קמפיין דמדומי המערב
הארץ התיכונה בשלהי העידן הרביעי

 

 

מבוא כללי למערכה

למעלה מאלף שנים חלפו מאז סיומה של מלחמת הטבעת, והעולם שהקימו אראגורן ויורשיו מתערער והולך: בדורות האחרונים, התערבבו היוצרות עד כדי כך שקשה לדעת אל נכון מי ידיד ומי אויב, באורח שכמעט ומעורר געגוע לעידנים בהם ברור היה היכן שוכן הצל ומיהם היריבים הניצבים מולו.
בצפון, ממלכת ארנור גוססת, מחוזותיה דועכים מתחת לכפור ועלטה שהתפשטו בהדרגה משדות הקרח של פורכול; מה שהיה פעם שלו ופורה, הפך למאכולת צללים צוננת שיושביה נאבקים על קיומם. גלים של פליטים מבוהלים (כולל הוביטים רבים) נסו דרומה וערערו עוד יותר את היציבות בגונדור, שלא היתה חסרת בעיות משל עצמה; מתחת לפאר של המגדל הלבן והחומות הנישאות, רחשו סימנים מבשרי רעה; עוד בימים בהם היה הכס הרם שכונן אראגורן מושא להערצה, ולא משכנו של מטורף חסר מעצורים.

 

ערכים קשורים:
דמויות למשחק: ארנדיס ריל-אמרות'
| בוגו ווילוברוק | טרלינדה מית'-קרנהיריל | איסילור טרין
תאלווירג בן קראנטור | קלבריאן טאר-הימריל

מסדרים וכוחות פעילים במערכה

מעבר אל תקצירי המשחק עצמו

 

מלכותו של טאר-לינרוס ומלחמת היכל הלוטוס

טאר-לינרוס, אחרון המלכים הדגולים של המגדל הלבן, ניהל שתי מלחמות ארוכות וקשות כנגד גלי פולשים מארצות בני-המזרח. באחרונה והקשה משתיהן, 'מלחמת הלוטוס', ניצבו הגונדורים מול לגיונות קנאים משתוללים שסגדו למי שכונה 'הנביא הגדול מהיכל הלוטוס', ולכוהנים המוזרים שמינה כשלוחיו. לאחר למעלה מעשר שנים, עלה בידי טאר-לינרוס להנחיל לפולשים תבוסה מצלצלת ולהניס אותם; אולם הנצחון היה חלקי בלבד; 'נביא הלוטוס' לא הורד מכסאו, ואילו מחירה של המלחמה היא נורא – עבור המנצחים עוד יותר מאשר עבור המנוצחים.

מחוזות רבים נפגעו פגיעה קשה, והרחק ממינאס טירית המעטירה עצמה, שלמראית עין נותרה אדירה ונוראת-הוד כתמיד, היה המצב בכי רע, והשיקום שהביא השלום חלקי בלבד. יותר מכולם, נפגעו מחוזות בדרום גונדור, שממילא היו עניים יותר, ותושביהם סבלו מזה דורות ארוכים (למצער לדעתם) מיחס מתנשא ומזלזל מצד תושבי המחוזות העשירים יותר. אלפי יתומים שכפריהם ועיירותיהם נחרבו התגלגלו למרכז הממלכה, ורבים מהם פיתחו – תחילה בחשאי – תיעוב הולך וגובר כלפי נאמני המלך וכל מה שהם מייצגים.
אם לא די בכך, הרי שמי שהרוויח והתחזק רבות מן המלחמה, היה הדוכס אר-קאהרדול השנוי במחלוקת, מושל מחוזות המזרח (שם מכובס ל'מושל מורדור'); בן לשושלת עתיקה שמתייחסת לימי נומנור, שהחשיבה עצמה מאז ומעולם בעלת יחוס שאינו נופל מבית איזילדור, אם לא עולה עליו בהרבה. לזכותו של אר-קאהרדול הערמומי יאמר, שבזו הפעם אכן עמד לצד הכתר; ושספק אם יכול היה טאר-לינרוס לנצח במלחמה אלמלא עבדו הכבשנים של אר-קאהרדול יומם ולילה לספק לו נשק וסחורות אחרות. ובכל-זאת, מעטים אוהבים את הדוכס של דורת'אנג ואת אנשיו, ומעטים עוד יותר בוטחים בהם; ואף בלא להזכיר את השמועות שמעולם לא נעלמו לגמרי על שרידי צללים חשוכים מימי האדון הקודם של אותן מחוזות, שהטמיעו את עצמם עמוק בתוך סלעיה המוצללים של הארץ עצמה...

אלא שלמרות כל המשברים, נחשב טאר-לינרוס בעיני רוב נתיניו כמלך דגול ואהוב, גיבור מלחמה שהדם העתיק עדיין ניכר בו. בשנות מלכותו הראשונות, היה טאר-לינרוס נשוי לגבירה אילינל מבלפאלס, שילדה את בנו בכורו ויורשו; אלא שיחסי המלך ורעייתו לא היו שפירים, ובסופו של דבר הורה טאר-לינרוס (בצעד שנוי במחלוקת אפילו אז) על תום הנישואין ועל הגליית רעייתו הראשונה מן הארמון. זמן-מה לאחר מכן, בראשיתה של מלחמת הלוטוס, נשא תחתיה רעיה מסתורית ורבת עוצמה בשם נארוון, שלפי המסופר חילצה אותו משבי אליו נפל במצודת הזדון אנגהורייל שבמרומי הרי הערפל.

המלכה נארוון: למרות השנים שחלפו מאז, דמותה של נארוון לא חדלה מלרתק את מעריציה ושונאיה גם יחד; המלכה שיחוסה לא היה ידוע לאיש, וחרף זאת אמרו הכל שהוא רם ביותר; הגבירה רבת העוצמה שניצבה ולחמה לצד המלך בקרבות הקשים ביותר כנגד בני המזרח. אלא שחלק מהשמועות היו מרחיקות לכת עוד יותר, ויחסו לנארוון כוחות כשפים אשר (בהתאם לשמה ולגלימות האדומות שחיבבה) היו קשורים בטבורם באש. עד כדי כך שהיו שלחשו, שהגבירה קרובה במהותה לחמשת הקוסמים השכוחים של העידן השלישי (ומכאן לעיתים גם הכינוי 'האיסטרי האדומה').

