קמפיין דמדומי המערב
הארץ התיכונה בשלהי העידן הרביעי

חזרה אל המבוא לקמפיין

טרלינדה מית'-קרנהיריל (Mith-Kranhyril)

גיל: 30, מקצוע: לא סגור לגמרי, מוצא: אחוזה לרגלי איפל-דואת
קשרים משפחתיים:
הבארון הלבאריון מית'-קרנהיריל (סבא)
ליידי אלווריאל המנוחה, רעייתו של רונולף איאוריון הרוהירי (אחות תאומה לא זהה)

תיאור חיצוני: טרלינדה נחשבה, ועודה נחשבת בעיני חלק ממכריה, כאישה מושכת ביותר, על שערה הגולש, החום-צהבהב (שבימים כתיקונם, משחות יקרות לשיער הפכוהו לצהוב-זהבהב עדין), עיניה הירוקות-צלולות, והניגוד בין שפתיה המלאות והאדומות לעורה החיוור; מחזה נאה, שהושלם בתווי פנים עדינים, גוף תמיר ובעיקר טעם מעולה בלבוש אופנתי שכולו פיתוי מרומז, לעולם אלגנטי ולא בוטה יתר על המידה.
בעיני אחרים, לעומת זאת (בראש ובראשונה אחותה), הצטיירה תמונה אחרת, מחמיאה הרבה פחות: אישה רזה מרוחה במשחות, שכל-כולה העמדת פנים וחיוך ערמומי שאין מאחוריו כל בוהק אמיתי, מעבר להעמדת פנים אנוכית; ואם תסיר ממנה את המעטה המבהיק שלה, כפי שלגלגה אחותה לפני שנים, לא תמצא מאחוריו הרבה מעבר לקש דהוי וקורי עכביש; גם אם מבושמים במשחות וקרמים משובחים מן השורה הראשונה ("שילוב בשמלת ערב נשארת שילוב, אפילו אם היא טורחת לגזום כל פעם מחדש את הקור הסורר שמשתלשל מאחוריה")

בית מית'-קרנהיריל: בספריית הבארון הנכבד הלבאריון, נצר למשובח בארבעת ענפי בית מית'-קרנהיריל האצילי ועתיק היומין, היו ספרים רבים ושונים, החל מן הספר האדום וכלה באנתולוגיות שירה מארגיון. אלא, ששני הכרכים היחידים בהם ראתה טרלינדה את סבה מעלעל באמת ובתמים, היו ספר החשבונות של האחוזה, ובעיקר ספר עצי היוחסין של גונדור וארנור. זכרון ילדות שנתקבע עמוק בראשה, הוא מראה ידיו הארוכות והכמושות של הבארון, שהטבעות הישנות עליהן נצנצו חלושות באור הנרות הרועדים של חדר העבודה, הופכות דפים מצהיבים; ואת הרעד אפוף העונג שחלף מתחת למקטורנו המהודר, כל אימת שעלה בידו למצוא תימוכין נוספים לטענתו, כי ענף המשפחה שהוא עומד בראשו, הינו הנכבד, האמיתי והעתיק מבין ארבעת (ויש האומרים חמשת) ענפי המשפחה, שימיו החל מאמצע העידן השלישי לפחות ועד ימינו אנו; העובדה כי בניגוד לבתים רבים אחרים, לא עלה בידי בני קרנהיריל להתגאות ביחוס ישיר לאחד מגיבורי העידן השלישי (להוציא אולי שניים מבני-לוויתו הזוטרים יותר של אראגורן מן החבורה האפורה, וגם זאת באורח שנוי למדי במחלוקת), לא פגמה כהו-זה בגאוותם ("העניין הוא גובה העץ ועומק שורשיו המשובחים, להבדיל מפרי אקראי שגדל אי-אז על אחד מענפיו"),. גם העובדה שהוא למעשה הבארון האחרון בשושלתו (למצער מבחינת החוק היבש, שעניינו שושלת הגברים), לא העכירה יתר על המידה את שמחתו:
הבארונט ארת'וריול, בנו היחיד של הבארון מת בדמי ימיו (הסיבה המדוייקת לא סופרה לטרלינדה מעולם והיא מעולם לא חשה צורך לחקור בכך), מותיר את אביו נשוא הפנים מטופל בשתי ילדות, תאומות לא זהות שהיו אז בנות פחות משנה; עם בן-דודו ברגיל, שאר-בשרו החי היחיד, לא דיבר הבארון מזה למעלה משלושה עשורים ("מאז שעמד אותו נבל חסר בושה, והונה אותי בעניין הירושה ההיא"). טרלינדה מצאה את עצמה תוהה לא פעם, האם סבה אינו מפיק הנאה נזעמת מן העובדה כי המפואר בחוטרי בית מית'-קרנהיריל עתיק היומין ימות ביחד איתו. בילדותה, כאשר הבינה פחות בחוקי המעמד והירושה של גונדור, נהגה לדמיין בפני אחותה, כי בבוא היום תהיה ליידי דגולה שתחזיר את משפחתם לימי זוהרה; ואילו אלווריאל הגיבה בנחרת בוז "בנות לא יורשות את התארים, ואני לא צריכה תואר מטופש בכלל. כשאני אגדל, תהיה לי חווה שלמה של סוסים אציליים ואני אדהר עליהם כמה שאני רוצה, כמו הגבירה הזהובה באגדות של רוהאן".
על כך, היתה טרלינדה מעקמת את אפה ומחזירה "סוסים, איכס! הם מסריחים כל-כך, והריח של הרוהירים לא הרבה יותר טוב, ככה אומרים".
("מסריחים?! את מסריחה בעצמך!"; ומכאן ועד למריבה ולמרדף לאורך מסדרונותיה של האחוזה, בינות למשרתים מופתעים ואומנות זועמות, היתה הדרך קצרה למדי).

