1.3: ויילראלדה: עידן דמדומי השחר

(2600-1600 שנים לפני פתיחת המערכה)
(
1.3.2: אחרון האפוסים – רילדאריה 'הבלתי מתפשרת' ושקיעת המועצה הלבנה

לערך הקודם | לערך הבא | שלח תגובה

הקדמה: סיפור ימי-שלטונה של רילדאריה 'הבלתי מתפשרת' בהידרוסט של שלהי העת העתיקה, הדרך בה בגדו בה חברותיה הולקיריות, ועקב כך, דעיכת המועצה הלבנה ומעבר השלטון, בסופו של דבר, מן הולקיריות אל רב-הסוחרים האנושי ג'ון גלימרדון, נחשב לאחרון ולמאוחר בין האפוסים הגדולים הנסבים על העידנים העתיקים, באשר הוא מתרחש ממש בעשורים האחרונים טרם תאריך עלייתה המשוער של השושלת האנושית הראשונה בהידרוסט, בערך בשנת 800 לסה"א.

סיפורה של רילדאריה הוא סיפור על מנהיגות במבחן, גבורה, תככים ושנאות; מאבק בין דור הנפילים הדועך לבין יורשיו, ובין הזרמים השונים בפולחן אלת האור. נראה, כי לא בכדי ריתק את הדמיון במשך אלף ושש-מאות שנים; רבים, בעלי עמדות ודעות שונות, נמשכו אליו, וכל אחד מצא בו מסרים ונקודות הזדהות שונות. מהן, מורכבות בהרבה מהקו ההידרוסטי ה"מהוגן" והרשמי דהיום, שרואה באפוס את המסר הפשוט של מעבר השלטון וזכות הבכורה מהולקיריות האגדיות אל "המשובחים שבאדם" (ואולי גם, במובלע, מהנשים אל הגברים). דמותה של רילדאריה עצמה – מורכבת ושנויה במחלוקת, היתה מקור השראה בלתי אכזב, ועוררה תמיד רגשות עזים – משנאה תהומית ועד הערצה לאומץ ליבה, נחישותה ומוכנותה להלחם על "האני מאמין" שלה ועל כתרה, גם במחיר של מאבק אכזרי בבנות מינה.

שלטונה של רילדאריה "הבלתי מתפשרת" (בערך 710-780 לסה"א): המלכה (ליתר דיוק: ריל'אנילדה) רילדאריה, היתה מצביאה וגיבורת מלחמה מהדרגה הראשונה, שהגיעה אל הידרוסט לאחר שהשתתפה במשך שנים ארוכות בקרבות כנגד אנשי התיש בדרום הסיל'נאראלד, ומסופר עליה כי הביסה מפלצת אדירה ויורקת להבות רעילות שהגנה על אחד ממקדשיה האחרונים של צ'אוגורה. נראה, כי רילדאריה היתה אחת מאחרונות הדור הראשון של הולקיריות, אלו אשר ליוו את אסטריד הנודדת מראשית עידן דמדומי השחר, ושמרו על כוחותיהן הישנים.

מסופר, כי כמעט מיד לאחר שהחליפה את המלכה הולקירי קסוריניאה בראשות המועצה הלבנה, נאלצה לצאת לקרב, מול אחד הראשונים בשבטי הדרקירי, שהתנחלו ברכסים שצפון הידרוסט, הכניעה את הפולשות ושבה כמנצחת לעיר הבירה. אלא, שרבות מהולקיריות לא אהבו את מצעד הנצחון שארגנו למלכה מעריציה מקרב בני האדם, בעיקר אבירי מסדר סנט-קלאודור, והעדיפו להדיר ממנו את רגליהן. המועצה הלבנה שקיבלה רילדאריה היתה גוף מפולג ומסוכסך, מלא באינטרסים סוטרים ובתככים ערמומיים, שהוסוו מאחורי מתק שפתיים ו"המיית פרחים מורעלת", כפי שכינתה זאת המלכה בכעס. בקרב בני האדם, התכתשו על הבכורה נציגי השבטים הישנים אל מול האבירים ותומכיהם, שלא ראו עצמם מחוייבים עוד למסורת שבטית ולזכויות ומנהגים ישנים; ולצד אלו, החלו לקום לראשונה גם נציגיהם של סוחרים, שהתעשרו בימי השגשוג והשלום של המלכה קסוריניאה. בקרב הולקיריות, לעומת זאת, עלתה מנהיגה כריזמטית בשם פלאוריליאה: הכוהנת הגדולה החדשה של אלת האור, שהטיפה לכך כי הולקיריות סיימו את תפקידן כלוחמות, והגיעה העת כי יחזרו לטיבן האמיתי – חיים של שלום, טוהר, ופולחן לאור ולאהבה. פלאוריליה וסיעתה, שכוחה הלך וגבר עם השנים, ניהלה מאבק מתמיד לצמצום סמכויותיה של המלכה רילדאריה – בעיקר, יכולתה לצאת למלחמות.