בעוד רבים העריצו את המלכה החדשה ורבת העוצמה, אחרים גידפו אותה בחשאי, כינו אותה מכשפה והיו שאף לחשו כי יתכן שקופת שרצים אפלה תלויה בעברה, עד שהבטחת הנישואין והעוצמה פיתו אותה לצידו של טאר-לינרוס, אשר 'השליך את רעייתו הראשונה למות בגלות למענה' (פרשנות לא מדוייקת עובדתית, שהתקבעה בכל-זאת בדעת רבים).

 

השנים חלפו, ושיקומה של המדינה התנהל בעצלתיים; למרות שמועות שנפוצו מפעם לפעם כי נארוון הרתה למלך, לא הוצג כל צאצא מלכותי חדש לעם – מה שהותיר את בנו היחיד של המלך מנישואיו הראשונים כיורש יחיד; אלאדון הצעיר, יפה התואר אך הזעוף והמלא מרירות וכעס כלפי אביו ואנשיו, הסתגר רוב העת במגוריו עם ידידים מפוקפקים, וחיכה לשעתו...
וזו אכן הגיעה, מהר מכפי שציפו. עשר שנים טרם פתיחת המערכה, הכה האסון: המלך ורעייתו יצאו למסע ארוך לרוהאן ומשם למוריה, ככל הנראה בכדי להתייעץ עם מנהיגי הגמדים אודות החשיכה הקפואה שזוחלת אל תוך הצפון, והחלה לשגר את אצבעות הקרח הערפיליות שלה אל תוך צפונה של ארגיון. אלא שסמוך לאגם דימריל, ארב להם כוח של אורקים; טאר-לינרוס נפצע אנושות ומת בזרועותיה של רעייתו; נארוון נפצעה גם היא, אבל שרדה. וחרף זאת, למגינת ליבם של מעריציה לא חזרה עוד לגונדור, ולא ליוותה את בעלה אל דרכו האחרונה. תחילה סופר, כי היא מתאוששת מפצעיה במוריה; אולם נראה שלאחר חודשים מספר יצאה משם, ומאז נעלמו עקבותיה.

 

 

מלכותו של אלאדון:

אלאדון לבית איזילדור, הראשון לשמו, הפך לאדונה של גונדור; ואם תחילה צידדו בו רבים ונטו להתייחס בסלחנות להתקפי הכעס הילדותיים שלו (בין אם משום שחשבו שיהיה שליט חלוש וקל לתמרון, ובין אם משום שראו בו כוח נגד שיפגע במעמדם של כמה ממקורבי טאר-לינרוס, שזכו לדעת רבים לכוח רב מדי בחצר), הרי שעד מהרה התברר כי גונדור נתונה בידו של עריץ מטורף למחצה, שיש לו תוכניות מרחיקות לכת... באורח כמעט בלתי נתפס.

אלאדון, שמעולם לא סלח לאביו על הדרך בה גירש את אימו מהחצר, ו'רקד על דמה' בנישואיו לנארוון, החל לנהל מלחמת חורמה בזכר אביו, ובכל מה שנראה לו קשור בכך, כאשר הוא הולך ומקצין משנה לשנה; ונראה שהחנופה הרבה שהוא זוכה לה מצד החבורה המוזרה בה הקיף את עצמו, שופכת יותר ויותר שמן על המדורה. ואכן; אלאדון כרת ברית מתהדקת והולכת עם כוחות חדשים שהתחזקו וקנו חסידים רבים, בעיקר בקרב הצעירים הממורמרים שנהרו למרכז הממלכה, שם חיו רבים מהם בתנאים קשים, חשים מנוכרים למסורות העתיקות, ובעיקר לאיליטות הישנות של גונדור, שנתפסו כנושאות הדגל שלהן.

 

עליית משמר היונה: כך, נוסד והתחזק 'משמר היונה', שהחל את דרכו כחבורות חמושות, שסרות בקנאות רבה למרותו הרוחנית של גאון צעיר ומסתורי שמכונה בפי כל 'לאנראד החכם'; אותו ברנש, שהחל את דרכו כזמר נודד, יצא בגלוי – בדיבור ולא פחות מזה בשיר, כנגד עצם המסורת של המערב, מגנה אותה כבליל שקרים שנועד להצדיק את העבר התוקפני והמדמם של גונדור וארנור; כזבים על ואלאר שאינם קיימים, שהומצאו בעידן השלישי בידי 'האלפים הארורים', כדי לבסס את טענתם לעליונות על בני האדם, ובעיקר להפריד ולסכסך בין בני גונדור לבין 'אחיהם האמיתיים, בני התרבויות האהובות והחמות של המזרח והדרום'; ולאחר שהאלפים כלו מן הארץ, המשיכו את הכזב יורשיהם מקרב בני האדם, באמצעות 'הספר האדום מדם ורשע'.
מסופר על לאנראד, שדיבורו הכובש והרך, ועוד יותר מכך שיריו, מסוגלים לתעתע ולבלבל כמעט כל אדם, להפוך את הטוב לרע ואת הרע לטוב. החבורה מסביבו של לאנארד הלכה והתחזקה, וכאשר הפך האחרון ליועצו ואיש סודו של המלך, החל 'משמר היונה' להלך אימים ברחבי גונדור, כשהוא אוכף את 'העולם החדש והנפלא' של לאנראד בלא לבחול באמצעים. רבים ששיתפו עמם פעולה בתחילה, במחשבה כי מדובר בחבורה קלה לתמרון של נערים מבולבלים, מצא את עצמו מסולק במהירות מהדרך שנים מעטות לאחר מעשה.

בשלוש השנים האחרונות, הפכו שנאתו של המלך לצל של אביו וכוחו המתעצם של משמר היונה ל'מלחמת תרבות' של ממש, שמנהלים נאמניו של אלאדון בכל רחבי גונדור. שריפת ספרים והשחתת פסלים, חילול אנדרטאות, רדיפות קשות אחר כל 'חשוכי הלבב חורשי הרעה, המבקשים למנוע מן העולם החדש להפציע', הלכו וגברו, תוך הפעלת לחץ הולך וגובר על האצילים ומושלי המחוזות, בעיקר במרכז גונדור, לשתף פעולה או להעלים עיין ממעשיהם של ה'יונאים', שהעמידו את עצמם בהדרגה כמעט לחלוטין מעל החוק; וגלים חדשים של אנשים שאפתנים ומבקשי קידום החלו חוברים אליהם ומנפחים את שורות תומכיהם.