תולדות חיים:
טרלינדה גדלה והעבירה את כל ילדותה בטירה קרנהיריל הקודרת, שחומותיה הזועפות יושבות על ברכי אחד מרכסי איפל דואת. מלבד סבה ואסופת המשרתים והאומנות שהקיפה אותה, הכירה אנשים מעטים מלבד, בטרם נשלחה ביחד עם אחותה לפנימיה המשובחת והיוקרתית הרחק בצידו הלא-נכון של האנדואין, לא הרחק מעיירת הקיט של מין-רימון. ילדים בני-גילה כמעט ולא הכירה כלל, זולת אחותה וילדי המשרתים (שנחשבו בעיניה מאז ומעולם ליצורים גסים ומלוכלכים שעדיף למהר ולהתלונן אם רק העזו להתקרב אליה).
זאת, מלבד אפיזודה קצרה אחת, בהן אולץ סבה לארח קרובת משפחה מענף צדדי ולא מיוחס, שבאה אליו עם בתה הפעוטה – יצור ורדרד, עגלגל ותינוקי להדהים, שאף שהיה גדול מטרלינדה ואחותה בשנתיים, התנהגה כאילו היתה קטנה מהן בהרבה), טרלינדה זוכרת כיצד היתה מדלגת על המדרגות ושרה שירי ילדות מטופשים להחריד בקול גבוה. אלא, שאותה אפיזודה, ששיאה בצחוק היבש בו קיבל הבארון נשוא הפנים את הערתה של אותה קרובת משפחה, שרמזה כי שתי הבנות שתחת חסותו זקוקות למגע יד אישה ולחום אמהי, היתה קצרה מאד והסתיים כאשר סבה 'רמז באורח ברור למדי, ככל שהרשו לו הנימוסין נשוא מעמדו' לאורחת, כי זמן הביקור שלה הסתיים ורצוי כי היא ובתה תעזובנה בחזרה לחיי העוני שלהן מהר ככל הניתן.
("אבוי, הטרחה שמטריחים אותך שארי-בשר מחוצפים, מן הסוג שכל אדם הגון במעמדי היה מעדיף עד מאד לשכוח; למרבה הצער, הם קהי-תפישה מכדי להבין, עד כמה גלויות שאיפותיהם האמיתיות, מעבר לדברי החיבה הבלתי משכנעים בעליל שהם מלהגים. ליטול נתח מן הרכוש ומן האחוזה; נתח מכספי, זה מהם שהם רוצים; יקירתי הקטנה. זה מה שכולם רוצים")
שנים רבות לאחר-מכן, ניחשה טרלינדה כי סבה התחרט למדי על היחס בו זיכה את אותה קרובה רחוקה, כאשר החלו להגיע השמועות על כך כי אותה ילדה מרגיזה ומתונקת שנכרכה אחריה מצאה עדנה הולכת וגוברת בחצר המלך אלאדון; למעשה, היא ידועה כיום כרולאנדה סופרת המלך, שספריה (מה שטרלינדה מכנה "אותו זבל מזוקק ומעורר רחמים על ילד קוסם, המשך נאה לשירים ששרה כשידה האחת בקוקיותיה והשניה מחטטת באפה"), הפכו ללהיט בקרב הדור הצעיר, ונדחפים בכוח בידי משמר היונה כ'תחליף חדשני, נועז וראוי לספר האדום הבלה מזוקן, על שלל מסריו האתנוצנטריים האיומים'.
טרלינדה התקשתה להמנע מחיוך נזעם, בינה לבינה, כאשר מצאה מכתבים מעניינים למדי על שולחנו של סבה; הבארון נשוא הפנים, הגאה כל-כך בשושלתו ובז בכל ליבו לאלאדון ומשמר היונה, כתב בסתר מכתב שכולו נופת צופים לרולאנדה, מתעניין בשלום אמה הזקנה (טרלינדה גילתה ממקור אחר, כי האחרונה מתה לפני שנים), ומביע את רצונו, הכנה לגמרי, לחדש את קשרי המשפחה. טרלינדה לא הצליחה לגלות אם הסופרת המלכותית טרחה לענות למכתבים; ככל הנראה לא, ואם כן – וודאי היתה תשובתה לא נעימה במיוחד לאוזני הבארון הנכבד.