נראה שאט-אט, עוד בטרם פרץ המשבר הגדול בין הצדדים, החלה המועצה למרר בקביעות את חייה של המלכה, וזו הלכה והתרחקה ממרבית בנות-מינה, ובילתה זמן רב יותר ויותר עם תומכיה מקרב בני האדם, ובעיקר עם האבירים, שהעריצו אותה והיו לאורך כל הדרך המסורים שבתומכיה. רילדאריה, כך מסופר – אולי מראיית הנולד – השקיעה מאמצים רבים בחינוך והכשרה של דור שלם של מצביאים ומפקדים אנושיים (עניין אותו מדגישים הפרשנים הרשמיים דהיום, כאות מובהק לחילופי התקופות ומעבר הכוחות אל בני האדם ה'נכונים').

המשבר הגדול בין הצדדים פרץ בסביבות שנת 770 לסה"א, כאשר התקבלו בהידרוסט דיווחים על צי עצום של פראי-ים, שהצליח בדרך לא-דרך לעקוף את המיצרים הצפוניים (אולי באמצעות שייט מסוכן בנהרות תת היבשת ההרקאלית ונשיאת הספינות דרך ארוכה ביבשה, ואולי באמצעים מסתוריים ואפלים יותר), ולהופיע הרחק במזרח, מעבר לתעלה ההורליאנית; בני האדם המקומיים נאחזו בפאניקה, ושלחו קריאות נואשות לעזרה אל קייסרות האור המתפוררת. אלא, שאיש מנציגיה הרשמיים של הקייסרית בארקלארילדה לא נענה או הגיב – נראה, כי אלו היו עסוקים מלמעלה ראש בהתמודדות נואשת עם פראי הים בצפון.
בסופו של דבר, היחידה שקיבלה את הקריאה והיתה מוכנה לסייע, היתה המלכה רילדאריה, שמחוזות שלטונה לא סבלו עדיין מפראי הים; השמועות על צי זדוני שמתאסף בים המזרחי החשוך הפחידו אותה, במיוחד האפשרות כי אותם פראי ים עשו יד אחת, או פועלים בהנחייתם של הכוחות החשוכים מן הארצות האבודות (שם הסתתרו עדיין הקאהרויאנים וחיככו ידיהם בעונג נוכח התפוררותה של קייסרות האור). פלאוריליאה, שהבינה כי המלכה מתכוונת לצאת למסע מלחמה ארוך מזרחה, חצבה אש וגופרית בטיעוני נגד והטפות כנגד 'שיגיונה של המלכה, המוכנה לשפוך את דמם היקר של בנותינו ובנינו, להקריב ילדים על מזבח תהילתה האישית'. בנוסף, ניסו פלאוריליה ותומכיה לעכב את כינוס המועצה הלבנה והדיון בנושא בכל דרך אפשרית – בין היתר בהעלאת טענה, כי המסורת מחייבת את המלכה לשלוח תחילה שליחים לארקלארילדה, ולחכות שלוש שנים עד לתשובת הקייסרית, היות ומדובר במלחמה באיזור המצוי מחוץ לגבולותיה של קיסרות האור, וכך הלאה.

אלא שבסופו של דבר, הצליחה רילדאריה להעביר את רצונה במועצה, ברוב דחוק מאד, לאחר שהיא והגרנד-מסטר של אבירי סנט-קלאודור (שלפי האפוס, היה גם אהובה ובן-זוגה של המלכה הולקירי) הטילו את מלוא כובד משקלם ונשאו נאומים מצלצלים – נאומים, אשר ביטויים ומוטיבים מתוכם משמשים עד היום כנכס צאן ברזל בעולם המושגים התרבותי של הידרוסט, ולא פעם נעשה בהם שימוש אף בנאומים בפרלמנט דהיום.