 

יחסי החוץ של גונדור:

אלא, שחרף אותן 'הצלחות', מרירותו וכעסו של אלאדון הולכים וגוברים; והוא משוכנע יותר מתמיד כי שלטונו בסכנה. לאחר שפיזר את עוטי השחור והכסף ואסר או הגלה רבים מהם בהאשמות כאלו ואחרות, סילק את היועצים הישנים של אביו ועוד כהנה וכהנה, מבטו וחששותיו העיקריים של המלך מופנים צפונה ומזרחה.


רוהאן: בצפון, מולך עדיין ידידו הישן של אביו, אנגריף השישי מלך רוהאן; אנגריף, שהאיפוק והטקט מעולם לא היו חלק ממידותיו, לא הסתיר מעולם את דעתו על 'הגור המשוגע' מגונדור, ש"בהיכל הזהוב היה לכל היותר גורף גללי סוסים". אנגריף בז לאלאדון עוד כשהאחרון היה ילד, ולא הסתיר את דעתו מטאר-לינרוס; וכבר מאז, נשבע אותו ילד לשנוא אותו ולהתנקם בו. לאחר שאנגריף נתן מחסה לגולים פוליטיים, ושב והתבטא בגסות כנגד אלאדון, הלכו היחסים והדרדרו – כאשר 'היונאים' מכאן והגולים הפוליטיים משם שופכים שמן על המדורה. בסופו של דבר, לא רק שהברית ההיסטורית העתיקה בוטלה, הרי שכיום גונדור ורוהאן עומדות על סף מלחמה, בעיקר נוכח העובדה שאנגריף גיבה את הלורד של האורת'אנק במרד שהכריז כנגד אלאדון, ובדרך בה הפך את המגדל הישן של סארומאן לקן של גולים פוליטיים מיריביו המרים ביותר של המלך; מנגד, החלו היונאים ותומכיהם לרדוף, ולעיתים גם לכלוא או לגרש רוהירים שחיו בגונדור; ונראה שרק הבעיות הפנימיות של כל אחד מהצדדים מונע סכסוך צבאי ממש.

 

הדוכס של מורדור: במזרח, לעומת זאת, מושל אר-קאהרדול הזקן ביד רמה ומחכה לשעתו בין הריה של מורדור; לעת-עתה, נראה שהדוכס יושב על הגדר. באורח רשמי, נשבע אמונים לאלאדון ונזהר שלא לצדד באורח ברור ביריביו; אלא שמתחת לזאת, מושל מורדור אינו מסתיר את הבוז שהוא רוחש לאלאדון ולמשמר היונה, מסרב להתיר לאחרונים לפעול  באדמותיו, ומזלזל באורח גלוי בחוקים החדשים שהתקינו. רבים משערים, שאר-קאהרדול וחתנו אנטרל בוחשים בקלחת ממרחק בטוח, והצבא המיומן והחמוש היטב שתחת פיקודם ממתין לשעתו – הגם שבין חלק מאנשיו לבין היונאים כבר נטוש מאבק שקט מתחת לפני השטח, בעיקר בין צללי מינאס איתיל בפרט, ומחוז איתיליה בכלל. ישנם הסבורים, כי אר-קאהרדול פשוט ממתין כי המלך הצעיר יסבך עצמו באורח חסר תקנה עד שיפול כפרי בשל, ויפנה את הכתר לבית אר-קאהרדול, המחשיב עצמו עתיק ומיוחס אף יותר ממלכי המגדל הלבן; לעומת זאת, גם בין ההרים של מורדור מתנהלים כמה מאבקים שקטים, ויש אומרים סבוכים ואכזריים (למשל בין האנג'הירדין -'אבירי הברזל' הממושמעים ומטילי האימה של דורת'אנג, לבין 'להבת הארגמן': מסדר חרשים שאפתני ושנוי במחלוקת, שנאמנותו לדוכס המזרח אינה נקיה מספק); יש אומרים שאר-קאהרדול מעוניין לכפוף את אותם חרשי-נשק ותכשיטים הפכפכים ורבי כשרון למרותו באורח וודאי יותר, בטרם שהוא יוצא להרפתקאות מחוץ למחוז שלו).

אלאדון מאמין לשמועות ורותח מזעם, כשהוא חושש יותר ויותר ממזימות הדוכס של מורדור, ובעיקר מברית אפשרית בינו לבין אנגריף מרוהאן; אולם לעת-עתה, הוא נאלץ למשול במזגו ובעניין זה, לרסן אפילו את היונאים – לרשותו של אר-קאהרדול (שכעת חבר אליו חתנו הצעיר אנטרל, ברנש שרמנטי וחלקלק באורח מסוכן) עומדים צבא חזק ועושר עצום, ובמינאס טירית יודעים זאת היטב.

 

 

המאורעות האחרונים: הפשיטה על קאראס-גאלדון והאירוסין המלכותיים
אותם תהליכים מוזרים, ויש אומרים הרסניים, שעברו על חצר המלך ועל גונדור בכלל, הבשילו ממש כעת לצמד ארועים מרחיקי לכת.

הטבח בלוריין: האחד, התרחש אומנם הרחק מצפון לגבולות גונדור, אולם יש הטוענים כי אלאדון עצמו קשור בו באורח עקיף: פשיטה נועזת של בני-המזרח (כנראה, הגם שלפי שמועה אחרת, מדובר דווקא באורוק-האי) לעומק לוריין, שהסתיימה בטבח מזעזע ובשריפה של המקדשים בקאראס גאלדון. אמנם, אומת 'אורגי הערפילים' - אותן בריות יהירות ומוזרות שהתנחלו בלותלוריין, מאות רבות של שנים לאחר העלמות האלפים, מעולם לא היו אהובות, ומעטים בטחו בהם. היומרה של אותו קלאן מתנשא, לטעון כי בדמו זורם דם של אלפים, להתנחל על כסאה הנטוש של גלדריאל ולמנות אנשים משלו לכוהניה של אלת הכוכבים, מעולם לא התקבלה בגונדור; וחרף זאת, הזעזוע מהשמועות על הטבח היו איומות; כמו גם, מהשמועות העקשניות, כי בני-המזרח קיבלו מידע מוקדם, ולמעשה חיפשו לבזוז חפצים עתיקים, אולי כאלו שנשארו שם מימי האלפים.
עוד יותר, מכך, זועזעו רבים משמחתו הגלויה, הכמעט מפלצתית, של המלך אלאדון; הלה לא התבייש להכריז על חג של שבעה ימים, אותו בילה במשתאות ובחינגות במגדל הלבן, כאשר היונאים מסתובבים בחוצות ומחפשים 'בוגדים' שאינם נראים שמחים די הצורך. כעת, ישנן יותר משמועות כי ידע על הפשיטה מראש, וכי היא נערכה בתיאום ואולי בסיוע עקיף שלו – אולי לאחר שבקשה חצופה כזו או אחרת שלו אל הכהונה של לוריין נענתה בשלילה נחרצת.