כאשר מלאו לטרלינדה ולאחותה שש-עשרה, נשלחו שתיהן לפנימיה יוקרתית ליד עיירת הקייט מין-רימון; טרלינדה פרחה באותו מקום, הופכת במהירות לחלק מחבורה נהנתנית ונוצצת של בנות המעמד הגבוה; ממש כפי שאחותה תיעבה כל רגע, ובסופו של דבר נמלטה – לזעמו של סבה – עם בנו של אחד מבני פמליית השגריר הרוהירי בגונדור, עקרה עימו למזרח רוהאן ונישאה לו, כשהיא מנתקת כל קשר עם אחותה.
טרלינדה, לעומת זאת, קשרה קשרים מועילים בחברה הגבוהה של מרכז גונדור בכלל, ומינאס איתיל בפרט; רפרפה מנשף לנשף בחיפוש אחר הרפתקאות הסוג הרדוד יותר, רכילות ומשחק עם מחזרים עשירים. זאת, אגב שהיא משקיעה את מירב מרצה בנסיון לגייס מתנות ומקורות כספיים אחרים, יותר מכפי שהותיר לה סבה הקמצן, בכדי לרכוש לעצמה שמלות נשף הולמות, תכשיטים ותכשירים שונים להעצים את יופיה והבוהק הקורן ממנה. אחותה פשוטת ההליכות, שיחסיה עם טרלינדה ממילא הלכו והדרדרו עוד בימי הפנימיה, התפוגגה בהדרגה לזכרון רחוק.
החל בימי הפנימיה, ועוד יותר מכך בשנים שחלפו מאז, דחפה טרלינדה את עצמה אל חוג 'אקסלוסיבי' של הוללות צעירות ממשפחות מיוחסות, רובן עשירות בהרבה ממנה. אותו חוג, שנחשב במשך שנים ובמידה רבה עד היום, ל"מסמר" של החברה הגבוהה במינאס איתיל, הונהג- אז והיום, בידי בתה היחידה של מושלת מינאס איתיל, הגבירה הצעירה אריני; ובת-דודתה היפיפיה והשנויה במחלוקת גילרינג, כשצידן ליידי סירוון הצעירה מקאיר-אנדרוס ועוד קומץ יורשות ובנות אצולה צעירות, "תוססות ואוהבות חיים". בהדרגה, הפך אותו חוג כרוך יותר ויותר אחרי בכירי משמר היונה, בין היתר – אך לא רק – בשל ההערצה העיוורת, הכמעט מטורפת של אריני כלפי לאנראד החכם והשירים שלו; כמה מן האחרות היו מפוכחות יותר, וטרלינדה היתה הצינית והמפוכחת מכולן, אולם היטיבו להבין מי שולט כיום במגדל הלבן, ובאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה.