רילדאריה זכתה במבוקשה, והפליגה ביחד עם תומכיה מזרחה, שם תקפה את הצי האפל והנחיתה עליו שורה של מכות מצלצלות, שפיזרו את פראי הים והדפו אותם לאחור; אולם כוחות אפלים חדשים, אולי שבטים מרושעים שחדרו למזרח מהמימד האפל ש"מעבר להרי חושך" התאספו וקראו תיגר על המלכה הולקירי; זו האחרונה, התחזקה יותר ויותר בחשדה, שמגים ערמומיים מן הארצות האבודות עומדים מאחורי הכוחות האפלים במזרח, ופתחה במצוד נחוש ועקוב מדם אחרי אלו האחרונים.

אלא שבינתיים, בהידרוסט עצמה, עשו פלאוריליאה ותומכיה ימים כלילות בקעקוע מעמדה של רילדאריה; מסופר, כי הולקיריות העצלות והנרפות של פלאוריליאה, אלו שהתחמקו מלצאת אל החזית, סבבו שוב ושוב ברחובות הבירה, הקריאו את שמות הנופלות והנופלים, אגב פרצי בכי וקריאות גנאי לרילדאריה, ה"מתנהלת כאילו היתה דארקירי צמאת דם'. אליהן חברו בני-אדם רבים, רובם אנשי השבטים שראו במאורעות הזדמנות פז לקעקע את כוח יריביהם, אבירי סנט-קלאודור, לפגוע בשלטון הריכוזי ולהחזיר לעצמם פריבילגיות וכוחות ישנים. אל פלאוריליאה חבר, בין היתר פילוסוף אנושי פציפיסט בשם ארלנהיים, שהרבה לשאת נאומים בעד הסכלות והטפשות שעצם מעשה המלחמה, קל וחומר בתהילה הנובעת ממנו – דברים ודעות, שהפכו אותו במידה רב ל"אב הקדמון" של הסיעה הרדיקלית דהיום בהידרוסט, אשר רואה בו מושא הערצה ו"קדוש מעונה".

כך, באיטיות ובנחישות, הגבירה פלאוריליאה את כוחה בקרב; כאשר נאלצה, במצוות רילדאריה, לסור לחודשים מספר אל החזית בכדי לברך את הכוחות הלוחמים בברכתה של אלת האור, צייתה בלב ובלב, ולאחר שחזרה (מהר ככל שאך יכלה), הביאה אמנם את האיגרת הרשמית ששלחה רילדאריה למועצה, אולם בד-בבד הפיצה שמועות איומות על המתחולל במזרח, ועל כך כי הולקיריות ובני-האדם בחזית נאחזים באיטיות במחשבות זדוניות והופכים אכזריים, עד שהם 'מבצעים מעשים נוראים בחפים מפשע'. מאוחר יותר, כאשר נתפסה בקלקלתה ועומתה עם שקריה, הודתה כי "למען השלום והאור, מותר לעיתים אף לשקר".

בשנת 773 (מועד משוער), נחלה רילדאריה נצחון גדול על יריביה במזרח, כאשר הצליחה, במבצע מלקחיים מסובך מן הים והיבשה, לכתר את עיקר כוחו של הצי האפל בשפכו של נהר מיורן (כשמו דהיום), ולהשמיד את רובו במתקפת בזק מוחצת. אלא, שפלאוריליה הצליחה 'להפוך' את משמעותן של השמועות, ותחת שהבירה ההידרוסטית תחגוג את הנצחון, הופצו בה שמועות מבהילות, כי המלכה נשבעה שלא להסתפק בנצחונה העקוב מדם ידיד ויריב, אלא להרחיב את המלחמה בכדי לספח את ארצות הבזלת החשוכות במזרח אל תחומי שלטונה. פלאוריליאה ותומכיה, שעבדו במרץ – בין היתר באמצעות הבטחות מפליגות לנציגי השבטים הישנים וככל הנראה גם תשלומי שוחד, השיגו סוף-סוף רוב במועצה. למהססים שבין תומכיה, הבטיחה פלאוריליאה כי בכוונתה אך ורק לרסן את רילדאריה; אולם תוכניותיה האמיתיות היו מרחיקות לכת בהרבה. לעת-עתה, שלחה המועצה הלבנה איגרת למלכה, עם ברכה קרירה לרגל נצחונה, מלווה ב"דאגה קשה, ושוועתם של אמהות ובנים", ובה אמירה כי המועצה מכריזה על סיום המלחמה לאחר הנצחון בשפך מיורן, ומורה למלכה לשוב עם צבאה הביתה לאלתר, "בטרם תשפך ולו טיפה אחת נוספת של דם יקר".