 

האירוסין לנסיכת אומבאר: אם לא די בכך, הרי שגונדור הוכתה בהלם נוכח הידיעה הפתאומית, כי אלאדון, שסילק מעליו לפני שנים את הארוסה שיעד לו אביו, ומאז סירב בתוקף להנשא, השלים בהצלחה משא ומתן חשאי, כנראה בתיווכו של לאנראד, שבסיומו הוכרז על אירוסיו לנסיכה הראדרית; בוהאטרה מאומבאר. היונאים אינם חדלים לחגוג את המאורע, שמבחינתם יהיה הנצחון האולטימטיבי – הושבת בת-דרום על הכס של ארוון השנואה, והולדת יורשים לכס שהם הראדרים למחצה- 'מכת מוות למסורת המתנשאת, התוקפנית והארורה של המערב הישן והרע'. אם לא די בכך, הרי שהשמועות שהופצו שגורמים קנאיים ינסו לפגוע בארוסתו של המלך וכך לגרום משבר ואולי מלחמה עם אומבאר, הפכו תירוץ מצויין לשומרי היונה בכדי להגביר את חיפושי הבוגדים ומלחמת התרבות שהם מנהלים. ויש הטוענים לקשר מסתורי בין שני המאורעות: הטבח בקאראס גאלדון והאירוסין לבוהאטרה מאומבאר; ואפילו לכך כי התוקפים מהמזרח עומדים להעביר למלך שי מיוחד לרגל אירוסיו, שנבזז באותה פשיטה עקובה מדם.

ובאותה עת ממש, ואולי לא במקרה, החלו נפוצות בגונדור שמועות על כך כי המלכה נארוון מתכוונת לשוב בסתר לאימפריה, כנראה כדי לחתור, במאוחר, מתחת לכסאו של אלאדון או אולי להרחיק לכת ולתבוע את זכויותיה בפומבי. מי שלקח את השמועות ברצינות תהומית הוא המלך עצמו, שנפל לתהומות של התקפי זעם, חשדות חולניים וראיית בוגדים ומרגלים בכל פינה. גם שמועות על כוחות אחרים, שנראים כגרסה חשאית ואפלה של שומרי היער העתיקים מארנור, אינן מסייעות לשפר את מצב רוחו של אלאדון; וזאת בלשון המעטה.

 

 

פתיחת הקמפיין: המערכה באיזור מינאס איתיל

 

מינאס איתיל בשלהי העידן הרביעי: הסערה המתעצמת לא פסחה על הכרך של מינאס איתיל שבצל הרי האיפל דואת. העיר חולשת על נתיבי מסחר חשובים למזרח, ועל איזור כפרי משגשג שמפיק סחורות רבות, לרבות פרחים מעט-אפלוליים שהם חומר-גלם מרכזי לבשמים וצבעים, מה שהפך אותה לעיר עשירה למדי, ואת בית המושלים שלה לחשוב ובעל הכנסות רבות. אלא, שנראה שמשהו מן העבר האפל של העיר עדיין מנקר במחשכים ומדי פעם שולח זרועות חשאיות ובאושות אל תוך האילמאד מורגול ומעבר לו – ואין מדובר רק בסמטאות האפלות ליד רבעי העוני, בהם מוכרים רוכלים מפוקפקים מיני חפצים אפלים, מפגיונות ומשכיות מעוצבות בצורה מטרידה, ועד גלימות שחורות שרוכליהם נשבעים שהם 'גלימות נאזגול מקוריות'.

 

הגבירה מליאריס, מושלת העיר: מושלת העיר דהיום, הגבירה מליאריס טאר-רילין, היא נצר לשושלת המושלת בעיר וסביבותיה מזה שלוש-מאות וחמישים שנים. עץ המשפחה של בני טאר-רילין הופך אותם (לשיטתם) לאחת משלוש השושלות היריבות המתחרות (וכמה פעמים במרוצת העידן הרביעי, בלא לבחול באמצעים) על יחוס לשר האגדי פאראמיר, ואחת מארבע השושלות הטוענות ליחוס אל בית הסוכנים העתיק בכלל. הגבירה מליאריס, אלמנה מזה חמש-עשרה שנים וגבירה נכבדה ונשואת פנים (הגם שיש אומרים, חלשה מעט באופיה), היא שארת-בשר רחוקה של קפטן פלנתאר, מפקדו האחרון של מסדר עוטי השחור והכסף, בטרם פוזרו בידי המלך אלאדון, ורבים מהם נאסרו, או נמלטו אל מחוץ לגבולות גונדור.
עד השנים האחרונות, ניסתה מליאריס 'לנווט בין הטיפות' – בעיקר בין המלך מחד, לחשש מ'ידידה היקר' אר-קאהרדול מן המזרח מאידך. אלא, שבשלוש השנים האחרונות נדמה כי מליאריס איבדה את המושכות, ואינה מסוגלת או רוצה לרסן את משמר היונה ולמנוע מהם להשתולל במחוזות שלטונה. נראה, שהלחץ ממינאס טירית, שמלווה לא פעם באיומים גסים, עשה את שלו, ועוד יותר מכך, העובדה כי בתה הצעירה והאהובה אריני הפכה לחסידה קנאית של משמר היונה, וחברה בחוג  ההוללים העשירים שנוהה אחרי לאנראד וחסידיו, ומקצין את מעשיו משנה לשנה.

מעללי משמר היונה: אמנם, באורח רשמי השתנה מעט מאד, ומליאריס מוסיפה לדגול, מהשפה ולחוץ בעמדה מתונה תוך שהיא מפצירה בכל הצדדים להדבר ולנהוג בסובלנות היאה לבני תרבות. אלא שבפועל, בחלקים רבים של מחוזות שלטונה, היונאים עושים ככל העולה על רוחם – לרבות טקס פומבי, בהשתתפות בתה של המושלת, שבה רוקנו את תכולת הספריה העתיקה של מינאס איתיל, ושרפו מאות רבות של כרכים עתיקים באש, לרבות ובעיקר כל עותקי הספר האדום, כאשר הם "רוקדים ומתהוללים סביב הלהבות כמו שבט אורקים'. מליאריס ויועציה, בדרך-כלל, יוצאים ידי חובתם במחאות, שגם הן גוררות לא פעם סצנה שלמה מצידה של אריני הצעירה.

