתעבים שלהם. מהסיבה הזו, כאשר הם נקטלים, משתחררים
לעיתים רסיסי זכרונות שאנשים בעלי רגישות לעולם הצללים (כמו שרלוט) מסוגלים לקלוט,
באורח מלא או חלקי.
החזיון: כאשר כמה מהשדונים נקטלים, שרלוט רואה במעורפל קטעי סצנה,
שבה מישהו ניצב בשילוב זרועות, כאשר הדלת נפרצת ואישה מטורפת מזעם פורצת פנימה,
כאשר משהו ירוק זוהר בידה, ואחריה אנשים נוספים. כאשר הוא מתחיל לומר בגאווה שהוא
לא מפחד למות, היא צורחת משהו כמו:
"למות? מי מדבר על למות?! הדם שלהם זועק מהאדמה, אבל אתה תזעק בקול רם
יותר-"
ואז היא מוציאה את החפץ שזוהר בירוק- באורח מאד כללי ובלא פרטים, שרלוט חושבת שזה
סוג מוזר של פסלון; והחזיון נקרע לגזרים בבוהק ירוק, ואחריו צרחת יסורים מזעזעת.
המטבחים האפלים והדלת
התחתית:
כאשר הצללים מתכווצים והקורים מתערפלים, שרלוט ומאלוויל מוצאים את עצמם במפלס
התחתון, החשוך, של המטבחים של טירת רדפארן; חיפוש מדוקדק מגלה לא רק את המדרגות
שעולות למעלה, אלא גם דלת שירות שפונה כלפי מטה, אל מערה מוזרה ומלאה בפטריות
גדולות: אולי גן תת-קרקעי בו גידלו בני רדפארן מקצת הפטריות המשובחות ועשבי התבלין
שלהם.
אלא שכאן, ליד הדלת האפלה, אורב יריב קטלני עוד יותר מהננסים; שומר-טירה, אחד
מקומץ האנשים שנותרו עם אנדריאס וכנראה חלקו את גורלו, שהקסם האפל המרוכז בטירה
הקים אותו מקברו בתור Wight
רעבתני; שרלוט ומאלוויל מגלים, בדרך הקשה, שהיצור מיומן מאד בנשק ושולט בלחשים
מחלישים, באורח שהופך אותו מסוכן פי כמה וכמה מהג'ולים והזומבים, או אפילו הצללים
המעונים מולם ניצבו בעבר. במהלך הקרב, החרב המקוללת של ה-Wight מבתקת את ההגנות של שרלוט ופוצעת אותה פצע נורא, עד כדי כך שממש
פסע בינה לבין המוות (למעשה, אלמלא לחש ה-Barrier of light שספג חלק מהנזק, סביר להניח שהיתה אכן נקטלת במקום); בשארית כוחה,
וביחד עם מאלוויל שמזדעק ונכנס כמעט לסוג של Battle frenzy, היא מצליחה להתגבר על השומר האלמת; אבל הנצחון עלה לשרלוט במחיר
כבד; חלק ניכר מכוחה אזל, היא פצועה ובעיקר מותשת ומזועזעת, באורח שמחליש מאד את
כוחה מכאן ואילך.
חלק ג': המבוך מתחת
לטירת רדפארן
מלוויל ושארלוט נכנסים
אל תוך גן הפטריות התת-קרקעי, מאלוויל בוחן בחמדנות את הפטריות המשובחות ומופתע
באורח הגרוע ביותר, כאשר משהו אפל ומהיר מזנק עליו מאחור. למעשה, ההצלה של מאלוויל
כל-כך עלובה, עד שהוא מחליק ומתיישב באורח נלעג מאד על כבוד אחוריו... אלא לשמזלו,
הפעם לא מדובר במפלצת, אלא בסנאי-מערות גדול, כהה וזועם שהופרע במלאכת הכרסום,
נמלט במהירות כשהוא משקשק בשיניו בכעס אל עבר הדמויות, ומוצא מחסה אי-שם, לפני
שמאלוויל הזועם מספיק להתאושש ולכלות בו את זעמו. שרלוט, למרות החולשה והפציעה,
מתפוצצת מצחוק, ומאלוויל הזועם מחזיר לה חגיגית ורשמית, שאולי הוא ינהג כמוה בפעם
הבאה שיגיע wight לחפש אותה.