כפי שצפתה פלאוריליאה מראש, נאחזה רילדאריה בזעם למשמע האיגרת, שתוכנה היה לא רק מעליב, אלא גם סתר את כוונתה, לקטוף את פירות הנצחון ולסגור על אויביה המוכים, אגב נסיון ללכוד את המגים האפלים שבנוכחותם חשדה יותר ויותר. חרף עצתו של בן-בריתה ואהובה הגרנד-מסטר, לנהוג במתינות, שלחה איגרת תשובה מאיימת ומלגלגת, שלא חסכה מפלאוריליאה 'מחמאות ציוריות' על פחדנותה, צביעותה וחתרנותה.
פלאוריליאה קפצה על המציאה, ובכשרונה הרטורי השכילה להציג את האיגרת כמעידה על כוונתה של רילדאריה לפזר את המועצה ולהפוך לשליטה יחידה "כמנהגם של הענקים הארורים, שליבה השחיר כליבם". שמועות, שללא ספק הופצו בפועל בידי תומכותיה של פלאוריליאה, הבעיתו את אנשי השבטים באיומים לכאוריים של נקמה אכזרית מצד רילדאריה, שגמרה אומר בליבה לבטל את זכויותיהם ברגע בו תשוב. ההיסטריה שליבו פלאוריליה ובני המחנה שלה, הבשילו בסופו של דבר להחלטה חדשה שהועברה המועצה, בישיבה סוערת שארכה לילה שלם, בו הודחה למעשה רילדאריה מתפקידה, ופלאוריליה מונתה תחתיה כ"מלכה של יופי, אהבה ושלום"; למפקדי הצבא, הורתה המועצה לשוב להידרוסט לאלתר, ואילו לרילדאריה כתבה פלאוריליה, תוך שהיא משתמשת בחותם הריל'אנילדה של הידרוסט, כי היא "מפצירה באחותה היקרה" שלא לשוב עוד להידרוסט, שם "לצערה העמוק משאת ועקב הנסיבות, אין היא רצויה בה עוד, ואין המועצה יכולה לערוב לבטחונה".

אלא שכאן, בשיא כוחה, ביצעה פלאוריליה שגיאה גסה; לאחר שנים ארוכות של תככים ומאבקים פוליטיים, הצליחה הכוהנת להתעלם מאפשרות פשוטה אחת – כי צבאה של רילדאריה, שהלך אחריה באש ובמים במשך שנים, יוסיף לציית לה, הגם שהסמכות החוקית ניטלה ממנה בידי המועצה. נראה, כי שנאתה של פלאוריליאה לרילדאריה (כמו גם שאיפתה ההולכת וגוברת לרשת את כסאה) עיוותה את שיקול דעתה, עד שהחלה להאמין בכל ליבה בשקרים שהפיצה היא בעצמה, אשר הפכו את רילדאריה לעריצה בהמית וצמאת-דם.