במרוצת השנים, היו לטרלינדה כמה וכמה מחזרים, שנהו אחרי יופיה, שיחתה השנונה והזוהר שהקרינה. אולם מלבד פלירטוט לא מתחייב, דחתה טרלינדה את כולם. זאת, תוך שהיא מתלוננת (לעיתים אגב צחקוק בפני חברותיה), על כך שכל המחזרים בהם התקללה פגומים – האחד זקן מדי או שמן מדי; האחר בעל אילן יוחסין מפוקפק או בעל מידות מגוחכות ש"מצריכות אומנת, לא מאהבת", והעיקר – איש מהם אינו עשיר די הצורך בכדי לתת לה את החיים שהאמינה שזכותה הטבעית לחיות.

בין מחזריה לאורך השנים, ניתן למנות את הראשון – הבארד הצעיר והנאה איסילור, שהיה כרוך אחריה עוד בסוף תקופת הפנימיה. אלא, שנסיונותיו לשיר לה שירים ולהכתיר אותה ל'גבירת לבבו האחת והיחידה', לא הועילו אלא כדי שתלעג לו בצינת קרח. איסילור היה אמנם נאה מאד ביופיו המעודן (שיש הטוענים שי הוא חושף מעט דם של אורגי-הערפל שזורם בעורקיו); אולם מעבר לכך, היה כל מה שטרלינדה בזה לו בגבר: ראשית, צעיר ממנה בכמעט שלוש שנים (בימים בהם נתנה עינה, כמוה כחברותיה, בגברים מבוגרים ממנה), בעל התנהגות רומנטית וכמעט ילדותית, כולו מלא בציטוטי שירה רומנטית ודביקה להגעיל בסגנון ארגיון, שתמיד פוזמו בזמן שלא תמצא בלתי הולם יותר ממנו (אבל הועילו מאד לסחוט גלי לעג מצחקק מחברותיה של טרלינדה, כל אימת שניסה 'לשפוך נפשו האוהבת בפני גבירת לבבו'), שלא לדבר על תוכניות מטופשות ל'מסע מהאגדות כשנבל בידי ואהבה בליבי'); והגרוע מכל – חסר יחוס ממשי; בן לאב מהמעמד הבינוני ולאם שלכל היותר השתייכה בעקיפין לאצולה זוטרה וחסרת נכסים, שהוריו חסכו פרוטה לפרוטה במשך שנים כדי לשלוח את בנם האהוב לקנות חינוך במוסד יוקרתי.
אחותה של טרלינדה, לעומת זאת, לא יכלה לשאת את האורח בו טרלינדה משחקת ברגשותיו של איסילור, מתמרנת אותו ושמה אותו ללעג, רק כדי לשבור את ליבו באורח שישעשע את חברותיה הריקניות. אלווריאל מעולם לא אהבה את הצעיר הרומנטי; אולם חשה כלפיו למצער חיבה מסויימת, שלא לדבר על חמלה. לשווא, ניסתה אלווריאל להבהיר לאיסילור בעדינות, כי הוא מבזבז את זמנו על אחותה הצבועה, שמאחורי חזותה הזוהרת אין הרבה; ושהדמות של 'גבירת הלבב' ההרואית שיצר מטרלינדה בדמיונו אינה יותר מאשליה; והדבר טרם מאד להתרחקות הסופית בין שתי האחיות.