כעת, עסוקים משמר היונה ותומכיו לארגן את המבצע הגדול הבא: יריד שלם של חינגה והוללות, שיסוב סביב פרסום ספרה החדש של רולאנדה סופרת המלך (אודות קוסם צעיר שלומד כיצד לאהוב, להבין שגם לאורקים יש רגשות וצריך לקבל אותם, ועוד – שכרכיו עבי הכרס מיועדים, לפי משמר היונה, להחליף את הספר האדום כ'סיפור ההרפתקאות הנכון, האחד והיחיד'), כולל ביקור והקראה פומבית מפי הסופרת הידועה עצמה.  היריד הולך ונבנה באיזור הכפרי לא הרחק ממינאס איתיל, סמוך לחווה גדולה ומשגשגת שלורד סאנרול הצעיר - אחד מ'הכוכבים העולים' של משמר היונה החרים מותיק מלחמה ידוע. כבר כעת, העניין מהווה מוקד משיכה להמוני יונאים ותומכיהם, ותירוץ מצויין להקפיד על 'אמצעי בטחון', לחפש בוגדים שמתכננים לחבל בחגיגות, ולהציק לכל שרידי יריביהם של משמר היונה. לאנראד החכם, שמייחס לעניין חשיבות רבה, שלח את אחד מהנאמנים באנשיו: פרופסור לוין (Luin) מהאקדמיה החדשה של מין-רימון, לסייע ליונאים המקומיים ולהבטיח ש'שום דבר לא ישתבש'. זה השתכן במה שהיה פעם הספריה הגדולה של מינאס איתיל, ומנהל משם את העניינים ביד רמה, בעזרת בנו הצעיר והקנאי יורדאריון ואחרים, כולל לורד סאנרול חסר המעצורים; יש הטוענים, שמשמר היונה מתכנן משהו גדול בהרבה מיריד הוללות והקראת ספרות שיפה בעיקר לעטיפת דגים מתקדמים ונאורי-לבב. יתכן, שגם אנשיו של אר-קאהרדול ממורדור שותפים לדעה הזו, משום שנודע לאחרונה כי הדוכס רב-העוצמה שלח אל מליאריס שני שליחים רמי-דרג (המייצגים, באורח מעניין, את שני המסדרים היריבים ממורדור עצמה: אבירי הברזל ושלהבות הארגמן). יש הטוענים, כי התפתחות מאבק חשאי – אולם אכזרי – בין צללי מינאס איתיל הוא רק עניין של זמן; ורבים תוהים, ממי משני הצדדים ראוי שתושבי מינאס איתיל יחששו יותר...

קפטן פלנתאר, מפקדם לשעבר של עוטי השחור והכסף: ובינתיים, פועל בפאתי העיר גם קפטן פלנתאר עצמו, נהנה עדיין מן ההגנה שמעניקה לו המושלת כל עוד הוא נותר בשטחי שלטונה ומציית לצו ההגליה שגזר עליו המלך; פלנתאר – אביר זקן ודכאוני שלא התאושש מפיזור המסדר שלו ומההשפלה האישית שנחל מידי המלך, ומעריץ מושבע של הגבירה נארוון, מטיף כנגד אלאדון ומשמר היונה כמעט בגלוי. יתכן שהוא לא מטיב להבין את השינויים המהירים, ואת העובדה כי הגנתה של מליאריס מתרופפת והולכת. יש אומרים, כי ההחלטה על מאסרו כבר נפלה, אולם פרופסור לוין עדיין ממתין כדי למצוא עיתוי נכון, משפיל ונחרץ במיוחד לאסור ולחסל את האביר הזקן והטורדני... ואולי הוא אינו ממהר, פשוט משום שפלנתאר חדל ממזמן מלהיות סיכון ממשי, ומלבד קומץ ידידים מקרב ותיקי המלחמה המוכים, הוא מבודד למדי ואפילו אינו מבין זאת כראוי.

 

 

הגזעים במערכה

 

בני-אדם: בשלהי העידן הרביעי, רוב מוחלט של יושבי הארץ התיכונה הם בני-אנוש, כאשר רוב התושבים באיזור מינאס איתיל וסביבתה הם גונדורים מקומיים, שמשפחותיהם מתגוררות מזה מספר דורות בעיר או באיזור הכפרי שסובב אותה, או עברו אליה מאיזורים דומים באיתיליה או ראמאס אכור. מעטים יותר, בעיקר במינאס איתיל עצמם, לרוב סוחרים ובעלי מלאכה, הם גונדורים ממחוזות אחרים, שנמשכו לעיר הסחר המשגשגת שבצל ההרים.
בני אדם שהם זרים מוחלטים הם נדירים בהרבה, אבל בהחלט קיימים: הגם שהקהילה הרוהירית, שהיתה בדורות קודמים חלק בולט בנוף (ולא רק בענייני סחר הסוסים, עיסוקה המסורתי), נעלמה כמעט לגמרי. מקצתם נאסרו, והיתר קצו ברדיפות, חקירות והשפלות, 'הבינו את הרמז' וחזרו למולדתם שבצפון. כיום, נותרו מהם מעטים מאד, בעיקר נשים ממוצא רוהירי שנשואות לתושבים מקומיים, וגם הן מעדיפות 'להנמיך פרופיל'; בימים אלו, מראה או מבטא רוהירי בולט מדי עשויים להיות הזמנה לצרות.
לעומת זאת, זרים מהמזרח והדרום, שבעבר נחשבו לאויבים מוקצים מחמת מיאוס, עשויים להתקבל בברכה, לעיתים באורח מופגן ומעושה מדי, בעיקר במקומות ההומים שומרי-יונה ובני בריתם. זאת, הגם שבן-מזרח בעל עיניים חדות עשוי לתהות, כמה הוא מתקבל בברכה באמת, להבדיל מלשמש שעשוע אקזוטי או הצהרה פוליטית מטעם 'מארחיו ומעריציו נאורי הלבב'.
מנגד, באיזורים מסורתיים יותר, בעיקר מחוץ לעיר או ברבעים מסויימים, 'אורח יקר' מראהון או מאומבאר יכול עדיין להתפס כאויב חורש רעה, מה שיגרום ליחס עוין מאד, ולעיתים מסוכן; הגם שאלו שיתפסו פוגעים 'באורח יקר מהתרבויות החמות והאהובות' עלולים למצוא את עצמם במהירות כמטרות של משמר היונה – עניין מסוכן מאד בימים אלו.
המאורעות של התקופה האחרונה הביאו עימם כמות גדולה מהרגיל של בני-מזרח מן הממלכות של דרום ראהון ואיזור היכל הלוטוס; היריד הגדול עליו מפקח פרופסור לוין עתיד, לצד ההקראה החגיגית מתוך ספרה החדשה של רולאנדה, לארח כמה טקסים 'מקוריים ומרגשים' בסגנון המזרח, לרבות חגיגית 'כלות מלחמה' וכיוצא באלו (מה שעורר תזזית בקרב אריני הצעירה וחברותיה העשירות, אוהבות הריגושים והמקורבות למשמר היונה); וכמה וכמה אומנים, סוחרים ואחרים מבני ראהון לא איחרו לנצל את ההזדמנות להכנסות שמנות. מעבר לכך, נאמר ששגריר היכל הלוטוס בגונדור, ברקאור הזקן, יכבד את הארוע בנוכחותו ופמליה שלמה וגדולה, לרבות 'עלמות היכל לוטוס' אמיתיות, יגיעו עימו.