באביב שלאחר מכן, לאחר שעלה בידה של רילדאריה לסגור סוף-סוף על אחד המגים הקאהוריאנים אחריהם חיפשה זמן רב כל-כך, פיצלה המלכה את צבאה; את המשך המלחמה במזרח הפקידה בידי הגרנד-מסטר של אבירי סנט-קלאודור, והיא עצמה, בראשות כוח גדול, הפליגה מערבה כשהיא נחושה לישב את החשבון עם הכוהנת שנואת נפשה. כאשר נחתה המלכה סוף-סוף בהידרוסט, קידמו אותה שליחי המועצה, ובאמתחתם הוראה להכריז על הדחתה ולאסור אותה; פלאוריליאה, כמסתבר, היתה כה בטוחה, באורח הגובל בעיוורון מוחלט, בעליונות 'סמכותה החוקית', שאושרה זה עתה באיגרת עמומה שהגיעה מהצפון, מפקידה בכירה כזו או אחרת מארקלארילדה, עד שכמעט לא טרחה ולגייס צבא משל עצמה; רק כאשר הגיעו אליה השמועות, על תשובתה המוחצת של רילדאריה ועל שליחי המועצה שנסו באימה מפני זעמה, נאחזה בהיסטריה וניסתה לאסוף כוחות. אלא, שצבאה של זו שהטיפה מאז ומעולם לאהבה ושלום, היה מבולבל ובעל מוראל נמוך; הולקיריות הצעירות שהשתמטו מן החזית, לא ששו להשליך את עצמן לקרב מול רילדאריה, ולשווא ניסתה פלאוריליאה לגייס כוחות גדולים מאנשי השבטים; רובם של אלו נאחזו בפיק ברכיים כאשר התבשרו על שובה של רילדאריה; וגם המעטים שיצאו מולה עשו זאת במורל נמוך ביותר.
כעת, התרחש המובן מאליו; בין הצדדים התחולל קרב קצר במקום הנקרא איירונלייט- מאורע עצוב ועקוב מדם, בו לחמו הידרוסטים בהידרוסטים, וולקיריות כנגד ולקיריות. מסופר, כי את הכח הקטן מאנשי רילדאריה, שרכב ראשון בנסיון לסגור עליה אישית ולסיים את הקרב כמעט בטרם החל, הורתה פלאוריליה לנקב בחיצים מורעלים, ובין ההרוגים היתה אחת מקצינותיה המסורות וידידותיה האישיות של רילדאריה; המלכה, משראתה את אנשיה נופלים, נאחזה בזעם והורתה על הסתערות במלוא הכוח, ו"לא לרחם על איש מהבוגדים".

כצפוי, הפך הקרב עד מהרה לטבח; בני השבטים והולקיריות הנרפות של פלאוריליה נמחצו בתוך שעה קצרה בידי הצבא המאומן של רילדאריה, שלחמו כשהם אחוזים בזעם מלובן, וכהוראתה של רילדאריה, "השקו את מדשאות הידרוסט בדם התכננים והבוגדים". פלאוריליאה, שניסתה להמלט, נתפסה, ובהוראת רילדאריה עצמה נלקחה להיידרקרון ונתלתה שם. הבירה עצמה נפלה בידי רילדאריה ללא קרב, כאשר שארית תומכיה של פלאוריליה, בעיקר בני השבטים, משליכים את נשקם ומשוועים לרחמים. וכאילו נגזר על רילדאריה, בזעמה, להגשים את תחזיותיה המורעלות של יריבתה המתה, פוזרה המועצה הלבנה, ורוב חבריה נכלאו באשמת נטילת שוחד, תככים ובגידה בכתר. הפילוסוף ארלנהיים הושלך לצינוק, שם מת לאחר חודשים ספורים. גם מכתב חריף שהגיע מארקלארילדה, לא שכנע את רילדאריה לסטות מדרכה ולחון את כוהנות האור הכלואות; תחת זאת, השיבה לקייסרית במכתב חריף, המוחה על אוזלת ידה, ועל הדרך בה מעלה בחובתה להגן על נתיניה. היחסים בין הידרוסט לריילנבורג, כך נראה, התדרדרו לכדי נתק מוחלט.