כך או כך, האיזור אליו
שרלוט ומלוויל נכנסים כעת, נראה באורח כללי כדלקמן:
הדמויות נכנסות מתוך
המנהרה הימנית ביותר (למעלה), שם נמצא גן הפטריות, ומוצאות את עצמן בבסיס חדר
מעגלי עצום שבמרכזו עמוד ענק;
(פעם נוספת, הן מחמיצות דלת סתרים בבסיס העמוד, מה שהיה מגלה להן מנגנון מסובך של
מעין מעלית, שניתן לעלות בה כלפי מעלה, עד אל מתחת לדלת הסתרים במזרקה, שהיתה
מוציאה אותן בחזרה אל גן הטירה).
מנגד, הדמויות מוצאות את הקבר שחפר אנדריאס למשרת זקן שנשאר עימו ומת לאחר כשנה,
שעליו נחרט שיר בחרוזים מאד מאד מגושמים ולא כשרוניים, שממנו עולה גם שאנדריאס
החליט לתת למשרת הזקן תואר אצולה ואבירות (של המסדר שלו כמובן) לאחר מותו.
משם, הדמויות יורדות במדרגות טבעיות חלקלקות ובוגדניות מאד, עם סכנה מוחשית של
נפילה בין נטיפים וזקיפים; המדרגות מוליכות לחלק נמוך יותר של המערות, למעשה לחלל
גדול שמפל נופל לתוכו, ובחלקו השני מרפסת מוגבהת עם נטיפים מחודדים (משם הדמויות
היו נכנסות, לו היו מגלות את המעבר הסודי מאחורי המפל); לאחר ששרלוט ומלוויל
מצליחים להתמודד עם המדרגות החלקלקות, הם מוצאים את עצמם מפתיעים זקיף- הפעם
תת-אנוש עצום וקופי שמכונה (לפי הקול המוזר שהוא משמיע, שניכרים בו עדיין שרידי
שפה אנושית שדיבר פעם) "אונג-בובו"; היצור חזק מאד, ותוקף בעזרת שתי
אלות כבדות, אולם שרלוט ומלוויל מכריעים אותו בקלות.
לאחר מכן, הם מוצאים את עצמם חולשים על גרם נוסף של מדרגות מתפתלות מטה, שנשמר
בידי חבורה של תתי-אנוש פראיים, חזקים וחמושים פחות מ"אונג-בובו";
מאלוויל יורה בהם מספר לחשים, שגורמים ליצורים השעירים להמלט למטה- מה שמתברר
כטעות קשה מצד הדמויות.
ננסים, שדונים וכל היתר: הדמויות יורדות בזהירות בעקבות תתי-האנוש אל מנהרה
תחתית רחבה (I), ומצליחים לראות קטע משיחה כעוסה בין ננסי מערות, שאחד מהם לבוש
בהידור רב ומצוייד בכמה כלי-עבודה קסומים מוזרים ומסקרנים מאד, לבין שדוני טושאן
שחורים נוספים. נראה, שהננס המהודר, בלא ספק קוסם ו/או מלומד חשוב של בני הגזע שלו,
עובד על אחד הקירות עם הכלים המוזרים שלו, בעיקר פטיש זהב קטנטן (בגודל כזה שאין
סיכוי שישמש ללחימה או לעבודת מתכת וכ"ו), ומשרטט מיני דיאגרמות מוזרות.
נראה, שהננסים והשדונים מתווכחים; אלא שתתי האדם חשים למטה, ומזהירים בצווחות מפני
הפלישה, מה שגורם לכל הנוכחים לתפוס עמדות ולהתכונן לקדם התקפה של הרפתקנים...