 

הוביטים: עד לפני יובל שנים, לערך, התגוררו הוביטים ספורים בלבד בגונדור (ורחוק מדי מחוץ לגבולות הפלך וברי בכלל); אלא, שכפור החשוך שהזדחל לתוך ארנור לא פסח גם על הפלך, והפך חלקים רחבים ממנו למקום עני ומסוכן יותר מאי-פעם. אי לכך, חרף אי-הרצון ואי-הנוחות הבולטים, נטלו גם הוביטים רבים חלק בגלי הפליטים שנסו מארנור דרומה, הרחק מהערפל הקפוא ומהאימה חסרת השם שבאה עימו.
הוביטים, היום כתמיד, מעדיפים באורח בולט את האיזורים הכפריים על-פני רחובות עיר צפופים; אי לכך, רוב ההוביטים שהתגלגלו לאיתיליה (רובם במקור מהנפה הצפונית, אם כי לא כולם) מצאו את דרכם לאיזורי הכפר, והחלו עובדים כפועלים חקלאיים, טבחים וסוחרים קטנים הסבים בין הכפרים והחוות המבושמות של איתיליה. כמה מן הזריזים והמוכשרים שבין ההוביטים הצליחו לצבור נכסים, ובאיזור שדה קורמלאן התבססה בהדרגה קהילה קטנה ומוצלחת למדי, שכמה מראשיה התהדרו במחפורות חדשות, גם אם קטנות יחסית למחפורות המפורסמות מן הפלך (שלא לדבר על צמצום מצער למדי במימדי המזווה).
פגעי השנים האחרונות לא פסחו גם על ההובטים של איתיליה: בכירי משמר היונה, במרדפם חסר הפשרות אחר כל שביב של מסורת המערב הישנה, לא שכחו מעולם מי היו כותביו המקוריים של הספר האדום – ואי לכך, זכו ההוביטים ליחס חשדני ולעיתים עוין. הגם שאין שום חוק רשמי כנגד הוביטים (אחרי הכל, היונאים מתהדרים בעד כמה הם אוהבים כל שונה ואחר...), הוביטים מצאו את עצמם לא פעם מטרה לחקירות משפילות, רדיפות ומעשי אלימות ספורדיים; וגם הקשרים הטובים מדי, לדעת משמר היונה, בינם לבין ותיקי מלחמה גונדורים שניהלו בשנים עברו אדמות רחבות ידיים שהוענקו להן בידי הכתר, עמדו בעוכרי ההוביטים.
שתי המשפחות הנכבדות יחסית של שדה קורמלאן ניסו להתגונן מן הבאות, והצליחו (לאחר לא מעט סכסוכים, מחלוקות והתדיינות ביניהן) לשגר משלחת אל רולאנדה סופרת המלך, שהתקבלה על-ידה בסבר פנים יפות מאד (ואפילו כיבוד הולם); ולאחריה, שיגרה סופרת המלך מכתבים נמרצים אל לאנארד החכם, בהם לימדה על ההוביטים זכות. התוצאה היתה, כי משמר היונה קיבל הוראה מגבוה לצמצם את ההתעללות בהוביטים, אולם נראה שמדובר בעניין זמני למדי.

גמדים: חרף הדעיכה האיטית של הגמדים במאות השנים האחרונות, הרי שממלכת מוריה מהווה עדיין גורם עשיר ורב-עוצמה, שאפילו אלאדון נזהר בטרם יכנס עימו לעימות גלוי. הגמדים המזדמנים לאיזור מינאס איתיל, היום כבדורות קודמים, הם ברובם המכריע סוחרים, בעלי מלאכה ואומנים, ורק מעטים מהם משתקעים במינאס איתיל לתקופות העולות על מספר שנים.
כיום, האדונים החדשים של גונדור חושדים מאד בגמדים ולא מחבבים אותם; וגם השמועה שהמלכה נארוון החליפה כוחות וזכתה למקלט במוריה (הגם שהגמדים טוענים שהיא עזבה אותם כבר לפני שנים, ושאין הם יודעים להיכן הלכה) לא נעלמה מעיני אלאדון ומקורביו; הגם שמלך מוריה שומר באורח רשמי על ניטראליות בסכסוך ההולך ומעצים בין רוהאן לגונדור, ברור לכל הצדדים למי נתונה אהדתם של רוב מוחלט מבין הגמדים. אולם חרף זאת, האומנים ובעלי המלאכה הגמדים הם מבוקשים כל-כך, עד שמשמר היונה נזהר בדרך-כלל מלפגוע או לרדוף אותם יותר מדי, בעיקר לא בפומבי. גם אוהדים מושבעים של לאנראד החכם מן המעמד הגבוה, יוותרו לעיתים רחוקות על תכשיטים מעשי-ידי גמד וכיוצא באלו, גם אם יחמיצו פנים וידברו מדי פעם על 'המחיר המוסרי' הכבד שנדרש מהם.
בין הגמדים של מוריה לדוכסי דורת'אנג, לעומת זאת, קיימים מזה דורות יחסים של 'כבדהו ובעיקר חשדהו' (או לחלופין, מעין יריבות שקטה עם מימד של הערכה הדדית). הגמדים אינם אדישים לעושר העצום של המכרות בהרים של מורדור, וניהלו לא פעם תחרות רוויית יצרים עם החרשים-אומנים ממסדר להבת-הארגמן; אלא שנראה שהגמדים, יותר מבני-האדם, חשים ונזהרים מהצל הישן שעדיין אופף את האבנים של אותה ארץ עתיקה, ורבים מהם יחשבו פעמיים בטרם יציבו בה רגל, חרף הפיתויים. יוצא, שמינאס איתיל הפכה לתחנת סחר מצויינת, שבה גמדים יכולים לפגוש, לסחור ולשים את ידם על סחורות שבאות ממעברי ההרים של מורדור, בין אם בתמורה לשקיק הגון של זהב, ובין אם בתמורה למלאכות ומוצרים משל עצמם.