לכאורה, שבו השלום והשקט לעת-עתה לעיר הבירה; השבטים ההפכפכים שבו ונשבעו נאמנות, והאיומים על כתרה של רילדאריה רוסקו. אלא, שהנצחון נקנה במחיר נורא, החורג בהרבה מן ההרוגים והפצועים בקרב איירונלייט. רילדאריה יכלה למחוץ את יריבותיה מקרב הולקיריות בשדה הקרב, אולם לא להכריחן לאהוב אותה; ועד מהרה גילתה, עד כמה הפכה לשנואה ומוקצה מחמת-מיאוס בעיני הרוב הגדול של בנות-מינה. בהדרגה, במהלך השנים הארוכות והמרות שלאחר הקרב, פרשו מהעולם בזו אחר זו הולקיריות העתיקות שלחמו לצידה – ומשערים, כי שפיכות הדמים בה לקחו חלק, הקרע והשנאה כלפיהן זירזה מאד את התעייפותן מהעולם ורצונן לוותר על גופן המוחשי ולחזור להיות רוחות אור. הולקיריות הצעירות יותר, לעומת זאת, תיעבו את רילדאריה ברובן המכריע, ומצאו כל העת דרכים חדשים להפגין זאת. האפוס מתאר בציוריות, כיצד היו מדירות רגליהן מהטקסים הרשמיים שניהלה המלכה לכבוד אלת האור, וכיצד נאלצה רילדאריה להעלות את הקטורת בפנים חתומות, מול רחבת-טקסים ריקה מבנות מינה; וכיצד היתה השירה המתוקה של הכוהנות משתתקת כל אימת שקרבה פמלייתה של המלכה, הופכת לשתיקה קפואה. מבחינתן, לא היתה רילדאריה יותר מצל אפל ומרושע, עריצה שידיה מגואלות בדם, ושהיא לבדה אשמה בכל המאורעות, בשל צמאונה לקרבות ולקטל; הטפותיה של פלאוריליאה המתה, אף אם לא נשמעו בפומבי, הפכו לאמיתות מקודשות. נראה שלא בכדי טורח האפוס לציין כי פלאורליאה, שידעה את העתיד לבוא, עלתה לגרדום כשחיוך מעוות של נצחון על פניה.

וכמו כדי להגביר את יגונה של רילדאריה, הרי שזמן קצר לאחר מכן, חלה אהובה האנושי, גרנד-מסטר קונינגטון, הזקנה והכמשון ירדו עליו במהירות אכזרית, "כמו חיית טרף הנועצת שיניים בטרפה המפרפר", והוא מת מוות איטי, מכוער ומלא יסורים, כאשר אף אחד מהמרפאים לא הצליח לסייע לו; האפוס מציין, בין היתר, כי כוהנות אלת האור סירבו למעשה לרפא אותו, ויצאו חובתן באמירה צוננת כקרח כי "חוכמתן אינה מספקת בכדי למצוא תרופה, למי שקולל בשל הדם ששפך, וכי אין להן מה לעשות בעניין זה'.
רילדאריה, כך מסופר, ישבה ליד מיטתו של קונינגטון ואחזה בידו עד לרגע מותו; היא מתוארת באריכות, כיצד היא יושבת בודדה ליד אהובה הגוסס, בלב ארמון שהפך שקט כבית עלמין, והצללים זוחלים אל תוך ליבה.
מרגע בו נפח קונינגטון את נשמתו, ברור היה לכולם כי ימיה של רילדאריה בשלטון ספורים; איש לא העז לצאת נגדה בגלוי, אולם נראה כי אפילו מפקדי מסדר סנט-קלאודור הבינו כי נפילתה קרובה, ועדיף להם להתרחק ממנה בכדי שיוכלו לשרוד בתקופה שתגיע לאחר שתעזוב את הכס. יריבותיה של המלכה, שכעת נמנו עליהן כמעט כל הולקיריות שנותרו, הונהגו כעת בידי כוהנת בשם אליריה, אחת מסגניותיה של פלאוריליאה המנוחה, ששוחררה (או לפי גרסה אחרת, שחדה את הסוהרים ונמלטה) זה לא מכבר מבית האסורים.