שרלוט ומלוויל מהססים, אולם מחליטים בסופו של דבר שהם מותשים ופגועים מכדי להסתכן
בקרב כל-כך קשה, ואי לכך הם נסוגים למעלה ועוזבים את המבוך, הפעם דרך דלת המפלים.
הפספוס ותוצאותיו: הדמויות מפספסות
את ההזדמנות להשיג חלק מכלי העבודה המכושפים, בעיקר הפטיש הזהוב המוזר ולגלות את
הסוד שלהם; הם אינם מצליחים לחצות את החדר ולהגיע בדלת הפנימית אל מרתף בית-היין,
בו נקברו הגופות המתעוותות של הזוג סטרו (מה שהיה אמור להיות קרב מול צמד Wights קטלניים, שהיו ההתקלות המסיימת של המבוך). מאוחר יותר, לאחר
ששרלוט תספר למיס אודן על קורותיה, נראה שמיס אודן עצמה חדרה למקום ההוא, אולם עד
אז, לא נמצא זכר לא לננסים וחבורתם, ולא ל-wights (בין אם הללו עקרו, או אולי שועבדו לננסים). הדבר שמיס אודן מצאה,
היה שק שמכיל שרידי שלד של ראלזהארק ממין נקבה.
משיחה עם הארקאריון
ההמום והאבל, שרלוט מחברת אחת לאחת, ומגיעה למסקנה שאלו שרידיה של הגבירה הלוחמת
המודחת של הראלזהארק מרחוב שלהבת הברזל, שבדרכה לגלות נרצחה – ככל הנראה, בידי
שלוחיהם של האחים קור-סורת'אם, ששילמו בעצמם מחיר יקר על מעשה הרצח (ככל הנראה או
משולב בהרעלה, לפי ה"יין המיוחד"). אלא, שהתכשיט המקודש שנשאה הגבירה
עליה נעלם; מיס אודן חושדת, שהפונדקאים חמדו אותו והחביאו אותו במרתף, מה שהביא
לכך שננסי המערות – אולי אותו ננס הדור ומלומד – הקדימו את הדמויות במירוץ אליו,
ולקחו אותו עימם אל מעמקי העולם התחתי; והגם שאין בכך איום מיידי, הרי שכפי שמיס
אודן מציינת, הרי ש"טוב לא יצא מזה".
סצנת סיום: מסיבת התה
הרת האסון בבית בראונינג
ימים ספורים לאחר
המאורעות הללו, ולאחר ששרלוט התאוששה (בטיפולה המסור של מיס אודן) מהפציעה,
הדמויות נוסעות בדרכן למשימה מסוג אחר: תה וארוחת-ערב בבית הוריה של מיס דיאנה
בראונינג הפוחזת, שמבקשים להודות לשרלוט באורח אישי על חלקה בהצלת הפרחחית שלהם.
הארוע מתחיל באורח נאה, כאשר אביה של דיאנה, לשעבר סוחר-ים שהפליג רבות באיי
הדרום, מקבל את שרלוט בסבר פנים יפות ומראה לה כמה מן האוצרות שהביא, שספונים
בארונות זכוכית – כולל כובע הקברניט הישן שלו, שהוא שומר אצלו למזל (מר בראונינג
משעשע את שרלוט מאד כאשר הוא מסובב את הכובע על אצבעו ומפליט "אהוי",
לזכר הימים הטובים; מאלוויל, משום-מה, משועשע הרבה פחות)
אולם עד מהרה, המפגש הופך לגרוטסקה רבת משתתפים, בה מככבים דיאנה, שמתלבשת בצרחות
גיל לא הולמות על "מאלווש!!!" (החתיך...) ומתלוננת בבכי על ארוסה,
צ'ארלס בינגלס השמן, שכלל אינו מבחין בקיומה אלא עסוק בזלילה ובמשחק בגביש הכחול
המטומטם שלו; מאלוויל, שמפלרטט בלא סוף עם דיאנה בנסיון לגרום לשרלוט לקנא; אמה של
דיאנה, שמכתיבה שיחה משמימה ומוסרנית, וחונקת באיבו כל נסיון להעלות ניסיון שיחה
מעניין; האכילה הגסה של צ'ארלס (הגם שמתחת למעטה המשמנים הוא מתגלה כברנש לא טיפש
בכלל, שמנהל עם מאלוויל שיחה מעניינת על תאוריה של קסם, עד שאמה של דיאנה מתערבת;
מאלוויל, מצידו, מתעניין מאד בגביש המשחק הכחול של צ'ארלס, וליתר דיוק, בקסמים
שמרכיבים אותו); ועוד.