 

אורוק האי: האורוק-האי, יצירי כפיו של סארומאן בשלהי העידן השלישי, הצליחו לשרוד בשן-ועין את המכות הקשות שנחתו עליהם, ועל האורקים בכלל, במהלך ולאחר מלחמת הטבעת. כמה מקבוצות האורוק-האי, שהפכו בהדרגה לאוסף רופף של שבטים גדולים וקטנים, הצליחו לשרוד, בקושי, באיזורים פראיים וקשים לגישה. מאוחר יותר, לאחר הדעיכה הסופית של אחרוני האנטים, גילו האורוק-האי  (גם אם בהדרגה ובלא התלהבות) שיער אפל וסבוך עשוי להביא תועלת רבה מאד כנגד רוהירים רכובים (ולעיתים גם כנגד שארי-בשרם הרחוקים מההרים), כך שלעיתים עדיף להשתמש בו מאשר לגדוע ולשרוף אותו.
האורוק-האי של סוף העידן הרביעי (מכונים לעיתים גם 'חצאי אורקים') הם אוסף לא מאורגן של שבטי לוחמים, רובם מסתתרים עמוק בתוך העלטה המעופשת של יער פאנגורן נטול האנטים, ויוצאים מפעם לפעם לפשיטות על חבלי הספר של רוהאן, או על שיירות של גמדים (ומדי פעם, מזדמן להם להתקוטט גם עם אורקים 'אמיתיים' מההרים – 'בני-רימה', כפי שהם מכנים אותם בלעג). המעטים שטרחו לנסות לחקור אותם (ולא סיימו דרכם במוות חטוף), טוענים כי האורוק-האי של סוף העידן הרביעי קרובים מעט יותר לבני-אנוש מאשר היו אבותיהם הקדומים (והמלעיזים יאמרו, שבין היתר, בשל 'האירוח' בו זכו נשים רוהיריות שנחטפו בפשיטות על חבלי הספר). באורח שאינו מפתיע, כמה מן השבטים שלהם מוכנים בנקל לשתף פעולה עם פושעים רוהירים, גמדים מפוקפקים שנודו ממוריה, ועם הררים אלימים מדונלאנד (עוד מקור למעט ערבוב בין אורוק-האי לבני-אדם).
במרוצת הדורות, במסגרת ההתכתשות הבלתי פוסקת של האורוק-האי מול העמים החופשיים (ובעיקר הרוהירים), החלו האורוק-האי לפתח מסורות משל עצמם לגבי אורח יצירתם ומלחמת הטבעת: אוסף סיפורי-לוחמים אפלים וטקסים שהתפחו לספק-דת וספק מסורת מועברת מדור לדור, ואשר האל הראשי שלה הוא סארומאן החכם, אדון היד הלבנה שהוא יוצרו הדגול של העם הקשוח והאמיץ מכל יושבי הארץ התיכונה; האורוק-האי הגיבורים, שמתעלים בהרבה על בני-הרימה והקופים מלוגבורז מחד, וטובים בהרבה מ'לבני הפנים' הרכרוכיים והבוגדניים מאידך.
שבטי-האורוק האי טענו, מזה דורות על דורות, כי אייזנגארד שייכת להם, ובעיקר האורת'אנק, שהוא המקום הקדוש להם ביותר; מפעם לפעם, ניסו בריתות מבין השבטים שלהם לכבוש את עמק אייזנגראד, אולם עד כה העלו בידם חרס; הגם שלפחות פעמיים בתולדות העידן הרביעי, עלה בידי מצביא רב-עוצמה לאחד את השבטים תחת פיקודו ולכפות על רוהאן ומוריה סדרת קרבות קשים.
כעת, נוכח סיסמאות שעולות ממשמר היונה ומקורביו על רשעות המערב, והאורח 'הדכאני והמנצל' בו נהגו בשונה ובאחר, עלו חששות שאכן התממשו למגעים בין היונאים לבין אורקים בכלל, ואורוק-האי בפרט; ולפחות אחד השבטים שלהם (דווקא זה שגורש בידי שבטים אחרים מפאנגורן לפני כמה דורות), אכן מצוי במגעים עם אלאדון ואנשיו, וכמה מהזרירים והפקחים מאנשיו כבר השיגו רשיונות ותעודות מעבר... ושמא, רע מזה עוד צפוי; בעיקר אם יש ממש בשמועות כי לאנראד שוקל לחמש אורוק-האי (ואולי לא רק אותם) כדי להפעיל לחץ על הגמדים או לפתוח לרוהירים חזית שניה בעורפם.

 

אורגי-הערפל: תופעה מוזרה זו, ספק גזע ממשי וספק חבורה של בני-אנוש מתבדלים שעסקו יותר מהרצוי להם בריטואלים שלשיטתם באו מן האלפים, הציתה במשך דורות את הדמיון, אולם גם את החשד, של רבים בארץ התיכונה. מה שהחל בזמנו כמאבק פוליטי בדול-אמרות', התפצלות השושלת והגליה של כמה מבניה ותומכיהם מממלכת גונדור, הפך לאגודות מוזרות שהתנחלו בארגיון ובלוריין, והחלו עוסקים באורח אינטנסיבי במה שכונה בפיהם 'תורות מאגיות אלפיות' (הגם שיש יסוד לחשד, שמדובר למעשה במסורות שכוחות מתקופת הדעיכה של נומנור דווקא), שנועדו להעצים את הדם האלפי שזורם בעורקים שלהם, לחקור את סוד הארכת החיים ומעיין הנעורים, ועוד כהנה וכהנה.
הדעות חלוקות מאד, כמה מכל זה עלה יפה, ובאיזה מחיר; ואם אכן אותם 'אורגי-ערפילים' הפכו את עצמם (גם באמצעות 'השבחה עצמית' מדור לדור) לגזע שונה מאנשי-המערב מתוכם באו. אין ספק כי, בניגוד לאלפים, הם היו ונותרו בני-תמותה, גם אם הם נחשבים מאריכי ימים באורח משמעותי יותר מבני-אנוש רגילים; כמו כן, מקובל לחשוב שהם ניחנים כעת בתווי פנים חיוורים מאד ומעודנים, באורח שאכן מזכיר במשהו את האלפים השכוחים של ימים עברו.