הסוף הגיע מעט לאחר 780 לסה"א, כאשר נפוצה שמועה (כנראה לא נכונה, ואולי מקורה באליריה עצמה) כי רילדאריה מתכננת מלחמה נוספת, הפעם בדרום הרחוק, ומתכננת לשם כך גיוס רחב היקף. עקב כך, החלו התפרעויות ומהומות בעיר הבירה וסביבותיה, וכאשר יצאה רילדאריה מארמונה בכדי להדבר עם ראשי השבטים האנושיים שהתאספו לפני שערי העיר (ולפי גרסה אחרת, לשאת נאום מריר ותקיף כנגד אליריה), הכינו לו יריבותיה 'קבלת פנים' – בין היתר, נראה שכמה מהן השליכו את עצמן לפני נתיבה של השיירה המלכותית, ו"הפצירו" ב"עריצת הדמים, דארק-רילדארי", להרוג אותן, כפי שטבחה את חברותיהן ואת פלאוריליאה. רילדאריה שבה לארמונה בלא אומר, והשמועות שנפוצו בעיר היו, כי היא מתכוונת להניח סוף-סוף את כתרה. נראה, כי בשלב זה ניסתה מפקדת המשמר הקייסרי (כנראה הקאהרויאנית אמריל דה לה-מונקריס) לתווך בין הצדדים, אולם לשוא; האפוס מספר כי המשמר הקייסרי היה מוכן להתערב לטובת רילדאריה, והגבירה המפקדת שלו שלחה לרילדאריה, בין היתר, דרקון מעופף בכדי שיביא אותה במהירות מארמונה המכותר בידי הפורעים אל הספינות הקיסריות. אליריה, מצידה, הפיצה שמועות (שלא ברור עד כמה היו נכונות), שהמשמר הקייסרי, משום שלא בטח בולקיריות שבו, העמיד בכוננות קשתים וקוסמים קאהרויאנים ממקורביה של ליידי אמריל, וכי "אותם יצורי זדון" רק מחכים להזדמנות "לטבוח בבנות האור האמיתיות" - בשם רילדאריה, כמובן.

אלא שהדברים הסתיימו באורח אחר. רילדאריה סירבה לכל הצעת עזרה, והודיעה כי היא מניחה את כתרה ועוזבת את הידרוסט לאלתר. אחיותיה, כך אמרה, הפכו לבריות שמנות ומנוונות, שעד מהרה תמחה אותן ההיסטוריה מעל דפיה; אולם היא אינה רוצה לשפוך את דמן פעם נוספת. מסופר, כי סירבה לעזוב את העיר על גב הדרקון, ואף סירבה לבקשתו – כמעט לתחנוניו – של היצור רב העוצמה לפזר את האספסוף של אליריה לכל רוח, בכמה סיבובי מעוף מעל ראשיהן, שימלאו אותן באימה. תחת זאת, מספר האפוס כיצד עזבה את עיר הבירה ברגל, כאשר מלווים רק קומץ אבירים, ולא יותר מחמש ולקיריות – כל ששרד לפליטה מקצינותיה וחיילותיה הנאמנות. האספסוף הקיף את השיירה הקטנה מעברים, מחרף ומגדף, משליך לעברן ביצים ופירות רקובים; אולם רילדאריה המשיכה באותו 'מצעד קלון' בפנים חתומות, עד שהגיעה לספינת המשמר שחיכתה לה בנמל. לשאלה, מדוע התעקשה לעבור מחזה משפיל זאת, השיבה בקול שקט כי זה עונשה שלה.

איש אינו יודע במדויק מה עלה בגורלה של רילדאריה לאחר שהרימה הספינה עוגן; לפי חלק מהאגדות, לחמה במשך מאות שנים נוספות לצד המשמר הקייסרי; לפי אחרות, הרחיקה מזרחה אל תוך ארצות הבזלת החשוכות, וחצתה את הרי החושך בדרכה לנהל מאב בכוחות הזדון בתוך ביתם שלהם, בשמה של אלת האור. אולם כמעט כל האגדות מסכימות, כי הלהבה שבערה בתוכה סירבה להתעייף ולהכנע, וגזרה עליה להוותר בעולם הגשמי במשך מאות על מאות של שנים, אם לא לתמיד. גרסה אחרת, ועגומה יותר של הסיפור גורסת כי אלת האור עצמה, אמנם הבינה לליבה של רילדאריה וידעה בסתר ליבה כי הצדק עימה, אולם בכל-זאת, בשל דם כוהנותיה ומאמינותיה ששפכה המלכה, לא יכולה היתה או לא הסכימה לקבל את רילדאריה שוב בתור רוח-אור בארמונה, וגזרה עליה להוותר בעולם הגשמי, עם שריונה וחרבה, "עד לקץ העידנים". במסורתן של הולקיריות, נותרה רילדאריה כדמות אפלה, עריצה ומטורפת – ורק קומץ קטן מהן הבין לליבה או העז להזדהות עימה, בדרך-כלל במחיר כבד של תיעוב ונידוי.