במהלך ארוחת הערב, מיס בראונינג מתעניינת מאד בשלומה של אמו של מאלוויל, ובעיקר
מדוע הגבירה פליסיה לא טורחת לענות להזמנה ששלחה לה למועדון חברתי של גבירות מהוגנות
וצדקניות; היא מעירה למאלוויל כי עכשיו, אחרי שהגבירה אמו התבססה, אין סיבה שהיא
תבזה את עצמה בעבודה, אלא עליה לחיות לפי כללי מעמדה (כלומר, בטלה מוחלטת מלבד
מועדוני גברות צדקניות וכיוצא באלו).
בארוחת הערב נוכחים גם
דודה של דיאנה, המפקח בראונינג, וידידו, בעל האחוזה סר פריסווין; הלה, ברנש שמנמן
בעל שער אדמדם מאפיר, שכבר בפעם הקודמת התעניין מאד בשרלוט, והזכיר כי ראה אותה
בגיל מוקדם, כאשר היה מתורמי בית יתומים בו שהתה, מבקש לשוחח איתה ביחידות בגן.
לאחר שארוחת הערב המזעזעת נגמרת, שרלוט מתלווה אל פריסווין בגן; הלה מהסס תחילה,
אבל לאט-לאט מתחיל לספר לה "סיפור" שהתרחש בנעוריו, והגם שהוא מספר הכל
בגוף שלישי, שרלוט מבינה במהירות להיכן הוא מכוון.
הסיפור נפתח בחשבונאי שקדן ומוצלח שהתחבב מאד על בעלי אחוזות כפריים שעשה את
החשבונות שלהם, עד שבגינוניו ונימוסיו נחשב כמעט כאחד מהם; הוא גר אצל אחד מאותם
אצילים כפריים, והמזל האיר לו פנים; היו לו נישואין מאושרים, ונולדה לו בת שגדלה
לעלמה יפיפיה.
אלא שאז, התהפך מזלו בשל בנו בכורו של בעל האחוזה, ברנש יפיפיה, אבל הולל חסר תקנה
ובעל לב מושחת. הלה, ככל הנראה לשם שעשוע, פתה את בתו של החשבונאי והכניס אותה
להריון. בעל האחוזה צידד כמובן בבנו, שטען כנגד "האישה המופקרת שפיתתה
אותו". החשבונאי, שנקלע לעין הסערה עשה בחירה נוראה, כאשר דאג בעיקר למעמדו
שעלול היה להתרסק, צידד באדונו בעל האחוזה, והורה לבתו ליטול עשבים לקטילת העובר
שלה, אחרת יגרש אותה מעל פניו ולא יכיר בה כביתו.
העלמה המסכנה, נבגדת והלומת זעם וצער, נמלטה מהאחוזה, כשהיא מסרבת בגאוותה להצעת
העזרה (שמה רפה מדי ומאוחרת מדי) שהציע לה בנו הצעיר והלא נחשב של בעל האחוזה. היא
נמלטה ולא נראתה עוד; רק זמן רב לאחר מכן יתברר כי מתה מיד לאחר שילדה, אי-שם בבית
מחסה עלוב, כשהיא חולה וחסרת פרוטה. בנו הצעיר של בעל האחוזה עוזב בכעס את בית
אביו והולך לשירות צבאי, תוך כוונה שלא לחזור עוד; אלא שיד הגורל עתידה להחזיר
אותו אל האחוזה, לאחר שאחיו ההולל הצליח להדבק במחלת מין נוראה או בדבר-מה דומה
שגזר עליו מוות מלא יסורים בטרם עת; גם האציל האב לא האריך ימים; אולם הגורל הרע
מכל נפל בחלקו של החשבונאי: אישתו גוועה ומתה בצערה, כשהיא מקללת אותו על ערש
דווי, והוא עצמו כמש, הפך לצל, והזקנה והשטיון השיגו אותו בטרם עת, ועימם צער חשוך
מרפא שהפך לטירוף.