רק לאחר שנים, עתידה טרלינדה לגלות כי איסילור המשיך לחלום עליה במשך שנים ארוכות לאחר שהפסיקו להתראות; אולם בינתיים, היא עצמה שכחה אותו כמעט לחלוטין, ולאחר ימי הפנימיה החלה משתעשעת במחזרים אחרים, רק כדי למצוא בהם בסופו של דבר פגמים ולדחות אותם בזה אחר זה – לעיתים, רק לאחר שכבר הוציאה מהם מתנות יקרות ערך. בין היתר, זכורה לרבים הדרך בה השתעשעה בחיזוריו של הלורד הצעיר אמנדיל, שהתגאה ביחוסו למשפחה שדם שושלת המלכים של ארנור זורם בעורקיה; כאשר בסופו של דבר, ריסקה את גאוותו בדברי מתק שהפכו בן-רגע ללעג מורעל, להנאתן הרבה של חברותיה:
"אולם יקירי, ספר לי בבקשה. אתה נצר למלכי ארנור, רק... הו, רגע אחד- אין לכם בעצם ממלכה, מה שאומר שאתה בעצם... כלום?". אמנדיל, סמוק ופגוע עד עמקי נפשו, ניסה להשיב בטענה כי לפי קריטריונים כאלו, היתה טרלינדה דוחה גם את אראגורן האגדי בכבודו ובעצמו; אולם דבריו רק טבעו בגלי הצחוק של העלמות 'התוססות' האחרות בהיכל הנשף; והוא כשל משם החוצה, כולו מושפל וסמוק מחימה.