אליריה, שמחה ומדושנת-עונג מהצלחתה, שמה על ראשה את הכתר וערכה טקסים מפוארים לחגוג את שובם של השלום והאור; המועצה הלבנה כונסה מחדש, אולם מכאן ואילך, לא היתה אלא צל מגוחך של עצמה. עד מהרה, בגד באליריה המזל, ו"רוחות העולם נטו נגדה", וליתר דיוק – חשפו אותה במלוא קלונה וחוסר כשרונה. פיראטים אמת'וריים בראשותו של מנהיג מזרה אימים בשם ג'והאק, פשטו על הידרוסט, שורפים, בוזזים, אונסים ורוצחים, והמלכה לא הצליחה לעשות דבר, מלבד לנסות את כוחה במשא ומתן ובשליחת מתנות פיוס, שבמקום לגרום לפיראטים "להבין את ברכות השלום", רק הפכו אותם לחמדנים וחצופים יותר.

בסופו של דבר, במקום בו כשלה המועצה הלבנה, נטלו הסוחרים העשירים את המושכות לידיהם, והחלו מארגנים כוחות הגנה ושוכרים אנשים בכדי להדוף את שודדי הים; מנהיגם של הללו, סוחר ומכשף בשם ג'ון גלימרדון, הצליח בסופו של דבר לגרש את הפיראטים של ג'והאק, לאחר שניצל את שחצנותם הרבה מדי, וגם עלה בידו לספק תבואה להמונים הרעבים, שהפיראטים הביאו אותם כמעט לכלל אסון המוני. אליריה, שלא היתה שבעת רצון על הדרך בה הסוחר היומרני עוקף את סמכותה, ניסתה לתכך כנגדו, לשסות בו את מנהיגי השבטים, ואפילו לשלוח ולקירי יפיפיה כדי לנסות לגלות את סודותיו; אלא שגלימרדון היה ערמומי ממנה, סיכל את מאמציה בנקל, ואפילו, כך מסופר, "קנה" בנקל את הסוכנת של אליריה, בכדי שתרגל אחרי גבירתה ותאכיל אותה במידע כוזב. בסופו של דבר, ארגן גלימרדון, במשיכות זריזות מאחורי הקלעים, מהומות כנגד אליריה, שדמו מאד – ולא במקרה – למה שארגנה היא עצמה בעבור רילדאריה. ובעוד האספסוף ההפכפך שב להשתולל, נטל הוא עצמו את תפקיד "המתווך", הסביר לאליריה כי אין היא זוכה עוד לאמונם של בני האדם, וכי תפקידן בן אלף השנים של הולקיריות למשול ולהדריך תם; בפניה, כך הטעים, עומדת הברירה – האם לצאת לעימות ולהכתים את ידיה (והרי היא עצמה גינתה את רילדאריה בשל כך), או להתפטר מרצון מתפקידה, ולקבל את מילת כבודו – כסוחר וג'נטלמן [29] – כי היא ושאר הולקיריות לא יפגעו, ויוכלו להמשיך ולחיות כרצונן תחת שלטונו.
אליריה, שפחדה להלחם ולהפגע, ניסתה לשווא להתחמק ולתמרן את הסוחר העיקש; בסופו של דבר, נכנעה וקיבלה על עצמה את כל תנאיו; וכך, בשנת 800 לסה"א בערך, עלה לשלטון ראשון מלכיה האנושיים של הידרוסט; הרכבה של המועצה הלבנה שונה לבלי היכר, ועד מהרה, איבדו הולקיריות את שארית כוחן, והמועצה עצמה שינתה את שמה, והפכה ל-Curia Regis, מועצת הוד-מלכותו. תם עידן דמדומי השחר, ועימו תם העידן העתיק והפך לאגדה; החל עידן חדש של שליטים בני-אנוש, ועימו החלה ההיסטוריה של ממלכת הידרוסט.

הערות שוליים:

(29) מונח הידרוסטי מאוחר בהרבה, שאין ספק כי הוכנס בעריכה מאוחרת מאד של האפוס, כנראה מאמצע או סוף תקופת "החצר המרקדת".

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.