אמנם, בעל האחוזה החדש, שירש את אביו ואחיו המתים, נהג כלפיו במידת הרחמים והוסיף
לשכנו ולדאוג למחייתו, אבל הישיש האומלל הלך ודעך, כאשר הוא ממלמל את שמות אשתו
ובתו המתות; ואפילו המוות לא ממהר לקחת אותו, שמא כדי להאריך את יסוריו עוד יותר.
שרלוט מבינה עד-מהרה
להיכן הדברים הללו מכוונים, וכיצד הם נוגעים לה, והדבר פוגע בה בעוצמה שלא נראית
לה פחותה מחרבו המקוללת של ה-Wight מתחת למטבחי הטירה. החשבונאי הזקן הוא אחיה הצעיר של הקוסמת האפלה
אן גריווינד (זה שהופיע בחזיונה כילד שמתפאר בכך שחשבונאי הבטיח לו שיהפוך אותו
לשוליה שלו), שהעדיף חיים שלווים על פני הנקמה שקידשה אחותו; והוא-הוא גם סבה של
שרלוט עצמה. שרלוט, כמסתבר, היא בתם הלא חוקית של פריסווין הבכור (אחיו של סר
פריסווין הנוכחי) ושל בת החשבונאי. רק, שבעוד כל בני גריווינד היו כהי שער, שרלוט
ירשה את גון אדום-היין הנדיר והיפיפה של אביה ההולל.
מכת הנגד נוחתת: ובעוד שרלוט
נסערת וחנוקת דמעות, נופל דבר;
משהו מחריד מתחולל
בבית, וזעקות עולות ממנו; כאשר המפקח בראונינג חש לנסות להתמודד עם הערפל הארסי,
האפור-ירוק, חלק מן הערפל לובש צורה, ששרלוט מצליחה אי-כה לזהות כצורתו של גבר
שחור-עור ממושקף ולבוש בהידור כמו ג'נטלמן. הדמות בערפל אומרת למפקח, בנימוס
מצמרר, שהוא מחזיק בידיו חפץ ששייך לה (כמסתבר, הוא מכוון לאותה תיבה עם תערובת
מוזרה בין קסם וודו לסמלי קודש ויהלומי קודש כתושים של הראל'זהארק), ומאחר והוא
"מאד זקוק לה, למרבה הצער, עבור עניינים חשובים בתכלית", הוא מקציב
למפקח שבעה ימים להשיב אותה, בטרם אסונו יהפוך סופי-
הצללית מתפוגגת, וכאשר הדמויות נכנסות לבית אפוף האד ומלא הצרחות והפאניקה, הן
מבינות למה הג'נטלמן השחור התכוון: דיאנה זרוקה על הרצפה, חסרת הכרה וגופה רועד;
פניה אפורים-חולניים, ואד ירוק רעיל בוקע מפיה; למפקח בראונינג יש שבעה ימים, לפני
שקללת הוודו (או מה שזה לא יהיה) יחסל את דיאנה סופית, אולי באורח כזה שאפילו
המוות לא יביא לה מנוחה.
לזעמו, המפקח יודע גם שאין לו שום סיכוי לאסור או להפליל את מקור הלחש (אותו הוא
מכיר היטב מן החברה הגבוהה), משום שאין לו שמץ הוכחה; על-פניו, הדבר נראה כאילו
אחת המזכרות שהביא אביה של דיאנה ממסעותיו בים- פסל או מסכה מארצות שחורי-העור,
נפל ממקומו ושחרר קסם או קללה שפגעה בבתו- שמא, רמז מצמרר לעונשם של כובשים ושודדי
עתיקות.
חזרה
לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.