וכך, המשיכה טרלינדה בשלה, ממחזר למחזר ומנשף לנשף, עד שהכה בה האסון בלא התראה. מפעם לפעם, פקדו אותה כמה יסורי מצפון שנעלמו במהירות כשם שהופיעו, בלווית דאגה כי השנים חולפות, סבה מזדקן ולא נמצא לה כל שידוך הולם שיבטיח את עתידה. אולם עד מהרה, דחקה אותם הצידה ושבה לשלה-
עד שהכה האסון, ממש בראשית השנה הנוכחית. תחילה, הגיעו שמועות לא ברורות, שעוררו חשש שאחותה אלווריאל אינה בין החיים עוד (נראה שסבה ידע יותר, אולם אם כן, שמר את הדברים לעצמו וטרלינדה לא הרבתה לשאול). על כך, יכלה טרלינדה להתגבר, חרף כמה חלומות רעים וטורדניים שפקדו אותה מפעם לפעם. אחרי הכל, במשך שנים כמעט ולא שמעה מאחותה דבר, וספק אם מי מהן התגעגעה לרעותה, בלשון המעטה.
ואז, דרך ידידתה אריני, הכירה טרלינדה את הכוכב העולה החדש של משמר היונה; סאנרול בן השבע-עשרה; עלם יפיפה שבעיני רבים נחשב ל'בעל גוף ופנים של אל' (הגם שבאורח טיפוסי, הכחיש את קיומם של 'ואלאר ושאר הבלים מיושנים'); עשיר כקורח ובעל עתיד מובטח בשירות משמר היונה ואלאדון. והגם שמשהו בטרלינדה הזהיר אותה מפני הנער המשועמם, על הזעם הפנימי היוקד שבוער בו, עמדותיו הקיצוניות אפילו יחסית למשמר היונה, ועוד כהנה וכהנה, הרי שהמראה המלבב שלו, הונו ומעמדו העולה הקסימו אותה; וגם העובדה שהיה צעיר ממנה ביותר מעשר שנים לא הפריעה לה לפלרטט איתו ולחשב תוכניות כיצד להפיל אותו ברשתה. אריני, ששפכה דמעות על כך כי 'אמה המיובלת, המקומטת והמיושנת להגעיל' אינה מוכנה לשמוע אפילו על אירוסין בינה לבין סאנרול, נתנה לטרלינדה בלב כבד ודומע את ברכתה; והעובדה כי סאנרול היה מוקף תמיד נשים יפות, מהן צעירות יותר מטרלינדה, לא ריפתה את ידיה.
כך, עשתה טרלינדה כל שלאל ידה כדי לארגן לעצמה הזמנה לנשף נוצף, שערך סאנרול כדי לחגוג באורח המופגן והרעשני ביותר את אירוסי המלך אלאדון לנסיכה ההראדרית בוהאטרה, כולל נטילת הלוואה גדולה כדי לרכוש שמלת נשף ותכשיטים חדשים.
סבה של טרלינדה, לעומת זאת, עיקם את אפו בלעג, מעיר שסאנרול הוא חלאה שבימים טובים יותר היה מוצא את דרכו מזמן אל חבל התליה; מעמדו מפוקפק ומשהו בו מבעית, אפילו יחסית למדמנה ממנה בקע; אולם מעבר להבעות מחאה שאין איום ממשי בצידן, לא עשה הרבה כדי להפריע לתוכניותיה של נכדתו – אחרי הכל, השנים עברו בלא שתמצא שידוך, מה שהכביד על קופתו עד מאד.
וכך, החל הנשף שהפך לסיוט הגרוע ביותר שיכלה להעלותו על הדעת. בדיעבד (כפי שהרהרה בינה לבינה בעוד דמעותיה זולגות), היתה צריכה לשים לב לסימני האזהרה; להוללות ולפריצות שהיו בוטות (היונאים היו מכנים זאת 'נועזות') באורח חסר תקדים למה שהכירה עד כה, בכל מגעיה עם הוללים צעירים. למשרת המוזר והערום למחצה של סאנרול, שריקד לפני כסאו כשהוא עוטה רק מסכה אימתנית בדמות תיש, כאשר בנות מעורטלות צורחות מעונג, מטילות את עצמן לרגליו ומנסות לתפוס בפיהן ענבים מהאשכול הגדול שנשא בידו; לריח העכור של גלילי-העישון של עשבי שודלוק, שמילא את החווילה המפוארת, שהפסלים העתיקים שהציבו בה אבותיו של סאנרול חוללו והושמו ללעג גס עד האחרון בהם; ומעל הכל, להתנהגותו האלימה והמסוכנת של סאנרול עצמו, שקץ ב'שעשועים רגילים' וחיפש משהו מסעיר מזה; ללעג הכמעט גלוי בקולו, כאשר פנה אליה בנימוס לכאורי, והיא עצמה את עיניה מלראות ואת אוזניה מלשמוע...
עד הרגע שבו נהם עליה, שהיא זונה צבועה שרוצה רק דבר אחד, והוא יתן לה ממנו כמה שהיא רוצה, וגם יותר מזה; הרגע שבו הפיל אותה לרצפה וגהר עליה, כאשר 'תיש' עוזר לו לקרוע בגסות את השמלה היקרה מגופה; את הנשימות הפראיות שלו... והדרך בה החל לחלל אותה, בעודה בוכה ונאבקת; ומעל הכל, הצחוקים, הצחוקים הנוראים של כולם מסביב, לרבות אריני ושאר העלמות שהחשיבה לחברותיה.
זכרונה של טרלינדה מעורפל; ככל הנראה, גם המשקאות ששתתה קודם פעלו את פעולתם; אולם סאנרול לא הצליח להשלים את ביצוע זממו לפני הקהל הצוחק והמריע. טרלינדה, למרות הכל, צרחה ונאבקה בכל כוחה, ומישהו- טרלינדה זוכרת במעורפל גמד, שהיא לא ממש יודעת או זוכרת מהיכן הגיע, נוטל אותה ומלווה אותה החוצה, תוך חילופי דברים לא ידידותיים בעליל עם סאנרול ושני משרתיו עוטי המסכות, 'תיש' ו'כלב'; וכך מצאה טרלינדה את עצמה פרועת שיער, מקורעת בגדים ורועדת כעלה נידף מעבר לדלתות מפוארות שהוגפו מאחוריה – לנצח.