תרבותם של אורגי הערפל אימצה לעצמה את הסינדארין כשפה רשמית, ופיתחה במרוצת הדורות ניב יחודי משל עצמה (עם כמה הבדלים דקים בין ההיגוי של ארגיון לזה של לוריין); את החברה שלהם בנו על ריטואלים סבוכים מאד ומעודנים, תוך חיקוי כמעט נואש של מה שנראה להם הולם אלפים; ורבים מבניהם התמחו במסורות עתיקות, כתבים ורונות מעידנים עברו, וגם ובעיקר אריגה עדינה, יש אומרים מכושפת, של בדים נדירים מסוגים שונים – ומכאן גם שמם הנפוץ. לעיתים, ובאורח שאינו מדוייק היסטורית, הם מכונים גם 'חצאי-אלפים'.

 

מעטים מאד בארץ התיכונה חיבבו את אורגי-הערפל ובטחו בהם; מלכי גונדור וארנור, במשך דורות, רתחו מזעם על היומרות של אורגי-הערפל, כולל ובעיקר הקמת ממלכה ומקדש על קברה של ארוון בלותלוריין, ופיתוח של כהונה שהתיימרה לסגוד לואלאר, באורח שנראה למלכי גונדור, בעיקר, כחותר ומתריס בעקיפין כנגד סמכותם. עוד פחות מצאה חן בעיניהם האמירה של אורגי הערפל, כי ראוי היה כי העץ הלבן יגדל במקדשיהם, ולא אצל מלכי בני-האדם (לווה מפעם לפעם בנסיונות נפל לרכוש ופעם אחת גם לגנוב ממנו חוטר), ועוד כהנה וכהנה.
חרף זאת, קשה היה להתעלם מאותה חבורה לחלוטין; מה גם שכמה מכתביהם וממלאכותיהם נמצאו אכן יפיפיות ומועילות. קשרי סחר ולעיתים גם ברית זהירה נכרתו בינם לבין הגמדים של מוריה (חרף לא מעט משקעים הדדיים), ועוד יותר מכך בינם לבין חוגים מסויימים בארנור. במרוצת הדורות, הגם שאורגי הערפל היו מאז ומעולם מעטים במספר, כמה מהם יסדו מושבות קטנות או קהילות זעירות חדשות, מהנמלים האפורים ועד דייל; אלא ששני מעוזי הכוח המרכזיים שלהם היו ונותרו בלוריין ובארגיון.
וכך בדיוק הכה באורגי-הערפל האסון; שחלקו הגדול בא, כפי שהקנאים בהם מתמרמרים, דווקא לאחר שחרגו ממנהגם הרגיל ונכנסו לברית דחק עם מלכי ארנור האחרונים, בנסיון שווא להלחם בכפור החשוך שהזדחל מפורכול, וביצורים הנוראים וחסרי השם שבאו עימו. ממלכתם הראשית של אורגי הערפל בארגיון ספגה אבדות כבדות בקרבות ברחבי ארנור; וכעת, החל הכפור השוחק להזדחל אל תוך ארצם, שהפכה חלשה ומעטת אנשים יותר מאי-פעם. בצר להם, הם כמעט ומתחננים לעזרה ממוריה – אולם הגמדים, בין אם מחוסר חיבה כלפי 'האלפים מטעם עצמם', ובין אם מפחד מהאצבעות הכפור הקטלניות, יותר ממהססים ולא נלהבים בעניין; ונראה שמלכם יותר משוקל את הרעיון לשוב ולסגור את השער המערבי של ארצו.

כעת, בשנה האחרונה ממש, הכה אסון נורא יותר והשמיד כמעט כליל את מאחזם השני של אותם 'אורגי-ערפל'; הפשיטה הקטלנית והטבח האיום בלוריין שנעשה – ככל הנראה בידי בני-המזרח בתמיכה פעילה של המלך אלאדון; מאחזה השני, ולמעשה המרכזי של אותה אומה הפך לתילי חרבות זרועים בגוויות מושחתות; כוהנות אלברת נרצחו ביסורים, כמעט עד האחרונה שבהן, וקברה של ארוון חולל, נבזז והפך להריסות מושחרות. אם לא די בכך, הרי אלו מאורגי הערפל שהצליחו להמלט, זוכים ליחס מתנכר מאד גם מחוץ לגבול ממלכתו של אלאדון; קל וחומר בגונדור עצמה, באשר משמר היונה מחשיב אותם לגרועים ביריביו.

לעניין זה תורמות גם השמועות שמערבבות בין אורגי-הערפל (או למצער חבורה מהם) לבין ארגון חדש וחשאי שמכנה את עצמו 'שומרי-היער', על שם אנשיו של אראגורן בשלהי העידן השלישי. אותה חבורה אפלולית, שנחשבת מוזרה ואכזרית בהרבה מ'אבותיה הרעיוניים' של סוף העידן השלישי (בין היתר, מסופר עליהם שהם מסוגלים לאלף זאבים ולהשתמש בהם כמלווים מטילי אימה - באורח שמותיר את האורקים מלאי קנאה, גם אם הסגנון שונה מאד), חמקה לפי השמועות אל תוך פאתי גונדור, מונהגת בידי מנהיגה פקחית וחסרת מעצורים בשם קפטן אלדראל (
Aladrel), שלצידה זאב-אימים בעל פרווה זהובה. לא ברור מה המטרה של אותה חבורה, אולם מסופר שלפחות פעם אחת, כבר הכו משלחת רמת דרג של משמר היונה במארב כואב מאד באחד מחבלי הספר ההררים של גונדור, כאשר אלדראל מאכילה את הזאב שלה במנהיגי היונאים ובפייטן המיבב שלהם (היו שמועות, שנלחשו בין היונאים עצמם, שדובר בפעולת נקם על הטבח באורגי-הערפל של לותלוריין).  בין אם יש אמת בסיפור הזה, או שמדובר בגוזמה יונאית, הרי שאנשיו של לאנראד אכן מגלים מידה של חשש ולעיתים אפילו בהלה, וכעת הם חוששים מאד שכמה מאותם שומרי-יער אפלוליים שחמקו מארגיון מוכת הכפור מסתובבים בחשאי בעומק גונדור, וחורשים מזימות כנגד המלך אלאדון.