עד מהרה, הסתבר לה, שאיבדה הרבה יותר מאשר את שמלתה המפוארת שנקרעה ותכשיטיה שהתפזרו על הרצפה, ואין לסאנרול שום כוונה להחזירם אליה. טרלינדה איבדה כליל את מעמדה וחברותיה; הדרך בה לעגו לה, לא הסתיימה בדרך בה צחקו מהדרך בה סאנרול 'שיחק' בה בנשף עצמו, עד מהרה, הסתבר לטרלינדה שגילרינג ואריני החליטו לנתק איתה כל קשר; לא השיבו למכתביה, מלבד תשובה קצרה וזועמת שמאשימה אותה בכך שקלקלה את הנשף, שעשתה עניין ממה שהחל כלא יותר מ'בדיחה' מצד סאנרול; ורק בגלל התנהגותה שלה, יצא משליטה; מכאן ואילך, לא היו עוד הזמנות לארועים שהיוו את מרכז חיה קודם, והיא נותרה – נוטפת דמעות וחייבת כפסים – להתקפל בחדרה החשוך בטירה על ברכי האיפל דואת, שנראה לה כעת אפל באורח הולם כדי להיות קברה.
וכך, לאחר ימים של שינה טרופה, אכילה לא סדירה ובכי כמעט בלתי פוסק, מצא אותה סבה הבארון, ששב מאחד ממסעותיו הנדירים וקרא לה לשיחה.
מחזותו של הבארון – אולי אכן נצר לשושלת עתיקה ומאריכת ימים – היה קשה מאד לנחש כי עבר זה מכבר את יום הולדתו השמונים; מלבד העובדה כי רזה מעט ושערו הפך דליל מעט יותר. תחילה, נדמה היה לטרלינדה כי סבה נוהג בה ברכות ובהבנה בלתי שגרתיות בעליל, מה שעורר בה תקווה כי סוף-סוף יבין לליבה וישמש לה כתף לבכות עליה; והיא כמעט והתפרקה בפניו, נמצאת פסע מלהתמוטט ולפרוץ בבכי תמרורים בלתי הולם בעליל... למזלה, רגע אחד קודם לאובדן השליטה הסופי, הבינה את האמת. מאחורי האמפטיה המזוייפת של הבארון עמדו מניעים אחרים לגמרי.
הבארון הזקן הוליך את נכדתו לטרקלין צדדי, שבה נתלו על הקיר קישוטים חדשים – חרבה ושיריון החזה של אחותה, שנראו נוצצים ובלתי פגועים למראית עין. עם זאת, ובקול חסר רגש, הסביר לה סבה, בלא לפרט, כי השמועות אומתו, ואחותה אינה עוד בין החיים; הבארון דיבר בקול יבש וחסר רגש, בלא לפרט, וגם הפעם – טרלינדה לא הרבתה לשאול.
אלא שלא על כך ביקש הבארון לדבר; ועד מהרה, החל משיח עימה בקול ענייני, ממנו הובהר לטרלינדה בעקיפין כי הוא יודע היטב על 'ההסתבכות המצערת' בינה לבין סאנרול. אמנם, הבארון מית'-קרנהיריל לא הטיח בה האשמות על מוסריות מפוקפקת ועל כך שביישה אותו, אלא דיבר כל העת בכל ענייני, מנומס וכמעט אמפתי, כמעט כאילו הוא בעיצומה של שיחת עסקים; וחרף זאת, היתה כל מילה עבורה כמדקרות פגיון.
הבארון הסביר לנכדתו בחביבות מעושה, שעתידה מצוי כעת בסכנה חמורה; סיכויה לאירוסין מכובדים נפגעו פגיעה אנושה, אולם היא חייבת למצוא לעצמה שידוך הולם שיכסה על חרפתה (גם אם הוא נקב במילה הזו במפורש, וניכר בו שאינו כועס), כל עוד כוחו עדיין במותניו. ואז, שלף הבארון את 'הקלף' האמיתי, וסיפר לה על בן-דודו הלא-אהוב ברגיל, שהלך לבית עולמו לפני חודשים ספורים, ועימו לא דיבר מטוב עד רע במשך עשורים, במאז 'עמד הנבל ורימה אותי בענייני ירושה'. ברגיל חי כל ימיו בגפו, בלא אישה וילדים, והקדיש את חייו לעסקי יהלומים, כולל כנראה כמה וכמה עניינים מן הצללים שהשתיקה יפה להם, אולם העשירו אותו עושר רב; ומאחר וברגיל מת ערירי, ואין לו קרובי משפחה מיידיים (למצער כאלו אותם ציווה בכתב לנשל מכל קשר לירושתו, כגון בן-דודו היקר, סבה של טרלינדה), הרי שהבארון חקר וגילה, שקשר הדם היחיד שיכול להקנות זכות לירושה – שכוללת כנראה כמה תיבות של יהלומים יקרי המציאות ועוד טובין – מגיע לאימו של מחזרה הישן-נושן, הבארד הילדותי איסילור. וכך, הורה לה סבה בחיוך צונן, לחדש את הקשר עם המחזר הראשון שלה; הוא יודע היטב, כי אותו פייטן-בגרוש חיבב אותה בעבר; וכעת אין לטרלינדה כל סיכוי לשידוך טוב ממנו. הבארון הזקן כבר בדק וגילה, כי איסילור עודו רווק. על טרלינדה ליצור עימו קשר, וגם לוודא שיזכה בירושה שלו... משום שהבארון חושש כי אותו 'ילד חולמני עלול למכור את זכויותיו בעבור נבל וחופן פרחים'.

וכך, בהוראה מפורשת זו, נותרה טרלינדה לבדה בטרקלין החשוך, כאשר בחוץ משתוללת סערה על פסגות האיפל-דואת; הברקים מאירים מפעם לפעם באור לבן את החלונות ואת החרב והשיריון של אחותה המתה, התלויים סמוך לכרכוב האח הכבויה; ודמעותיה של טרלינדה נוטפות על לחייה וצווארונה, בעודה מנסה שוב ושוב לכתוב מכתב למחזרה הישן, ואז קורעת אותו לגזרים ומנסה פעם נוספת; ובין לבין, היא חשה בכל חושיה את המקומות בהם לפת אותה סאנרול, את הנשימה הטמאה שלו על צווארה, בוערת כמו פצע מוגלתי.
היא רוצה נקמה;
היא רוצה לשמוע אותו צורח, כמו שצרחה היא. רק הצרחות שלו, החיוך השחצני שימחק מפניו ויתחלף באימה טהורה, יביאו מזור לכאביה של טרלינדה.
ואז, בעוד הסערה משתוללת, הגשם מכה בחלונות והברקים מאירים מפעם לפעם את החדר, דמיון ומציאות מתערבבים, וטרלינדה מוכנה להשבע שבאור הברק, היא רואה את אחותה עומדת מאחוריה; פניה של אלווריאל חיוורים כסיד ומתים, וזרזיפים דקים של דם נוטפים עליהם; אחותה מניעה את שפתיה ואומרת משהו כשהיא מחווה בידה, אבל שום קול לא בוקע-
ואזי רעם מתגלגל וההזיה מתפוגגת; וטרלינדה מוצאת את עצמה עומדת מול החרב שתלויה על הקיר, ובצעד איטי היא ניגשת אליה, מורידה אותה ושולפת אותה מהנדן. תחושה מוזרה ממלאת אותה, כאשר הלהב מבהיק חלושות בידה, כאילו הוא כמו כפפה ישנה, מתלבשת בקושי על האצבעות הלבנות והרועדות שלה... אבל היא דוחקת קדימה, והאצבעות נכנסות למקומן...
ואזי, היא מניחה את החרב מידה, מתיישבת על השולחן בעודה מנגבת את הדמעות וכותבת לאיסילור מכתב, קצר ופשוט בהרבה מכפי שתכננה.

הצרות, כפי שתלמד עד מהרה, רק מתחילות. באשר, מלבד הפייטן הענוג, ישנו טוען נוסף ששם עינו על הירושה; פושע הרדארי למחצה ובן-ממזר בימים כתיקונם לא היה איש מתייחס לתביעתו ברצינות. אולם קשריו עם משמר היונה מקנים לתביעתו תוקף שעלול להיות מסוכן מאד... ולעגל פינות באלימות רבה, במידת הצורך; וגם להפוך את ההתקלות המחודשת בין טרלינדה לסאנרול למהירה וקרובה בהרבה מכפי שתכננה...

חזרה אל המבוא לקמפיין